“ישנם אנשים שברגע מסוים בחייהם, בין אם הם הגיעו לבשלות המנטלית שלהם או בין אם איבדו את ניצוץ החיים, או יצר ההתלהבות כבה לו, הם חשים סוג של השלמה בעל כורחה. ולא, הם לא נהיים עצובים יותר, אלא אדישים לגורלם.
ולכן אם עלי לתאר את הסיפור הזה, יותר משהוא סיפור אהבה בלתי אפשרי, הוא סיפור על אדישות. למעשה על זקנה שהוקדמה. אך איננה זו זקנה במצבה הפיזי. אלא העייפות וההשלמה שלא נותר דבר.

הסיפור מתאר שתי מערכות יחסים כושלות שאינן יכולות להתקיים בעולם האידיאלי. מצד אחד אמיליו, הגיבור. שהוא למעשה לא יותר מאשר גיבור מזוויע. גבר בעל תשוקות קנאיות, גבר אובססיבי, חסר תקנה. זה שמרחם על עצמו יותר מכפי שהחיים יכולים לרחם בעצמם.
גבר מניפולטיבי שאוהב, שהאהבה דרה במשכנו ויחד עם זאת אינו מסוגל לשאת את האחריות לאהבתו. ומצדו השני עמליה, אחותו. התגלמות התום, הרוך.. האישה שמקיימת את חוסר הקיום שבה. הרכות שבה שאיננה משדרת נשיות כי אם חולשה, אנמיות ורפיסות.

אמיליו מאוהב באישה המייצגת את קלות הדעת. היא איננה קשובה לרגשותיו, ואף מתקשה להכילם. האינטימיות שהיא מעניקה לו היא זמנית וקרה. ועל אף מתירנותה, היא מתעתעת בו. היא מעניקה מתוך תחושת חובה ולא יותר. היא נסתרת, דעתה לא מובנת אבל פסי התנהגותה לא מובילים אלא לאמת עצמה. ואילו הוא מצידו, אוהב אותה ביכולתו המוגבלת. הוא משקר לעצמו ומשכנע אותה שאושרה הוא הדרך שלה להיות עם גבר אחר ועדיין להישאר שלו.
תחילה הוא מנסה לשכנע את עצמו שזה מתוך תום ודאגה. אך כאשר הוא נותן ביטוי לתשוקותיו, אלו מובילים אותו אל חוסר ריסון מוחלט. הוא תולה בה את יהבו, את רגשותיו, הוא עורג אל ליבה, מקונן צערו בפניה ואילו היא מעניקה לו את גמולו. היא מזנאת את עצמה עבורו כפי שעשתה עבור רבים אחרים לפניו, עד שלא נותר לו דבר מלבד לדרוש בה שייכות.

האהבה כבר איננה מתקיימת. היא למעשה מסכת שקרים של שתי נפשות אומללות, האחת שאינה מבינה את טיב האהבה והאחר שאינו מסוגל להיכנע לה. אין כאן רצון כי אם מצב אידיאלי לקשר שלא יכול להתקיים.
ומצדו השני של מתרס האהבה קשה להגדיר את ההתאהבות של עמליה כמערכת יחסים, יהיה נכון לומר במקרה הזה שזוהי התאהבות כוחנית, שאיננה נתונה למשא מתן.
כאשר היא מתאהבת בבאלי, זו התאהבות שניכר שהיא מעל לטבע. היא מייצגת שני קטבים מנוגדים, עמליה החלשה, הכנועה לתכתיבים מוגדרים ומצדו השני, הבוהמייני, הכוחני, שחייו גדושי פעילות אם כי לפעמים מוגזמים.

סביר יהיה להניח כי האהבה הזו נובעת מחולשתה ומהרצון שלה להיאחז בחיים. החיים הניכרים היטב ברוחו. הנוכחות שלו משדרת כוחניות מנוגדת לשלה, הסוגדת לחיים ,אגוצנטרית למראית עין, המהללת את הקיים. הדמות שלו כה חזקה שהיא משברת את האדוות שאמיליו מנסה לאחוז בהן.
אפשר לראות בו דמות מפוכחת, מוסרית בחלקה שמקיימת את מוסד החברות ויחד עם זאת מניעיה לא תמיד נהירים.
התאהבות של עמליה היא התאהבות בגבר שמייצג את החיים עצמם , חיים שאינם יכולים לשאת אותה. היא בלתי אפשרית, בעוד הוא שואף אל האידיאל, האידיאל שהיא איננה חלק ממנו. הוא לא יכול לשאת את הכיעור שלה, את העקרות הממשית שהיא מייצגת, ולכן הוא לעולם לא יחוש כלפיה אהבה והיא תדע זאת. היא תכיר במוגבלותה ובדרכה לעורר בו זאת.
כשהיא חולמת עליו, היא נסוגה אל המקום היחיד שהיא יכולה לחוש נאהבת. היא נושאת את הכאב שבדחייה ומסתגרת אל תוך עולמה, בחלומותיה היא מעניקה אסרטיביות לרעיונותיה, היא כמהה לו, היא עורגת אליו, היא מביעה את עצמה .
ואילו העיוורון של אמיליו ביחסיו שלו, נובע מאיבוד הרסן. איבוד רסן הגורם לו לזנוח את אחותו החולנית אל תהומות שלא תוכל להציל עצמה מפניהם, מה שמזרז את דעיכתה . אנחנו לא מתייחסים לדעיכה כי היא איננה רלוונטית בשעתה, דמותה לא מספיק מפותחת על מנת שנבין אותה. אך אנחנו מניחים שהיא מלעיטה את עצמה בעבודה או שוקעת אי שם בשרעפיה בחדרה.

דעיכתה הבלתי נמנעת של עמליה וחוסר יכולתה להתאושש מאהבה שאיננה יכולה להגשים עצמה הוא הכרחי. ולא רק עבורה אלא גם עבור אמיליו. יהיה זה הפיכחון שלו מהאשליה, היא זו שתציב מראה בפניו שתגלה לו את רקבון מוסריותו שלו כלפי עצמו.
כפי שהמוות של עמליה הוא שיגאל אותה מיסוריה. יהיה זה לא פחות מכך גם תקוותו שלו.

אציין גם את דפוסי האישיות של אמיליו שמגוונים ביותר ביחסיו, למשל הוא לא מוקיע את מקצוע הפקידות שלו כפי שהוא יעשה עם מחזריה האחרים. הוא לא חוסך את הבוז התהומי שהוא רוחש כלפי מקצועות מסורתיים אחרים, כדוגמא את תעשיין הכובעים שמחזר אחר נערתו הוא רואה כנחות לידו, מה שמעורר את תחושת ערך העלינות שהוא חש. הוא רואה בכך חוסר אינטליגנציה, אך גם נמנע מלבקר את עצמו על שהוא מתרפס בפני עוזרת.
אמיליו הוא תבנית נוף סביבתו, בורגני בוהמייני שרואה את עצמו אמן. ומספר את סיפור הסופר שלו. הוא צריך את רגע הגסיסה של אחותו כדי להבין לא רק עד כמה מנותק הוא היה. אלא גם כדי לקבל בהכנעה את הדין האמיתי שהוא ישא בעצמו לעד.

לסיכום: הספר הזה ראוי לקריאה דווקא משום מורכבתו.”

“או "ייסורי אמיליו ברנטאני הלא כל כך צעיר". מילא שאמיליו מתייסר, הוא בסך הכל דמות ספרותית, אבל למה לייסר ככה את הקורא? אין איזו אמנה או משהו בנושא? אז כמובן נשאלת השאלה למה לקרוא ספר שמעביר את הקורא כזה מסע ייסורים? ובכן, למרות שבחלקים מסויימים בהחלט שקלתי לנטוש, המשכתי לקרוא כי איטאלו סבבו הוא סופר מעולה, והספר הזה הוא יצירה יפה ומרתקת, שמעוררת לא מעט מחשבות.
אמיליו מתוסבך מכל הכיוונים. לפחות חצי מהספר עוסק במחשבות שמייסרות אותו, באופן החשיבה האינפנטילי שלו המלא בפאתוס מגוחך, בקטנוניות ובאנוכיות. אמיליו מחליט שהגיע הזמן שגם הוא יתחיל לבלות קצת. יחזיק איזה מישהי קלילה כזו שתשעשע אותו ותשמש אותו לפורקן רומנטי ללא שום מחוייבות מצידו. הבעיה היא שמהר מאד הוא מתאהב בה ומאבד לחלוטין שליטה על חייו.
"כולם אומרים
את צוחקת לי בפנים
חופשי תתביישי" (שלומי שבן)
אנג'יולינה היא בחורה יפהפיה, טפשה למדי, שמשקרת כמעט תמיד. מוצאת חן בעיניה תשומת הלב שהיא מקבלת מאמיליו, מוצאת חן בעיניה ההערצה שלו, כמו גם הערצתם של בחורים רבים נוספים, אותם היא צוברת בתמונות שהיא תולה על קיר חדרה. אמיליו יודע שחצי עיר כבר עברה עליה, הוא יודע שהיא משקרת ואף תופס אותה בשקרים, הוא יודע שמערכת היחסים הזאת מייסרת אותו, שהוא אוהב מישהי שלא יודעת להחזיר אהבה, ובכל זאת הוא לא מסוגל להתנתק ממנה. הוא גם יודע שבלי אנג'יולינה מלאת החיים, הוא משול לאדם מת.
אז למה קוראים לספר הזה "זקנה" אם הגיבור שלו הוא בשנות השלושים לחייו? את זה גיליתי רק באחרית הדבר המצויינת של המתרגם אריאל רטהאוז. הסיבה היא אופיו הזקן של אמיליו, הבטלנות שלו וחוסר השאפתנות שלו. עוד דבר מעניין שגיליתי זה שהסופר הוא יהודי, ששמו האמיתי הוא אטורה שמיץ, וגם הגיבור של הרומן הוא יהודי! ולא רק זה, הרומן מבוסס על פרטים אוטוביגרפים של הסופר עצמו. וכאן מגיעים לנקודה רגישה, שבה הסופר תולה את אופיו הזקן של אמיליו, את חוסר יכולתו לחיות את החיים במלואם, לעצם היותו יהודי, הזר הניצחי, הלא שייך, טענה שמוכרת לרובנו מהספרים של פיליפ רות או הסרטים של וודי אלן.
כדאי לקרוא, למי שמוכן להשקיע, למי שיש נפש רומנטית, למי שרוצה להיזכר בעידן של תמימות שחלף מזמן.
רציתי להודות לקוראת רחל, שללא הסקירה היפה שלה על הספר (בגרסה "גבר מזדקן") לא הייתי מגיע אליו.”