די הפתעתי את עצמי כשלקחתי את הספר והתחלתי לקרוא, האמת לא ציפיתי להרבה, תארתי לעצמי שכאן לא אמצא ספרות גבוהה, אבל מאידך מצאתי סיפור מעניין על אדם מעניין שנמצא הרבה שנים בכותרות. אהרוני משתף אותנו בתחנות מרכזיות בחייו וגם חולק מתכונים הקשורים לסיפור, רק שהפעם בניגוד לספריו הקודמים הסיפורים הם העיקר והמתכונים הם השוליים. אהרוני כותב מעניין כי חייו מעניינים, הכתיבה רהוטה וזורמת.

הסיפור מתחיל בילדותו בחיפה וממשיך לשרותו הצבאי כחובש קרבי בגולני, ממשיך לתקופה בקיבוץ, נסיעה להולנד, נסיעה ללימודי בישול סיני בטאיוון, פתיחת המסעדה הסינית שלו בארץ, תוכניות הטלוויזה שעשה וכן הלאה. אהרוני מצטייר לאורך חייו כטיפוס שובר מוסכמות שלא הולך בתלם שהמשפחה והחברה מנסה להכתיב לו, הוא אוהב להעיז, לנסות, להצליח וגם לשלם את מחיר הכשלון. אין ספק שהוא דמות חלוצית בקולינריה הישראלית והרבה רעיונות שהיום נראים לנו בסיסיים בקולינריה הישראלית היו פורצי דרך כשהוא הביא אותם לראשונה לארץ.

מצאתי הרבה עניין במה שכתב על חייו בטאיוון, על חוויותיו בתחום המסעדנות הסינית, על חוויותיו עם גידי גוב בהפקת הסידרה הפופולארית שלהם ובמיוחד העונה הראשונה שעסקה בדרך המשי.
ממליץ לכל מי שאוהב אוכל, אוהב את סדרות הטלוויזיה של אהרוני ולכל מי שנהנה מאוטוביוגרפיה על אדם מעניין שהעז, ניסה והצליח.

לא עמדתי בפיתוי ורכשתי את הספר וישר התחלתי לקרוא... וכמו ספריו של גיל חובב על ילדותו ככה מסודר גם ספר זה עם תחנות ומתכון בסוף כל פרק..

כיף לקרוא את הספר. אני קוראת ושומעת בתוך ראשי את אהרוני מדבר. אני לא בשלנית ולא אוהבת לבשל אין לי ידיים שמאליות, אני אוהבת לאכול ולא מעניין אותי המתכון בשביל לעשות. אבל, ואבל מוחק את הלוח אני מאוד אוהבת לצפות באהרוני מבשל. הוא פרפקציוניסט ואפשר לראות את זה בזמן שהוא מבשל... לפעמים כשיש מנה שלא גוזלת זמן, ואני אוהבת אז אני עושה אותה.

אני נהניתי מאוד לראות את הסדרות שישה בטלוויזיה עם בנאי ועם גידי גוב. ועם גידי צחקתי מלא הקול.... ככה עם הספר הזה יש המון קטעים שקוראים וצוחקים ונהנים.

אני מאוד מאוד ממליצה. כיף לקרוא תהנו.

נ.ב,. הייתי רוצה כשיגמר לנו הקורונה ונחזור לכיכר ובטח שנה הבאה יהיה לנו שבוע הספר ואסע ומקווה שאהרוני יהיה על מנת שיחתום לי על הספר הנהדר הזה.

אני מעריכה את אהרוני. באמת, הוא כנראה הדבר הכי קרוב שיש לנו לחכם סיני זקן.
אי אפשר שלא להעריך אותו על האומץ הדרוש בשביל פחות או יותר להביא את הבישול האסיאתי לארץ,
וגם על הידע הרחב שרכש, להתרשמותי יותר באמצעות חושי ילד שכונת מצוקה מחודדים וצמא מולד ללמידה - מאשר מתוך לימודים פורמליים.
אני מאמינה שהוא אומן בנשמתו ובעל אישיות צבעונית וקורנת,
אבל בספר הזה יש מן השעמום. זה קצת על יד -
כמו שיש את הבחור שהוא לא זה שמתאהבים בו, אלא זה שהוא מוצלח וחכם ומקסים - על הנייר.
האם אהרוני צריך כלב בשביל לגרום להתאהבות בו? (תקראו בספר)
בכל אופן - העניין בפרקים אינו אחיד,
היו קטעים שחשבתי שאני מקשיבה שוב לסיפורים משפחתיים... זה לא הדבר הכי מעניין בעולם - פשוט דברים שקורים או יכולים לקרות לכל אחד.
(גם אצל המשפחות של ההורים שלי היו דברים כמו קרפיון שוחה באמבטיה או ילד שעובד על מורים שהכין שיעורים על ידי הקראה ממחברת שלא כתוב בה כלום... זה מאפיין הרבה מילדי התקופה ההיא.)
אם הייתי במקום העורכ/ת הייתי מורידה את זה (התחלתי לעשות עבודות עריכה, ואם הוא ירצה שאערוך לו את הספר הבא אני מוכנה!), ומעצימה את המתח בקטעים הכן מותחים.

אהרוני הרביץ פעם למישהו עם מעדר!...

אבל אפילו זה לא היה מספיק ציורי - עד כדי כך שאני לא זוכרת אם זה היה מעדר או כלי חקלאי אחר.

מצד שני - אולי רצו ליצור לספר נפח גדול, הנפח ה"רגיל" לספרים בימינו.
(אבל אהרוני - אתה עם צמה וגבות ענקיות, למה הספר שלך צריך להיות עם אותו מספר עמודים כמו של כל השאר???)
זה לא שאני חושבת שהחיים המתוארים בספר משעממים (אולי קצת), זה יותר האופן שבו שהוא כותב עליהם.

ובקשר למתכונים :
לא האמנתי שאני אומר את זה, אבל מבחינת המתכונים שבאמת יצא לי להכין מהספר -
"מה שנטע אוהבת" ניצח כאן. אני תמיד מכינה את הסלט חצילים שלה, וגם פעם כמעט שרפתי את המטבח ממתכון לא מדויק שלה לתפוחי אדמה.

מה שאני אומרת זה שהייתם חושבים שלסיפורים שחלקם קורים לכולם יותאמו מאכלים שעשויים ממה שיש לכולם בבית או שכולם מכירים.
אבל לא.
לדעתי אהרוני פשוט לא החליט אם הוא רוצה להיות פופולרי או החריג.
מניחה שהמתכונים לא נראים מספיק טעימים או לא מחומרים או שיטות שיש לי היכרות איתם.

אבל לפחות מבחינת סידור המתכונים העריכה טובה ואפשר להתמצא בקלות
ושלא כמו "מה שנטע אוהבת", פה לא צריך לנבור בסיפור ולנסות לחלץ את המתכונים...

אבל אין ספק שיש בספר הרבה ידע מעניין ובכלל אישיות שיש מה ללמוד ממנה. אם תחליטו ליהנות מהמידע ולקחת את הסיכון להשתעמם בדרך
אז לכו על זה.
בכל זאת מדובר אולי בשופט היחיד בתוכניות בישול בארץ שיש לו הבנה רחבת יריעה עד כדי לא לספק אישיות טלוויזיונית קיצונית (ולהקשות על ארץ נהדרת לעשות לו חיקוי).