"רישום של העבר" הוא אוטוביוגרפיה שחיברה וולף בעידודה של אחותה המכונה 'נסה'. באופן שמהדהד חזק וולף מתחילה לכתוב את הספר ב1939 אל תוך 1940, כשרישומי תקופת מלחמת העולם השניה משאירים טביעות אצבעות ובכל זאת, כמו הם עצמם שמתרחשים במרחב אחר ומרוחק, בזמן שורג'יניה נכנסת למרתף הנפש לחקירת עברה. הנה למשל רגע כזה:

"אתמול (ב18 באוגוסט 1940) חלפו חמישה מטוסי תקיפה גרמניים קרוב מעל בית הנזירים עד כדי כך שהם התחככו בעץ שבשער. אבל העובדה היא שאני חיה היום, ויש בידי שעה לבזבז - כי אני כותבת סיפור, ואינני יכולה לכתוב אחרי שתים-עשרה - אמשיך ואשחרר את הסיפור הזה".

הרבה עובדות חיים מרתקות שלא ידעתי על חייה של ורג'יניה וולף, האישה וההשפעה, וגיליתי בספר הזה. אך איכשהו זה לא מרגיש צהוב, אלא אינטימי וגם פיוטי בהרבה מובנים. למשל כך מתארת היא את פטירת אימה כשהיא בת 13:
"נכון שעטפתי את העולם ההוא בעולם אחר, יציר המזג שלי, נכון שמן ההתחלה היו לי הרפתקאות רבות מחוץ לאותו עולם, ולעיתים קרובות הלכתי והתרחקתי ממנו, ושמרתי על המרחק ביני ובינו, אבל הוא היה שם תמיד - עולם חיי המשפחה המשותפים - מלא עליזות, תוסס, עמוס באנשים רבים. והיא היתה ליבו של העולם הזה - העולם הזה היה היא עצמה. וזה הוכח בחמישה במאי 1895. משום שלאחר אותו היום, לא נותר דבר מאותו העולם. נשענתי על אדן חלון חדר הילדים בבוקר שבו היא מתה. השעה היתה בערך שש, אני חושבת. ראיתי את ד"ר סיטון שהתרחק והלך במעלה הרחוב וראשו היה כפוף וידיו - לפותות מאחורי גבו. ראיתי כיצד דואות היונים ונוחתות במקומן. תחושה של שלווה, עצבות וסוף חלחלה אלי. היה זה בוקר אביב כחול יפיפה, ודומם מאוד. שמעלה בזיכרון את ההרגשה שכל הדברים באו אל סופם."

היתה תחושת קרבה מרפרפת ועדינה עם ורג'יניה הכותבת. המביטה.
חשוב לי לומר שספר זה לא כתוב בזרם התודעה וסגנונו שונה מאוד משאר ספריה, ובעיני זה הופך אותו להרבה יותר קריא ונגיש.

זה בראש ובראשונה סיפור אנושי.
סיפורה של אישה, בתם של הורים שגדלו בתקופה הויקטוריאנית והתחנכה חינוך יאה לבת מעמדה בתקופה ההיא
ובו בזמן גם בזה לו והתנכרה לו או יותר נכון, היתה כלואה בתוכו וחיפשה דרך להתקיים.

ונוסף על כל אלו זהו סיפור חייה של אחת הנשים היותר משפיעות במאה ה20

ממליצה!

אני אדבר מראש אל בנות המגדר שלי, משהו שלרוב אינני עושה (ואף חשה בחילה קלה כשזה נעשה בסביבתי, אבל מבטיחה שהפעם זה מוצדק)
נורה אפרון היתה עיתונאית ותסריטאית יהודיה אמריקאית, למשל אם צפיתן בסרט (בעיני האלמותי והמופתי) "כשהארי פגש את סאלי" או ב"יש לך הודעה" (הרבה פחות מופתי ואלמותי, אבל חמוד ורומנטי, אף שהטכנולוגיה כיום צוחקת בפרצוף של קבלת מייל. אומייגד) ובעוד הרבה יצירות אחרות, בהן היתה מעורבת נורה אפרון, אתן כבר הבנתן שמדובר במוח שנון ובהומור משובח. (הבלוגרית המועדפת עליי, שלי גרוס, תגיד גם הרבה מחמאות על הביגוד של מג ריאן ועל תפאורת הבית, למעוניינות)


"צביטה בלב" הוא ספר שמבוסס מאוד על טרגדיה אישית של נורה אפרון שהיא הצליחה להפוך לסיפור קומי. זה מזכיר לי את הפעם בה קרתה לי פדיחה איומה, כל כך איומה שכמעט הפסקתי לדבר בגללה (וזה, האמינו לי, לא קורה לי. אפילו לא כשאני ישנה). המזל היה ששיתפתי חברה במה שהיתה הפדיחה הכי איומה בחיי, וכעת אני אפילו לא זוכרת מה קרה שם, כי באותו רגע החברה הנשמה סיפרה לי פדיחה כל כך הרבה יותר זוועתית ונוראה שכמעט נשנקתי (במקומה) והיא עוד אומרת לי: ישבתי על ספסל וניסתי לעכל את מה שלעזאזל קרה הרגע, ואז אמרתי לעצמי: יש לך סיפור מצוין לספר. ובאמת, זה הפך את הטרגדיה הנוראה למשהו שאסור לשמוע בזמן שאוכלים או שותים, מרוב שנשנקים מצחוק.
בעיני זו יכולת נשגבת סלש אלוהית להצליח להפוך חרא לזהב, ובעיני זו צביטה בלב. במוקד הסיפור אישה בהריון שני, די צפוף לראשון, חודש שביעי, שמגלה שבעלה בוגד בה עם חברה שלה. אכן זוועה. אפרון מצליחה לדון בנושא תוך שזירת מתכונים, בדיחות מגוונות על חשבון כל הנוגעים בדבר, לערב קבוצה טיפולית שנמצאת תחת התקפת שוד ואפילו לתבל בכמה אמירות פמיניסטיות רציניות בעיני וסופר רלוונטיות, בלי להיות טרחנית מעצבנת.

קראתי תוך יממה.
יאללה, לחברותיי למגדר - ממליצה

את ספרה שקדם לספר הנוכחי, "כשהדברים מתפרקים" קראתי בתחושה שיש בספרון הקטן יותר משנדמה. באופן כללי, התחושה שלי בחיים, בארבעת העשורים בם ביליתי פה עד כה, היא שהתובנות הכי משמעותיות שעמלתי קשות להשיגן, בעצם היו כבר מנוסחות באיזה ספר ניואייג' סטייל "משמעות החיים ב9.90", אבל מסתבר שכנראה הייתי צריכה להזיע ולהתייגע לא מעט כדי שאבין אותן בגוף ראשון יחיד, ואת המחיר הכרוך בהן ואת הדרך בה אני מעכלת אותם כמו שיחזקאל לעס את המגילה ולא כמו הדרכה קלילה שאין בה היכרות עם היומיום שלי.
הבודהיזם כבר שנים ארוכות מככב בעולם המערב בכל מיני כובעים ומופעים, אם העלו אותו הביטלס לדרגת פופ בביקורם אצל המהרישי, הרי שגם חשפו את פגיעותו באופן בו גורו יכול להיות גם אדם מסוכן לעיתים. אך, נדמה כי מעבר לסקרנות האקזוטית, יותר ויותר תחומי דעת מחפשים את הקשר אל הבודהיזם, תרבות הפנאי שוקקת תרגולי יוגה ומדיטציה, אפשר למצוא ויפאסנה גם הרחק ממנזרי טיבט.
פמה צ'ודורון עצמה הנה נזירה קנדית, אישה מערבית שבחרה במסע חייה להתמסר לדרך החיים הבודהיסטית ולכלי ההתמודדות שהיא מעניקה. לתחושתי, ספריה של צ'ודורון רחוקים שנות אור מהדיבור הניו-אייג'י, יש בה מבט יחף, ישיר ואמיץ אל המקומות הבלתי נסבלים של החיים, כלומר של עצמנו, אל הנפילות שאנחנו מכירים באופן אישי והיא מציעה את הכלים הבודהיסטיים לא מתוך שכנוע שזו הדרך הקלה להתמודדות עם פחדי החיים ואימת הקיום, אלא מתוך אמונה שבהדרגה ובהתמדה יהיה באפשרות זו דרך להפחתת הסבל שלנו. נוכחות מלאה בתוך חיינו, התפקחות מן האשליה של מי אנחנו באמת ודרך להתקיים עם סביבתנו באופן פחות אלים ונצלני.

"על המין האנושי להבין את מלוא המשמעות של חוסר היכולת שלו לסבול אי נוחות. ההנחיה להישאר במצב פגיע - זהו ידע שביכולתנו לנצל."

ושיהיה לנו בהצלחה עם זה.

נפגשנו בטעות. כלומר, ממש ממש לא התכוונתי, אבל אופס. ומשם בגדול אפשר לומר שניתן היה לשמוע אותי נקרעת מצחוק בקול רם אחת לזמן-מה, גם אם אני לבד או גם אם אני ממש אבל ממש לא בסביבה שמתאים או מהוגן בה להתפוצץ מצחוק. ככה זה. ומכיוון שהסדר הפוך בהגעת הספר אליי, כך גם אתחיל דווקא הפעם בציטוט:

"חתיכת ארץ מובטחת. דבש אמנם היה בה, אך את החלב הבאנו אנו בעטיני עזינו. לתושבי קליפורניה נותן אלוהים חופים נהדרים, תעשית קולנוע ואת בורלי הילס. לנו הוא נותן חול. לקאן נותן הוא פסטיבל סרטים זוהר. אנו מקבלים את הארגון לשחרור פלשתין. החרפים שלנו גשומים, הקיצים לוהטים. לעמים שלא ידעו איך מכוונים שעון-יד הוא נותן אוקינוסים תת-קרקעיים של נפט. לנו הוא נותן שבר במפשעה, טחורים ואנטישמיות. המרגלים הספקנים ההם, ששבו מארץ כנען לאחר הצצה ראשונה, תיארו את המקום כארץ אוכלת יושביה, ארץ שכולה מאוכלסת נפילים. הדיווחים הללו היו כוזבים, אבל היה בהם משהו. נכון, היו שם תאנים, רמונים ואשכולות ענבים כבדים, שאפשר היה לסחוב אותם בחזרה רק במוט בשנים, במוט עבה מוכתף על שכמם של שני גברים. אך יש ויש לארץ הזו נטיה לאכול את יושביה. אבל מה לעשות, ארץ טובה מזו לא הוצעה לנו, ורצוננו לאחוז במה שיש."

דוד המלך פונה לסיכום חייו לקראת מותו, כשבחוץ הומה כיכר העיר בשאלת המלך הבא: אדוניה בן חגית או שלמה בן בת שבע. את דוד באופן אישי זה לא באמת מעניין, הוא היה מעדיף לבלות רגעים אינטימיים עם בת שבע, שכבר לא מגלה בו שום התעניינות, מעבר למינוי של בנה יחידה. דוד שמתאר ג'זף הלר בהחלט רחוק מדימוי ה"דוד מלך ישראל חי-חי-וקיים", בטח שאינו קדוש מעונה, אבל מצד שני מצטיין בהומור טוב, גם עצמי, ויש לו גם כנות יחפה. בקיצור, הרבה יותר מעניין לשבת איתו לכוס קפה, כלומר בירה, ברור, מאשר שכנו הצדיק אשר "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". אם אתם בגישה הזו, הספר הזה הוא בהחלט טעות בשבילכם.

הלר בקיא היטב במקורות התנ"ך, או הברית הישנה אם תרצו, הוא שולט שליטה מרהיבה בחומר, וגם לא משנה את העובדות המוכרות, אך בהחלט מתמקם בזוית של "תנ"ך בגובה העיניים", או אם להיות קצת יותר כנה, אז זה הרבה יותר נמוך מאשר העיניים, יותר אזור הבטן התחתונה ומטה... דוד מתחיל כנער עם הרבה אמביציה ורצון להוכיח לעולם, ויש לו קשר מרהיב עם אלוהיו, אבל לאחר מות התינוק שנולד מהקשר האסור עם בת שבע, דוד כועס ומתנתק מאלוהיו, ובוא נגיד שגם אלוהים לא ממש משאיר לו הודעות לוהטות במזכירה האלקטרונית... דוד של הלר שונא את הפסל של מיכאל אנג'לו, מתחרט על הרגע שהכיר את מיכל, מלא כבוד והערכה כלפי אביגיל, אבל מה שיש לו להגיד על שלמה הוא קצת פחות נאום של אבא גאה בצאצא שירש אותו... הסצנות התנ"כיות עולות שוב בזיכרונו והפעם יש כאן פרשן עם מבט מחודש ורענן, והספר העתיק קם לחיים חדשים, סוערים ופרועים, נטולי גבולות אבל בצידם גם עונשים כבדים.

הספר בעיני מעניין ומאוד קולח, שוב אומרת שלא בהכרח יתאים למי שפחות חפץ לפגוש את התאוות והתשוקות של אבותינו ואת הקנאה, הכבוד ושאר היצרים האפלים יותר או פחות, אבל האנושיים והמוכרים, גם בקרב דמויות התנ"ך. בעיני היה בכך משהו משעשע, גם עם קצת עומק, אבל באופן אישי אצלי ניצח השעשוע, סטייל פרק מוצלח של היהודים באים.

יאללה וקדימה, יש עניין לציבור.

האירוניה של העולם בו אנו חיים באה לידי ביטוי מוחץ צלעות בדמותו של וינסנט ון גוך. האדם שהיום הפך למותג שמוכר אולי הכי הרבה בתחום האומנות, על מוצריה הנלווים והמעוצבים בהשראתה, סבל מאנונימיות והפניית כתף קרה בעוצמה זהה לאורך חייו, עד להתאבדותו.
"מכתבים לתיאו" הוא ספר בו תרגם באופן נהדר עודד פלד את מכתביו של וינסנט לאחיו הצעיר ממנו בארבע, תיאו. בהקדמה הקצרה (והמצוינת!) לספר, משתף עודד פלד את הקוראים בבחירתו להעניק למכתבים הללו את אופיים הטבעי, כפי שנכתבו בין אח בוגר לאח צעיר, בלי לסגנן את השפה ובכך לאבד את הממד הקולח והיומיומי שבה. בחירה מצוינת בעיני.
היחסים בין תיאו ווינסט מרתקים בעיני. וינסנט במהרה הופך תלוי כלכלית באחיו הצעיר, אך בו זמנית מטפח גם משאלה לחלץ את אחיו ממה שהוא תופס כחיי הבורגנות של סוחרי האומנות, אל סערת יצירת האומנות עצמה, אף שהוא מבין שהדבר יהיה כרוך באובדן המשענת עליה הוא נסמך. הדבר לא ארע, תיאו ממשיך לעבוד בחברה, מתארס ומקים משפחה ובנו היחיד נקרא אף הוא וינסנט. עם זאת, ישנה תחושה של תלות רגשית-נפשית לא מועטה כלל של תיאו בוינסנט, תחושה שתיאו רואה באחיו משהו מן האדם הגדול ורב העוצמה, אף שבשונה מאיתנו, הוא גם נדרש להתמודד עם המחירים המורכבים והסבוכים שאישיות זו גובה.
הספר נפתח כניצן ופורש את דמותו הרגישה, הסוחפת, הסוערת, המטולטלת והאנושית עד כאב של ון גוך. מדהים עד כמה אדם שפנה לציור בגיל יחסית מאוחר, מתאר בשפה כה ציורית גם חוויות שאינן מעולם הציור. התחושה היא שהשפה הויזואלית ושפת הצבעים מוטמעת בו עמוק והיטב. בפתיחת הספר מופיע ציר השנים בחייו של ון גוך ומה המאורעות הגדולים שארעו בחייו וביצירתו אז, עבורי זה היה מקרא מפה מעולה לשוב אליו מדי פעם, כדי להבין היכן למקם את המכתבים ברצף חייו הכללי. בנוסף, בסוף הספר מופיעה ביוגרפיה קצרה על חייו של ון גוך כפי שנכתבה על ידי גיסתו, יוהנה, אשת אחיו תיאו. שמחתי לפגוש גם במסמך זה, ממליצה לא לדלג גם עליו.
ברשותכם, לא אעמיק יותר בדבריי ואפנה אל הציטוטים המופלאים שיש בספר זה, ובשפע.

"צריך לשמר משהו מן האופי המקורי של רובינזון קרוזו או של נזיר מתבודד, אחרת אתה חסר-שורשים בתוכך, ואסור להניח לאש לכבות את הנשמה, יש להמשיך ולהבעיר אותה"
"אדם שטולטל קדימה ואחורה במשך זמן רב, כאילו הושלך בלב ים סוער, מגיע לבסוף אל היעד שלו"
"במקום בו נוצרת מחדש אהדה, מתחדשים החיים"
"אם תתאהב אי-פעם ותקבל תשובה של 'לא, אף פעם, אף פעם' אל תוותר; אבל אתה בחור בר-מזל, ואני בטוח שזה לא יקרה לך לעולם."
"האומנות קנאית, היא אינה מעוניינת שנעדיף מחלה על פניה, אז אני עושה כרצונה"
"צרכי הציור דומים לאלה של פילגש הרסנית, אתה אינך יכול לעשות דבר ללא כסף ואף פעם אין לך מספיק"
"הייתי רוצה לצייר כך שכולם, לפחות אלה שיש להם עיניים, יוכלו לראות זאת"

ממליצה מאוד ועוד קצת.

לארס גוסטפסון יליד שוודיה מספר לנו סיפור שאולי אופייני לאופן בו אנו מדמיינים את האזורים הקרים של הצפון. מורה גרוש מתמקם לו בבדידות מוחלטת בביקתה קטנה ומגדל כוורות דבורים, כשלמן תחילת הספר עולה חשש לבריאותו. מרגע שמחליט המורה שלא לפתוח את המעטפה הגורלית, מטלטל הקורא יחד עם המורה בתהייה מה יש בה באותו מעטפה? ואולי חשוב מכך, בתוך אותו חוסר וודאות סמיך, עוקב הקורא אחר המחברות שהותיר אותו מורה בדימוס, מחברות שלפעמים פותחות פתח מסיפור חייו, ילדותו, נישואיו, אהבתו, ופעמים אחרות מדווחות מן הכאן ועכשיו את ההתמודדות עם הכאב והחשש מפני חזרתו, את יחסי האנוש אליהם הוא גם כמה אך גם חושש מפניהם עד סוף הספר.
עבורי זו היתה היצירה המתאימה ביותר כרגע. חוויה של דיבור כן שמוכן לקחת את אצבע הקורא, כמו עיוור, ולטייל איתו על פניו ועל כאביו ומדאוביו. לאפשר לחוש את בליטות החרדה, התשוקה, ההחמצה, הזיכרונות. ובכל זאת להניח לדמות זו ללכת אל מסע הסוף שלה. בדרכה הייחודית.

אני לא בטוחה שזה ספר שאפשר להמליץ עליו ביד רחבה. הוא דק ואינו יומרני, ועם זאת, האופן החשוף בו הוא נוגע בחיים ובמוות אינו בהכרח מתאים לכל אדם. שמחתי מאוד שהגיע אליי ואני מאמינה שיש כאן עוד קוראים שישמחו בו, מן הקלה של שיחה אמיתית עם אדם שמוכן לדבר.

וכעת לפינת הציטוטים היקרה:
"האמנות לעמוד בכאבים. זה קשור בכך שעד עכשיו איש לא היה מסוגל להפוך זאת לאמנות. אם , במקרה של אמנות בעלת דרגת קושי כה גבוהה שאיש אינו מבצע אותה."
"זה היה הנוף שלנו ובכל זאת הוא לא היה שלנו. היו אלה חיינו שהתחילו ועם זאת הם לא היו שלנו."

הספרון הקטן הזה, סטייל מדריך לחיים בתשע תשעים ותשע, הוא אחת היצירות הקולעות והמטלטלות בעיני. פמה צ'ודורון לא מספרת הרבה על עצמה, אבל ממה שכן היא מתארת דמות של אישה מערבית שיום אחד בהיר בעלה הודיע לה שהוא מקיים רומן מחוץ לנישואין והוא מעוניין להתגרש. עבורה זו היתה הקרקע שנשמטה מתחת לרגליה. למרות שככל שעסקתי בספר, נדמה היה לי שבעצם בכל רגע נתון הדברים מתפרקים לנו, מעצם היותם זמניים וכלים, בעודנו משתוקקים לדבר על נצח, תמיד, באושר ועושר. צ'ודורון שוטחת את עקרונות הבודהיזם בספר, באופן זמין, מעניק כלים להתמודדות, לצמיחה, להתפתחות מתוך הציפייה הבלתי אפשרית שלנו מן החיים ומעצמנו, אל אפשרות לשאת את החיים האלה בהתמקמות שונה שתאפשר לנו פקחון רב יותר וגם חמלה רבה יותר לעצמנו ולסביבה.
קראתי כמה וכמה ספרים שעוסקים בבודהיזם, אני מקווה ללמוד ולקרוא עוד, אך בינתיים בעיני הוא בהחלט אחד המוצלחים ואני באהבה ממליצה לחובבי הז'אנר או למסתקרנים.

על הדרך כמה ציטוטים:
"אנחנו חושבים, שההגנה על עצמנו מסבל היא גילוי של נדיבות כלפי עצמנו. האמת היא שאנחנו רק מתמלאים יותר בפחד, מתקשחים ונעשים מנוכרים יותר. אנחנו חווים עצמנו כנפרדים מהשלם. ההפרדה הזאת הופכת למעין כלא בשבילנו, כלא שמגביל אותנו לתקוות האישיות ולפחדים שלנו ולדאגה רק לאנשים הקרובים ביותר לנו. באורח משונה אם בראש מעיינינו השאיפה להגן על עצמנו מאי נוחות, נסבול. ולעומת זאת, כשאיננו נסגרים, כשנניח ללב שלנו להישבר, נגלה את קרבתנו לכל היצורים."

"מהות החיים היא שהם מאתגרים. לפעמים הם מתוקים ולפעמים מרים. לפעמים הגוף שלך מתוח, ולפעמים הוא נרגע או נפתח. לפעמים יש לך כאב ראש, ולפעמים אתה מרגיש בריא במאה אחוז. מזווית הראייה של הערות, הניסיון לקשור את כל הקצוות הרופפים וסוף סוף להתארגן עם החיים פירושו מוות, כי זה כרוך בדחייה של הרבה מהחוויות הבסיסיות שלך. יש משהו תוקפני בגישה הזו לחיים, הניסיון לשטח את כל הבליטות המחוספסות וחוסר השלמות לנסיעה חלקה ונחמדה."

"להיות חי באופן מלא, להיות אנושי באופן מלא ולהתעורר לגמרי זה להיזרק כל הזמן מהקן. להיות חי באופן מלא זה להיות תמיד בשטח הפקר, לחוות כל רגע כחדש ורענן לגמרי. לחיות זה להיות מוכן למות שוב ושוב."

שיהיה לנו בהצלחה עם זה.

לא מזמן כתבתי כאן על ספר אחר של יאלום שקראתי לאחרונה והנה כבר המשכתי אל ספר מוקדם יותר, שפרסם יאלום ב2008, כשהיה כבן 75, ואף שב אליו והזכיר אותו בספרו המאוחר יותר "עניין של מוות וחיים". בספר "להביט בשמש" חוקר יאלום את החרדה האנושית מפני המוות, הוא משלב טקסטים עתיקים יותר (כדוגמת הפילוסופיה של אפיקורס) או פחות (שירה וספרות מודרנית ועד לוודי אלן) לצד תיאורי מקרה טיפוליים מן הקליניקה ושיתוף אישי של התהליך שעבר יאלום עצמו למול נושא זה.
יאלום, מסתבר, ממשיך לעורר בי באופן עקבי אמביוולנטיות בלתי פתורה (עדיין). יש בו מצד אחד קסם כובש ביכולת לגעת בנושאים גם כבדים, מעיקים או מטרידים - כמו מוות, באופן קולח, זורם, מעורר עניין וקריא עד מאוד. השילוב של ציטוטי ספרות מגוונים העשיר בעיני את הדיון, פתח עוד כיווני מחשבה, כשיאלום מנסה גם להעניק כלים לקורא בהתמודדות עם החרדה הקיומית של כל בן אנוש מפני הכליון. מצד שני (וכבר הבנתם שיש גם צד שני), יאלום מרגיש לי נוגע בטלטלה אבל כמו עדיין נשאר בכורסה הנוחה והמרווחת שלו באיזה אופן. למשל, יש בו שיפוטיות עקבית נוכח תפיסות דתיות/רוחניות-מיסטיות כאלה ואחרות של מטופלים שמציגים עמדה אמונית בחיים שלאחר המוות, המשכיות הנשמה וכדומה. על פי רוב מקובל, גם על יאלום עצמו, שעל המטפל לקבל באופן מכבד ובלתי שיפוטי את תפיסותיו ולסייע למטופל בקבלת כלים לשיבה לזירת חייו המוכרת. אך בספר מופיע יותר מפעם אחת כי יאלום, ככל שמתקרבים למוות, ניצב כמסריונר של ממש לתפיסתו האתיאסטית עד כדי נוקשות שיפוטית. בתור מי שאין לה אג'נדה חד משמעית ברורה (היי חברים, עוד לא פגשתי מישהו שחזר משם, אז משאירה את העמדה פתוחה) הרגשתי שבאופן דומה בו שפט יאלום את הרב חובש הכיפה או את המקסיקני שמאמין בעב"מים, כמי שבחרו בעל טבעי כדרך לשאת את חרדת המוות שלהם, ניתן גם לסובב את המראה אל פניו של יאלום עצמו.
יש ביאלום קטע נרקיסיסטי מה שגורם לו לצטט פעם אחר פעם את עצמו, באופן שקצת מתיש ומרגיש רווי אגו, ועדיין זהו ספר שאיני מצטערת שקראתי ואני מניחה שגם ילווה עוד קצת את מחשבותיי. אז לא מקבלת החלטה אם להמליץ לכם, אבל כן אסיים בציטוט של וודי אלן שמופיע בספר:
"אני לא מפחד מהמוות, אני רק לא רוצה להיות שם כשזה יקרה"

נוחו בשלום על משכבכם,
אך טוב :)

נסו לדמיין את עצמכם פורמים איזה סוודר, שטיח או כיפה. יש אגב איזו מדטטיביות ששמורה לפעולה הזו, היא מרגיעה ומטרידה בו זמנית. אך נניח לזה לרגע. לאחר פעולת הפרימה יהיו בידכם אותו סך חוטים שנדרש לסריגת היצירה, אך אחרת. הם יהיו שוב בכף ידכם חופשיים, אך במן קרזול משובש, המעיד על כך שהסתבכו בתוך חוטים של אחרים. משהו מכך נכח בי בספר "קווי מתאר".
פיי היא סופרת בריטית, כנראה מוכשרת דיה, שכן הוזמנה להנחות קורס קיץ בתחום כתיבה יוצרת באתונה, לצד סופרים וכותבים מוכשרים נוספים. היא אינה "להיט" במובן זה שאינה זקוקה להכנסה מהצד מאין זו, אך ידועה דיה, כדי שתוזמן לקורס שכזה. הדמויות שפוגשת פיי, החל מן המטוס לאתונה ועד ליוצרת שתחליף אותה בדירה בה התאכסנה, כולן משתפות במן מונולוג כן ויחף, בסיפור חייהן, הסתבכויותיהן וכאביהן, אך אין ממש קשרים ודיאלוגים בספר. הדמויות מונחות זו לצד זו, פרומות ועירומות, חפות ממשהו שיכול לעורר תשוקה אליהן, ואפילו הזדהות. יש חמלה שצפה באופן מסוים כלפי כל הדמויות, טעויותיהן, פספוסיהן, התחבטויותיהן ומצוקותיהן, אבל הן מוצגות כאותו חוט פרום יחיד. מקורזל, אך בודד להחריד.
גלריית הדמויות-חוטים פרומים שמוצגות על ידי נוכחותה של פיי בסביבה מרגישה כמן קטלוג לסופר המתחיל: הנה, בחר לך אישה פוסט טראומטית נואשת לעוגן, לצד גבר נבגד המבקש אישה ובית ונסה לראות מה יקרה שם. זו יותר בחירה המתאימה למציאת תורם זרע וביצית, מאשר ליצירת הזדהות או השראה, מהזן שאני באופן אישי מחפשת ביצירה. כך שחשתי מרחק די קבוע כלפי כל האפשרויות הללו וגם איזו סלידה מסוימת מעצם המפגש המפשיט נפש במערומיה ואינו מציע חלוק. עם זאת, בהחלט קאסק ניחנה ביכולת תיאור וכתיבה, יש תימות חוזרות (נישואים כושלים, בגידה, בעיקר של גברים, אמהות-קריירה) אבל הזרות (הבריטית?) נותרת. אני מוותרת (כלומר קראתי עד תום, אבל בעצם לא היה הכרחי).
ציטוט לסיום:

"את הכמיהה היה קל להבין, זה מה שהיוונים מכנים נוסטוס, מילה שאפשר לתרגם כ"געגועים הביתה" - HOMESICKNESS, אם כי היא מעולם לא אהבה את המילה הזאת. נראה לה נורא אנגלי להסביר מצב נפשי במונחים של קלקול קיבה."