ספר על אובדן, על אומץ, על בחירה...
העיר האלג'ירית – צרפתית אוראן היא עיר רדומה, פסיבית, עצלה ותושביה עסוקים במחשבותיהם בעיקר בעשיית כסף. זהי עיר קולוניאלית, בימים בהם במערב שליטה על עמים וארצות אחרות הייתה מושא שבח וגאווה. כמובן, שכל גיבוריו של הספר הם Pied-Noir, דהיינו מתיישבים צרפתים לבנים, לא הילידים האלג'ירים שלא ממש נחשבו אז.
יום אביבי אחד מתחילות להופיע חולדות מתות ברחבי העיר. הן בכל מקום: בחצרות, בבתים במוסדות. גם מספר חתולי הרחוב מתמעט דרסטית. התושבים אינם מבינים מה פשר התופעה, אך למן ההתחלה אין היא נוגעת להם, פרט אולי לגועל שהם מרגישים כשהם נתקלים ביצורים האלה בכל מקום. אולי זה עניין של סניטציה? אולם מספר החולדות המתות מאמיר , כל פחי האשפה מלאים בהן, לא מספיקים לפנותן ודאגה מתחילה להופיע אצל חלק מבני העיר.
עד מהרה מתחיל המוות לגבות קורבנות גם מבני האדם. מופיעים חולים עם בלוטות נפוחות, מלאות מוגלה, הם מקיאים דם, קודחים מחום ועוזבים את העולם הזה בייסורים תוך מספר ימים.
הגיבור הראשי הוא הרופא הצעיר ברנאר רייֶֶֶה. נשוי לאישה חולנית , זמן קצר לפני תחילת המאורעות הוא שולח אותה לבית הבראה מחוץ לעיר ואימו באה לגור עמו במקומה, שלא יהיה לבד. הוא מהראשונים שמזהה את המחלה כדֶבֶר, אך השלטונות ממאנים לקרוא "לילד בשמו" בהתחלה, מסתירים את האמת מן התושבים (זה בטח מזכיר לנו משהו מימינו אנו) עד אשר מקרי המוות הולכים ומתרבים.
כשאין ברירה והמציאות טופחת על פני כולם, נכנסת העיר לסגר נוקשה, ננעלת – אין יוצא ואין בא. החולים (או החשודים כחולים) מופרדים מיקיריהם ונלקחים למתקני הסגר מיוחדים. האווירה בעיר נעשית קודרת ועצובה. לא עובר זמן רב ומתחילות בעיות באספקת מזון, אלכוהול ומוצרי צריכה בסיסיים.
בתוך כך, משמש הדֶבֶר כנייר לקמוס לנפשותיהם של בני האדם שבמצבי שגרה מצליחים להסתיר את מהותם. עד כמה הם ידבקו בערכיהם, בעקרונות שגיבשו במשך חייהם במצב של אי וודאות והיעדר מוצא? פרט לרייֶה, אנו מתוודעים לדמויות נוספות ברומן. למשל, רמבֶר, עיתונאי פריזאי שהגיע לאוראן במסגרת עבודתו. הוא שבוי בעיר הזאת, הוא מתענה מהמצב, כמה להתאחד עם אשתו הטרייה שהוא מפנטז וחושב עליה ללא הרף. הוא מחפש דרך מילוט, נפגש עם אנשים מפוקפקים, מתכנן בריחה. אולם הוא אינו יודע עד כמה הנסיבות עוד ישנו אותו... גראן, פקיד עירייה תימהוני וחברו האקסצנטרי קוטאר; ז'אן טארו – הרפתקן, נשמה חופשית שבא לאוראן ומצא בה את מקומו. אגב אין דמות נשית בולטת וחבל...
יש ביניהם כאלה שהמגפה עבורם היא כר פורה ליוזמה, לניסיון לארגן מאבק והתמודדות, יש אנשים ששוקעים בפסיביות נוכח הצער ותחושת חוסר האונים. הדֶבֶר גם מיטיב עם חלק מהאנשים, הוא מושיע אותם מאימת הדין או מאפשר להם להפיק רווח מהמצב, הם נהנים מחוסר התפקוד הזמני של המערכות.
ברומן קיים מרכיב אקזיסטנציאליסטי, כמצופה מקאמי. אולם הוא עדין, הרבה פחות מורגש מהוגים אחרים שמזוהים עם הזרם, כמו סארטר למשל.
אחד המאבקים הסמויים הבולטים שמתגלים בעלילה הוא למשל בין הכומר פנלו, הקורא לשים את מבטחנו באל ובו בלבד המייצג את הגישה המיסטית, הדתית לרייֶה המייצג את הרציונליזם. ניכר שהמחבר מצדד ברייה באופן מובהק. אולם ידה של הגישה הרציונלית אינה על העליונה בספר במפורש. המגפה מופיעה ושוככת כאילו מעצמה, לא תודות לתרופה שהומצאה או אמצעים שננקטו. יש מין דילמה מתמדת המנסה להכריע האם להיאבק או להיכנע? הבוחרים להיכנע קונים סוג של שקט ותחושת השלמה ואילו הנאבקים זוכים לתקווה מחודשת.
קאמי יודע ליצור תפאורה מתאימה, להעניק אופי לספר. עם זאת, לא מורגשת אותה אווירת נכאים, אנו לא חשים את עומק הכאב של התושבים החולים והמאבדים את יקיריהם, למרות תיאורים קשים פה ושם. בעניין הזה ציפיתי ליותר למשל. גם הדמויות, לפחות בחלקן "עציות", לא נוגעות מספיק.
הרומן מלא הרהורים פילוסופיים קיומיים ויש בהם כמה פנינים יפים. אם כי בחלקם מורגשת תמימות נערית של ממש. הוא כתוב בשפה יפה ועשירה (יש לציין לשבח את עבודת התרגום של אילנה המרמן), אך האווירה שלו קצת סמיכה, הקריאה לעיתים קשה ואינה זורמת. בכל אופן הספר לא ממש השאיר לי טעם של עוד לקאמי. הענקתי לו שלושה וחצי – ארבעה כוכבים.
האם ההתנגדות ברמה האנושית, האישית היא מתבקשת ויש לראותה ככורח המציאות? קאמי מותיר לנו לענות על כך כרצוננו. בעיניי, מטאפורת הפשיזם שמקובל לייחס לסיפור היא רק אפשרות אחת. בין אם מדובר במחלה ממשית, או חושך רוחני, ככל שהדבר אפשרי, עלינו לנסות למנוע את בוא הדֶבֶר. ואם הוא בכל זאת מופיע יש לקרוא לו בשמו באומץ וללא משוא פנים. כי אם לא נעשה זאת מה שיבוא עלינו והבאים אחרינו יש לו שם אחד – פורענות.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
