הוצאת צלטנר מתמחה בספרות ילדים איכותית, מיוחדת ומעשירה, מקורית ומתורגמת כאחד.
בצלטנר מקפידים על תוכן ספרותי מעורר השראה ועל ויזואליות מרשימה ומסוגננת, כאשר התוצאה, לקורת רוחנו, היא תמיד ללא רבב.
לאחרונה הזדמנו לידינו מספר יצירות מבית המלאכה של צלטנר,
הראשונה שבהם היא אוסף של חמש אגדות יפהפיות, סיפורי חיות, פרי עטו של סופר ואומן צרפתי. אונגרר נולד באלזס ב-1931, עבר לארה"ב ב-1956 ונחל שם הצלחה גדולה כסופר ילדים ומאייר, אך החל מ-1970 חי באירלנד עם משפחתו, עד פטירתו ב-2019.
הסיפור הראשון בקובץ הוא "קריקטור הנחש הטוב".
גברת צרפתייה זקנה מקבלת ליום הולדתה נחש מבנה החי בברזיל. הגברת נבהלת, אך עד מהרה הם הופכים לחברים טובים. הגברת מטפלת בנחש כמו היה ילד, דואגת לכל צרכיו, ואף מביאה אותו לכיתה בה היא מלמדת. קריקטור עוזר לתלמידים ללמוד שפה וחשבון ומשחק איתם להנאתם. לילה אחד הוא הופך לגיבור כאשר גנב מתפרץ לדירתה של הזקנה, וכל העיר מודה לו ומציינת את גבורתו.

הסיפור השלישי בספר הוא סיפורו של אמיל, התמנון הידידותי. לאחר שאמיל האמיץ מציל רב חובל ממלתעותיו של כריש במצולות הים, הם מתיידדים ואמיל עובר לחיות על היבשה. הוא נוחל הצלחה כנגן במסיבות ועובד בתור מציל בחוף הים. יום אחד אמיל החביב נקלע לאירוע של הברחת סחורה וחילופי ירי בין המבריחים למשטרה. אמיל התמנון נחלץ שוב לטובתו של הצדק, משתלט על המצב ועוזר לשוטרים לגבור על העבריינים.

הסיפור הרביעי הוא הסיפור של רופוס, העטלף הצבעוני. רופוס העטלף רגיל לחיות במערה החשוכה שלו, לישון ביום ולהיות ער בלילה. אך יום אחד הוא מחליט לצאת מאיזור הנוחות שלו ולהיחשף לראשונה לאור היום. רופוס מגלה עולם חדש ויפהפה של צבעים וגוונים. בהתרגשותו הוא צובע את עצמו בצבעי מים של צייר, ונהיה עטלף בהיר וצבעוני במקום שחור ואפור. אך כידוע, בני אדם חוששים מהשונה ולעתים קרובות מפחדים מחדשנות. האנשים נבהלים למראהו של רופוס ויורים עליו. רופוס נפצע, אך אספן פרפרים נדיב עוזר לו להחלים בביתו. למרות החברות החדשה, עם הזמן רופוס מתגעגע מדי למערה שלו וחוזר לחיות בה. כנראה שקשה לנו לשנות הרגלים שנולדנו עמם, והטבע שלנו גובר בסוף.

שני סיפורים נוספים הם הסיפור על אדלייד, הקנגורואית המעופפת, והסיפור על אורלנדו, הנשר המקסיקני.
הסיפורים עוסקים באומץ לב, עצמאות, התמדה, סקרנות, ובעיקר חברות טהורה. החיות בספר מנסות ללכת בעקבות לבן, לעתים הן נופלות בדרך, אך נדיבותן תמיד גוברת על הכל והן קמות וממשיכות בחיוך. האיורים מלאי עומק רגשי, עדינים, מקסימים ברכותם, לעתים מלאים בהומור ולעתים מכמירי לב. בשילוב אינטליגנטי מנצח, האיורים והטקסט הקצר מדייקים לקורא הצעיר את התמונה השלמה וכך מתקבלת יצירה עמוקה, מתוקה ונוגעת ללב.

קראתי עם ילדיי, בני 10 ו-11.5, את סיפוריו של אונגרר, ולמרות גילנו המבוגר הפקנו הנאה עצומה מהקריאה, ההתבוננות, הסקרנות שעורר בנו הטקסט והתגובות שעוררו בנו האיורים. שאלנו שאלות והסקנו מסקנות, עצרנו באמצע הקריאה וניחשנו איך תתפתח העלילה בהמשך, שמחנו גם כשלא צדקנו וגם כשקלענו בול.

הספר מומלץ לילדים בכל גיל, ולאוהבי ספרות ילדים מרגשת בכל גיל.

ספר זה הוא מקבץ חדש של נובלות וסיפורים מהזרם הריאליסטי הרוסי, שנכתבו החל מאמצע המאה ה-19 ועד ראשית המאה ה-20.


הספר פותח בהקדמה נפלאה מאת ולדימיר פפרני, המסביר את פילוסופיית הריאליזם החברתי-פסיכולוגי וכיצד היא באה לידי ביטוי ביצירות הכלולות בספר זה. מההקדמה ניתן ללמוד עובדות מרתקות רבות על אישיות המחברים בספר ועל היחסים ביניהם, כשהיו כאלה.


הספר פותח עם ארבעה סיפורים של איבן טורגנייב. מתוכם אציין רק אחד, האחרון שבהם, הנקרא בשם המוזר "טוק.. טוק.. טוק", ורומז על הגיבור "התימהוני" (כך הוא מכונה בסוף הסיפור), קצין בשם טגלב, שהיה אדם שהאמין בגורל ובסימנים ואותות. טגלב זה נפל בפח של מהתלה שהיתל בו חברו, וכך מתחילה שרשרת מאורעות הזויה שסופה חייב להיות טרגי עבור האדם המאמין במשמעויות נסתרות ובפטליזם. סיפור מרגש מאוד, מותח, מורט עצבים אפילו, שמאוד נהניתי לקרוא.


הסופר הבא בספר זה הוא לא אחר מאשר דוסטוייבסקי, עם הנובלה "נפש כנועה" שתורגמה לעברית גם בעבר.
"נפש כנועה" זו שייכת לאישה צעירה, יתומה וענייה, שנישאה לגבר מבוגר ממנה בעל בית עבוט. מיד בתחילת הסיפור מוצגת לקורא גופתה, על השולחן בביתם המשותף, לאחר שהתאבדה האישה בקפיצה מהחלון. הבעל ההמום, ב"חשבון נפש" לכאורה, מעלה את זיכרונות חייהם המשותפים מרגע היכרותם, אך למעשה נדמה כי הוא נועץ בהתנהלותה של אשתו ובאישיותה - את האשם למותה. זוהי נובלה טרגית, על שני אנשים שחייהם הזוגיים היו מלאים בסתירות גורליות ובאירוניה חסרת רחמים.


מדוסטוייבסקי אנחנו עוברים לוסוולוד גרשין. בספר כלולות שתיים מיצירותיו. בראשונה, "פחדן", הדובר הוא אינטליגנט צעיר המתנגד ללחימה ולאלימות, ומצד שני מודע לכך שהן בלתי נמנעות. הוא מספר את תהליך ההתמודדות של חבר טוב שלו עם מחלה חשוכת מרפא, ובלית ברירה מתגייס בסופו של דבר לצבא, ללא מורא לחייו. הסצנה האחרונה בסיפור, הלקוחה משדה הקרב, היא מרגשת וקורעת לב, ושוב זועקת מתוכה באירוניה את הגישה הפציפיסטית של מחברה.


היצירה השנייה של גרשין, "נדייז'דה ניקולייבנה", עוסקת בנושא אחר לגמרי. גרשין יצר כאן סוג של "משולש רומנטי", המורכב מצייר מוכשר וטוב לב, חבר שלו שגם הוא צייר אך אנוכי וציני, ואישה יפה שניהלה אורח חיים "לא מוסרי", ובה הצייר החביב מוצא לו מודל מושלמת לציור שהוא מתכנן ליצור. שני הציירים, הטוב והרע, שואפים בדרכם לגאול את הבחורה מעברה המפוקפק, אך העניינים מסתבכים ואין מנוס ממאבק ומסיום מלודרמטי קשוח.


הצייר הבא שאנו פוגשים בספר זה הוא הצייר של צ'כוב בסיפור "בית עם עליית גג", מתוך שני סיפורים שלו המופיעים בספר. צייר זה מתאר את עצמו כבטלן חסר ערכים חברתיים מוגדרים, אמן גרידא, וכשהוא מתאהב בנערה מתוקה ורוצה להיות אתה, הוא נתקל בקושי מצד אחותה הבכורה. זוהי אישה ערכית, מלאה בעצמה, פעילה חברתית ובעלת אידיאולוגיה מוסרית שאותה היא טורחת לקדם בכל הזדמנות. הניגוד בין השניים גורם, בסופו של דבר, לסיום העצוב של סיפור אהבה שאך התחיל.


בהמשך אנו פוגשים את מקסים גורקי עם שתי נובלות, הראשונה בהן, "סיפור על רומן אחד", היא בעלת מוטיב פנטסטי ומתארת מפגש בין אישה צעירה לבין גיבור הרומן שכותב אחד מידידי האישה ובעלה. כפי שדמות בדיונית זו מתגשמת לפתע בחייה של האישה, כך, לאחר שהם מנהלים שיחה ארוכה והזויה, היא מתפוגגת מתוכם. הופעתה מובילה להשלכות משמעותיות הן בחיי האישה והן בחייו של הסופר שברא אותה ברומן שלו.


הנובלה השנייה, "וארנקה אולסובה", היא סיפור התאהבותו של מרצה אינטלקטואל ומגושם, חנון גמור, בידידתה הצעירה, האנרגטית והיפהפייה של אחותו, צעירה אשר שונה ממנו שוני מובהק פנימית וחיצונית. זוהי בחורה פשוטה וחסרת השכלה הקוראת תיגר על הידע המדעי והתרבותי של המרצה. מצד אחד הוא משתוקק לפתותה, שכן תשוקתו אליה בוערת, ומצד שני אין ברצונו לשאתה לאישה שכן היא איננה לרמתו במובנים משמעותיים מאוד. הנובלה מעולה וכתובה היטב, אך לטעמי ארוכה הרבה יותר ממה שהיה נחוץ.


הסופר הבא הוא אלכסנדר קופרין, עם שני סיפורים יפים ורגישים, וסיפור אחד נוסף שעליו ארחיב - נהר החיים. זהו סיפור ספוג באירוניה על בעלת מלון אחת, אלמנה, החיה עם קצין צעיר שגם עובד אצלה וגם משמש כמאהבה, ועם ארבעת ילדיה המוזנחים. זהו סיפור קצר עם מעט עלילה אך עדיין נשכני, ביקורתי, מעניין.


לבסוף, הסופר ליאוניד אנדרייב עם שתי נובלות משובחות. השנייה, החותמת את הספר, היא "יהודה איש קריות", נובלה המבוססת על הסיפור על יהודה הבוגד מתוך ספרי הקודש הנוצריים. יהודה איש קריות מתואר כאיש מכוער מאוד, מנוול ורמאי. הוא מתחבר לעדת תלמידיו של ישוע הנוצרי בעת מסעותיהם אל ירושלים ומנסה להתחבב על המורה האהוב, אך כמה שהוא מתאמץ, אינו מצליח, ומרגיש כי תמיד יישאר בצלם של תלמידים אחרים. יהודה מתכנן בהיחבא ואז מוציא לפועל את בגידתו בישוע - הוא מוכר אותו לרודפיו. אך בצד השני של המטבע יהודה למעשה אוהב, מעריץ ומרחם על ישוע, ומנסה לדרבן את תלמידיו להציל אותו מידי היהודים הזועמים. אנדרייב כתב נובלה מותחת ומרתקת על אנטי-גיבור עלוב נפש, מטורף, בעל אישיות שסועה, שהיווה אלגוריה לפרובוקטורים ובוגדים בני זמנו, אשר הופעלו בידי המשטרה החשאית של סטלין והיו למעשה סוכנים כפולים (כך לפי ההקדמה של פפרני).


הקובץ "נפש כנועה" הוא ספר מעולה cover to cover, מתורגם למופת.
הסיפורים מופיעים לפי סדר כרונולוגי של שנת הוצאתם לאור, אך ניתן לקרוא בהם בסדר שרירותי. נהניתי הנאה גדולה מהקריאה, והכתיבה על הספר אך הגבירה בי את הערצתי לכישרונות הגדולים המופיעים בו ולכישרונה הענק של המתרגמת.

בנובלה קצרה זו של סופר דגול, הדובר הוא ג'ורג', המתאר במבט לאחור את חייו שהתחילו כילד עני מרוד החי במרתף נאלח.
הילד מתייתם ועובר לרשותו של חבר בקהילה דתית, אשר דואג לו למקום מגורים וללימודים בבית הספר.

עם השנים גדל הילד ונקלע לסיטואציה רגשית לא פשוטה, הגורמת לו לנקוט בצעדים שעלולים להרוס אותו.

דיקנס יצר כאן דיוקן פסיכולוגי של אדם שילדותו הפכה אותו לחסר ביטחון ברמה קיצונית ולשטוף חרדות בנוגע לתפיסות האחרים את אופיו. ג'ורג' גדל להיות גבר שפחדו הגדול ביותר הוא להיראות תאב בצע או אגואיסט בעיני סובביו. רגישות זו, תכונה בלתי נשלטת זו, הופכת למקור סבלו העמוק ביותר.

הספר הוא גם סאטירה חברתית מצוינת המתארת דמויות דתיות ציניות, שטחיות ודו-פרצופיות, להן הוא לועג בקולו של גו'רג' העדין אך האינטליגנט וחד ההבחנה. דיקנס שם ללעג את הנוצרים המזוייפים, התחמנים, העשירים החמדניים והאנוכיים, ומנגד הדובר, העניו והעני, המקריב את עצמו למען מי שאהבה נפשו.

דיקנס כמו אומר ל"נוצרים הטובים" הללו, הנה, קחו ראי, הביטו בעצמכם! השלכתם את תכונותיכם הנלוזות ביותר על האדם האחרון שזה מגיע לו.

סיפור מרגש, נקרא בקלות, מתורגם יפה, וכמובן מומלץ מאוד.

הספר הקודם מאת טורגנייב שקראתי היה "אהבה ראשונה", בתרגום יעל טומשוב. אבות ובנים שונה ממנו לחלוטין, אך מבחינת יפי הכתיבה ועומקה, הם דומים.

שתי הדמויות הראשיות כאן הם ארקאדי קירסאנוב ויבגני בזארוב.
ארקאדי, צעיר מאוד ונח להתרשם, מעריץ את בזארוב המבוגר יותר, רופא במקצועו וניהיליסט בהשקפותיו. הם מגיעים להתארח באחוזת אביו של ארקאדי, בה משתכן גם דודו פאוול פטרוביץ'. בזארוב מעורר את חמתו של הדוד, המייצג את האריסטוקרטיה של פעם, וניצתים ויכוחים בבית הקירסאנובים.

האינטראקציות הנרקמות בין ארבעת הגברים הללו לאורך הספר מרתקות. הן משקפות נושאים כמו פער הדורות, ערעור מעמד האדונים, חיזוק זכויותיהם של צמיתים, הטלת ספק באורחות החיים המודרניות והמסורתיות כאחד, ועוד ועוד.
סצינת הדו-קרב החזקה בין בזארוב לפאוול פטרוביץ', מגוחכת לחלוטין וגם מרגשת בדרכה, בלתי נשכחת.

אבל לא רק פוליטיקה מעניינת את חברינו.
אבות ובנים הוא גם סיפור של אהבות. אהבה בין גבר מזדקן לצעירה ממעמד נחות ממנו, אהבה בין ידידים שעם הזמן מאבדת מחיוניותה, אהבה נכזבת בין גבר שאינו יודע לבטא את רגשותיו כראוי לבין אלמנה יפה, עצמאית וגאה מאוד, התאהבות של גבר צעיר באישה מבוגרת ממנו המתחלפת באהבה אמיתית לאחותה של אותה אישה, אהבת הורים לילדיהם...

טורגנייב כותב בעיקר את ההתנהגות ופחות את המתחולל בנפש. הוא מעביר תחושות באמצעות תיאורים יפהפיים של הסביבה הפיזית, אם זו עונת השנה או השעה ביום או הגינה בה מטיילות הדמויות. אולי זה מקשה על ההיקשרות הרגשית של הקורא לדמויות, אך אישיותן מאוד נוכחת על הדף, וסוף הספר היה כל-כך נוגע ללב שבכיתי. טורגנייב האדיר הביע חכמת חיים והבנת אדם מדהימות. איכשהו הוא מצליח לרגש בעוצמה אחרי ספר שלם שכתוב באגביות כמעט. בנייטרליות.

התרגום של נילי מירסקי.. אין מילים. מושלם.

כדאי מאוד לקרוא את אבות ובנים שוב.

ספר קצר זה מחלוק לשלושה חלקים, שלושה ראיונות עם נשים שעשו הסטוריה.
בכל אחד מהחלקים מצורף גם רקע על המרואיינת ו/או מידע נוסף מאת המתרגם, שבלעדיהם היה קשה יותר להבין את ההקשר ההיסטורי של הריאיונות הללו ואת עוצמת גדולתן של הנשים הללו.
לואיז מישל (1830-1905) היתה מהפכנית צרפתייה שקראה לאנרכיה, והעידה על עצמה שהנה פנאטית. במקור היתה מורה, אך פנתה לפוליטיקה ופעילות מהפכנית.
המראיין, מרמקס, מדבר עמה על המהפכה החברתית, על הסיבות לפעילותה, על דת, פילוסופיה ועוד.
לואיז מישל היתה אישה מאוד אינטליגנטית ומעניינת, כך נראה מהראיון.
דוגמה קטנה:
עמ' 18: "את מטריאליסטית ואתיאיסטית?
כן, כיוון שהבנתי שמרעיון האלוהות והחסדים הנצחיים נולדות כל העריצויות".
אמה גולדמן (1869-1940) היתה יהודיה שנולדה בליטא ועברה לארה"ב בגיל 16. כמו מישל, גם היא היתה מהפכנית ואנרכיסטית. מקצועה המקורי הוא סיעוד.
המראיינת, מיכלסון, מדברת עם גולדמן על אנרכיה כמשמעותית לנשים, על נישואין, אהבה וילדים.
גולדמן היתה פמיניסטית ורבים מרעיונותיה נשמעים מודרניים מאוד, למרות שביטאה אותם כל-כך מזמן.
ציטוט נבחר:
עמ' 27: "האם האישה אינה חופשייה?
חופשייה?! היא השפחה של בעלה ושל ילדיה. עליה להיות חלק מעולם העסקים ממש כמו הגבר".
שירין עבאדי (1947) היא עורכת-דין איראנית שקיבלה את פרס נובל לשלום בשנת 2003 על פועלה בתחום זכויות האדם. היא חיה בבריטניה מאז 2009 וכתבה ספר בשם ""איראן מתעוררת". בספר זה ישנו ראיון עם עבאדי, משנת 2014, ובנוסף הנאום שהיא נשאה לאחר שקיבלה את פרס נובל. ד"ר עבאדי ייסדה את "המרכז להגנת זכויות האדם באיראן".
המראיין, אולשצ'וק, מדבר עם עבאדי על עמדותיה לגבי האיסלאם והקשר בינו לבין דמוקרטיה, על תפקידם של סטודנטים בקידום זכויות אדם, על האביב הערבי, על קבלת פרס הנובל והעובדה שהחרימו לה אותו, על דעתה בדבר תכנית הגרעין של איראן ועוד.
בנאום שהיא נושאת, היא מדברת על נושאי זכויות אדם באיראן, על התרבות האיראנית והקשר לשיוויון ודמוקרטיה ועוד.
ציטוט נבחר:
עמ' 52: "גם פגע הפליית נשים בארצות האסלאם .... שורשיו הם בתרבות הפטריארכלית ובשלטון הגברים באותן חברות - ולא באסלאם."
ספר זה מספק הצצה לרעיונותיהן האמיצים, פורצי הדרך והמרתקים של נשים חכמות ומעוררות השראה. אישית, היה לי קשה לקרוא אותו מהעובדה הפשוטה שאני פחות נהנית מקריאת ספרי עיון, אך הוא בהחלט מהווה העשרה מסוימת להדיוטות כמוני בתחומו.
וכמובן, תמיד מרגש לדעת שהיו נשים שלמרות שהיו להן רעיונות שלא עם כולם הייתי מסכימה, היה להן העוז העצום לרדוף אחר חלומותיהן ואמונתן בחברה שפסלה אותם.

בספר זה תמצאו שני ריאיונות עם שניים מהמוחות הגדולים ביותר שחיו אי-פעם, זיגמונד פרויד ואלברט איינשטיין. המראיין הוא עיתונאי/סופר/משורר אמריקאי, שהיה מקורב להרבה מאוד מפורסמים בתחומים שונים (היה ידיד טוב של המחזאי ג'. ברנרד שו, למשל) והיה המראיין האמריקאי הראשון שראיין את היטלר.

הריאיון עם פרויד התקיים ב-1926 באוסטריה. פיראק משוחח עם הפרופסור בן השבעים על שאלות הנוגעות לקיום האנושי, לחיים ומוות, לתסביכים ודחפים, תהילה והכרה, ספרות ואושיות תרבות. תוך כדי כך משתף פיראק את קוראיו במחשבות על הפרופסור הדגול, המרתק הזה.
ציטוט נבחר: עמ' 20: "ככול שהדבר נוגע לי, אני שבע רצון לחלוטין לדעת שהמטרד הנצחי של החיים יסתיים אחת ולתמיד. חיינו הם בהכרח סדרה של פשרות, מאבק בלתי פוסק בין ה"אני" והסביבה שלו. הרצון להאריך את החיים בצורה מוגזמת נראה בעיניי כאבסורד".

בריאיון עם איינשטיין, שהתקיים בשנת 1929, מתאר המראיין בהערצה את דמותו של הפיזיקאי הגאון, לא רק כמדען אלא בעיקר כאדם בן תמותה. הוא כותב על סבלנותו, על אהבתו לילדים, על צניעותו הבולטת, על תחביביו, אהבתו למשפחתו וכן הלאה. הם משוחחים על התיאוריות של איינשטיין ועל מושגים מתוכן, אך לא באופן שמקשה על הקורא ההדיוט להנות מהראיון. נושאים נוספים העולים בראיון הם עתיד האנושות, בולשביזים ופוליטיקה, ישו והנצרות, יהדות והתבוללות, מוזיקה וספרות.
ציטוטים נבחרים: עמ' 57: "אחרי גיל מסוים, .... קריאה מסיחה את הדעת יותר מדי מהעיסוק היצירתי. מי שקורא יותר מדי, ומעסיק את מוחו שלו מעט מדי, רוכש הרגלי מחשבה עצלים".
עמ' 64: ".... אנחנו חופשיים לעשות מה שאנחנו רוצים, אבל אנחנו יכולים לרצות רק את מה שאנחנו חייבים."

ספר קצר זה מעניק הצצה מענגת אל חייהם ותורתם של שני יהודים אירופאים אשר היוו, כל אחד בתחומו, פורצי דרך נדירים, והשפיעו על התפתחות המדע בפרט והאנושות בכלל. בסגנון כתיבתו של המראיין ניכר היטב כשרונו הספרותי, ולא רק זה העיתונאי, והקריאה מהנה ומעניינת בו זמנית.

הספר בהחלט עושה חשק לצלול עמוק יותר אל קורותיהם של שני אישים נצחיים אלה.

ספר הפרוזה היחיד שכתבה סילביה פלאת, מעט לפני שהתאבדה בגיל 31 סך-הכל, הוא רומן שרובו אוטוביוגרפי והוא נחשב לקלאסיקה.
פעמון הזכוכית הוא מסמך אישי שכותבת אסתר גרינווד, בחורה כבת 22, סטודנטית מצטיינת לספרות אנגלית מבוסטון. אסתר המוכשרת זוכה בתחרות של ירחון אופנה ויחד עם 11 צעירות נוספות היא עוברת לחודש לניו-יורק, לעבוד בירחון וליהנות ממסיבות, ארוחות חגיגיות ופינוקים קטנים נוספים.
אסתר מתארת בפרוטרוט את חוויותיה בקיץ ההוא בניו-יורק, על יחסיה עם חברותיה, הבילויים איתן, הבוסית שלה וכן הלאה. תוך כדי תיאורי ההתרחשויות בהווה, משלבת אסתר מבט רטרואקטיבי אל עברה וחוזרת אל זיכרונות משפחתיים, לימודיים וחברתיים, חלקם משמעותיים יותר וחלקם פחות.
אסתר איבדה את אביה בגיל 9, וגדלה עם אמא קשת-יום שתמיד איחלה לה לעסוק כמוה בקצרנות כדי להרוויח את לחמה. אך אסתר האינטליגנטית לא מוותרת על תשוקתה לכתיבה וכשהיא חוזרת משהותה בניו יורק היא מקווה למצוא בבית מכתב עם בשורות טובות מתחרות כתיבה שהשתתפה בה. לאסתר יש גם איזה חבר שפעם היתה מאוהבת בו, אך זה עבר לה כשגילתה ששיקר לה, וכעת היא רק מחכה שיחלים ממחלה כדי שתוכל להיפרד ממנו רשמית.
אך בבית מצפות לאסתר חדשות רעות, היא לא התקבלה לקורס לכתיבה שחשקה בו, ואסתר נכנסת לדיכאון עמוק הכולל מספר ניסיונות התאבדות ובעקבות זאת אישפוז בבית חולים פסיכיאטרי.
החלק האחרון בספר, העוסק בשהותה במוסד לפגועי נפש, מעניין יותר מתחילתו, והיה יכול להיות הרבה יותר טוב לו היה מציג את החיים ואת הקשרים במוסד יותר לעומק. למשל, אסתר מציינת מספר פעמים כמה היא קשורה לפסיכיאטרית המטפלת בה, אך היא לא מפתחת כלל את סיפור הקשר בינהן, וזה היה חסר לי. ישנן דמויות נוספות בסיפור שאסתר באה עמן במגע, אך גם הדמויות והקשרים האלה מתוארים ברמה שטחית למדי. סגנון הכתיבה של אסתר הוא כזה שיורד לפרטי פרטים יבשים אך כמעט ואינו נוגע בהתחוללות הנפשית. הרגשתי שאסתר לא נותנת לקורא מספיק "בשר" להבנה טובה יותר של נפשה, וחבל, כי סילביה פלאת כותבת היטב. הדימויים שלה מקוריים, מעניינים, יפהפיים.
תרגום חדש זה לפעמון הזכוכית הוא מעולה, ללא ספק, ועל כך יש להודות להוצאה.
אך הספר בכללותו, כיצירה ספרותית, לא מגיע לרמה לה ציפיתי. הוא לא עניין אותי מספיק ולא גרם לי להתלהב, ורוב הזמן הרגשתי כמו יומן די ממוצע של נערה מעורערת ש"חופרת" על עצמה ועל חייה, לא משהו חריג בחשיבותו או ביופיו. סיפורה העצוב של הנשמה המעורערת הזו דיכא אותי במהלך הקריאה ושמחתי שלפחות הסיום ביצירה, בניגוד לסיום במציאות, היה אופטימי.
הספר מתאים מאוד לקריאה לבנות הגיל עליו הוא מספר, עשרים פלוס.
אני בטוחה לגמרי ששיריה של פלאת היו טובים פי כמה מספרה היחיד.

כנפיים שחורות למלאך שלי, שפורסם בעברית בהוצאה המעולה זיקית ז"ל, מוגדר כספר מסוגת הנואר. אני מניחה שזה כך מכיוון שהספר מלא בעבריינים, ועבירות, ואקדחים, ומשטרה, ותשוקות אפלות, ומניעים פסולים. אבל מעבר לכל זה, אני מעדיפה לזכור שזהו גם סיפור אהבה, סיפור אהבה לא-קיטשי ולא ממש אפשרי וקצת סדו-מזוכיסטי, בין גבר צעיר, ונאה, ופגום, לאישה צעירה, ויפה מאוד, ופגומה.
טים הוא עבריין שברח מהכלא, עבד קשה להרויח כמה דולרים, ואז יצא משם כדי לנסות ולממש תכנית ותיקה להתעשרות בזק. הוא פוגש בוירג'יניה, יפהפיה העוסקת בזנות אך נראית כמורגלת בחברה הגבוהה, ובלית ברירה מצרף אותה למסע ארוך, מתוחכם ומתוכנן היטב, מסע בנפתולי החברה האמריקאית ובעורקי הנופים של ארה"ב. הקשר ביניהם מורכב מאוד, הוא מורכב מצד אחד מחיבור רגשי ופיזי, ומצד שני מניסיונות התרחקות והיפרדות. חלק מהזמן טים אפילו שוקל להרוג אותה... וקשה להאשים אותו, בהתחשב בעובדה שהגברת יכולה להיות מאוד מעצבנת לפעמים, קרה, מוזרה, בוגדנית, ערמומית וחצופה.
בכל מקרה, טים הוא העבריין הרגיש, לא בדיוק מוסרי אבל בהחלט בעל שכל ישר ונקודות תורפה. הוא מספר את סיפורו בקול בהיר, ישיר, לא מתנצל ולא מתייפייף. המחבר מכניס לפיו של טים תיאורי נוף נהדרים, שפה ספרותית יפהפיה, ולא מעט נגיעות אירוניות והומור שחור.
הספר הוא מעין סיפור בלשי אבל הפוך, הוא מסופר על-ידי העבריין עצמו, והוא מותח במידה, הוא גורם לך לתהות כל הזמן מה עלה בגורלן של הדמויות והיכן בעצם נמצא טים כעת כשהוא מעלה את זכרונותיו על הכתב.
הסיום השאיר אותי מאוד מעורערת ליום יומיים. אין ספק שהספר לא מיועד לבעלי קיבה רגישה מדי. יש בו כמה תיאורים מאוד לא נעימים של אלימות וכיו"ב, אבל שווה להתמודד עמם בזכות הכתיבה המצויינת, החוכמה שלו, הביקורת החברתית המעניינת, והאנושיות העירומה שבו.

את הספר הראשון של נבוקוב שאני קוראת בחיי, ואולי הטוב ביותר שלו, התחלתי לקרוא מעט לפני תחילתה של התקופה הקשה ביותר בחיי, בה חוויתי אובדן אישי קשה מנשוא. מכיוון שכך יצא, לא הצלחתי להעניק לספר את המיטב שלי, ובחלוף זמן-מה התחלתי לקרוא בו מחדש. הקריאה, מן הסתם, לא הייתה רצופה והתאפיינה ברעשים רבים, ואכן - לקח לי מעל חודשיים לסיים את היצירה.

אבל אני שמחה שלא ויתרתי לעצמי. גיליתי יצירת מופת.

הספר לוליטה הוא יומן אישי, וידוי של הומברט הומברט, גבר אירופאי משכיל בגיל העמידה, הכותב את וידויו מתוך תא המאסר בהמתינו לתחילת משפטו.
הומברט מתחיל את סיפורו בילדותו באירופה, אותה נטש לטובת ארה"ב אחרי גירושיו. הוא ממשיך ומתקדם בציר הזמן לעת בה הכיר, בערך כשהיה בן 37, את שרלוט, אשתו השניה. שרלוט הייז היא אמה של דולורס, המכונה לו, או דולי, או לוליטה, בת ה-12. הומברט מתאהב בילדה נואשות, וכאשר שרלוט מתה בתאונה, הוא לוקח על בתה אחריות מלאה, פוצח עמה במסע ברחבי ארה"ב, מנסה לתפקד כאביה המחנך ובמקביל, מנהל עמה מערכת יחסים מינית מלאה.

הומברט מעלה את זכרונותיו על הכתב תוך כדי מודעות מלאה לחטאו, לפסול שבמעשיו. הוא יודע שיום אחד יקראו את יומנו, והוא פונה אל הקורא כל הזמן ומקיים עמו סוג של קשר. עתים הוא מתנצל, עתים הוא מצטדק או מסביר את עצמו. הומברט מחניף לעצמו הרבה - הוא טורח לכל אורך הדרך להדגיש את עליונותו האירופאית התרבותית ביחס לשטחיות האמריקאית אותה מייצגות לוליטה וחברותיה, הוא מתאר את עצמו כגבר יפהפה ומושך, כאקדמאי וכותב מוכשר, כמי שהצליח רבות להתחכם, לתחמן ולשטות בפסיכיאטרים ובדמויות אחרות. מבחינה נפשית, הומברט מצטייר כאישיות לא יציבה במיוחד שכן הוא נכנס ויצא מאישפוזים וטיפולים פסיכיאטריים מספר פעמים במהלך חייו. לא בכדי הוא מתנהג כנרדף ואף חושד בעצמו כי הוא הוזה את יריבו, את האדם המאיים על הקשר שלו עם לוליטה. הומברט הוא אדם שמעריך מאוד משחקים, דוגמת משחק השחמט והטניס, ויש לו ידע עשיר בספרות ובשפות.
הומברט מתרגש מינית ורומנטית רק מילדות, אותן הוא מכנה נימפיות, כאשר האחת והיחידה שלו, אהובת נפשו, היא לוליטה.
למרות הסלידה החד משמעית מפדופיליה, הגינוי הטוטאלי והזעזוע, קשה שלא להתרגש מכנות רגשותיו הרומנטיים של הומברט בעיקר בסופו של הספר, כשמתברר שהם נותרו בעינם למרות שהילדה בגרה והיא כעת בת 17, כבר לא "נימפית" טיפוסית אליבא דה הומברט.

לוליטה, הילדה המתייתמת מאמה, מתגלה כדמות מתעתעת. מצד אחד היא מאוד צעירה, ילדותית במובנים רבים, חובבת "שטויות" אמריקאיות כמו שבועונים פופולריים, פרסומות ושחקני קולנוע, חפצים מצועצעים וזוטות שונות, התואמים לגילה ולחברה בה היא גדלה. מצד שני, דולורס מציגה גם איכויות מסוימות; היא משחקת טניס, אוהבת תיאטרון ולומדת משחק. יש בה מן התחמנות, העורמה והאגואיזם. אכן, לוליטה דומה להומברט במובנים שאינם בלתי משמעותיים.

נבוקוב הוירטואוז כותב בגאוניות, הן שפתית והן ספרותית. חלק מהסיבות בגללן קריאתי היתה כה איטית, טמונות בשפה העשירה, בדימויים המורכבים שלו ובשאר אמצעים לשוניים מרשימים. צללתי לתוכם, הם אחזו בי לרגעים אחדים, מילאו והעסיקו אותי, עד שהתמונה התבהרה סופית.
נבוקוב מצייר תמונות מורכבות, עמוקות, בעלות משמעויות רבות והקשרים רבים. רק אחרי שקראתי את אחריות הדבר המעולות, האחת של המתרגמת והשניה של מנחם פרי, גיליתי עולמות שלמים הקיימים בספר שלא עליתי עליהם בקריאה. רמזים מסוגים שונים, משמעויות, קודים, רבדים... מדהים שמוח אחד מסוגל לתכנן כזה תשבץ אדיר כמו הספר הזה.

זאת ועוד, הוא מצליח לקחת נושא כה שנוי במחלוקת ולהרכיב ממנו סיפור אנושי, לעתים אף נוגע ללב, סיפור של מסע - מסעו של המהגר האירופאי המעורער באמריקה החדשנית והאינסופית, אך גם ובעיקר, מסעו של פדופיל מיוסר אל תוך עצמו, מסעה של ילדה פצועה המחפשת, אולי, נחמה, מוגנות ונורמליות. יש כאן עלילה מצוינת, יש כאן סיפור אהבה וחטא, סיפור בלשי, וסיפור פסיכולוגי - או פסאודו-פסיכולוגי - לדעתי, היינו הך במקרה זה.

לוליטה הוא ספר שופע הומור. הומברט/נבוקוב מלא חידודים לשוניים מצחיקים, כינויים מומצאים ומשעשעים ביותר לדמויות ומקומות, הומור עצמי אירוני, ובכלל, חוש הומור מפותח, למרות היאוש הנשפך ממנו כאדם מאוהב (וכסוטה) שאינו זוכה לאהבה אמיתית בחזרה. כל זאת נשזר לאורך כל הספר וחוויית הקריאה היא מהנה מאוד בה בעת שהיא מבחילה (כשזוכרים את אופי היחסים שם).

אז נושא הספר איננו פדופיליה. זהו לא ספר אירוטי או פורנוגרפי. זו גם לא קומדיה, ולא טרגדיה, למרות שיש בה מן המאפיינים של כל אלה, אני מניחה. בעיניי, זהו ספר מבריק, מאתגר רגשית ואינטלקטואלית, ספר המחייב קריאה שנייה - שתהיה מושכלת יותר לאחר שהבנו כמה רמזים נשתלו בטקסט וכמה משמעויות פיספסנו בקריאה ראשונה.

אני מודה שלעתים, בחלק השני של הספר, היו פה ושם עמודים שהרגשתי שאני רוצה שיסתיימו כבר, בהם האריך הומברט בספרו, למשל, על פרטי המסע שלו עם דולורס (הגענו לפה ולשם, נכנסנו למלון הזה והזה, ראינו את זה ואת זה בחצר/בתחנת הדלק... כאלה), או הפליג בתיאוריו את משחק הטניס של הילדה, כל תנועה שלה בזמן משחקה וכן הלאה. אך הרגעים הללו לא היו רבים, ובכולם הכתיבה מצוינת כבכל הספר.

סיומו של הספר, הסצינה הכמעט אחרונה, הוא וואו גדול. סיום עוצמתי שהשפיע עלי רגשית באופן שקשה להסביר במילים. זה מורכב מזעזוע, ממתח, מאימה, מגועל, מהפתעה, מכעס, מתוכחה, מהתלהבות והתרגשות... בכל מקרה, הייתי צריכה לקחת לעצמי זמן מה להירגע לאחר מכן. איזה סופר!

מילה אחרונה שחשוב לי לציין: כדאי מאוד לקרוא את המקור באנגלית, ואני מקווה שאעשה זאת ולא אתעצל בפעם הבאה שאחזור אל היצירה המיוחדת הזו. לא כי יש בעיה בתרגום (הוא מצויין 98% מהזמן), אלא כי כאשר קראתי פסקאות מסויימות באנגלית, מיד לאחר שקראתי אותן בעברית, הרגשתי שאני מאבדת הרבה מחווית נבוקוב האותנטית. טוב, ברור; יש עוד כמה סיבות.