המסרים של הספר נהדרים! וגם נכונים. אולם, הביצוע רזה, קצת שטחי, ועליי, בכל אופן, לא השאיר חותם.
אולי למי שנחשף בפעם הראשונה לרעיון ש"אתה מציב לעצמך את הגבולות" וכו', הספר יכול להיות חשוב ומעורר השראה אך ישנם לא מעט ספרים וסיפורים בסגנון שיצא לי לפגוש ולכן כנראה חיפשתי בספר משהו יותר מעמיק ונוגע.
ספר נחמד, לא יותר מזה.

האם יש חיים אחרי "הרוזן ממונטה כריסטו"?
מצד אחד, תחושת הודיה על סיפור מרתק הנוגע במהלך הקריאה בכל קשת הרגשות. מצד שני, תחושה של תקופה שחלפה ולא תחזור.
סיפור מורכב ומרתק, דמויות מעניינות, אווירה צרפתית נושנה, נקמות מתוקות. מה עוד אפשר לבקש?
נכון, יש הרבה צירופי מקרים בספר שמרחיקים אותו מהמציאות, הרבה תמרונים שמשרתים את העלילה, התפתחויות שסביר שלא היו קורות בעולם האמיתי (ואולי זה מה שהופך את הספר לספר נוער לכאורה), אבל יש ספרים שנועדו להכניס אותך לעולם אחר, להוציא אותך מהמציאות בעזרת סיפור מלהיב ומרתק, וזה - בין הסיפורים המרתקים, המהנים והקסומים ביותר שיצא לי לקרוא. קראתי את הספר אחרי כל הטרילוגיה של שלושת המוסקטרים (שהיתה מדהימה בפני עצמה) ונראה שאין גבול לכשרונו של דימא.
ולמרות שהסיפור רחוק מלהיות סיפור ריאליסטי, אלכסנדר דימא האב מכניס בתוכו פניני חכמה שהיו נכונות וישארו נכונות גם בעולמנו שמחוץ לסיפור:
"אתה מפחיד אותי!" אמר דנטס. "האם העולם מלא חיות רעות?"
"כן, אבל החיות ההולכות על שתיים מסוכנות מהאחרות."

בקיצור, מדהים!

סיפור עדין ונוגע ללב על אהבה של פעם בחיים.
סיפור על הקרבה, מחוייבות, תשוקה, פשרה, געגועים, פספוס ובעיקר על אהבה גדולה וטהורה, כזאת שלא כל אחד זוכה לחוות, וכזאת שצריך להבחין בה לפני שנהיה מאוחר מדי.
יכולתי לדמיין ולהרגיש את האווירה של שנות ה-90 ואת הנוף המרהיב של מדינת איווה.
רוברט קינקייד השרמנטי הוא בעיני אחת הדמויות הגבריות הטובות ביותר שנכתבו.

ספר קטן על אהבה גדולה.

ספר סוחף שהכוח שלו הוא יותר בעלילה העוצמתית מאשר בכתיבה שנונה או במשפטים אלמותיים,
אך בסופו של דבר, גורם גם ללא מעט הרהורים על טבע האדם.
בעיקר הביא אותי למסקנה הלא חדשה שמעשים רעים מתבצעים לא רק על ידי רשעים גמורים אלא גם על ידי סתם אנשים רכי לב עם אמות מוסר גמישות.
אולי זה החלק המזעזע ביותר בספר. או אולי זה החלק שבו הרגשתי כאב על ה"פושע" הרכרוכי, שהוא גם מאוד אנושי ורחוק מלהיות נבל קלאסי.

אין ספק שהסיפור לא היה קורה בחברה בה אין הבדלי מעמדות כה גדולים אשר חיים זה לצד זה ורואים זה את החיים של זה. מצד שני, אני חושבת שהבעיה האמיתית של קלייד היתה שהוריו המיסיונרים הדתיים לא השכילו להשריש לתוכו את אותם המושגים עליהם לא הפסיקו לדבר כל חייהם כי היו מרוכזים מדי ב"שליחות שלהם" מאשר ב"חיים האמיתיים".

מומלץ למי שמחפש סיפור מרתק ואיכשהו במקרה פספס את הספר הזה.

אתחיל בגילוי נאות: העניין שלי בהודו התחיל לפני כמה שנים, בסוף שנות ה-20 שלי, כשהחלטתי לטייל בה לבד - אני, עצמי ואנוכי (ועשרות ישראלים שפגשתי בדרך).
כיאה לסקפטית ולנרתעת מכל ה"רוחניקיות" שאני, באתי להודו עם ציפיות נמוכות ועם הבטחה עצמית שלא אטייל שם בכוח בשום שלב ושגם אם ביום הראשון שלי שם אחליט שזה לא בשבילי - לא אהסס ולא אתבייש לעשות פרסה ולחזור למקום שממנו באתי.

היום, גם ב-300 עמודים לא אצליח לסכם את כל מה שחוויתי שם, ובטח לא בצורה שעשה זאת קרליבך, אך אומר שהטיול שתוכנן לחודשיים הוארך לשלושה וגם אז כאב לחזור - ודי לחכימא ברמיזא.

כידוע אין שום דבר מושלם בעולם, ועם זאת לא הייתי משנה שניה אחת מהמסע המופלא הזה (כן, נשמע פלצני, אבל מה לעשות שזאת האמת?) - חוץ מדבר אחד - הלוואי שספרו של קרליבך היה מגיע אליי לפני הטיול, או לפחות במהלכו.
אני מאמינה שעדיין לא הייתי מצליחה להרים את הלסת מהרצפה מההלם במהלך כל החודש הראשון שלי שם,
ועדיין הייתי מרגישה שהגעתי לפלנטה אחרת וכולם סביבי חייזרים (או שאני החייזר פה?),
ועדיין הייתי מוצאת את עצמי בלילה מנסה לעכל לאט את היום שעבר עליי, שהרגיש כמו חוויית חיים שלמה,
אבל לפחות הייתי מקבלת מושג עמוק יותר על הלך המחשבה ההודי, על תרבותם, על יחסם לסובב, על עולמם - שאין לי דרך טובה יותר לתאר את הפערים בין העולם המערבי וביניהם חוץ מלהגיד שגם לאחר הביקור השני שלי שם, אני עדיין מופתעת שאנחנו והם חיים על אותו כדור.

קרליבך, הוא מוכשר. לא רק בכתיבה, שהיא פיוטית ומרגשת, אלא אף בהבנת נפש האדם. ובהבנת נפש האדם אני מדברת גם על הבנת נפש ההודי (שזה לא דבר מובן מאליו לנו, המערביים). הוא מצליח לחשוף לאט לאט ובעדינות את תרבותו, תפיסתו, הלכי נפשו ואורח חייו של ההודי בצורה מכילה, סקרנית ופתוחה.
אם אמנם הבנתי את הודו הרבה יותר לאחר קריאת הספר, אז בו זמנית גם ברור לי היום כמה פער התרבויות בין הודו לעולם המערבי הוא גדול. וכשאני אומרת פער במקרה הזה, אני מתכוונת לתהום. תהום רחבה בלי תחתית.

קרליבך נותן לקורא הזדמנות להציץ פנימה לתוך התרבות ההודית באמצעות שיחות כנות והשקפה נטולת שיפוטיות וחושף בפנינו דקויות שהוא עצמו לא מצא אותן בשום ספר (כך הוא מעיד). ולא רק תיאורו הלא שיפוטי של קרליבך הוא קסום, אלא גם התובנות המרתקות ומעוררות המחשבה - כל הספר שלי מלא בסימונים שחזרתי וקראתי ואני עוד אשוב ואקרא כי רותקתי וסוקרנתי ואני עדיין מרותקת ומסוקרנת.
"מטרת חייהם הפוכה משלנו; אין הם מבקשים לשנות את הקיים אלא להשתלב בתוכו. הם לא באו להתאים עולם להם, אלא להתאים עצמם לעולם."
ציטוט זה הוא אפילו לא קצה הקרחון, ואני חושבת שמעולם לא קראתי תיאורים יפים ומדויקים יותר של ארץ, ובטח כזו רחוקה, כמו תיאוריו המהפנטים של קרליבך. במהלך כל הקריאה רק קיוויתי שהספר לא ייגמר.
קרליבך החזיר אותי במחשבותיי להודו אין ספור פעמים, אך כל פעם חזרתי לשם מפוקחת יותר, מסוקרנת יותר ומלאת געגוע יותר.

כיאה לסקפטית ולנרתעת מכל ה"רוחניקיות" שאני, בטיול בהודו לא ציפיתי לרגע להישאב לתוך הלך הרוח שלה, לתוך תחושת השלווה האינסופית, לתוך תחושת הנוכחות כאן ועכשיו (כפי שמתוארת בספרי הניו אייג' מהם תמיד נרתעתי), לתוך תחושת ההשתלבות בטבע וביקום.
אך נשאבתי.
וספרו של קרליבך רק עזר לי להבין יותר - גם אם בדיעבד - לאן נשאבתי.


שורה תחתונה:
קראו את הספר וטוסו להודו. לא משנה באיזה סדר, העיקר תנו לעצמכם את המתנות האלה.

ספר שעלילתו מזעזעת, בועטת בבטן, ותיאור התקופה לכאורה אותנטי.
אבל התאכזבתי.

הדמויות מאוד שיטחיות - קשה להבין אותן, קשה להתחבר אליהן. אף דמות לא מעוררת הזדהות אפילו שרובן חוות חוויות מאוד קשות.

העלילה מגיעה בסוף הספר למקום לא אמין בכלל - יותר מדי צירופי מקרים מאולצים והתנהגות לא סבירה של הדמויות כדי להגיע ל"סגירת מעגל" של העלילה.

ניחוח התקופה - הדבר שהכי הפריע - למרות שמדובר בעלילה שקורית בברית המועצות באמצע המאה הקודמת, האווירה היא אווירה מאוד אמריקאית (ולכן ה"לכאורה" בשורה הראשונה). אולי כי אני מכירה את התרבות הרוסית מקרוב, זה מאוד הפריע לי. קשה להאשים בזה את הסופר כי בכל תרבות יש ניואנסים מאוד קטנים שקשה להסביר הרבה פעמים במילים, אבל לצערי זה הפך את הספר לפחות אמין ומהנה בעיני.

הסיבה האחרונה לאכזבה היא שהרצון שלי לקרוא את הספר נבע בעיקר מהסקרנות בנוגע לדמותו של צ'יקטילו. לצערי, הספר לא הצליח לשפוך הרבה אור על שאלות שצצו לי לגבי הרוצח הסדרתי הנודע לשמצה, קודם כל מפני שהתיאור שלו היה דליל - פוגשים אותו כמו שצריך רק לקראת אמצע הספר וגם אז לרגעים מעטים מדי לדעתי, ובנוסף כי המניע שלו לרציחות בספר, וליתר דיוק כל הדמות שהוא, לא קרובה כל כך לרוצח האמיתי (שהיה הרבה יותר מרתק בעיני). באופן כללי המניע לרציחות בספר הוזיל ופישט את הדמות לאכזבתי הרבה.

יאמר לזכותו של הסופר שהוא כן עשה תחקיר מעמיק על התנהלות השלטון באותה תקופה, על הגולאגים והמג"ב, אבל כדי להכיר את ההיסטוריה הזו אפשר למצוא ספרים יותר מוצלחים.

שורה תחתונה: עוד ספר מתח חביב, כן עוצר נשימה בכמה וכמה מקומות, אבל לא מומלץ לבוא בציפיות גבוהות מדי.

זה הוא סיפור על הטבע האנושי והקהילה האנושית;
סיפור שהזכיר לי מאוד את התאוריה הפסיכולוגית הידועה "אפקט העומד מהצד".
סיפור בעל ניחוח דרום קולומביאני נושן,
בעל דמויות השבויות בעולם ערכים קונסרבטיבי,
בעל יכולת לאחוז בך אפילו כשכל ההתרחשויות כבר ידועות (או לפחות החשובה שבהן ידועה).

הסיפור מסופר בצורה כל כך אנושית, שעל אף שעולם הערכים של הדמויות רחוק מהעולם שלי, לא יכולתי לכעוס לא על תושבי העיירה (שלא מנעו את הרצח) ולא על הרוצחים (שלאורך כל הספר מחכים רק שמישהו ימנע מבעדם לבצע את התפקיד שהם מאמינים שהוטל עליהם מכורח היותם שבויים בקונספציות שנכפו עליהם על ידי החברה בה גדלו וחיו).

מודה, שנתיים לאחר שקראתי את מאה שנים של בדידות וסבלתי מכל רגע, החלטתי לתת צ'אנס לספר הזה - רק כי ראיתי שהוא קצר ותיארתי לעצמי שגם אם שוב לא אתחבר לכתיבתו העמוסה והמעייפת של מארקס, יקח לי פחות ממאה רגעים משמימים כדי לקרוא אותו.
ואכן הופתעתי כשמתחילת הספר ועד למילה האחרונה בו, היה לי ברור שמדובר בספר מעולה.

בשורה התחתונה,
בשבילי זה הוא ספר שלקח אותי לעיירה קסומה ושכוחת אל בדרום אמריקה,
הכניס אותי לנבכי הנפש האנושית
וגרם לי לגלות מחדש את מארקס המוכשר.

מומלץ לאוהבי המותחנים הפסיכולוגיים.

ספר שכתוב טוב, שהעלילה בו נבנית נדבך על גבי נדבך, הדמויות עגולות וכל אחת מסתובבת עם ה"תיק" שלה; מנגד, הסצנות נקיות (ללא תיאורים מיותרים או מליציים), ההתרחשויות מסחררות, נדמה שאין אף מילה מיותרת.
ספר בעל ניחוח אמריקאי שגורם לך להרגיש כאילו אתה צופה בסדרת פשע ומתח משנות ה-90.

בקיצור, סוחף.

ספר שמונח על המדף שלי כבר כשני עשורים וחצי (מגיל 7?) ואף פעם לא מצאתי את הזמן הנכון לקרוא בו. למרות שתמיד היתה לי תחושה שבין דפי הספר טמונה הרפתקה מופלאה, השפה הגבוהה, הזמנים הישנים עליהם מסופר וחוסר הפופולריות שלו בקרב הדור שלי, הרתיעו אותי מלנסות לצלול אליו... עד עכשיו!
בזכות קבוצת קריאה משותפת, מצאתי הזדמנות לפתוח אותו והפעם בצורה רצינית, ואם יש משהו שאני מתחרטת עליו זה שהוא לא נכנס קודם לחיי!

מרתק, שנון, סוחף, משעשע.
אלה רק חלק מהדברים שאפשר להגיד על הספר הזה וגם הם אינם מתמצתים את תחושת העונג שבקריאתו.

נכון, במבט של המאה ה-21, יש דמויות, וביניהן המוסקטרים עצמם, שהיום אולי לא היו הופכות לגיבורים ספרותיים - לעיתים שוביניסטים, דושבגים, חסרי רציונליות בסיסית.
ואולם, אם מתנתקים מהשיפוטיות, מתאהבים במהרה בכל אחד ואחד מארבעת המוסקטרים (אתוס 3>).

לא אומר שזה חור בהשכלה לא לקרוא את הספר (למרות שזה כנראה קצת כן...), אבל זה בהחלט חור בהנאה.