• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הודו: יומן דרכים [מהדורה מחודשת]

הודו: יומן דרכים [מהדורה מחודשת]

מאת עזריאל קרליבך

הביקורת של Alisa K

תמונה של Alisa K
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
הודו: יומן דרכים [מהדורה מחודשת]

הודו: יומן דרכים [מהדורה מחודשת]

מאת עזריאל קרליבך

הביקורת של Alisa K

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של Alisa K
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2014
קטגוריה:ספרי מסע
הקודמת
פרפר צהוב
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 10 חודשים

“היום ה-687 אני מניח שאתם מכירים את אמרתו של הרקליטוס "אי אפשר לחצות את אותו הנהר פעמיים". מסתבר ש”

2/2
ביקורות על הודו: יומן דרכים [מהדורה מחודשת]
הבאה
אין ביקורת הבאה

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 5 שנים•3 דקות קריאה

אתחיל בגילוי נאות: העניין שלי בהודו התחיל לפני כמה שנים, בסוף שנות ה-20 שלי, כשהחלטתי לטייל בה לבד - אני, עצמי ואנוכי (ועשרות ישראלים שפגשתי בדרך).
כיאה לסקפטית ולנרתעת מכל ה"רוחניקיות" שאני, באתי להודו עם ציפיות נמוכות ועם הבטחה עצמית שלא אטייל שם בכוח בשום שלב ושגם אם ביום הראשון שלי שם אחליט שזה לא בשבילי - לא אהסס ולא אתבייש לעשות פרסה ולחזור למקום שממנו באתי.

היום, גם ב-300 עמודים לא אצליח לסכם את כל מה שחוויתי שם, ובטח לא בצורה שעשה זאת קרליבך, אך אומר שהטיול שתוכנן לחודשיים הוארך לשלושה וגם אז כאב לחזור - ודי לחכימא ברמיזא.

כידוע אין שום דבר מושלם בעולם, ועם זאת לא הייתי משנה שניה אחת מהמסע המופלא הזה (כן, נשמע פלצני, אבל מה לעשות שזאת האמת?) - חוץ מדבר אחד - הלוואי שספרו של קרליבך היה מגיע אליי לפני הטיול, או לפחות במהלכו.
אני מאמינה שעדיין לא הייתי מצליחה להרים את הלסת מהרצפה מההלם במהלך כל החודש הראשון שלי שם,
ועדיין הייתי מרגישה שהגעתי לפלנטה אחרת וכולם סביבי חייזרים (או שאני החייזר פה?),
ועדיין הייתי מוצאת את עצמי בלילה מנסה לעכל לאט את היום שעבר עליי, שהרגיש כמו חוויית חיים שלמה,
אבל לפחות הייתי מקבלת מושג עמוק יותר על הלך המחשבה ההודי, על תרבותם, על יחסם לסובב, על עולמם - שאין לי דרך טובה יותר לתאר את הפערים בין העולם המערבי וביניהם חוץ מלהגיד שגם לאחר הביקור השני שלי שם, אני עדיין מופתעת שאנחנו והם חיים על אותו כדור.

קרליבך, הוא מוכשר. לא רק בכתיבה, שהיא פיוטית ומרגשת, אלא אף בהבנת נפש האדם. ובהבנת נפש האדם אני מדברת גם על הבנת נפש ההודי (שזה לא דבר מובן מאליו לנו, המערביים). הוא מצליח לחשוף לאט לאט ובעדינות את תרבותו, תפיסתו, הלכי נפשו ואורח חייו של ההודי בצורה מכילה, סקרנית ופתוחה.
אם אמנם הבנתי את הודו הרבה יותר לאחר קריאת הספר, אז בו זמנית גם ברור לי היום כמה פער התרבויות בין הודו לעולם המערבי הוא גדול. וכשאני אומרת פער במקרה הזה, אני מתכוונת לתהום. תהום רחבה בלי תחתית.

קרליבך נותן לקורא הזדמנות להציץ פנימה לתוך התרבות ההודית באמצעות שיחות כנות והשקפה נטולת שיפוטיות וחושף בפנינו דקויות שהוא עצמו לא מצא אותן בשום ספר (כך הוא מעיד). ולא רק תיאורו הלא שיפוטי של קרליבך הוא קסום, אלא גם התובנות המרתקות ומעוררות המחשבה - כל הספר שלי מלא בסימונים שחזרתי וקראתי ואני עוד אשוב ואקרא כי רותקתי וסוקרנתי ואני עדיין מרותקת ומסוקרנת.
"מטרת חייהם הפוכה משלנו; אין הם מבקשים לשנות את הקיים אלא להשתלב בתוכו. הם לא באו להתאים עולם להם, אלא להתאים עצמם לעולם."
ציטוט זה הוא אפילו לא קצה הקרחון, ואני חושבת שמעולם לא קראתי תיאורים יפים ומדויקים יותר של ארץ, ובטח כזו רחוקה, כמו תיאוריו המהפנטים של קרליבך. במהלך כל הקריאה רק קיוויתי שהספר לא ייגמר.
קרליבך החזיר אותי במחשבותיי להודו אין ספור פעמים, אך כל פעם חזרתי לשם מפוקחת יותר, מסוקרנת יותר ומלאת געגוע יותר.

כיאה לסקפטית ולנרתעת מכל ה"רוחניקיות" שאני, בטיול בהודו לא ציפיתי לרגע להישאב לתוך הלך הרוח שלה, לתוך תחושת השלווה האינסופית, לתוך תחושת הנוכחות כאן ועכשיו (כפי שמתוארת בספרי הניו אייג' מהם תמיד נרתעתי), לתוך תחושת ההשתלבות בטבע וביקום.
אך נשאבתי.
וספרו של קרליבך רק עזר לי להבין יותר - גם אם בדיעבד - לאן נשאבתי.


שורה תחתונה:
קראו את הספר וטוסו להודו. לא משנה באיזה סדר, העיקר תנו לעצמכם את המתנות האלה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
תמונה של אַבְרָשׁ אֲמִירִי
אַבְרָשׁ אֲמִירִי
תמונה של כרמלה
כרמלה
תמונה של רץ
רץ
תמונה של משה
משה
תמונה של Mira
Mira
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של יוסף
יוסף
19קוראים|גיל ממוצע54|42%נשים

על המבקרת

תמונה של Alisa K

Alisa K

חברה מזה 16 שנים
19 ביקורות•244 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות קלאסית•ספרות מקורית
תמונה של Alisa K
Alisa K
חברה באתר מזה 16 שנים
ביקורות19
לייקים שקיבלה244
דירוג ממוצע4.1 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת10ספרות קלאסית4ספרות מקורית1

דיון על הביקורת

15 תגובות
Alisa K
Alisa K•לפני 5 שנים
מורי - רשמתי לפניי את אליס מילר. Zek - תודה, והשאלה היא - איך לא? (: דן - תרם ומאמינה שיתרום גם בביקור הבא (שיקרה ללא ספק בגלגול הזה), ומסכימה איתך, ממש לא מגיעה להם תעודת הצטיינות מבחינת יחס לנשים, אבל אין ספק שחשתי שיש פחות אווירה של אלימות באוויר (ולי כאישה לבד זה משמעותי) מבמקומות אחרים בעולם שהם יותר "מערביים". סנטו - תודה ומסכימה, למרות שלא קראתי את כל הספרים בעברית על הודו, קשה לדמיין משהו שיכול להתעלות על הספר הזה. רץ - תודה, אכן הספר הזה הוא מסע בפני עצמו להודו, בין שהיית שם ובין שלא.
רץ
רץ•לפני 5 שנים

ביקורת מקסימה - לספר שאבי אהב, זה היה מסעו להודו באמצעות ספרו של קרליבך, למי שמעולם לא יצא מהארץ.

משה
משה •לפני 5 שנים
ביקורת מצויינת לספר הכי טוב שנכתב בעברית על הודו.
פרפר צהוב
פרפר צהוב•לפני 5 שנים

דן, הספר הזה מומלץ מאוד.

דן סתיו
דן סתיו•לפני 5 שנים

ALISA

אין הודו אחת וגם כל פן של הודו משתקף אחרת בעיני המבקר. לא קראתי את ספרו של קרליבך. מהסקירה היפה שלך אני מבין שהספר תרם לך הרבה דווקא לאחר הביקור. באשר לבטחון האישי של נשים שם. לא הייתי מחלק תעודת הצטיינות לחברה הזאת באשר ליחס לנשים והאלימות כלפיהן.
זאבי קציר
זאבי קציר•לפני 5 שנים

סקירה מרתקת, תודה לך..

ואיך את מעיזה, כמוני , להיות כופרת?... ;)
מורי
מורי•לפני 5 שנים

את שידוך הולם נטשתי מיד. ויקראם סת אינו כוס התה שלי.

Alisa K
Alisa K•לפני 5 שנים
Hill, בר ו-yaelhar - תודה (: ומבינה מאוד את חוסר המשיכה להודו. הייתי שם עד לא כזה מזמן. פרפר צהוב - תודה על כל ההמלצות! את איזון עדין קראתי לפני שנה והוא עדיין לא התעכל סופית, עומד כמו עצם בגרון. ספר נפלא ונורא. שידוך הולם - על הכוונת. לגבי המיתולוגיה והמחזות - עם כל האהבה לארץ המדהימה הזאת, אני עדיין מתקשה להתחבר לעניין מיליון האלים שלהם, טוב אולי זה כי אני כופרת באופן כללי, אבל אשמור לי את כל השמות ליום שבו אהיה מספיק פתוחה לזה.
Alisa K
Alisa K•לפני 5 שנים
מורי - ראיתי את הסקירה שלך ואת הדיון על אלימות. אני לא חושבת שקרליבך היה תמים (או אתה היית תמים שהאמנת לו) כי הוא הציג תפיסת עולם מסויימת שמאפיינת את התרבות בהודו. כמובן זה לא אומר שאין דברים חריגים, או אנשים או קבוצות שנוהגים בצורה שונה מהתפיסות המקוריות/המקובלות אבל זה לא מוריד מכך שבשורש התרבות שלהם אין מקום, לצורך העניין, לאלימות (שגם, אפשר להתפלסף פה הרבה מהי אלימות וכו' אבל לא ניכנס לזה) - אחרת על שום תרבות אי אפשר לקבוע הנחות כלליות, כי תמיד יש יוצא מן הכלל או חריג או שונה או אחר. למשל, בתור אישה שטיילה לבד, אני לא חשתי בהודו איום על הבטחון האישי שלי - שיכולים לפגוע בי איכשהו (לעומת מקומות מערביים שאני מרגישה בהם הרבה יותר "בבית" ששם יש הרבה פחות תחושת בטחון אישי בתור אישה שמטיילת לבד). למה? התחושה שלי נעה בין הרגשה שאני רחוקה מאוד מסטנדרט היופי שלהם לבין הרגשה שגברים שכבר כן בהו ארוכות, מיד התחילו לצחקק במבוכה כששאלתי אותם לפשר הבהייה ועזבו את המקום במהרה. הרגשתי שעד שכבר מישהו מוצא עניין בחיצוניות שלי (לא עלינו), הוא מתנהג כמו בן 4 (במושגים המערביים שלי). האם זה אומר שאין מקרי הטרדה מינית או אונס בהודו? יש! ולא רק של מקומיות אלא גם של תיירות. אבל באופן כללי בתרבות שלהם, כל דבר אינטימי בין גבר ואישה זה לא משהו שחושפים מחוץ לארבע קירות החדר, ולכן גם אין הרבה מקום למחוות אינטימיות או מיניות בפרהסיה כמו שיש בעולם המערבי, ועדיין, הם לא כולם רובוטים שמתוכנתים לחשוב אותו הדבר ויש הכל מהכל בסופו של דבר. צריך גם לזכור, ואני לא זוכרת איפה שמעתי את זה אבל זה ממש נכון, הודו זה חתיכת מקום ענק! זו תת יבשת. ולנסות להכליל אותה במשפט זה כמו להכליל את כל אירופה במשפט. נכון - בקווים מאוד כלליים יש דמיון בין כל מדינות אירופה אבל כל מדינה יש לה את הייחוד שלה.
מורי
מורי•לפני 5 שנים

גם בספר של אליס מילר יש חלק לא קטן על הודו. היא נשואה להודי.

yaelhar
yaelhar•לפני 5 שנים

ביקורת מרתקת.

אסתפק בה, כי הודו לא מושכת אותי בשום מובן.
פרפר צהוב
פרפר צהוב•לפני 5 שנים

יופי של ספר ושל סקירה! עושה חשק לקרוא את הספר שוב.

להודים בהחלט יש גישה אחרת לחיים. ברור שיש צדדים של הודו שלא מופיעים בספר הזה, אבל סביר שיש כאלה גם בישראל שאיננו מכירים. הג'יינים הם החביבים עלי ביותר בהודו. אם את חובבת הודו מומלץ לך לקרוא את הראמאינה ואולי גם את המהאבהארטה (יש תקצירים שלהם גם בעברית). ישנם ספרים על המיתולוגיה הודית שתורגמו מסנסקריט על ידי עמרם פטר ועל ידי אופירה גמליאל. ויש שני ספרי מחזות של קאלידאסה שתורגמו נהדר על ידי עמרם פטר. וכמובן ספרו של דוד שולמן "פרקים בשירה ההודית" הוא מצויין. יש גם ספרי פרוזה על "החצר האחורית" של הודו שהומלצו: "הטיגריס הלבן", "איזון עדין", "עיר השמחה", "שידוך הולם", "אלוהי הדברים הקטנים".
בר
בר•לפני 5 שנים
תודה על הביקורת, כתבת יפה אף פעם לא נמשכתי להודו אבל מי יודע, ימים יגידו
Hill
Hill•לפני 5 שנים

כתבת נהדר. סיקרנת בהחלט.

לא יודעת מה היחס שלי בנוגע להודו. שמעתי עליה כל כך הרבה, באופן מגוון. תמיד נרתעתי ממנה וממה שהמראות שלה עלולים לעורר, תמיד תהיתי איך אעכל אותה והאם היא בשבילי.
מורי
מורי•לפני 5 שנים

קראתי, סקרתי את הספר וחטפתי מכל כיוון על התמימות שלי שהאמנתי לכתוב. מוזר.

15 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של Alisa K

ג'ונתן ליווינגסטון השחף (1973)

ג'ונתן ליווינגסטון השחף (1973)

ריצ'רד באך

המסרים של הספר נהדרים! וגם נכונים. אולם, הביצוע רזה, קצת שטחי, ועליי, בכל אופן, לא השאיר חותם.
אולי למי שנחשף בפעם הראשונה לרעיון ש"אתה מציב לעצמך את הגבולות" וכו', הספר יכול להיות חשוב ומעורר השראה אך ישנם לא מעט ספרים וסיפורים בסגנון שיצא לי לפגוש ולכן כנראה חיפשתי בספר משהו יותר מעמיק ונוגע.
ספר נחמד, לא יותר מזה.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•Alisa K
הרוזן ממונטה כריסטו [מהדורת 2012 - כרך א']

הרוזן ממונטה כריסטו [מהדורת 2012 - כרך א']

אלכסנדר דיומא (האב)

האם יש חיים אחרי "הרוזן ממונטה כריסטו"?
מצד אחד, תחושת הודיה על סיפור מרתק הנוגע במהלך הקריאה בכל קשת הרגשות. מצד שני, תחושה של תקופה שחלפה ולא תחזור.
סיפור מורכב ומרתק, דמויות מעניינות, אווירה צרפתית נושנה, נקמות מתוקות. מה עוד אפשר לבקש?
נכון, יש הרבה צירופי מקרים בספר שמרחיקים אותו מהמציאות, הרבה תמרונים שמשרתים את העלילה, התפתחויות שסביר שלא היו קורות בעולם האמיתי (ואולי זה מה שהופך את הספר לספר נוער לכאורה), אבל יש ספרים שנועדו להכניס אותך לעולם אחר, להוציא אותך מהמציאות בעזרת סיפור מלהיב ומרתק, וזה - בין הסיפורים המרתקים, המהנים והקסומים ביותר שיצא לי לקרוא. קראתי את הספר אחרי כל הטרילוגיה של שלושת המוסקטרים (שהיתה מדהימה בפני עצמה) ונראה שאין גבול לכשרונו של דימא.
ולמרות שהסיפור רחוק מלהיות סיפור ריאליסטי, אלכסנדר דימא האב מכניס בתוכו פניני חכמה שהיו נכונות וישארו נכונות גם בעולמנו שמחוץ לסיפור:
"אתה מפחיד אותי!" אמר דנטס. "האם העולם מלא חיות רעות?"
"כן, אבל החיות ההולכות על שתיים מסוכנות מהאחרות."

בקיצור, מדהים!

לפני 5 שנים•
★★★★★
•Alisa K
הגשרים של מחוז מדיסון - הוצאה מחודשת

הגשרים של מחוז מדיסון - הוצאה מחודשת

רוברט ג'יימס וולר

סיפור עדין ונוגע ללב על אהבה של פעם בחיים.
סיפור על הקרבה, מחוייבות, תשוקה, פשרה, געגועים, פספוס ובעיקר על אהבה גדולה וטהורה, כזאת שלא כל אחד זוכה לחוות, וכזאת שצריך להבחין בה לפני שנהיה מאוחר מדי.
יכולתי לדמיין ולהרגיש את האווירה של שנות ה-90 ואת הנוף המרהיב של מדינת איווה.
רוברט קינקייד השרמנטי הוא בעיני אחת הדמויות הגבריות הטובות ביותר שנכתבו.

ספר קטן על אהבה גדולה.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•Alisa K
טרגדיה אמריקאית

טרגדיה אמריקאית

תיאודור דרייזר

ספר סוחף שהכוח שלו הוא יותר בעלילה העוצמתית מאשר בכתיבה שנונה או במשפטים אלמותיים,
אך בסופו של דבר, גורם גם ללא מעט הרהורים על טבע האדם.
בעיקר הביא אותי למסקנה הלא חדשה שמעשים רעים מתבצעים לא רק על ידי רשעים גמורים אלא גם על ידי סתם אנשים רכי לב עם אמות מוסר גמישות.
אולי זה החלק המזעזע ביותר בספר. או אולי זה החלק שבו הרגשתי כאב על ה"פושע" הרכרוכי, שהוא גם מאוד אנושי ורחוק מלהיות נבל קלאסי.

אין ספק שהסיפור לא היה קורה בחברה בה אין הבדלי מעמדות כה גדולים אשר חיים זה לצד זה ורואים זה את החיים של זה. מצד שני, אני חושבת שהבעיה האמיתית של קלייד היתה שהוריו המיסיונרים הדתיים לא השכילו להשריש לתוכו את אותם המושגים עליהם לא הפסיקו לדבר כל חייהם כי היו מרוכזים מדי ב"שליחות שלהם" מאשר ב"חיים האמיתיים".

מומלץ למי שמחפש סיפור מרתק ואיכשהו במקרה פספס את הספר הזה.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•Alisa K
ילד 44

ילד 44

טום רוב סמית

ספר שעלילתו מזעזעת, בועטת בבטן, ותיאור התקופה לכאורה אותנטי.
אבל התאכזבתי.

הדמויות מאוד שיטחיות - קשה להבין אותן, קשה להתחבר אליהן. אף דמות לא מעוררת הזדהות אפילו שרובן חוות חוויות מאוד קשות.

העלילה מגיעה בסוף הספר למקום לא אמין בכלל - יותר מדי צירופי מקרים מאולצים והתנהגות לא סבירה של הדמויות כדי להגיע ל"סגירת מעגל" של העלילה.

ניחוח התקופה - הדבר שהכי הפריע - למרות שמדובר בעלילה שקורית בברית המועצות באמצע המאה הקודמת, האווירה היא אווירה מאוד אמריקאית (ולכן ה"לכאורה" בשורה הראשונה). אולי כי אני מכירה את התרבות הרוסית מקרוב, זה מאוד הפריע לי. קשה להאשים בזה את הסופר כי בכל תרבות יש ניואנסים מאוד קטנים שקשה להסביר הרבה פעמים במילים, אבל לצערי זה הפך את הספר לפחות אמין ומהנה בעיני.

הסיבה האחרונה לאכזבה היא שהרצון שלי לקרוא את הספר נבע בעיקר מהסקרנות בנוגע לדמותו של צ'יקטילו. לצערי, הספר לא הצליח לשפוך הרבה אור על שאלות שצצו לי לגבי הרוצח הסדרתי הנודע לשמצה, קודם כל מפני שהתיאור שלו היה דליל - פוגשים אותו כמו שצריך רק לקראת אמצע הספר וגם אז לרגעים מעטים מדי לדעתי, ובנוסף כי המניע שלו לרציחות בספר, וליתר דיוק כל הדמות שהוא, לא קרובה כל כך לרוצח האמיתי (שהיה הרבה יותר מרתק בעיני). באופן כללי המניע לרציחות בספר הוזיל ופישט את הדמות לאכזבתי הרבה.

יאמר לזכותו של הסופר שהוא כן עשה תחקיר מעמיק על התנהלות השלטון באותה תקופה, על הגולאגים והמג"ב, אבל כדי להכיר את ההיסטוריה הזו אפשר למצוא ספרים יותר מוצלחים.

שורה תחתונה: עוד ספר מתח חביב, כן עוצר נשימה בכמה וכמה מקומות, אבל לא מומלץ לבוא בציפיות גבוהות מדי.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•Alisa K
הרפתקאות המוסקיטרים - כרכים א+ב

הרפתקאות המוסקיטרים - כרכים א+ב

אלכסנדר דיומא (האב)

המשך הרפתקאות המוסקטרים האמיצים, עשרים שנה אחרי הספר הראשון בטרילוגיה, כשהמוסקטרים שלנו כבר בעשור החמישי לחייהם, אך כוחו של כל אחד מהם עוד במותניו, והם ממשיכים לשחק תפקיד חשוב הן בצרפת, במהלך מרד הפרונד במלוכה ובחשמן מזריין, והן בשכנתה אנגליה, במהלך מלחמת האזרחים האנגלית בין הפרלמנט למלוכה.

מדובר בספר המשך נפלא ומרתק לא פחות מהראשון בטרילוגיה (ולדעתי אף יותר), כמו שרק דיומא יודע לכתוב, בשפה בהירה, שובה ושנונה.
אמנם מדובר בשני כרכים בעלי כ-900 עמודים בסה"כ, אך הספר נקרא בקלילות וביעף.

ספר מופת.
מומלץ בחום לאוהבי סיפורים טובים.


(מאחר שמדובר בסדרת ספרים שנכתבה בצרפתית לפני כ-250 שנה ולאור התרגומים החלקיים של חלק מהטרילוגיה, להלן סדר הספרים:
1. שלושת המוסקטרים - ישנם כמה עיבודים וגרסאות - המוצלח מביניהם הוא התרגום בשלושה כרכים של מיכה פרנקל - סדרת מרגנית [הספרים הצהובים].
2. הרפתקאות המוסקטרים - נקרא במקור "אחרי 20 שנה". גם כאן, התרגום המוצלח הוא בשני כרכים, של מרגנית [זה הנוכחי].
3. הרוזן בראז'לון - בצרפתית: "הוויקונט דה בראז'לון או אחרי עשר שנים". למיטב ידיעתי יצא בעברית רק בהוצאת י. צ'צ'יק בתרגום רפאל אלגד [תרגום מקוצר שמשמיט חלק מהפרקים]. החלק האחרון של הספר קרוי "האיש במסכת הברזל", ובשל הפופולריות הרבה לה זכה בפני עצמו [ולראיה: קיבל סרט בהוליווד בכיכובו של דיקפריו], תורגם בעברית גם בנפרד משאר הטרילוגיה בהוצאת מ.מזרחי ובתרגום מיכה פרנקל)

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Alisa K
כרוניקה של מוות ידוע מראש

כרוניקה של מוות ידוע מראש

גבריאל גרסיה מארקס

זה הוא סיפור על הטבע האנושי והקהילה האנושית;
סיפור שהזכיר לי מאוד את התאוריה הפסיכולוגית הידועה "אפקט העומד מהצד".
סיפור בעל ניחוח דרום קולומביאני נושן,
בעל דמויות השבויות בעולם ערכים קונסרבטיבי,
בעל יכולת לאחוז בך אפילו כשכל ההתרחשויות כבר ידועות (או לפחות החשובה שבהן ידועה).

הסיפור מסופר בצורה כל כך אנושית, שעל אף שעולם הערכים של הדמויות רחוק מהעולם שלי, לא יכולתי לכעוס לא על תושבי העיירה (שלא מנעו את הרצח) ולא על הרוצחים (שלאורך כל הספר מחכים רק שמישהו ימנע מבעדם לבצע את התפקיד שהם מאמינים שהוטל עליהם מכורח היותם שבויים בקונספציות שנכפו עליהם על ידי החברה בה גדלו וחיו).

מודה, שנתיים לאחר שקראתי את מאה שנים של בדידות וסבלתי מכל רגע, החלטתי לתת צ'אנס לספר הזה - רק כי ראיתי שהוא קצר ותיארתי לעצמי שגם אם שוב לא אתחבר לכתיבתו העמוסה והמעייפת של מארקס, יקח לי פחות ממאה רגעים משמימים כדי לקרוא אותו.
ואכן הופתעתי כשמתחילת הספר ועד למילה האחרונה בו, היה לי ברור שמדובר בספר מעולה.

בשורה התחתונה,
בשבילי זה הוא ספר שלקח אותי לעיירה קסומה ושכוחת אל בדרום אמריקה,
הכניס אותי לנבכי הנפש האנושית
וגרם לי לגלות מחדש את מארקס המוכשר.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Alisa K
הדרקון האדום

הדרקון האדום

תומאס האריס

מומלץ לאוהבי המותחנים הפסיכולוגיים.

ספר שכתוב טוב, שהעלילה בו נבנית נדבך על גבי נדבך, הדמויות עגולות וכל אחת מסתובבת עם ה"תיק" שלה; מנגד, הסצנות נקיות (ללא תיאורים מיותרים או מליציים), ההתרחשויות מסחררות, נדמה שאין אף מילה מיותרת.
ספר בעל ניחוח אמריקאי שגורם לך להרגיש כאילו אתה צופה בסדרת פשע ומתח משנות ה-90.

בקיצור, סוחף.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Alisa K
שלושת המוסקטרים [3 הכרכים]

שלושת המוסקטרים [3 הכרכים]

אלכסנדר דיומא (האב)

ספר שמונח על המדף שלי כבר כשני עשורים וחצי (מגיל 7?) ואף פעם לא מצאתי את הזמן הנכון לקרוא בו. למרות שתמיד היתה לי תחושה שבין דפי הספר טמונה הרפתקה מופלאה, השפה הגבוהה, הזמנים הישנים עליהם מסופר וחוסר הפופולריות שלו בקרב הדור שלי, הרתיעו אותי מלנסות לצלול אליו... עד עכשיו!
בזכות קבוצת קריאה משותפת, מצאתי הזדמנות לפתוח אותו והפעם בצורה רצינית, ואם יש משהו שאני מתחרטת עליו זה שהוא לא נכנס קודם לחיי!

מרתק, שנון, סוחף, משעשע.
אלה רק חלק מהדברים שאפשר להגיד על הספר הזה וגם הם אינם מתמצתים את תחושת העונג שבקריאתו.

נכון, במבט של המאה ה-21, יש דמויות, וביניהן המוסקטרים עצמם, שהיום אולי לא היו הופכות לגיבורים ספרותיים - לעיתים שוביניסטים, דושבגים, חסרי רציונליות בסיסית.
ואולם, אם מתנתקים מהשיפוטיות, מתאהבים במהרה בכל אחד ואחד מארבעת המוסקטרים (אתוס 3>).

לא אומר שזה חור בהשכלה לא לקרוא את הספר (למרות שזה כנראה קצת כן...), אבל זה בהחלט חור בהנאה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Alisa K

ביקורות נוספות על "הודו: יומן דרכים [מהדורה מחודשת]"

הודו: יומן דרכים [מהדורה מחודשת]

הודו: יומן דרכים [מהדורה מחודשת]

עזריאל קרליבך

היום ה-687

אני מניח שאתם מכירים את אמרתו של הרקליטוס "אי אפשר לחצות את אותו הנהר פעמיים". מסתבר שגם אי אפשר לקרוא את אותו הספר פעמיים (לפחות לא את הספר הזה). קראתי את הספר לראשונה לפני יותר מ-30 שנה. לא זכרתי את הפרטים מהקריאה הראשונה, אבל את תחושת ההשתאות על העולם החדש שנגלה בו אני זוכר בהחלט. זו אותה התחושה שעלתה בי מהאזנה לתכנית הרדיו "ציפורי לילה" עם חיים שוסטר, שידע לרתק את מאזיניו עם קטעי ספרות ופילוסופיה מהמזרח הרחוק.

בקריאה הנוכחית הבחנתי בדברים שלא כל כך הבחנתי בהם בקריאה הראשונה. הדבר הבולט ביותר הוא שקרליבך כותב מתוך נקודת מבט יהודית ומערבית, הוא עורך השוואה בין פילוסופיית החיים המערבית לזו ההודית, ובמקרים רבים מותח ביקורת על המערבית. קרליבך נוטה להשתמש במושגים ובדימויים לא-הודיים מעולמו שלו, כמו עדלידע ובר מצווה; לנהר הוא קורא "יאור"; המון האנשים הנעים ללא קול ברחוב נראה לו כסרט ראינוע; מלצרים במסעדה מעוררים אצלו קונוטציה למועצת גדולי התורה ונזירים בודהיסטים שמכים בתופים יוצרים אצלו תחושה כאילו היו "שלוחי חברה קדישא, שבאו לקבור אותך ואין מנוס מפניהם". כמו כן, מסתבר שיש לו חוש הומור, שמבליח פה ושם. דבר פחות מוצלח הוא שיש לו נטייה לפעמים לבצע התפלפלות יתר פילוסופית ("חופר"), שהיה אפשר לקצר אותה.

עזריאל קרליבך, היה העורך הראשון של העיתון "מעריב". הוא יצא להודו ב-1955 ושהה בה כשלושה שבועות, שבהם הוא נפגש עם מקומיים וערך איתם שיחות. מכתיבתו ברור שהוא הגיע להודו עם הרבה רקע קודם. קרליבך כותב כאדם סקרן וחד הבחנה, כאשר הכתיבה שלו היא גם חווייתית וגם שכלתנית-ניתוחית. הוא מתבונן בצבעים ובמראות וכותב עליהם בצורה פיוטית. הוא מביט באנשים ההולכים ברחוב, נכנס למקדשים, ומתפעל מהטאג' מאהל כמו כל תייר בהודו, אבל גם מתייחס להיבטים מעמיקים יותר לגבי המנהגים של בני הדתות השונות, ומנסה ללמוד את תפישת עולמם התרבותית והדתית. הוא כותב על נושאים שונים בחברה ההודית, כגון הכתות (קאסטות) כולל כת הטמאים, נישואי קטינות, מעמד האשה, יחסים בין בני הזוג וטקס הסאטי. הוא דן מבחינה פילוסופית על מקומו של האדם כאינדיבידואל או כשייך לקבוצה, היחס לבעלי החיים, גלגול נשמות, קארמה ודרכים לפתרון סכסוכים בשיטה ההודית. הוא מתייחס גם לנושאים הסטוריים - האלימות בתקופת חלוקת הודו ורצח גאנדהי, מעמדם של המהאראג'ות ששלטו בהודו וחלוקת האדמות, אשוקה ועוד. במקרים רבים הוא מתאר אירועים שמעמיקים את ההבנה של הקורא לגבי הנושא הנדון. הוא אף מאיר צדדים פחות מוכרים אצל אישים כמו נהרו, למשל, שאותו הוא מציג כמי שאוהב לעשות מעשי קונדס.

קרליבך נותן לנו מבט ייחודי על הודו באמצעות תיווך המראות בשפתו הציורית ועל ידי התובנות המיוחדות שלו.

4.5 כוכבים

εϊз






** ספויילרים **








- תובנה של קרליבך על היחס לבעלי החיים בהודו: "תחילה אף אני האמנתי כמקובל, שההודים סוגדים לפרה. עתה אני מבין שלא היא; הם אינם סוגדים לאדם."

- קרליבך מספר שבשיחה עם פרופ' לטכנולוגיה הוא שאל את הפרופ' אם הוא לא היה רוצה לטייל בחו"ל. הפרופ' ענה שאינו להוט כל כך לבקר שם, מאחר שבגלגול הקודם הוא כבר היה בחו"ל ולא כל כך התרשם.

- "שעת הבוקר מתקדמת, ואל היאור יוצאות - הנשים.
רקע הלובן זרוע לפתע כתמי צבעים בהירים, נגוֹהוֹת מכל המינים. לא ידעת כלל שישי צבעים רבים כל־כך בעולם.
לאִטן הן עולות, זעיר פה וזעיר שם. כפרחי הלוטוס הצפים על פני האגמים עם שחר, ופותחים ניצניהם לרווחה ומתמתחים לאור השמש; כאילו ישנו בעמקי הנהר, ובעפעפיהן עוד ניתזים אגלי מימיו."

- בשיחה עם הודי: "המונותיאיזם שיבש את מושגיכם, ובעיניכם 'דת' היא כנסייה ודוֹגמה של עיקרים נוקשים, אך בשבילנו דת עודנה מה שנועדה להיות מתחילתה - יחס האדם אל עצמו ואל תבל ומלואה."

- תיאור תזמורת שיהודי קרלה ערכו איתה קבלת פנים לקרליבך: "מקהלה שנשכרה מאחד ההיכלות, תופים וחצוצרות ויחפנים המכים במצלתיים, הולכים בצידנו ומנגנים בקולי קולות מה שנדמה להם להיות 'התקווה' (אם אמנם תוכל היא לעמוד בזאת - לא אבדה ולא תאבד)."

- המלצרים במסעדה: "דלת המטבח נפתחת, ובא ומתקרב אחד חסון, רחב כתפיים; גבותיו גבוהות, זקן שיבה יורד על פי מידותיו, וגלימתו לבנה וארוכה, כולו הוד והדר; הוא מתקרב ובא בצעדים מדודים, אציליים; יעקב אבינו מתוך ציור של אבל פאן; הוא שואל, אם אני מעדיף חרדל או סלט."

לפני 10 חודשים•
★★★★★
•פרפר צהוב