בימים אלה אני מסיימת את מערכת החינוך כהורה, אחרי שישה ילדים שעברו בה במשך עשרים וארבע שנים, וזה בדיוק הזמן המתאים לדבר עליה קצת, או לפחות על חלק ממנה. יום אחד, בעת שביתי החמישית היתה בכייתה י"א ונדרשה להכין עבודה לכבוד הבגרות בהיסטוריה, גיליתי שסבתא שלי לא מספיק היסטורית. במהלך העבודה התלמידים התבקשו לראיין דמות "היסטורית" שעדיין בחיים, והוגדר בדיוק מה: ניצול שואה, אדם שלחם במלחמת השחרור, אדם שעלה לארץ באחת העליות של שנות החמישים, והיה עוד איזה פרמטר שמאפשר לבני העדה האתיופית להשתתף, עולים במבצע משה או משהו. טוב, יש לי סבתא, כלומר היתה לי באותו הזמן, היא היתה בת תשעים וחמש, רעננה וצלולה.

ולא היסטורית לחלוטין. סבתא שלי אמנם נולדה בפולין, אבל הוריה השכילו להגיע ארצה בשנת 1936, הרבה לפני שנות החמישים, ותודות להם היא גם לא ניצולת שואה. והיא לא לחמה במלחמת השחרור. מסתבר שלחיות כאן בתקופת המנדט הבריטי, כולל פרעות, להתחתן, ואז ללדת ילדה יומיים לפני קום המדינה, ולגדל אותה בזמן שבעלך משרת 14 חודש בצבא - ובכן, כל זה לא מספיק "היסטורי". סבא אמנם כבר מת באותה תקופה, אבל למזלנו מצאנו את סבתא רותי ששירתה בנח"ל, וכך היה מה לכתוב, כולל לראיין אישה. עם זאת, הקטע שבו גדול משפחה בתקופה סוערת לא נחשב היסטורי לא מרפה ממני עד היום.

עד כאן הבגרות בהיסטוריה, ועכשיו לבגרות בספרות. כבר כתבתי כמה פעמים בסקירות פה שהכללתו של ספר כחומר לימודי היא ערובה מלאה לכך שדורות של תלמידים יסרבו לקרוא אותו. ובכן גם כשלקחתי את הספר הזה ליד שאלו אותי הדור הצעיר למה אני עושה את זה אם כבר עברתי בגרות, והתשובה היא שבזמני (ההיסטורי!) זה לא היה לבגרות אלא סתם ספר נוער, ואני עכשיו חוזרת לחוויה.

פאניה מנדלשטם, בת 16, מוצאת את עצמה מוכה וחבולה, אחרי פרעות בעיירת המולדת שלה, אחרי אונס אכזרי, עם תינוקת קטנה, עם אח שהפך חולה נפש ובורח מאנשים, ובלי בית. היא מגיעה לגליל העליון, מתחתנת עם יחיאל סילס, אלמן שמבוגר ממנה בעשור ומטופל בשני ילדים קטנים, ומגיעה אליו למקום שהערבים קוראים לו ג'עוני והיהודים שמתיישבים בו קוראים לו גיא-אוני. במקום הזה פאניה מתמודדת עם עוני, רעב, חיים של חקלאים מחוסרי ממון, התמודדות עם מחלות קשות, פערים תרבותיים לא פשוטים ועם חיזורים של לא אחר מנפתלי הרץ אימבר. פאניה חרוצה ובעלת תושיה ולכן היא מצליחה במיני יוזמות כמו ללמד את הילדים באיזור, לסחור בתרופות ולהתמודד עם מציאות לא פשוטה. מצד שני היא עדיין ילדה, ולכן הקשר בינה ובין יחיאל מבולבל ומתערבב.

בסוף זה ספר נעורים שמנסה לחשוף היסטוריה, אבל הוא גם בידיוני ולכן לא ברור מה מתוכו תיאור לא מסופר של יומיום נשי ולא היסטורי בעליל, ומה אנכרוניזם פמיניסטי שהמחברת מכניסה פנימה. וכן, אימה של סבתי היתה פמיניסטית בסוף המאה ה-19, אבל אני לא יודעת כמה זה היה מצב שכיח כפי שאולי היינו רוצות לחשוב.

ועם כל החולשות, הספר נעים לקריאה. כלומר למי שלא צריך לדעת אותו לבגרות.

זהו סיפור חייה של פאניה סילס, שהוריה נרצחו ברוסיה, בפוגרום 'סופות בנגב' ב-1881. היא עצמה נאנסה ונכנסה להיריון בגיל 15. פאניה מחליטה לעלות לארץ ישראל בעקבות חלומו של אביה - לעלות לארץ ישראל, אך הוא עיכב את יציאתו מפני שציפה לבנו לוליק (ישראל), אחיה של פאניה, שנחטף בגיל 12 לשירות בצבא הצאר. מאז חזר לוליק לביתם, סבל מבעיות נפשיות המתבטאות בחוסר תקשורת ובפחד מתמיד מאנשים. אחיותיה הגדולות של פאניה היגרו לאמריקה. לבסוף, ביחד עם בתה תמרה שנולדה כתוצאה מהאונס, דודה ואחיה, הם עולים לארץ ישראל.

בימיה הראשונים בארץ ישראל, ביפו, היא מכירה את יחיאל, יהודי אלמן, עם שני ילדים קטנים. יחיאל הוא בן צפת ששנא את הרעיון שיהודים צריכים להתפרנס מכספי החלוקה, וירד מצפת עם עוד 17 משפחות ע"מ להקים יישוב חקלאי בשם 'גיא אוני' ליד הכפר ג'עוני השכן, על צלע הר כנען. הם ממתחתנים ביפו, ונוסעים אל גיא אוני, היא ראש פינה.

הספר מתמקד בפאניה. יהודיה פמיניסטית, חריגה בנוף הגברי הסובב אותה. את החלטותיה היא מקבלת בעצמה. נישואיה ליחיאל התחילו כנישואים מתוך אינטרס, לפני שיאזל כספה: לה יהיה בית לגור בו, לחם לאכול, ומישהו שיעזור לה בגידול ילדתה, שכן על דודה הזקן היא לא יכולה לסמוך. ואילו יחיאל יקבל אישה שתטפל בילדיו הקטנים. בתחילה נישואין אלו אינם מחייבים. בהסכם ביניהם דובר על כך שלא יהיו יחסי אישות ושהנישואין יהיו פיקטיביים בלבד, זאת משום שפאניה סבלה מטראומת האונס ולא יכלה לסבול את המחשבה שגבר כלשהו יגע בה. פאניה מסתירה את נסיבות הולדתה של בתה תמרה כדי לא לסמנה באות קלון.

כאשר מגיעה פאניה לגיא אוני היא מתאהבת בהיסטוריה ובנוף של המקום, וכאן היא מתחילה את העלייה הראשונה שלה ונתקלת בקשיים. היא נוקטת בפעולות חריגות ובעבודות שבזמנו נחשבו ל"לא ראויות" לאישה: מכירת טבק ותרופות וסחר במטבעות. כל אלה נחשבו לשבירת הנורמה, מכיוון שנשים עבדו במשק הבית ודאגו לילדים. לפאניה יש תאוות קריאה ומשיכה למוזיקה שלא אפיינו את הנשים המקומיות.

אט אט נרקמת אהבה בין בני הזוג. יחיאל הוא יהודי דתי, כמו כל מי שהקים את ראש פינה, שמקבל את פאניה, ואת הפמיניזם שלה.

הספר מתאר את חייהם הקשים של החלוצים, שנאחזים בכח בקרקע, בחיים של עוני, רעב, וציפייה לגשם. ברקע, סיפור העלייה הראשונה, עם הקמת המושבות הראשונות של יהודים עובדי אדמה: ראש פינה, יסוד המעלה, פתח תקווה, זיכרון יעקב, גדרה, ראשון לציון. זו התקופה בה הוקמה גם השכונה נווה צדק מחוץ ליפו.

למרות הטרגדיות שפוקדות אותה מצליחה פאניה להתאושש במהרה ולשקם את חייה שוב ושוב.

התחלתי לקרוא את הספר כחודש אחרי טיול שעשיתי בנחל ראש פינה. במהלך הטיול הזה עליתי מראש פינה אל צפת. עליה קשה. היום יש שם שביל סלול. אבל לפני 140 שנה לא היה כלום. את השביל סללו החלוצים ברגליהם בדרכם מראש פינה לצפת ובחזרה. הם אלה שסיכלו את האבנים בידיים. הספר נותן פרספקטיבה על הקשיים שלהם, והערכה למה שהגיעו אליו.

זהו אחד הרומנים שעזרו לי לגבש את אהבתי לסוגת הרומנים ההיסטוריים. דמותה של פאניה סילס היא הגיבורה האידיאלית בעייני. לא רק משום היותה חזקה ומקריבה את חייה בשביל משפחתה המורכבת בחיי הישרדות מול אנשים לא סימפטיים ואדמה קשה, אלא נושאת את עול עברה השסוע ברוסיה ומתמודדת עימו לבדה.

לפיד הצליחה לתאר במדוייק את ראי התקופה של שלהי המאה התשעה עשרה, את סוג ההתיישבות של העלייה הראשונה והקשיים שהיו כרוכים בחיים בארץ חמה ובאיזורי ביצות רעילות, שלטון עותמאני ופקידי הברון שמערימים עוד ועוד קשיים.

אכן, פאניה היא אחת ממיני נשים רבות בהיסטוריה הישראלית בפרט והעולמית בכלל שנפקדו מדפייה. הספר מספק הצצה נדירה וכובשת אל עולמה של אישה אחת, המייצגת עוד כל-כך הרבה נשים עמלות בכל התקופות ובכל הזמנים, שהיה להן גם עולם פרטי משלהן, ופועלן וחריצותן פשוט לא הוכרה אז.
ממולץ ביותר.

על קשר אפשרי בין התפוח של מטולה לקורונה

לפני מספר חודשים צפיתי בתוכנית דוקומנטרית בערוץ -11, על משפחת פין, חקלאים נצר למייסדי המושבה מטולה, שכל חייהם עסקו בחקלאות כדרך חיים. הם ניצבו מול מטע התפוחים שלהם ההולך ונעקר מחוסר כדאיות ובכו בכישלונם לקדש את האחיזה באדמת משפחתם. פין בטא את תסכלו באמירה מקוממת וכואבת, שרדנו, את התורכים, הצרפתים, האנגלים, הערבים, וכעת דווקא בשלטון הישראלים כשלנו בכך שנטשנו את אדמתנו, נטישה המהווה הפרת נדר מייסד המשפחה, שלא נטושים את הקרקע לעולם. זמן קצר, לאחר שפין עקר את מטעו הוא נפטר, כנראה משברון לב. התוכנית מסתיימת בהלוויית האיכר בן ה-80, וחבריו הסופדים לדורם ההולך ונעלם.

התכנית המרגשת גרמה לי לבקש לחזור לטקסטים המספרים את סיפור הראשונים, שהוא בעצם סיפור משפחתי, סבי ואחיו, שיצאו למסע ארוך מרומניה, בעודם ילדים, להיות החלוץ לפני המחנה - המשפחה, במסע למקווה ישראל בכדי להכשיר את עצמם לחקלאות, כמהפכה אישית, משפחתית ולאומית, המבטאת את המושגים, ציונות, גאולה, אדמה, ואהבת הארץ הנקנית בייסורים.

כעת יחד עם שולמית לפיד, מחברת גיא אוני, אני יוצא למסע בעקבות ראשוני גאי אוני, בחזרה למושגי היסוד, ההולכים ונעלמים מהשיח שלנו, המשולבים במסע בנופי המאה ה- 19 של הגליל אותם מצליחה לפיד להמחיש בכישרון ובשפה שמצליחה להתחבר היטב לתקופה, ועדיין נשארת נגישה ומענגת.

פאניה, הגיבורה שלנו מתחילה מהמקום הנמוך ביותר בעולם, פוגרום בו היא נאנסת, בגיל חמש עשר כילדה ספק נערה, הוריה נרצחים, והיא נושאת איתה תינוקת, תמרה זיכרון לאותו אונס נוראי. מסעה לארץ הקודש הוא גאולה אישית המהווה חלק מגאולה לאומית, אך בין גאולה כביטוי למאוויים אישיים, לבין היכולת לממשם קיים פער, של ייסורים בלתי נתפסים. לפיד פורטת אותם לתיאור ספרותי מוחשי ומרגש המשולב ביכולת ספרותית המבטאת את ערכי העלייה הראשונה.

אי אפשר שלא להתאהב בפאניה, גיבורת הרומן של לפיד, באופן בו היא שורדת, לא מעט כאישה פורצת דרך, בדרך בה היא מחליטה לנתב את חייה, לצידה גיבורי מישנה העולים ויורדים מהעלילה. לאחדים מהם התחברתי בעוצמה בלתי רגילה, לאיכרי ראש פינה הנלחמים על המים. לכך מצאתי סימוכין במקרות היסטוריים, לקיומה של תקרית הדמים, מה שמעיד על איכות התחקיר ההיסטורי שעשתה לפיד כהכנה לכתיבת הספר. כחובב היסטוריה זהו ספר כלבבי.

עבר כמעט נצח מאז שהתחלתי לקרוא את הספר, זמן מה אחר כך, פרצה הקורונה לחיי ושינתה את הלך רוחי מקצה לקצה. האם כעת רלוונטי לקרוא ספרים על החיים מלפני יותר ממאה ארבעים שנה? שאלה זאת צרפתי לאמירה הפותחת, שהתחילה באובדן ערך חקלאי מטולה, מושבה מהעלייה הראשונה שחקלאיה הפכו לא רלוונטיים. כעת מדברים על חקלאות כחול לבן, המספקת לנו תוצרת מקומית למרכולים בעידן הסגר העולמי, מה שהפך אותם לרלוונטיים יותר מתמיד, למענקי חיים.

המלריה שהפילה חללים רבים מקרב בני העלייה הראשונה היא אחד מהיסודות הטרגיים בספר, מולה ניצבו החלוצים בחוסר אונים ולעתים בייאוש מול קורבנות המחלה. אווירה מדכדכת המתאימה לימי הקורונה שלי, שנחתמו בספר בתקווה ובאופטימיות להתחלה חדשה, מחר יהיה יום חדש.

גיא אוני, מעלה נקודות מחשבה לערכים הרבים שנטשנו ושכחנו, לקשיים שלעתים החיים מציבים לנו. אולי הקורונה תגרום לנו לחשוב מעט על ערכי היסוד שלנו ובכך להיות מעט טובים וצנועים יותר.

את גיא אוני קראתי בזמן ובמקום האידאלי מבחינתי. ראש השנה, חופש, התחלות חדשות. טיול שמזמן ציפיתי לו הביא אותי ללינה על שפת עין נון. מקום קסום ויפיפה, שנמצא לא רחוק מראש פינה. את השקט מסביב הפרו הצפרדעים שהתעקשו לקרקר בקולי קולות דווקא כשניסיתי לישון. אז לא ישנתי. במקום זה נסחפתי לאור פנס קטן לקסם שמביא איתו הספר היפיפה הזה. תקופה כל כך שונה מזו שאנו חיים בה כעת. נתתי לפאניה להוביל אותי בשבילים המפותלים בהם צעדה, ועם הקילמוטראז' שגמעתי עד שהגעתי ליעד, יכולתי ממש להזדהות עם העייפות שלה. התבשילים והמרקחות שלה הקימו אותי מהקריאה כדי לבשל על הגזייה הקטנה תה תפוחים ריחני. השקט איפשר לי להתחבר במלוא העוצמה לכאב שלה, לפחדים, ולשמחות הקטנות שוודאי העלו חיוך כובש לב כל אדם על פניה של מלכת ארץ נפתלי. וסוף כל סוף הצפרדעים הלכו לישון ואני צללתי לשינה קצרה, מלאה בחלומות על מלריה, בטן מכווצת מרעב, ארץ הנקנית בייסורים, ואושר פשוט ותמים של אותם הימים.

ספר מעולה שמאיר על אחת התקופות המרתקות ביותר בתולדותיו של העם היהודי. זהו סיפורה המאכזב של העלייה הראשונה, שלרוב נותרת בצילן של העליות שבאו אחריה. עלייה שהתחלת כחלוצית חתרנית ומלאת כוח ורצון טוב, והסתיימה במושבות "מפונקות" המנוהלות על ידי הברון, ממש כמו בגולה. מתוך הקריאה אי אפשר שלא לתהות: "מה הטעם לחיים?", כאשר בתוך המושבות החזון הציוני די מתעקם, ובערים הגדולות - ירושלים, צפת, עכו - שוררת איבה לא רק בין היהודים לערבים אלא גם בתוך העם היהודי, תרבות שמלאה בתככים וחוסר נוחות.
ואולם, תמיד ישארו הרגעים, האדם בשעת עבודתו בשדה, רגעים של אהבה אמיתית, ותמיד ישארו האנשים - כגון פניה סילס, גיבורת הספר - שישארו עם האמת שלהם, הם החלוצים האמיתיים

לא יצאתי מגדרי. ספר שפספסתי בנעוריי והגעתי אליו עכשיו במטרה להשלים פערים. ציפיתי לצלילה עמוקה לתוך רומן היסטורי, ונשארתי לצוף. אני נוטה להאמין, לאור ההמלצות ששמעתי עליו, שבגילאי התיכון הוא עושה רושם חזק יותר.

כתיעוד לתקופה הוא עושה עבודה מצוינת. מתישהו בבית הספר לומדים על הבילויי"ם, ועל תושבי הארץ הותיקים שהתפרנסו מה"חלוקה", ועל הקשיים הרבים והעוני הקשה שהיה מנת חלקם של בני העלייה הראשונה, והספר הזה מפרט על כל אלו, ממחיש אותם בצורה מופלאה, ומקים לתחייה את הימים הנשכחים ההם שלא יצא לי לקרוא ספרים רבים אודותיהם. לטעמי, הוא צריך להפוך לחלק מתוכנית הלימודים.

אבל כיצירה ספרותית, לא התרשמתי ממנו במיוחד. הכתיבה לא מתעלה לגבהים שבדרך כלל קלאסיקות אמיתיות נוגעות בהם. העלילה המרכזית קצת חלשה. הקונפליקטים באהבתם של פאניה ויחיאל שקופים מדי. הוא אומר משהו, היא מבינה אחרת, היא אומרת משהו, הוא לא מבין. הקורא לעומתם, מבין הכל מיד. יש בזה משהו תמים וצפוי מדי.

שנית, הספר גדוש בשמות ופרטים שצצים לרגע ונעלמים מבלי שאתה מבין עד הסוף מי הם ומה החשיבות שלהם ואיך הם מתקשרים לשאר גיבורי הסיפור. בשלב כלשהו כבר הצטערתי שלא לקחתי דף נייר בתחילת הקריאה והכנתי רשימה של שמות ותפקידים וקשרי משפחה. כשהתחלתי להסתבך בסבך השמות זה כבר היה מאוחר מדי. כל מה שנותר לי הוא לנסות להיזכר אם קראו לרחוב על שמם או לא... יכול להיות שמפאת קוצר זמן יצא שקראתי את הספר הזה לאט מכפי שצריך כדי להצליח לאחוז בחוטים הדקיקים שמקשרים בין הדמויות השונות, אם כי אין צורך בכל הפרטים כמובן כדי להבין את הרעיון הכללי שלו: יש רעב, מחלות, בצורת, הפקידים מושחתים, הערבים מפריעים, אבל קומץ משוגעים לדבר נאחזים באדמה בכל מחיר.

מה שכן, הקונטקסט מרתק. לא יכולתי שלא לחשוב על כך שבני דורם של פאניה ויחיאל היו כבר אנשים קשישים, אם בכלל זכו להגיע לזה, בעת הקמת מדינת ישראל ב-48'. אנחנו פוגשים אותם בתקופה שהקמת מדינה אפילו לא מנוסחת כחלום אצלם. הם בסך הכל רוצים להצליח לגדל משהו ולאכול אותו. אלו אנשים שמלחה"ע הראשונה, מלחה"ע השנייה, השואה וכל המאורעות שקדמו להקמת המדינה, שאנחנו רגילים לראות בהם היסטוריה חקוקה ומכוננת, היו בכלל בעתיד שלהם כשהם ניכשו אבנים ועשבים מאדמת ארץ ישראל. הם חיו בעולם אחר. בעצם אף פעם לא היה לנו סיכוי לפגוש בהם, אפילו לא כקשישים. הם פרה-הסטוריים. יש לזה אפקט כשחושבים על זה במהלך הקריאה.

בשורה התחתונה, ספר מעניין, מומלץ מאוד לתלמידים וסתם לידע כללי, אבל בעיני לא עומד בשורה אחת עם קלאסיקות ספרותיות אמיתיות.

לכאורה יש כאן שילוב מנצח, מבחינתי, היות והז'אנר - רומן היסטורי, הוא החביב עלי. גם שיעור בהיסטוריה וגם סיפור מרתק, דמויות שניתן להתחבר אליהן רגשית - מה עוד הבנאדם צריך? אני בטוחה שאם הייתי קוראת את הספר בשנות נעורי הייתי פשוט נשפכת מרוב עונג ומתאהבת בו (כמו שהתאהבתי ב"שרה גיבורת ניל"י של דבורה עומר). ולכן ניגשתי לספר בלב עולץ ועם ציפיות לגוד טיים. אלא מאי? מאיזושהיא סיבה הפעם היה לי קושי להתחבר רגשית לספר, ויש לי כמה רעיונות לגבי מה שהפריע לי. אז כדרכי, אחלק זאת למה שטוב/מה שאהבתי, ולמה שלא טוב/לא אהבתי.
הטוב: מדובר בתקופה מרתקת ביותר בתולדות עמנו ומדינתנו- תקופת העליה הראשונה, ואכן, בזכות הספר למדתי דברים רבים והצלחתי לדמיין ולראות לנגד עיני כיצד חיו כאן אנשים, ובפני מה הם עמדו והתמודדו כשהגיעו לכאן לשממה ושממון, ביצות וקדחת, פקידות רקובה ומושחתת, אנשי הישוב הישן הדתיים שהתנגדו להם (לא הייתי מודעת לעוצמת האיבה בין המתיישבים הראשונים לישוב הישן). אמונתם ומסירותם בהחלט מדהימות. החומרים הם כל כך עוצמתיים ומרתקים שעצם הבאתם די בה. דמותה של פאניה כדמות פמיניסטית שמתמודדת עם אילוצי החיים בגבורה ותושיה - היא דמות חזקה ומעניינת. אגב, מישהו יודע אם היתה אחת כזו באמת? לא הצלחתי לברר זאת בגוגל.
ועכשיו למה שהותיר בי בכל זאת תחושה של בינוניות מסויימת והחמצה בכתיבה, דווקא משום שהחומרים כל כך טובים. קודם כל, הרגשתי שהספר הוא שיעור בהיסטוריה לפני שהוא יצירה ספרותית, ושהסופרת השתמשה בעלילה ובדיאלוגים בין הדמויות כדרך לדחוס כמה שיותר מידע היסטורי על אנשים ואירועים, וזאת על חשבון העומק הספרותי. גודש ועומס יתר של עובדות ואירועים, על חשבון התפתחות הדמויות או אמינות בתיאור מצבים ושיחות. מה שעוד הפריע לי זה שהיה משהו הירואי מדי ואף שטוח בתיאור הדמויות (כולל ובעיקר הדמות הראשית של פאניה)והיחסים ביניהם. כמעט ולא היו קונפליקטים או מורכבויות בתיאור הרגשות. אני חושבת שמסיבה זו חשתי קושי רגשי להתחבר, וחבל.
בסה"כ אני שמחה שקראתי את הספר כי הוא העשיר אותי ולימד אותי פרק בהיסטוריה בצורה חווייתית שנחקקה בי, ולכן אני כן ממליצה עליו, עם כל ההסתייגויות.
אגב, הייתי שמחה אם היתה יוצאת גרסה של גיא אוני אנוטייטד, עם רפרנסס (מתנצלת על הלועזית - המקבילות העבריות התפיידו מזכרוני) לגבי הדמויות והאירועים - מה היה באמת, מה פרי דמיונה של המחברת.

!!!אני מתייחס לפרטים מהעלילה - פרטים שאינם חשובים ולא יפריעו להנאת הקורא!!!

בגדול, ספר יפהפה
כתיבתה של לפיד, שזה הספר הראשון פרי עטה שעשה את כל הדרך הארוכה אל שולחני, אינטלגנטית ורחבת אפקים, ושפתה עשירה כצפוי לסופרת מסדר גודל זה (על פי פרסומה).
אתמקד בעיקר במה שלא סוקר בביקורותיהם של מבקרים אחרים כאן: הסופרת יורדת יפה לעומקה של ההויה היהודית שרשית-חרדית של בני הישוב הישן המשתקפים בדמותם של תושבי צפת. למרות שהיא מציבה אותם, כצפוי, בצד האפל של ההיסטוריה - היא אינה עושקת מהם את עמדתם הרעיונית ומציגה אותה בגאון: "אנחנו לא בדואים! אצלנו ערך עבודת האדמה אינו אלא אמצעי, לערך: לימוד תורה". יש יופי וחן-של-אמת בהצגת צד זה, ואין הדבר גורע מהצגת הגיון ליבם של החלוצים שמאסו בתלות בנדיבים ורצו לעמוד ברשות עצמם.
קוריוז: לקראת סוף הספר כאשר החלוצים הסתכסכו עם נציג הברון, והלה שיסה בהם את החיילים הטורקים. הסופרת היתה צריכה 'לסדר' פתרון לבעיה זו, כדי להמשיך בעלילה, הפתרון נמצא כמובן בעיר היהודית הסמוכה, ובלשונה הקצרה של הסופרת: "שובו למושבה. הם הצליחו לאסוף בצפת את הכסף הדרוש ושילמו את המס" (עמ' 302 במהדורת 2011). צחוקה של ההיסטוריה, המתיישבים הבזים כל כך לאנשי ה'חלוקה', פנו בעת צרה כמובן מאליו אל ה'שנוררים' הצפתיים, ואלו - שכפי העולה מהספר - בימים כתיקונם היו נוהגים לידות אבנים וביצים, בלי אומר ודברים מגלים לויאליות אמיתית ומסדרים את הענין מיד. אפשר היה לפרגן להם על כך קצת יותר. אך כנראה ברוחו של הספר, רוחה של הסופרת, זה היה קצת יותר מידי.
הערתם של כמה מן המבקרים על כך שבשורה התחתונה עלילת הספר היא טרחנית ומערימה אוסף ענק של נתונים שהיו 'חייבים להיכנס לספר', מקובלת עלי לגמרי. בשביל לשמר את המתח, שבספר זה הוא בעיקרו מתח מיני, נדחסו לתוכו המון תתי-עלילות מיניות, ודומה הדבר לסופר מתח שיכניס בספרו עשרה מקרי סחיטה, כדי לתחזק את המתח. בדרך כלל, הדבר מהוה סימן לכך שהסופר כשל בהבניית המתח מכל אחד ואחד מפרטי הספר, וכך מתקבל הרושם כאן. די היה בהבניית המתח המעניין בזוגיות הלא-אפשרית של פאניה ויחיאל, ולא היה צורך בכל השאר, למעט נאפופיו של נפתלי הרץ אימבר, אם הם נחשבים לחלק מההיסטוריה של עמנו המתחדש.