הפיזיקאי ריצ'ארד פיינמן המציא את המונח "קריאת הר געש", לתיאור תופעה שבה אדם קורא ספר ואחת לכמה זמן הוא מתפרץ בזעקות זעם על מה שהוא קרא זה עתה, ואז נרגע קצת וחוזר לקרוא עד הפעם הבאה. ריצ'ארד פיינמן היה אדם קצת יוצא דופן, שלא לומר מקורי, בעל תחומי התעניינות מגוונים ומוזרים במקצת שכללו גם ציור עירום, נגינה על תופים ברזילאים, וגישה אקצנטרית ומזלזלת למנהגים חברתיים מקובלים. עם זאת, בשל מומחיותו הרבה בתחום שבו הוא הבין, קיבלו גם את ההתנהלות החריגה יחסית שלו בתחומים אחרים.
את הביטוי קריאת הר געש אימצנו בשמחה ובחום כאן בבית, ועושים בה שימוש גם בביקורות כאן באתר במקומות המתאימים. מה שעוד טרם יצא לי לעשות בו שימוש זה המונח החדש שזה עתה המצאתי והוא "כתיבת הר געש". הספר "חשיפה לסיכון" הגיע כאן הביתה כאות הוקרה והצטיינות על שירות של הבת ששאר הפרטים שלו כמוסים, אבל העיקר שראש הצוות כתב לה בהקדשה שהוא "גאה בה".
נאסים ניקולס טאלב, שהוא בעיקר סוחר מניות, התפרסם עם פרסום ספרו "הברבור השחור" שבו כתב על נטילת סיכונים, על הבנה של סטטיסטיקה וההשפעה של תופעות אקראיות על החיים בכלל. זה היה מעניין, אני מניחה, כי לא קראתי את הספר ההוא, וגם יצר קצת רעש בעולם הכלכלה ההתנהגותית ונתן למר טאלב כמות ידועה של פרסום, ושם של פרובוקטור. זה כל מה שידעתי כשהתחלתי לקרוא. עכשיו אני יודעת שהוא אמריקאי במקום מגוריו, לבנוני במוצאו ויווני אורתודוקסי בדתו, ו...כן, פרובוקטיבי בדעותיו. חשיפה לסיכון היא הגדרה כללית למה שמבדיל בעיניו בין "אלה שעושים" ובין "אלה שמדברים". טאלב לא אוהב את אלה שמדברים, ובכללם אקדמאים, עיתונאים, בירוקרטים וקובעי מדיניות. יכול להיות שהוא גם צודק. לאורך כך הספר הוא מדגיש שמה שגורם לאדם ללמוד איך להתנהל, וגם להתנהל בעקביות ובמוסריות מול אחרים הוא הלמידה, ושהלמידה נגרמת באופן ישיר מרמת ההסתכנות ולכן אין להאמין למי שלא מסתכן בעצמו. את הספר הוא כתב במה שנראה כמו "כתיבת הר געש" הכוללת לבה רותחת של שלל נושאים הקרובים לליבו ומתנפצים ושוצפים ובוערים יחד בלי הפסקה.
אבל רגע, לפני שאני אפרוס את התזה העיקרית של הספר, אני חייבת לציין את ההקדמה. יש שבעים עמודים של הקדמה, מחולקת לשלושה פרקים. האם זה נשמע לכם סביר? כי לי לא. וזה רק אחד הדברים הבלתי סבירים בספר הזה. נאסים טאלב, עתיר ידיעות ומחשבות, מצליח לגבב בתוך ספר אחד מגוון מחשבות על פילוסופיה, כלכלה, שפה, תרבות, היסטוריה, דתות ותרבויות. במשולב הוא גם מציין את דעתו על מגוון אנשים, חלקם בשמם, ומרבה בכינויים מעליבים. היכולת לקלל, אליבא דטאלב, היא אחד הסממנים של אדם חופשי שאינו מרגיש מחוייב למוסכמויות של תרבות של החלטות של אנשים אחרים. שכירים, אם תהיתם לרגע, אינם אנשים חופשיים - הם עבדים. לא הצלחתי להבין מה המקום של האבחנה הזאת בתוך הטיעון הכללי, אבל זה היה רק אחד הדברים מיני דברים רבים אחרים שלא הבנתי, אז כנראה הכל בסדר.
כדי לתמוך את טיעוניו משתמש טאלב במתמטיקה. אציין כי יש לי תואר שני במתמטיקה ובכל זאת לא הבנתי את המתמטיקה שהוא עושה בה שימוש. הוא משתמש במונח המתמטי "קמירות" בדרך שלא מובנת לי. צורה גיאומטרית נקראת קמורה אם לכל שתי נקודות על הגבול שלה, גם הקו המחבר את שתי הנקודות עובר כולו בתוך הצורה. פונקציה נקראת "קמורה" אם קו שמותחים בין כל שתי נקודות על הגרף שלה עובר כולו מעל הגרף. לא הצלחתי לתרגם את המונחים הללו לשימוש שעושה טאלב במונח קמירות. את המונח "ארגודיות" הוא מנסה להגדיר בצורה מפורשת יותר, אבל גם הוא לא היה ברור לי מתוך ההקשר. יש נספח טכני ומתמטי בסוף, אבל בהעדר המונחים המוקדמים, וכנראה גם בהעדר תרגום מקצועי, לא הצלחתי להבין גם אותו.
מה שנשאר לי זו לבה רועמת של טיעונים, שנאה גורפת לענף הכלכלה ההתנהגותית (שאני מסכימה איתה) ולדבריהם של דוקינס ופינקר (שאיתה אני לא מסכימה, לדעתי את דוקינס הוא לא הבין בכלל, לפחות בדוגמית המובאת בספר), הרבה הייט לכלכלנים באקדמיה ואינטלקטואלים אחרים, שנאה למונסנגו ולהינדוס גנטי של מוצרי חקלאות, הרבה אהדה נוסטלגית לכתביהם של יוונים ורומאים מלפני אלפיים שנה, כל מיני תובנות קטנות על שפה ותרבות, והסבר אחד הגיוני למה מספיקה קבוצה קטנה מאוד ואדוקה מאוד של אידיאולוגים קיצוניים כדי להשפיע על כמעט מאה אחוזים מההתנהגות הציבורית.
