לכאורה, למה שתקראו ספר ארוך על מחלת הסרטן? התשובה חד-משמעית: זהו ספר מאלף על התפתחות חקר הסרטן לאורך ההיסטוריה, והספר הזה כתוב נפלא - ממש ספר מתח. זהו שיר הלל למאמץ המשולב של מאות ואלפי רופאים וחוקרים שהביא אותנו למצב שחלק כה גדול מחולי הסרטן כיום חיים איתנו.

לימין הישראלי יש רק כינוי אחד למפלגת העבודה: השמאל. יתרונו של ספר זה הוא בהצגת הוויכוחים הפנימיים בתוך מפלגת העבודה. מה שמתגלה הוא ויכוח פנימי לגבי מדיניות חוץ וביטחון ולגבי הסכסוך עם הפלסטינים. ממש לא מחנה הומוגני. ובדרך, כבונוס, מקבלים סיפורים היסטוריים מסמרי שיער על צורת ההתנהלות המופקרת של ממשלת השמאל. הליכוד לא המציא כלום. מומלץ

זה לא ספר ללמוד את ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה. היתרון שלו הוא בכך שהוא מרענן את הצד ההיסטורי (למי שכבר קרא על תולדות מלחה"ע השנייה) ונותן נקודת מבט מקורית: מי היו הגנרלים שפיקדו על הכוחות הלוחמים במלחמה הזו. ספר קריא לגמרי

רומן בלשי כתוב היטב

כתוב מצוין. החיים בחוג לספרות ומערכת היחסים המוגזמת בין חברי החוג

כתיבה קולחת, הומור נפלא והרבה דמיון. תענוג לקרוא את הספר הזה. מכיל הרבה הערות מחכימות כבדרך אגב, בלי להתנשא ולהתנפח

כולנו הכרנו כנראה את סיפורו של דיוויד סטרלינג - מפקד הרפאים - אבל זהו ספר חדש של סופר מצויין שהשתמש בארכיון של ה-SAS לכתיבת היסטוריה ממוסמכת של היחידה הזו. סטרלינג עצמו הוא רק חלק מהסיפור, גם אם חלק מרתק

המחברת היא פרופסור לתנ"ך באוניברסיטה של אקסטר בבריטניה. הספר הוא בעקבות תכנית שלה בערוץ 4 של הבי.בי.סי. הרעיון הבסיסי הוא שאלוהי התנ"ך איננו אותה יישות שמקובלת כיום ביהדות, של אל יחיד, לא גשמי, ללא צורה וללא מיקום מוגדר. האל התנ"כי היה ספציפי אבל לא יחיד, חלק ממשפחה, מאד גשמי, ומיקומו (בחלק מהתקופה) היה בקודש הקודשים שבבית המקדש הראשון. המחברת נותנת לטקסט התנ"כי קול ומתארת מי היה האל המיקראי שהיהדות שינתה את דמותו ככל שהתפתחה. כתיבה מרתקת

מבחינתי, זה היה ספר מטלטל. גם אני, כמו המחבר, גדלתי במציאות ציונית תוססת ודי הומוגנית. חדור אמונה לגבי הנרטיב הציוני והתכתיב הכמעט-טבעי הנגזר מהיותי ישראלי, כמו גם היותי מוקף אנשים שחשבו (לפחות בקירוב) כמוני, הרגשתי צודק. הרגשתי מוסרי. הרגשתי אפילו שיש לי סיפור לאומי מעורר גאווה - תנו לי רק להסביר לכם ותראו שתתפעלו. האמנתי שיש לי מסר גאה ומוסרי להציג לעולם הנוצרי, לערבים, ליהדות העולם, לזרם היהודי האורתודוקסי. הסדקים נוצרו לאט, לאורך השנים. הם התפתחו על רקע השלום שמשום-מה לא הגיע, האינתיפאדה הראשונה, הפיכת מדינת ישראל למדינה שבה הדמוקרטיה שמורה רק לחלק מהתושבים, הפיכת המניע להחזקת השטחים בשליטה ישראלית מביטחוני לדתי ("זכות אבות"), הנהירה של צעירים להתנחלות בשטחי יהודה ושומרון שמונעת כל אפשרות לחלוקה של הארץ בין העמים, הזנחת המיעוט הערבי בישראל הרשמית, הקרע הברור בחברה הישראלית לאחר רצח רבין ולאחר פינוי גוש קטיף, ועד לצעקות "מוות לערבים" הנשמעות כיום עם כל אירוע טרור ערבי שהצליח.
הספר הזה, כתוב מצוין וברור ורגוע, מאיר לכאורה פינה שולית: העובדה שהמושג "ארץ ישראל" לא קיים בכלל בתנ"ך. המושג הופיע לראשונה מאות שנים לאחר מכן, ולא בהקשר גיאוגרפי ספציפי. ומפרט לכאורה לא-חשוב זה מפתח המחבר סיפור רחב על תולדות הציונות, על הרצון "לפברק" סיפור לאומי קוהרנטי ולקשור אותו לחבל ארץ זה כחלק מההצדקה והשיווק של הבשורה הציונית. והסיפור מרחיק מהמצאת "עם" להמצאת "ארץ" להמצאת "גלות" להמצאת ערגה לאומית ("התקווה בת שנות אלפיים") לחזור לארצנו ההיסטורית, להמצאת "זכות היסטורית" על הארץ שגדולה מזכותם של בני דתות אחרות - אריג שלם והכל כדי שנוכל להתמודד עם שאלות של העולם המערבי. "דע מה תענה". במהלך קריאת הספר זיהיתי ויכוחים שהיו לנו בעבר, זיהיתי אינדוקטרינציה שעברנו כנוער, זיהיתי תשובות שאימצתי בעצמי. לכן, למרות שהספר כתוב בטון שקט ומלומד - הוא מטלטל. הוא מעורר מחשבה. הוא שם לפנינו ראי. כי מהו באמת סיפור המציאות האמיתי ולאן נפנה מכאן לאחר שנתפשט (אולי) מכל התשובות והסיסמאות ששיננו לעצמנו לאורך השנים?