את ריצ'מן קראתי לפני כמה שנים אחדות. נספר הראשון שקראתי שלה היה ב2018 אהבה אבודה ואז קראתי את הציור האחרון של ואן גוך ודמעות של אהבה.
רוב הספרים שלה הם רומנטים המשלבים גם היבט היסטורי, ואכן גם הספר הזה הוא רומנטי עם היבט היסטורי.
הסיפור מגולל את סיפורה של מגי מורה בבית יסודי בכיתה ו' שמקבלת לידיה ללמד ילד מיוחד ששמו הוא יורי קרסני שיש לו בעיית בריאות לכן לא יכול ללמוד בבית ספר רגיל.
ובמקביל אנחנו מכירים את הוריו ומשפחתו שהם עולים חדשים מקייב שהיגרו לאמריקה בעקבות אסון צ'רנוביל, שבכלל סיקרן אותי כי לא ידעתי דבר על האסון הזה רק בעקבות הספר( ממש בושה למורים להיסטוריה שלא דיברו איתי על האסון הזה) הספר היה מרגש, החיבור בין המורה לתלמיד והסיפור נגע לליבי במיוחד ההיבט היסטורי.
בכל זאת נתתי לו 4 כי הוא לא חידש לי דבר חוץ מאולי ההיבט היסטורי.

הספר כתוב בשפה נעימה וזורמת, אך לא הצליח להחזיק עניין לאורך זמן. הגבורה, מורה, המנסה להידמות או לחקות הלן קלר, לא משכנעת. נאיבית וחסרת משקל אמיתי.
למרות הזרימה, התחושה היא של חזרתיות, עוד ועוד מאותו הדבר, ללא התפתחות מספקת.
אחרי כשליש מהספר (כ- 100 עמודים), מצאתי את עצמי תוהה באם בא לי להמשיך? זה מעניין? זה בדיוק הרגע בו החלטתי - שלא!!! הפסקתי את הקריאה, וחשתי שאין לי חשק לחזור אליו.
קראתי מספר ספרים של הסופרת ונהניתי מהם, לכן גם באתי לספר עם ציפיות מסויימות, שלא מומשו.

כשהתחלתי לקרוא חשבתי שאני הולכת לצלול לתוך עולם מרתק: אסון צ'רנוביל והשלכותיו. אני ילידת קייב, נולדתי ב 1984 וכשזה קרה הייתי בת שנתיים וצ'ופצ'יק אבל יש לי תמונות בראש- היינו חייבים לעזוב את קייב מהר מהר (כמובן לא הבנתי למה) והתארחנו אצל קרובי משפחה בעיר רחוקה וכל הזמן הייתי צריכה להיות בשקט. אבא שלי נשאר בקייב לעבוד ואנחנו התגעגענו אליו.
חשבתי שאני הולכת לקרוא על התקופה המטורפת הזו, אבל במקום זה קיבלתי ספר שטחי, שלא נכנס לעומק בשום נושא, ומצד שני מנסה להתעסק באינסוף נושאים. מעין תפסת מרובה לא תפסת. בטח הולכת לכתוב כאן כמה ספויילרים, אז סליחה מראש...
יש תיאורים של קייב בזמן האסון, יש את הזוג שהגיע לאמריקה ומודה על מזלו הטוב ויש את המורה האמריקאית, הוריה ילידי אמריקה והזוג האוקראיני הזה נראה לה כל כך אקזוטי, השם של הבן שלהם כל כך "מוזר"- למה מוזר? כי הוא לא אמריקאי? מצד שני היא בעצמה מתארת בלי סוף את משפחתה החצי איטלקית חצי אירית. זה לא אקזוטי? או שאילו פשוט מהגרים יותר "רגילים" בעיניי האמריקאי הממוצע? גם כאן, כמו שקרה לי עם ספרה של קריסטין הרמל, "המתיקות שבשכחה", הרגשתי שאני קוראת ספר שמיועד לילדים בבית ספר תיכון אמריקאי שנמצאים בפריפריה. מעין ספר לימוד או ספר שאמור לחשוף אותם לעוד נדבכים מחוץ לחברה האמריקאית.
כל זה מתואר בשפה לא מתוחכמת יותר מדי. מגי, המורה שמעיניה מסופר רוב הספר, אוהבת כל דבר שהוא אמנותי. והיא גם מסבירה את זה שוב ושוב. ושוב. זה לא ציטוט אבל היו שם משפטים בסגנון: המורה לאמנות אוהבת להתלבש בצורה אמנותית ומיד רואים את ההבנה האמנותית שלה. לעומת זאת ביל (בן זוגה הראשון) לא ממש מבין באמנות מכיוון שאין לו נפש של אמן, הרי מגי היא כן אמנית בנפשה... וככה זה ממשיך. אותי זה עצבן. הבנתי! מגי היא אישה רגישה שמתרגשת מציור יפה ופרפרים. אחלה גם אני. הבנתי את זה עוד בעמוד הראשון, אין צורך לחזור על כך.
הסיפור של המשפחה האוקראינית אכן קורע לב, די צפוי אבל עדיין כואב... במהלך הספר מגי כמובן פוגשת בן זוג חדש עם נפש של אמן אמיתי, כי הוא מבין באמנות ממש כמוה ופתאום אחרי שנפרדנו מהזוג האוקראיני בכאב לב, פתאום צצים להם טיפולי פוריות, ואז פתאום טיול באיטליה. רגע- על מה הספר בכלל? זה באמת היה הכרחי? הרי לא תרם ולא החסיר מהעלילה כהוא זה...
והביטויים ברוסית... אווההווו כאן לא ברור לי אם זו בעיית תרגום או נכתב ככה מלכתחילה. זה לא שהיו הרבה, אבל באמת נו, תעשו תחקיר קטן, בחייאת! מזכירים בספר נקניק קילבסה... לפי מה שידוע לי מדובר במאכל פולני. ובתור אוקראינית, אני אוכת קלבסה kalbasa או קלבסקה kalbaska (שזו בעצם "הקטנה" של המילה, מה שמראה על חמימות, חמידות, היחס האוהב שלי למאכל). קלבסה ברוסית זה נקניק. נקודה. כל נקניק באשר הוא. אז נקניק קילבסה זה נקניק נקניק?
גם היה כתוב שהם אכלו דייסת קאשה... kasha ברוסית זה דייסה... אז הם אכלו דייסת דייסה? אוכל מנחם זו יכולה להיות דייסת כוסמת (מתאים לתיאור עם הבצל) ואז זו תהיה גרצ'ניבייה קאשה, או דייסת סולת ואפילו דייסת שיבולת שועל... אבל לא דייסת קאשה, לא דייסת דייסה.
דברים כאלו מוציאים אותי מדעתי- כי זה באמת דורש תחקיר מאוד מינימלי. כמו שהיא כותבת למשל שהפירוגי שקטיה מבשלת הם ממש כמו ניוקי... ככל הידוע לי ניוקי הם כופתאות תפוחי אדמה, ופירוגי הם כיסונים. לא אותו הדבר. בגלל זה אני גם לא יודעת אם המאכלים האיטלקים שהיא מתארת באמת נאמנים למקור...

אני יכולה להמשיך, אבל נראה לי שהעברתי את הנקודה.

מניחה שזה די ברור, אבל די התאכזבתי מהספר.

החודש הזה שהיה עמוס בחגים גנבתי המון רגעים לקרוא ולהתענג על הספר המקסים הזה.
"את החיים - ארוכים או קצרים צריך לחיות". זה משפט המחץ של הספר שכל אחד צריך לאמץ.
אליסון ריצ'מן עושה זאת שוב ושוב והפעם גם שילוב של שני סיפורים יפהפיים.
קטיה וסשה הם זוג מעורב מקייב, היא נוצריה ובלרינה מבטיחה עד שתאונה גורמת לה להפסיק לרקוד, והוא סשה יהודי ואיש מדע שכל אמונתו
מסתכמת בהיותו איש מדע ואתאיסט בלבד. הזוג הזה חי בקייב תחת השלטון הרוסי המעיק של אמצע שנות השמונים לפני פירוק ברית המועצות, חווה גם את
אסון צ'רנוביל. סשה שחווה גם אנטישמיות בעבודתו, מנצל את ההזדמנות שהנשיא גורבצ'וב מתיר ליהודים לצאת מן המדינה ומשכנע את אשתו להגר לארצות הברית
ולהבטיח להם חיים טובים ומאושרים יותר.
לאחר שהם מהגרים לשם נולד להם בנם יורי עם מום נדיר בלב כתוצאה מאסון צ'רנוביל (שהמיט אסון כבד על המדינה ועל תושביה לעוד שנים של סבל ומחלות רפואיות).
מצבו הרפואי הנדיר של יורי בנם מביא לבידודו מחברת ילדים.
מגי מורה ללשון וסיפרות מתבקשת על ידי המנהל ללמד אותו בביתו, תחילה מסרבת עקב טראומה מילדותה אך באיזשהו שלב מסכימה. מרגע זה ואילך נפשם נקשרת.
המורה הצעירה הזו מביאה איתה המון יצירתיות ומשלבת את הלימוד איתו באהבתו לבייסבול. החיבור ביניהם גם גורם לה להסתכל שוב על חייה ומביא עימו גם שינו.
כשאנחנו נותנים = יש לנו קבלה גדולה.
הסופרת המדהימה הזו נכנסת לכל מקצוע בצורה מדוייקת וכל סיפורי הבייסבול שלדעתי היו ארוכים לא פגמו בסיפור אלא הרימו אותו גבוה .
עוד ספר נהדר של הסופרת המיוחדת הזו. ממליצה מאד

סוד העננים-אליסון ריצ'מן
The secret of clouds-Alyson Richman
חוות דעת אישית/לי יניני


בעקבות ספריה הקודמים שתורגמו לעברית ונקראו על ידי התאהבתי בסופרת אליסון ריצ'מן. הפעם אני עדיין אוהבת אבל קצת פחות.

"סוד העננים" בוחן את המשמעות והאושר בחיים, אך לדעתי מחטיא את המטרה.

הסיפור מגולל בין עבר והווה ומעגן בתוכו אהבת אם, הקשר שבינו לבינה, ומערכת היחסים בין מחנך לתלמידו.

ראשיתו ב-26.4.1986 בקייב שבאוקראינה. באותו יום התרחש אסון צ'רנוביל בצפון מערב אוקראינה. תאונה גרעינית שגרמה לאסון אקלוגי והפיצה חומרים רדיואקטיביים לסביבה. רוב עובדי הכור וכוחות ההצלה נפגעו מתסמונת קרינה חריפה. שנים לאחר האסון בקרב תושבי האזור, נצפתה עליה בתחלואה בסרטן ומחלות נוספות שנגרמו מנזקי הקרינה.

כתוצאה מהמגבלות שהוטלו על תושבי האזור והאנטישמיות קטיה וסאשה מחליטים להגר לארצות-הברית.

סאשה איש המדע המשיך בעבודתו. נקלט בחברה המערבית במהירות ומצא חברים שמחבבים כמוהו בייסבול. לעומתו קטיה בקצב שלה החלה להתרגל לסביבה החדשה, ותוך כדי גילתה גם שהיא בהריון. מספר חודשים לאחר לידתו של יורי הסתבר שהוא נולד עם מום בלב.

במעגל השני ב-1999 מגי טופר – מורה בת 26 מתגוררת עם בן זוגה-בילי. באחד הימים מגי מקבלת הצעה ממנהל בית הספר ללמד את יורי בביתו, כיון שמחלתו אינה מאפשר לו להגיע לבית הספר וללמוד במסגרת רגילה. לאחר התלבטות בינה לעצמה היא מחליטה ללכת על האתגר שהוצג בפניה.

בהתחלה יורי סירב לשתף פעולה עד שמגי מצאה את נקודת התורפה: אהבתו הבלתי נלאית לבייסבול.

בחשיבה מקיפה וברגישות רבה מגי מצליחה לקרב את יורי אליה, ואף מצליחה להחזיר את יורי למסגרת בית הספר ולהתיידד עם מספר נערים.

האם מגי עמדה באתגר?
האם יורי התגבר על מחלתו?
כיצד קטיה וסאשה התמודדו עם מחלתו הנדירה של בנם-יורי?

הסיפור נשען על מערכת היחסים בין מגי ליורי, כשברקע ומעת לעת נחשף מידע על חייה האישיים של מגי, והתמודדותה עם העליות והמורדות בחייה האישיים.

לסיכום: ספר מרגש ועצוב שיגרום לקורא לבחון את משמעות החיים. למרות זאת לדעתי הסיפור זקוק לליטוש נוסף. כמו כן לא היה מזיק להפחית בתיאורים מפורטים על בייסבול. לדעתי האישית, ביחס לספריה הקודמים הספר הנוכחי בוסרי. אפשר לקרוא וליהנות ואל תטעו ... זה לא "גן המכתבים" הנפלא.

הקריאה לשיקולכם.


לי יניני

פן-הוצאה אור, פרוזה תרגום, מתרגם: ניצה פלד, 334 עמודים, 2021

וו איזה ספר מרגש ותענוג לקראו איך הגיבורה ניבנת ומתפתחת וטוב לה, אז את האמת שלא זוכרת שקראתי ספרים שלה אף על פי שאני רואה שהיא מאוד פורייה, כן ספרות אמריקאית מתורגמת, אני קצת בהשתהות איך כל כך הרבה כזו מתורגמת, טוב אם ככה אנחנו באמת קוראים הרבה ולא רק ספרים ברשת אלא גם מודפסים, 29.12.2021 אמנם ראובן יעץ לי לא לכתוב מביקורת אחת ביום, אך מכיוון שמזמן לא הצלחתי להושיב את עצמי ולכתוב ליד המחשב להקליד מצפונות ליבי אמנם זה על ספרים שאני קוראת פטיש חזק בחיי מוצאת בהם נחמה, הנה מצאתי שימוש למילה שאני צריכה לחפש שוב היכן היא מופיעה בו כיוון שרצינו להבין למה התכוון שם המספר, אחפש את העיניין, כמה הרבה עבודה יש לנו בני האדם, וכמה מעט יש ביכולתנו לעשות, כלומר כל אחד עולם ומלואו וכשאני מונה בהודייה את הדברים שעשיתי זה אינסופ, ויודעת שאחרות עושות פיממיליון, העיקר להיות מסופקת וברכות ובעדינות, אז הספר עיניין אותי ונהנתי, כן, שוב לקחתי אותו היכן שהוא בשיטוטיי בארונות ספרים בדרכים במסע, ושמתי אותו בארון בגינה קהילתית שחמט בנווה אביבים בשבת הלפני שבוע וחצי לא האחרונה הקודמת. 6 הצעות מכירה ו 2 ביקורות אחת מהן של לי שזה יופי ותודה על כך וגם תודה למי שקרא את הכתיבה הנוכחית שלי, המשך ימים טובים שמחים ושלמים.