הבניין הוא מעין מיקרו-קוסמוס ישראלי עירוני. חמש כניסות, ארבע קומות. שוכרים ובעלי דירות. נשואים, פרודים, רווקים. חתך גילאים שונים. כמעט כולם דתיים, אדוקים יותר או פחות. נעם ואהרון שעברו מן ההר- זוג פרוד עם ילדים הגרים בדירות שונות באותו בניין. זוג מבוגר שהיחסים ביניהם עלו על שרטון לפני זמן רב. שירה ועמיחי, שהוריו גרים באותו בניין. שמוליק, סרבן נישואין בן ארבעים. בעלי משפחות צעירים.
הפתיחה נראית טוב. הבלוג הקבוע 'אין יור פייס' של שלומית מתייחס למבוכה של הדוסים (במקור) כשמכונית מוצתת. שרק לא יאשימו אותם כמו ברצח רבין. איזה נאחס.
ההצתה הזו היא באמת חתיכת בלגן רציני. כשמכונית עולה באש ליד כניסה לבניין בשעת בוקר מוקדמת זה לא משהו שעוברים עליו לסדר היום.
מי הצית ומדוע? זה יתברר.
ההמשך מקרטע.
כתוב בפרקים קצרים המתמקדים לסירוגין בדמויות העיקריות ובסוגיות המעסיקות אותם.
מטבע הדברים יש לדיירים זכרונות ומטענים לטוב ולרע מעברם. אכזבות בצד שמחות, ציפיות שלא התגשמו. בסופו של דבר, כולם בני אדם. חלק הצליחו יותר בחייהם. איש צבא לשעבר, דוקטורנטית ועוד מקצועות ועבודות בעבר והווה.
הבעייה היא שאין ממש עלילה. ענייני דיומא של לבוש וקיפול כביסה, הדייט שהצליח או לא, מערכות יחסים מוצלחות יותר ופחות, האם ללכת לקואוצ'ר. הכל סביב אותם אנשים בתקופה של שנה. מדלג בין שירה ועמיחי, אלי וחנה הלוקה בבריאותה, נעמי ועמוס, שמוליק, טלי, אורי ורעות. לעתים עמודים שלמים ללא תוכן ממשי, על גבול השעמום. השיחות – רוב הספר אינו כולל דיאלוגים- סתמיות למדי.
הכתיבה לא מצליחה להתרומם ולרתק. משהו בה בנאלי, חוזר על עצמו. האמא המעצבנת והורים-ילדים בכלל, חמות וכלתה. הבלוג שכותבת שלומית פה ושם סביר למדי כולל 'ממי לברוח כמו מאש אם את רוצה זוגיות' אבל נבלע בסך הכל.
חסר לי התבלין שהופך ספר לכזה שכיף לקרוא.
בקיצור, לא חייבים.


















