הספר "שלושת המוסקטרים" מאת אלכסנדר דימא (הוצאת זמורה ביתן, 1987), שסבתא ז"ל נתנה לי בכיתה ג', הוא עודנו אחד הספרים האהובים עלי ביותר ושבעקבותיו התמכרתי לקריאה. בכרך הראשון, חרבו של ד'ארטנין, אנו פוגשים בגיבוריו, חיילי גדוד המוסקטרים שחיו ופעלו בהתאם לכלל: "אחד למען כלם, כלם למען אחד!" (עמוד 124).

כבר בגיל 8 כשקראתי את עצת אביו של ד'ארטנין לבנו ידעתי שבידי ספר שלא אוכל להניח מן היד. "אל תירא מהזדמנויות; היה שוחר הרפתקאות. הקניתי לך את אומנות הסיוף; יש לך ארכבות ופרקי־ידים עשויים פלדה; הילחם על כל צעד ושעל, וביתר שאת משום שדו־קרבות אסורים הם, ולפיכך דרוש אמץ־לב כפול ומכופל כדי להילחם" (עמוד 22).

ד'ארטנין, שטרם התקבל לגדוד, בחר להילחם עם המוסקטרים כנגד אנשי החשמן בפיקוד ז'יסק, וטען כי "חסרה לי התלבשת – אך לא הרוח. לבי הוא לב־מוסקטר" (עמ' 75). בקרב, ד'ארטנין "התגנב כנחש דרך פרצה בהגנת יריבו, ונעץ את חרבו בגופו. ז'יסק נפל ארצה כאבן" (עמוד 76).

בכרך השלישי, "מזימותיה של מילידי", תואר המצור שערך צבאו של המלך, בפיקוד החשמן, על העיר לה־רושל, שמגיני ההוגונטים נתמכו על ידי האנגלים. "כל האחריות רבצה על כתפי החשמן, כי אין אדם יכול להיות שליט ללא־מצרים בלי לשאת באחריות" (עמ׳ 31), נכתב בספר. האמנם? 

כמו חבריו המוסקטרים, נשלחת פלוגת המשמר שבה שירת ד׳ארטנין לשדה הקרב. במקביל מבקשת מילידי, הסוכנת של החשמן והאויבת המושבעת של ד׳ארטנין, מהחשמן לסייע לה לחסלו. כשנשאל החשמן מה יהיה גורלו של ד׳ארטנין לאחר שיילקח לבסטיליה השיב "כשנמצאים בבסטיליה, אין אחר־כך" (עמ׳ 43). אך למרות מזימותיה של מילידי ד׳ארטנין וחבריו גוברים על מכשול אחר מכשול. פרשת סוללת מצודת סן־ז׳רבה במהלך המצור שערך צבאו של המלך, בפיקוד החשמן, על העיר לה־רושל, שמגיני ההוגונטים נתמכו על ידי האנגלים, היא אולי הקטע המלהיב ביותר בספר. כשאכלו ארבעת המוסקטרים פת שחרית במצודת סן־ז׳רבה ירו עליהם ארבעה ממגיני לה־רושל, אך החטיאו. "ארבע יריות השיבו להן בלי־דחוי, אך הללו היו מדויקות בהרבה מכדורי התוקפים; שלושה חיילים נפלו בלי רוח־חיים, ואחד הפועלים נפצע" (עמ׳ 63).

בהמשך תקפו את ארבעת החברים למעלה מעשרים ממגיני לה־רושל. צריך, אמר אז ארמיס, "לגבש תכנית־קרב" (עמ׳ 69). אתוס, שהיה כתמיד המומחה בטקטיקה צבאית, השיב כי "ברגע שיגיע האויב לטווח הירי, נשגר בו מטח. אם יתקדם, נמשיך לירות בו כל עוד יהיו לנו רובים טעונים. אם יסתערו עלינו שרידי היחידה, נניח להם לרדת תחלה לתוך החפרה – ואז נגלגל על ראשיהם פסת־חומה, העומדת עדיין על תלה תודות לנס של שווי־משקל" (עמ׳ 69). פורתוס ציין מיד כי "אין ספק, אתוס, שנולדת להיות גנרל – והחשמן, החושב עצמו למצביא דגול, אינו מגיע לקרסוליך" (עמ׳ 69). משקרבו מגיני לה־רושל "ארבע יריות הרובה נשמעו כיריה אחת ויחידה, אך ארבעה אנשים נפלו ארצה" (עמ׳ 69). בהמשך הקרב "החלו הרובים לירות ללא סדר, אך באותו דיוק מופתי. ברם, כאלו ידעו את נחיתותם המספרית של חברינו, המשיכו חיילי לה־רושל להתקדם בצעדם המזרז" (עמ׳ 69). לאחר מכן "ארבעת הרעים, בסיועו של גרימו, החלו דוחפים בקני רוביהם קטע קיר ענקי, אשר נטה הצדה כאילו הדפה אותו הרוח" (עמ׳ 69). הקיר נפל "ברעש נורא לתוך החפרה. נשמעה זעקה אדירה, ענן אבק גדול התמר השמימה והכל תם ונשלם" (עמ׳ 70). המגינים הנותרים נמחצו למוות. 

בעקבות המעלל המרשים שביצעו הארבעה בהחזיקם במצודת סן־ז׳רבה במשך כשעה וחצי זכו הארבעה בהתערבות אך גם הוזכרו בפני המלך והחשמן. זה האחרון המליץ למלך כי ד׳ארטנין יתקבל סופית לחיל המוסקטרים. "היות שארבעה חילים אמיצים אלה כה אוהבים איש את רעהו, אין זה מן הצדק שישרתו ביחידות שונות" (עמ׳ 76). לשמע הבשורה, ללא ספק מרגעי השיא של הרומן, "ד׳ארטנין לא ידע את נפשו מרב שמחה. והרי אנו יודעים, כי חלום חייו היה להיות למוסקטר" (עמ׳ 77).

לאחר ההצלחה בקרבות התפנו ארבעת המוסקטרים להתמודד עם מילידי. לא נגלה איך נפתרה התמודדות זו, אך נציין שבסופה הוענק לד׳ארטנין "מנוי לדרגת סגן בפלגת המוסקטרים" (עמ׳ 259), ועוד כי בסוף הספר נכתב כי "ד׳ארטנין נלחם שלוש פעמים נגד רושפור, ובכל פעם פצעו" (עמ׳ 264). בסיום הפעם השלישית, רושפור היה שרוע פצוע על הקרקע. "בפעם הרביעית אהרג אותך, אין ספק בכך," אמר לו בהושיטו את ידו כדי לסייע לו לקום מהקרקע" (עמ׳ 264).

היה זה הרומן הגדול הראשון שקראתי וכאמור אחד הספרים האהובים עלי ביותר עד היום. הוא עסק בקרבות סיף, תככים ואחוות לוחמים. לא קשה להבין, אם כן, למה נשבתי בקסמו ואף חזרתי וקראתי אותו פעמים רבות.

ללא ספק ה - ספר, בה׳ הידיעה, שמולך בכל כך הרבה קטיגוריות שלי: הספר הטוב ביותר של דיומא , הספר הטוב ביותר של ימי ילדותי, ואולי אף הספר האהוב עלי בכל העולם.

למי שלא קרא, אל נא תסתפקו בשלל העיבודים הקולנועיים והטלוויזיונים. אמנם הם מציגים את תמצית העלילה ( ברמות דיוק משתנות ) ואת הדמויות הראשיות הבלתי נשכחות, אבל קסם הדיאלוגים ושנינותם, ממש קומדיות מצבים מפילות מהמאה ה17, מחכה לכם בין דפי הספר המקסים הזה, המתורגם לעילא.
החל ממוסקטר גברי ומסוקס המחזר אחרי גבירה מזדקת וכעורה על מנת שתממן את בגדיו וציודו, ועד ליחסי העובד מעביד בין ד׳ארטניין ומשרתו פלאנשה.
יופיו של הספר בכך שהוא לא רק מציג סיפור הרפתקה מסעיר ודמויות רשעים מורכבות כמו מיליידי שאי אפשר שלא להתקף הערצה אליהן, אלא שהוא מציג תמונה קלילה מלאת חיים ושובבות של חיי האצילים, בלי להתייפייף או להכנס לשאלות כבדות של מוסר. המוסקטרים שלנו מנהלים רומנים עם נשים נשואות ( ולא להם ) במין קלילות צרפתית, וכמו כן לא מתביישים שאהובותיהן הנשואות מעניקות להם מתנות יקרות ערך וכסף לממן את אורח חייהם. את השיעמום של זמן פנוי הם מפיגים בהתגרות זה בזה ובקרבות סיף ילדותיים מעט, ומייחלים לאיזו מלחמה רצינית שתאפשר להם להציג לראווה את יכולותיהם ואומץ ליבם.
כל אלו אולי נשמעים לקורא המודרני כתכונות אופי קלוקלות, אולם גיבורינו ניחנו גם באצילות נפש, אומץ, ומעל לכל - נאמנות לחבריהם, המאפשרת לנו להעריץ אותם ולחייך בחיבה למשמע הרפתקאותיהם היותר מפוקפקות.

מקום מיוחד שמור בליבי למיליידי המרושעת, הגיבורה האמיתית של הספר. מיליידי היא הארכי נבל עתיר הכישורים והמזימות של הספר, יפהפיה, אמיצה וקטלנית. היא היתה ראויה לגורל טוב יותר ממה שהוענק לה... נו שוין. כנראה שגם הספר הנפלא הזה איננו מושלם.

הספר "שלושת המוסקטרים" מאת אלכסנדר דימא (הוצאת זמורה ביתן, 1987), שסבתא ז"ל נתנה לי בכיתה ג', הוא עודנו אחד הספרים האהובים עלי ביותר ושבעקבותיו התמכרתי לקריאה. בכרך הראשון, חרבו של ד'ארטנין, אנו פוגשים בגיבוריו, חיילי גדוד המוסקטרים שחיו ופעלו בהתאם לכלל: "אחד למען כלם, כלם למען אחד!" (עמוד 124).

כבר בגיל 8 כשקראתי את עצת אביו של ד'ארטנין לבנו ידעתי שבידי ספר שלא אוכל להניח מן היד. "אל תירא מהזדמנויות; היה שוחר הרפתקאות. הקניתי לך את אומנות הסיוף; יש לך ארכבות ופרקי־ידים עשויים פלדה; הילחם על כל צעד ושעל, וביתר שאת משום שדו־קרבות אסורים הם, ולפיכך דרוש אמץ־לב כפול ומכופל כדי להילחם" (עמוד 22).

ד'ארטנין, שטרם התקבל לגדוד, בחר להילחם עם המוסקטרים כנגד אנשי החשמן בפיקוד ז'יסק, וטען כי "חסרה לי התלבשת – אך לא הרוח. לבי הוא לב־מוסקטר" (עמ' 75). בקרב, ד'ארטנין "התגנב כנחש דרך פרצה בהגנת יריבו, ונעץ את חרבו בגופו. ז'יסק נפל ארצה כאבן" (עמוד 76).

בכרך השלישי, "מזימותיה של מילידי", תואר המצור שערך צבאו של המלך, בפיקוד החשמן, על העיר לה־רושל, שמגיני ההוגונטים נתמכו על ידי האנגלים. "כל האחריות רבצה על כתפי החשמן, כי אין אדם יכול להיות שליט ללא־מצרים בלי לשאת באחריות" (עמ׳ 31), נכתב בספר. האמנם? 

כמו חבריו המוסקטרים, נשלחת פלוגת המשמר שבה שירת ד׳ארטנין לשדה הקרב. במקביל מבקשת מילידי, הסוכנת של החשמן והאויבת המושבעת של ד׳ארטנין, מהחשמן לסייע לה לחסלו. כשנשאל החשמן מה יהיה גורלו של ד׳ארטנין לאחר שיילקח לבסטיליה השיב "כשנמצאים בבסטיליה, אין אחר־כך" (עמ׳ 43). אך למרות מזימותיה של מילידי ד׳ארטנין וחבריו גוברים על מכשול אחר מכשול. פרשת סוללת מצודת סן־ז׳רבה במהלך המצור שערך צבאו של המלך, בפיקוד החשמן, על העיר לה־רושל, שמגיני ההוגונטים נתמכו על ידי האנגלים, היא אולי הקטע המלהיב ביותר בספר. כשאכלו ארבעת המוסקטרים פת שחרית במצודת סן־ז׳רבה ירו עליהם ארבעה ממגיני לה־רושל, אך החטיאו. "ארבע יריות השיבו להן בלי־דחוי, אך הללו היו מדויקות בהרבה מכדורי התוקפים; שלושה חיילים נפלו בלי רוח־חיים, ואחד הפועלים נפצע" (עמ׳ 63).

בהמשך תקפו את ארבעת החברים למעלה מעשרים ממגיני לה־רושל. צריך, אמר אז ארמיס, "לגבש תכנית־קרב" (עמ׳ 69). אתוס, שהיה כתמיד המומחה בטקטיקה צבאית, השיב כי "ברגע שיגיע האויב לטווח הירי, נשגר בו מטח. אם יתקדם, נמשיך לירות בו כל עוד יהיו לנו רובים טעונים. אם יסתערו עלינו שרידי היחידה, נניח להם לרדת תחלה לתוך החפרה – ואז נגלגל על ראשיהם פסת־חומה, העומדת עדיין על תלה תודות לנס של שווי־משקל" (עמ׳ 69). פורתוס ציין מיד כי "אין ספק, אתוס, שנולדת להיות גנרל – והחשמן, החושב עצמו למצביא דגול, אינו מגיע לקרסוליך" (עמ׳ 69). משקרבו מגיני לה־רושל "ארבע יריות הרובה נשמעו כיריה אחת ויחידה, אך ארבעה אנשים נפלו ארצה" (עמ׳ 69). בהמשך הקרב "החלו הרובים לירות ללא סדר, אך באותו דיוק מופתי. ברם, כאלו ידעו את נחיתותם המספרית של חברינו, המשיכו חיילי לה־רושל להתקדם בצעדם המזרז" (עמ׳ 69). לאחר מכן "ארבעת הרעים, בסיועו של גרימו, החלו דוחפים בקני רוביהם קטע קיר ענקי, אשר נטה הצדה כאילו הדפה אותו הרוח" (עמ׳ 69). הקיר נפל "ברעש נורא לתוך החפרה. נשמעה זעקה אדירה, ענן אבק גדול התמר השמימה והכל תם ונשלם" (עמ׳ 70). המגינים הנותרים נמחצו למוות. 

בעקבות המעלל המרשים שביצעו הארבעה בהחזיקם במצודת סן־ז׳רבה במשך כשעה וחצי זכו הארבעה בהתערבות אך גם הוזכרו בפני המלך והחשמן. זה האחרון המליץ למלך כי ד׳ארטנין יתקבל סופית לחיל המוסקטרים. "היות שארבעה חילים אמיצים אלה כה אוהבים איש את רעהו, אין זה מן הצדק שישרתו ביחידות שונות" (עמ׳ 76). לשמע הבשורה, ללא ספק מרגעי השיא של הרומן, "ד׳ארטנין לא ידע את נפשו מרב שמחה. והרי אנו יודעים, כי חלום חייו היה להיות למוסקטר" (עמ׳ 77).

לאחר ההצלחה בקרבות התפנו ארבעת המוסקטרים להתמודד עם מילידי. לא נגלה איך נפתרה התמודדות זו, אך נציין שבסופה הוענק לד׳ארטנין "מנוי לדרגת סגן בפלגת המוסקטרים" (עמ׳ 259), ועוד כי בסוף הספר נכתב כי "ד׳ארטנין נלחם שלוש פעמים נגד רושפור, ובכל פעם פצעו" (עמ׳ 264). בסיום הפעם השלישית, רושפור היה שרוע פצוע על הקרקע. "בפעם הרביעית אהרג אותך, אין ספק בכך," אמר לו בהושיטו את ידו כדי לסייע לו לקום מהקרקע" (עמ׳ 264).

היה זה הרומן הגדול הראשון שקראתי וכאמור אחד הספרים האהובים עלי ביותר עד היום. הוא עסק בקרבות סיף, תככים ואחוות לוחמים. לא קשה להבין, אם כן, למה נשבתי בקסמו ואף חזרתי וקראתי אותו פעמים רבות.

ספרו הקלאסי של
הסופר הצרפתי אלכסנדר
דיומא.

צעיר כפרי נשלח כדי להפוך למוסקטר ועם
הצטרפותו לחייל הוא פוגש בשלושת
המוסקטרים אתוס, פורטוס ואראמיס. שלושתם
עוברים הרפתקאות מסעירות ומפתיעות,
רובן מרדפים אחרי המרגלת האנגלית מיליידי,
אהובתו לשעבר של אטוס בעוד החשמן רשלייה מנסה לעצור אותם
ולמנוע ממידע זה לדלוף אל אוזניו של המלך.

לדעתי שלושת המוסקטרים
הוא ספרו הטוב ביותר של דיומא,
ושחובה לקרוא אותו לפני ''מסכת הברזל''
ו''הרוזן ממונטה קריסטו''.

הספר "שלושת המוסקטרים" מאת אלכסנדר דימא (הוצאת זמורה ביתן, 1987), שסבתא ז"ל נתנה לי בכיתה ג', הוא עודנו אחד הספרים האהובים עלי ביותר ושבעקבותיו התמכרתי לקריאה. בכרך הראשון, חרבו של ד'ארטנין, אנו פוגשים בגיבוריו, חיילי גדוד המוסקטרים שחיו ופעלו בהתאם לכלל: "אחד למען כלם, כלם למען אחד!" (עמוד 124).

כבר בגיל 8 כשקראתי את עצת אביו של ד'ארטנין לבנו ידעתי שבידי ספר שלא אוכל להניח מן היד. "אל תירא מהזדמנויות; היה שוחר הרפתקאות. הקניתי לך את אומנות הסיוף; יש לך ארכבות ופרקי־ידים עשויים פלדה; הילחם על כל צעד ושעל, וביתר שאת משום שדו־קרבות אסורים הם, ולפיכך דרוש אמץ־לב כפול ומכופל כדי להילחם" (עמוד 22).

ד'ארטנין, שטרם התקבל לגדוד, בחר להילחם עם המוסקטרים כנגד אנשי החשמן בפיקוד ז'יסק, וטען כי "חסרה לי התלבשת – אך לא הרוח. לבי הוא לב־מוסקטר" (עמ' 75). בקרב, ד'ארטנין "התגנב כנחש דרך פרצה בהגנת יריבו, ונעץ את חרבו בגופו. ז'יסק נפל ארצה כאבן" (עמוד 76).

בכרך השלישי, "מזימותיה של מילידי", תואר המצור שערך צבאו של המלך, בפיקוד החשמן, על העיר לה־רושל, שמגיני ההוגונטים נתמכו על ידי האנגלים. "כל האחריות רבצה על כתפי החשמן, כי אין אדם יכול להיות שליט ללא־מצרים בלי לשאת באחריות" (עמ׳ 31), נכתב בספר. האמנם? 

כמו חבריו המוסקטרים, נשלחת פלוגת המשמר שבה שירת ד׳ארטנין לשדה הקרב. במקביל מבקשת מילידי, הסוכנת של החשמן והאויבת המושבעת של ד׳ארטנין, מהחשמן לסייע לה לחסלו. כשנשאל החשמן מה יהיה גורלו של ד׳ארטנין לאחר שיילקח לבסטיליה השיב "כשנמצאים בבסטיליה, אין אחר־כך" (עמ׳ 43). אך למרות מזימותיה של מילידי ד׳ארטנין וחבריו גוברים על מכשול אחר מכשול. פרשת סוללת מצודת סן־ז׳רבה במהלך המצור שערך צבאו של המלך, בפיקוד החשמן, על העיר לה־רושל, שמגיני ההוגונטים נתמכו על ידי האנגלים, היא אולי הקטע המלהיב ביותר בספר. כשאכלו ארבעת המוסקטרים פת שחרית במצודת סן־ז׳רבה ירו עליהם ארבעה ממגיני לה־רושל, אך החטיאו. "ארבע יריות השיבו להן בלי־דחוי, אך הללו היו מדויקות בהרבה מכדורי התוקפים; שלושה חיילים נפלו בלי רוח־חיים, ואחד הפועלים נפצע" (עמ׳ 63).

בהמשך תקפו את ארבעת החברים למעלה מעשרים ממגיני לה־רושל. צריך, אמר אז ארמיס, "לגבש תכנית־קרב" (עמ׳ 69). אתוס, שהיה כתמיד המומחה בטקטיקה צבאית, השיב כי "ברגע שיגיע האויב לטווח הירי, נשגר בו מטח. אם יתקדם, נמשיך לירות בו כל עוד יהיו לנו רובים טעונים. אם יסתערו עלינו שרידי היחידה, נניח להם לרדת תחלה לתוך החפרה – ואז נגלגל על ראשיהם פסת־חומה, העומדת עדיין על תלה תודות לנס של שווי־משקל" (עמ׳ 69). פורתוס ציין מיד כי "אין ספק, אתוס, שנולדת להיות גנרל – והחשמן, החושב עצמו למצביא דגול, אינו מגיע לקרסוליך" (עמ׳ 69). משקרבו מגיני לה־רושל "ארבע יריות הרובה נשמעו כיריה אחת ויחידה, אך ארבעה אנשים נפלו ארצה" (עמ׳ 69). בהמשך הקרב "החלו הרובים לירות ללא סדר, אך באותו דיוק מופתי. ברם, כאלו ידעו את נחיתותם המספרית של חברינו, המשיכו חיילי לה־רושל להתקדם בצעדם המזרז" (עמ׳ 69). לאחר מכן "ארבעת הרעים, בסיועו של גרימו, החלו דוחפים בקני רוביהם קטע קיר ענקי, אשר נטה הצדה כאילו הדפה אותו הרוח" (עמ׳ 69). הקיר נפל "ברעש נורא לתוך החפרה. נשמעה זעקה אדירה, ענן אבק גדול התמר השמימה והכל תם ונשלם" (עמ׳ 70). המגינים הנותרים נמחצו למוות. 

בעקבות המעלל המרשים שביצעו הארבעה בהחזיקם במצודת סן־ז׳רבה במשך כשעה וחצי זכו הארבעה בהתערבות אך גם הוזכרו בפני המלך והחשמן. זה האחרון המליץ למלך כי ד׳ארטנין יתקבל סופית לחיל המוסקטרים. "היות שארבעה חילים אמיצים אלה כה אוהבים איש את רעהו, אין זה מן הצדק שישרתו ביחידות שונות" (עמ׳ 76). לשמע הבשורה, ללא ספק מרגעי השיא של הרומן, "ד׳ארטנין לא ידע את נפשו מרב שמחה. והרי אנו יודעים, כי חלום חייו היה להיות למוסקטר" (עמ׳ 77).

לאחר ההצלחה בקרבות התפנו ארבעת המוסקטרים להתמודד עם מילידי. לא נגלה איך נפתרה התמודדות זו, אך נציין שבסופה הוענק לד׳ארטנין "מנוי לדרגת סגן בפלגת המוסקטרים" (עמ׳ 259), ועוד כי בסוף הספר נכתב כי "ד׳ארטנין נלחם שלוש פעמים נגד רושפור, ובכל פעם פצעו" (עמ׳ 264). בסיום הפעם השלישית, רושפור היה שרוע פצוע על הקרקע. "בפעם הרביעית אהרג אותך, אין ספק בכך," אמר לו בהושיטו את ידו כדי לסייע לו לקום מהקרקע" (עמ׳ 264).

היה זה הרומן הגדול הראשון שקראתי וכאמור אחד הספרים האהובים עלי ביותר עד היום. הוא עסק בקרבות סיף, תככים ואחוות לוחמים. לא קשה להבין, אם כן, למה נשבתי בקסמו ואף חזרתי וקראתי אותו פעמים רבות.

ובכן, הוא ללא ספק דורש מאמץ (אני הצלחתי לסיים אותו רק בצום אחד, שלא היה לי שומדבר אחר לעשות כדי להעביר את הזמן) אבל הוא משעשע ויחסית לאורכו ולכמות הדמויות שבו הוא כתוב טוב.

ספר משגע לאוהבי קלאסיקות!!!
נהנתי מכל רגע, בשלושת חלקי הסיפור!
מומלץ!