"ארי ודנטה" לא מושלם. רחוק מזה. הוא רומן התבגרות עם יותר מדי מילים, קצת ילדותי, קצת הרבה יומרני, קצת פחות מדי מקורקע.
וגם ארי ודנטה לא מושלמים. דנטה הוא אור וכנות ורגליים יחפות וארי הוא זוויות וכעס, ומִדְבָּר, וכוכבים. הם מבולבלים והם טועים והם מתמרדים והם עושים שטויות. ארי עושה הכל הפוך איכשהו; דברים מסתבכים רק כי הם יכולים. דנטה אומר הכל, כל דבר, גם כשעדיף שלא. אבל אני אוהבת אותם. את שניהם.

זה סיפור על חברוּת. הוא לא מושלם, רחוק מזה, אבל יש בו משהו שובר לב ומקסים, כי הוא אמיתי. הוא כתוב גרוע, לפעמים, אבל באף נקודה לא איבדתי אמון בקיומם של שני נערים מקסיקנים-אמריקנים עם שמות מוזרים, יושבים על קצה הברכה, רצים עם לֶגְס בפארק, מעיפים נעליים על הכביש. ארי ודנטה אמיתיים. הם לא אוסף תכונות שסופר איגד לכדי דמות; הם לא שלל מאפיינים ותחביבים אקזוטיים וטראומות ומוזרויות להדביק לגיבור המתבגר התורן. הם קיימים. יש להם ממשות מבחינתי.
ולכן אני חוזרת אליו שוב ושוב. יש משהו מנחם בפשטות שלו, בכתיבה הבוסרית, בפילוסופיה הבנאלית, ביחסי האנוש המדויקים.
(יחסי הציבור שאני עושה ל"ארי ודנטה" לא מושלמים, רחוק מזה.)

החיים קשים לפעמים. אני לא מדברת על אסונות של ממש. לא מחלה או מוות או פיגוע או תאונה או אובדן. רק... החיים עצמם. התקופות האלה שבהן את לא מסוגלת לחשוב על מחר אפילו, שלא לדבר על שבוע הבא. שאת לא מתחייבת לשום דבר כי כשאת כן, את בדרך כלל לא מקיימת. שאת מבועתת מהמחשבה על יום ועוד יום ועוד יום, על לקום מחר בבוקר, על דברים שאת צריכה לעשות - לא מטלות ענק, פרויקטים במידה שלך - אבל שום דבר לא מרגיש בטווח היכולות שלך כרגע. ואת רק רוצה להצטנף לכדור קטן מאוד, בלתי נראה, ולהניח לעולם לשכוח מקיומך. אבל את לא יכולה, וזה ילדותי ומטופש ופחדני, אז את שותה עוד כוס קפה וממשיכה הלאה בעיניים עייפות ובראש מלא רעש לבן. את עוברת יום אחרי יום מתודלקת בקפאין ובלגלוג עצמי, מציבה לעצמך כל פעם יעד הגיוני לכיבוש, מחר, רק להגיע עד מחר. ואת יודעת שיש שרשרת אינסופית של ימי מחר, וזה לא עוזר.
"ארי ודנטה" עוזר. המקצב השקט שלו. הוודאות שלו. סודות היקום.
המתיקות שלו. החוצפה שלו להיות מתוק בלי בושה, בלי להתנצל, בלי להטריח מדי את העלילה או את הפסיכולוגיה.
הדמויות שלו. דנטה. אוי, דנטה.
הנינוחות שפושטת בי כשאני שומטת אותו וצונחת על המיטה וכשאני עוצמת עיניים אני רואה ציפורים בגשם ואת ארי ודנטה על המרפסת, טנדר כרום על המדרכה, זה אקוטון, פפר, רק אקוטון.

אז "ארי ודנטה" לא מושלם. אז מה. גם אני.

_______________
הביקורת הזאת מוקדשת לנופי, אם כי היא כבר אמרה עליו הכל בעצמה.

ורטיגו בין מים לשמיים

יש בי חולשה לתמונות כריכות ספרים, לעיתים הן מצליחות לרגש אותי, לחבור למאוויי ולחלומותיי, חלקם נסתרים וסמויים מעמקי נשמתי. לא פעם אני מתפתה לרכוש ספר לאחר מבט חטוף לתמונת הכריכה, מצב הדומה לעתים לאהבה ממבט ראשון, כמשיכה שאין לה הסבר הגיוני. לפעמים הבחירה מוצלחת, ולפעמים היא כמקסם שווא. איך זה קשור לספר ארי ודנטה מגלים את סודות היקום ? הקשר הזה הפתיע אותי.

תמונת הספר של בנג'מין אלירה סאיינז, חיברה אותי לחלום רחוק שלי, החוזר על עצמו במחזוריות חיים, בו מופעים מים כחולים, ספק שמיים, בהם שוחים נערים, לעתים נדמה לי כי אני מביט בנערים חשופי הגוף, השוחים על גבם, מעומק המים, וברגע אחר, כמו בתעתוע אני אחד מהם. החלום גורם לי לאבד את תחושות הכיוון והזמן, אני הופך לנטול כובד ומשקל, משוחרר מנטל העולם.

ארי ודנטה היא סיפור התבגרות של שני נערים המתבגרים בקיץ, בו דנטה הנער מלמד את ארי שחייה. המים והשמים הם מוטיבים וממשות שסביבם סובבת העלילה, בריכת השחייה היא מקום המפגש הראשוני בין השניים שהתחיל את חברותם, המגדיר את השייכות שלהם למרחב בו הם חלקו אינטימיות בתקופה של בגרות נבוכה.

כך בעיירת ילדותי, בקשתי ללמוד שחיה לבדי, ושם גליתי את אודי חברי. הבריכה הייתה מרכז הוויה בטבעון, כולם עברו דרכה כשחיינים, התאמנו לתחרויות ולצליחת הכנרת. חברויות ראשונות נבוכות נרקמו בבריכה. מאז אני חולם על מים כמקום בו עוצבה ילדותי וראשית בגרותי, לעתים אני מבקש לחזור למים בחלומותיי, למקום בו חשתי לראשונה אהבה ובקשתי להיות אדם בוגר, המשוחרר מנבוכות גיל ההתבגרות.

ארי ילד בודד ללא חברים, שהזכרי לי את ילדותי, הוא זועף, מוטרד מחלומותיו וחש כי הוא תוצר גורל הוריו, אביו שחזר הלום מוייטנאם, ספון בשתיקותיו, אימו המגוננת בקיצוניות, נושאת את טראומת אחיו הגדול האסיר, אירוע שהפך לאחד מהסודות המעיקים והאפלים במשפחתו של ארי.

ארי פגש בדנטה בבריכה, ילד השונה ממנו באופן קיצוני, המלא בשמחת חיים, בעל סקרנות ורגישות, המגלה עניין במספר תחומים לא שגרתיים, הוא מצייר, אוהב לשחות, לקרוא שירה וספרות.

ארי ודנטה יפתחו חברות מרגשת, באמצעותה הם יגלו את עצמם, ישקפו אחד לשני את המאוויים הכמוסים, את הפחדים והחששות, והגדרת מיניותם, הם ינסו לצלוח יחד את תקופת התבגרותם.

הרובד המפתיע והאיכותי של הספר הוא החיבור אל האמנות והציור בפרט, כמדיום המבטא חלומות ודימויים תרבותיים. היצירה הראשונה אותה מאזכר הסופר היא " ציפורי לילה " של אדוארד הופר, בה רואים דנייר אמריקאי בלילה. נוכחות בו ארבע דמויות בודדות, הצופה מביט בהן מרחוב חשוך דרך חלון ראווה גדול המואר בגוונים פלורסנטים צהובים וירוקים, מראה המקשר לאקווריום אנושי - בו המרחב כלוא ומלאכותי, ומדגיש את תחושת הניכור והבדידות האנושית.

הציור השני איתו מתכתב הספר, הוא "רפסודות המדוזה" של תאודור ג'ריקו, יצירה מונומנטאלית המתארת את הרגע שבו ניצולי ספינה טרופה מגלים באופק ספינה שלא בטוח אם היא רואה אותם. התמונה מנסה להראות את השורדים, קבוצה מעטה מאלו שהחלו את המסע בים, שבו האלימות האנושית והטירוף האדם התגלו בכל עוצמתם. אנחנו צופים מהצד, במחזה המתרחש בים, ההופך את פניו לאכזר, אפל ואלים. האם השחיינים הפכו לשורדים הנאבקים על חייהם ושפיותם ? איך זה קשור לספר, תצטרכו לקרוא אותו. (תודה לאורי שבזכותו נחשפתי ליצירה ).

תמיד תהיתי אם קריאת ספר נעורים היא חוויה משמעותית לאדם בוגר. הספר ארי ודנטה מגלים את היקום, הוכיח לי שזה אפשרי, הוא נגע בי במחוזות ילדותי, הוא החזיר אותי לרגעים שהתרגשתי, ולרגעי מבוכה ועצב שחשבתי שנשכחנו והודחקו. הפעם חזרתי לאחדים מהם בצורה מפויסת ולעתים בגעגוע. ארי ודנטה הקנו לי זווית מעניינת על יחסי הורים וילדים. הם גם העניקו לי ערך מוסף על ידי קישור בין הסיפור ליצירות אמנות מעניינות ומעוררות מחשבה לעולם הדימויים האישי שלי.

שמעתי על הספר הזה כל כך הרבה במשך חודשים לפני שקניתי אותו. מה שגרם לי לקנו אותו בסופו של דבר זה שהייתי בחנות הספרים במטרה לקנות ספר אחר בכלל, אבל אז שמעתי ילדה מספרת לחברה שלה כמה מדהים הספר הזה וזה שהיא הייתה עושה הכל כדי לקרוא אותו בפעם הראשונה. ישר החלטתי לקנות את הספר, ואין לי חרטות.
קראתי את הספר תוך יום אחד ונשארתי ערה עד בערך 4 לפנות בוקר בלילה של בית ספר בשביל זה, אבל פשוט לא יכולתי להפסיק.
ארי, או בשמו המלא, אריסטו (קראתי את הספר באנגלית שם קוראים לו אריסטוטל, אבל אני מניחה שבעברית זה אריסטו כי ככה מתרגמים את השם של הפילוסוף שעליו נקראה הדמות) הוא נער בן 15 שגר עם אימו ואביו בטקסס. מערכת היחסים שלו עם אביו לא מאוד טובה, אבל הוא יחסית קרוב לאימה שלו. לארי יש נטייה לבנות סביבו חומות ולהרחיק ממנו אנשים, אבל הוא מוריד את המגננות כשהוא פוגש את דנטה. נער אחר עם שם של פילוסוף, אבל חוץ מזה ומהיותו מקסיקני כמו ארי, הוא די ההפך המוחלט ממנו. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של ארי בפרקים קצרים שכתובים כל כך יפה. הדמויות כתובות כל כך יפה, ארי ודנטה בפרט. אנחנו, הקוראים, מתבגרים איתם ועל הדרך גם מתאהבים בהם.
הזדהתי עם הדמות של ארי בהרבה מובנים, ולא רק אני, אני חושבת.
אני זוכרת את הרוב אבל לא את הכל כיוון שקראתי את הספר לפני שנה בערך, אבל מעבר למה שכבר כתבתי, אני לא אחפור לכם סתם או אעשה לכם ספוילרים.
מה שכן אגיד בקצרה - זה אחד מהספרים האהובים עליי. אני ממליצה עליו בחום לכולם בכל טווח גילאים (כלומר, לא כל טווח גילאים, אבל בואו נגיד 12 ומעלה), אבל בעיקר לנערים ונערות בגילאים של ארי ודנטה, כלומר 15-16.
ואם אהבתם את הביקורת שלי והחלטתם לקרוא, קריאה נעימה :)

אני מרגישה שאני כותבת את הביקורת הזו מהסוף להתחלה.

אני חייבת להודות שלא חיבבתי את ארי. אם הייתי נפגשת איתו במקרה בחיים האמתיים, לא הייתי מתחברת איתו. הייתי מתרחקת ממנו כמה שיותר מהר. לא היינו נעשים חברים.
אבל אני מעריכה אותו, בגלל שהוא מה שהוא, וגם זה בסופו של דבר תכונה נערצת. ארי אומנם לא בנאדם שהייתי אוהבת, אבל בתור דמות הוא דמות מעולה. מה שהופך אותו לכזה זו העובדה שהוא באמת מרגיש כמו בנאדם אמתי, שהיה יכול להתקיים, ולא רק ערמת תכונות שהסופר ערם. ארי קורם עור וגידים מולי, בכל דבר שהוא עושה וכל דבר שהוא אומר. במלנכוליה שלו, בגעגועים שלו לעבר שאינו מסוגל לזכור, בכעס הלא רציונלי שלו, באמביוולנטיות שלו (הו, אמביוולנטיות), בעובדה שהוא אוהב ושונא בו זמנית.
החיים יכולים להיות קשים כשאתה נער מתבגר בן שש עשרה, וזו עובדה שלא ניתן ולא רצוי להחליק מתחת לשטיח. אבל זה מה שזה.

כשארי ודנטה נפגשים, זה כאילו שתי פיסות הפאזל התחברו זו לזו. הם משלימים זה את זה. דנטה הוא כל מה שארי אינו, והחיבור ביניהם עוזר לשניהם לפרוח. הם נפגשים בבריכה הציבורית, בתחילת הקיץ, ודנטה מלמד את ארי לשחות. והם לא מתחברים בגלל ששניהם מקסיקנים, או בגלל שלשניהם יש שמות מוזרים (אביו של דנטה הוא מרצה לספרות, לרוע מזלו; אריסטוטל היה השם של סבו של ארי, ואין שום קשר לאריסטו הפילוסוף המפורסם). הם מתחברים כי שניהם בודדים.
והנה הדבר המדהים ביותר בבדידות - היא תמיד מחפשת לעצמה ידיד בדמותה.
לארי אף פעם לא היה חבר לפני דנטה. הוא לא בטוח שהוא בכלל יודע איך להיות אחד.

זה ספר התבגרות במלוא מובן המילה. זה ספר של חיפוש עצמי ובלבול וקשיים וחברות. והאמת היא, שאני יכולה להזדהות עם ארי יותר משנוח לי להודות.
הספר נפתח במילים "ערב קיץ אחד נרדמתי בתקווה שהעולם ישתנה כשאתעורר. בבוקר, כשפקחתי את עיני, העולם נותר כשהיה."
כשקראתי את השורה הזו, החלטתי שאני קונה את הספר הזה. כי בעצם, ככה אני מרגישה כמעט תמיד, לא? אני בעצמי מקווה שהעולם ישתנה כשאפקח את עיניי בבוקר.
הדבר שלא ארי ולא אני הבנו, הוא שהעולם אף פעם לא משתנה. זה תמיד אתה. רק אתה.
וארי באמת השתנה. ואולי גם אני. מה, לא?

ארי הוא הדמות הראשית בספר הזה. דנטה הוא דמות ראשית משנית, רק סיידקיק לגיבור שלנו. והסיבה שבכל זאת קוראים לספר "ארי ודנטה מגלים את סודות היקום", ולא "ארי מגלה את סודות היקום", היא שדנטה נוכח שם. בכל עמוד. בכל מילה. בין השורות. בתוך השורות. דנטה שם לאורך כל הספר, תמיד באחורי מוחו של ארי. הוא מלווה אותו צעד אחרי צעד, וארי לעולם לא היה מתבגר בצורה שהתבגר בלעדיו. זהו סיפור ההתבגרות של ארי, אבל דנטה הוא חלק ממנו.

זה לא ספר מושלם. אני אהיה כנה אתכם. הכתיבה לא משהו (אם כי יש לי תחושה שהבעיה היא בתרגום) והעלילה לא תמיד מתקדמת לאנשהו, וחלק מהרגעים די קיטשיים. ארי הוא לא מישהו שקל להתחבר אליו, כמו שכבר אמרתי, ולקרוא את הספר מנקודת המבט שלו יכול להיות חוויה מתסכלת לעתים. אבל בסופו של דבר אהבתי אותו. הוא היה כנה, ולפעמים זה כל מה שצריך כדי לכבוש אותי. חוץ מזה, חלק מהמשפטים בספר היו הברקות של ממש. חלקם ממש עשו לי צמרמורת. והיי, לא כל ספר צריך להיות יצירת מופת. לפעמים נעים לקרוא ספר שהוא רק מעט טיפשי, רק מספיק קיטשי, נדוש בדיוק במידה.

עוד דבר שלא דיברתי עליו עדיין, הוא אחיו של ארי. זו דמות שלא מופיעה בספר כלל, אבל עדיין נוכחת בו.
אחיו של ארי נמצא בכלא, כבר הרבה שנים, מאז שארי היה בן ארבע. ארי כלל לא זוכר אותו. הוריו לא מדברים עליו אף פעם, כאילו הוא מת. אין תמונות שלו בבית. כאילו מעולם לא היה קיים. ההיעדרות של אחיו נוטעת את חותמה בארי, ויש רגעים בספר שזה מרגיש כאילו כל חייו של ארי מסתובבים סביב האח החסר הזה. הקשר של ארי לאחיו היה אחד הדברים שהכי אהבתי בספר. זה היה עשוי נכון, והיה מרגש ונוגע בדיוק במידה. החיפוש של ארי אחר הדמות של אחיו עורר הזדהות בקלות. הבנתי אותו.

לבסוף, אני אכן ממליצה על הספר. רק אל תחפשו יצירת מופת, כי לא נדמה לי שזה מה שתקבלו.
ועוד דבר. שיר אחד התנגן לי בראש במהלך רוב הקריאה. אני ממליצה לשמוע אותו, כי הוא מעביר את האווירה של הספר די טוב לטעמי. הנה - https://www.youtube.com/watch?v=nmXtvLIf8YI

יום טוב אנשים! :)
נופר.

5/5 כוכבים
מאוד חששתי להתחיל את הספר הזה. הביקורות עליו היו מטורפות, האהבה הייתה ענקית וחשבתי שלא אוהב אותו, במיוחד בגלל שהרבה זמן לא קראתי ספר התבגרות שבאמת אהבתי.
אז כשהתחלתי אותו, סקפטית מעט, לא ידעתי אם אני אוהבת את הכתיבה או את הדמויות. אבל המשכתי.
לאט-לאט הבנתי כמה טעיתי בהתחלה כשחשבתי שהכתיבה פשוטה מדי.
המילים בספר הזה נבחרו בקפידה, כמו בפינצטה. הכתיבה שלו הייתה יפיפייה, מרגשת וכואבת.
בנוסף הדמויות. הסיפור מסופר דרך ארי, נער מתבגר בן חמש עשרה. ארי הוא לא מושלם. הוא מתנהג בדיוק כמו הרבה בני נוער עצבניים שלא יודעים איך להתמודד עם הרגשות שלהם. הוא כועס, הוא מתרגש, הוא לא מדבר יותר מדי. קל לא לאהוב את ארי כשמתחילים בקריאה. קל להאשים אותו בהתנהגות ובדרך שבה הוא מתנהג כלפי דנטה. אבל, באותו הזמן, קל להבין מאיפה הוא מגיע. רוב הספר פשוט רציתי לחבק אותו ולהגיד שהכל יהיה בסדר.
הספר עצמו הוא ספר התבגרות וגילוי עצמי. ארי ודנטה מתבגרים ועוברים חוויות בין גילי חמש עשרה עד שבע עשרה. בזמן הזה הם גם מגלים דברים על עצמם, על האחר ועל המשפחה שלהם.
נקודה חשובה שאהבתי היא שהספר הזה מאוד מרוכז סביב משפחה. במהלך העלילה לומדת המשפחה של ארי לשתף ולדבר, לגלות סודות שחשבו שיוכלו לשמור בסוד לנצח.
אבא של ארי מתמודד עם פוסט טראומה לאחר מלחמת ויאטנם ואמו לא מוכנה לדבר על אחיו הבכור שנכנס לכלא. ארי בעצמו מתקשה לדבר עם אחרים על אחיו ועל הוריו. הדרך שבה האנשים בספר הזה לומדים לאהוב אחד את השני מחדש היא פשוט יפיפייה.
דנטה בעצמו עובר לא מעט, אבל משום שהספר מסופר מנקודת המבט של ארי אנחנו פחות זוכים להבין באמת מה עובר עליו. דנטה במהלך הספר מגלה דברים בעצמו על הזהות המינית שלו, וקחו בחשבון שהתקופה בספר היא 1980. אז טריגר מסוים שכדאי לכם לדעת עליו (אם זה משהו שמפריע לכם מאוד לקרוא) זה אלימות הומופובית שיש בפרק מסוים בספר.
אז נכון, הספר הזה הוא רומן, אבל לא רק. הוא הרבה מעבר לזה. הוא עוסק בנושאים שכל כך קל להתחבר אליהם וכל כך נוגעים ללב. היו משפטים שחדרו לי ללב כמו חץ כשקראתי אותו.
וכשסיימתי לקרוא אותו, מיררתי בבכי.
לא כי הספר בהכרח רק עצוב, אלא כי התאהבתי בדמויות ורק רציתי שיהיה להן טוב. לא הפסקתי לחשוב עליו גם אחרי שסיימתי לקרוא אותו.
אז בקיצור, גם אם אתם לא חובבי ספרי התבגרות בזמן האחרון, תנסו את הספר הזה. הכתיבה נוגעת ללב, חדה ואמיתית. היא לא מייפה את המציאות, היא לא מנסה להראות את העולם ב1980 כמקום טוב יותר ממה שהוא באמת, הוא פשוט מראה אנשים שמנסים לגלות את עצמם ולאהוב את עצמם בתוך עולם שלא בהכרח רוצה לקבל אותם אליו.

חד משמעית, זה ספר מתחכם. ואני לא מאוד אוהבת שספרים מתחכמים איתי. פה בספר הזה ספיציפית, ההתחכמות מרגישה לי מאולצת ומתאמצת לפעמים. למשל, הדמויות חוזרות אחת אחרי השניה בעקביות. זה כנראה אמור להיות עמוק ובעל משמעות נשגבת. לדעתי , זה סתם מוזר. תראו דוגמאות:

~~~
"מה אתה מתכוון לעשות היום?" זה נשמע כמו קריאת תיגר.
"אני מתכוון להצטרף לכנופיה."
"לא מצחיק."
"אני מקסיקני. זה מה שאנחנו אמורים לעשות, לא?"
"לא מצחיק."
"לא מצחיק," אמרתי. טוב, לא מצחיק.
~~~
"הכללים משתנים," אמרתי.
"הכללים משתנים," אמרה.
~~~
"כן, כן" אמרתי.
"כן, כן," הוא אמר.
~~~
"מוזר," אמר.
"מוזר," אמרתי.
~~~
"יותר מדי זיהום אור," אמר.
"יותר מדי זיהום אור," עניתי.
~~~

אוקיי, תאמינו לי כשאני אומרת שאלו רק טעימות. יש מלא חזרות מציקות כאלה. אבל הבנתם את הפואנטה.
בנוסף, העלילה די צפויה ולא חסר שם קיטשיות. והסוף גם אולי טוב מדיי - המשפט האחרון בספר כזה... לא יודעת. אני יכולה לחשוב על משפטים טובים יותר לסוף. וההורים של ארי מתחילים את הספר בצורה מסוימת, כשהאבא מנותק לחלוטין ושקוע בהלם קרב, ומסיימים אותו כהורים הכי תומכים ומבינים בעולם. תשמעו, תהליכים זה סבבה, אבל צריך להיות להם גורם! אנשים מבוגרים לא משתנים ככה סתם ביום בהיר רק בשביל לתרום לחיוביות של הסוף ><
אפרופו הורים, האמהות של ארי ודנטה דומות במידה הזויה 0.0

טוב, אבל למרות כל זה ,אני בכל זאת אוהבת את הספר הזה מאוד. הוא גרם לי להרגיש בעוצמה, הוא גרם לי לקרוא את העמודים האחרונים במהירות שיא ובמתח ולרצות שיהיה סוף טוב. וזה המדד - כשאתה רוצה מכל הלב שלדמויות יהיה טוב, סימן שאכפת לך מהן ושהן נגעו בך לפחות קצת. הדמות של ארי באמת נגעה בי, אני חושבת שהבנתי את המניעים שלו, למה הוא שונא פתאום בלי סיבה נראית לעין, למה הוא עושה את מה שהוא עושה. אז אני לא מתחרטת שקניתי את הספר הזה, הוא שווה קריאה שניה גם אם הוא לא מושלם.

"סוף טוב הכל טוב" זה משפט שלגמרי מגדיר את חווית הקריאה שלי בספר הזה.

עד בערך 50 העמודים האחרונים שלו, הייתי בטוח שהוא עומד להסתפק ב-4 כוכבים בלבד. סיפור העלילה היה טוב ומעניין בסך הכל, אבל לא ממש וואו. סיגנון הכתיבה אמנם היה מרווח והתאפיין בפרקים קצרים (הפרק הקצר ביותר מנה אולי 3 או 4 שורות, והארוך יותר אולי 3 או 4 עמודים) ובדיאלוגים קצרים (אבל ממש קצרים, כאילו לשני האנשים שמנהלים ביניהם את הדיאלוג, אין באמת כוח לדיאלוג הזה, ורק רוצים לסיים אותו... או שאולי לסופר אין את הכוח לדיאלוג?) - מה שבהרבה ספרים יכול להוות יתרון, בשל הקלילות הרבה והקצב הלא כבדים של הסיפור. אך בספר הזה, משום מה, הדבר די הציק לי, ואפילו הכביד עליי למרות הקלילות שיש בו לכאורה (הדבר בלט במיוחד בחצי הראשון שלו, בחצי השני כנראה קצת התרגלתי לזה). בקיצור, הוא היה יותר מדי אווירירי בשבילי...

אז מה קרה בסוף?
פשוט, כל מני נושאים נושאים שהספר דן בהם - משפחה אמריקנית עם שורשים מכסיקניים, סודות משפחתיים כמוסים ומוסתרים מהעבר של בני המשפחה, סיפור חברות מסקרן ומיוחד ומבלבל ומוזר בין שני נערים - השתלבו והתחברו להם כולם ביחד, לכדי סיום מרגש ויפה ומקסים, עם אפילו קטע אקשן קטן שקדם לו.

כמו שאמרתי - סוף טוב, הכל טוב.
ואפילו יותר מטוב - מעולה... ספר מעולה!

יש לי ימים מיוחדים במינם, ימים שאני לא באמת יכולה לקרוא ספר, כי אני לא ממש יכולה לעשות משהו אחר.
בימים האלו, אני רואה את השלילי שבדבר, אני עייפה, ואני מרגישה ששום שעות שינה לא יגרמו לי לרצון באמת לעשות איזה משהו חוץ מסתם לשבת ולהתבטל, מצב שאפילו לספרים אני לא רוצה להתקרב.
אחרי יותר מידי זמן(שבועיים בלי ספר טוב זה הרבה זמן) שלא הרגשתי מנוחה עם עצמי, זה היה נהדר לקרוא ספר שאני יכולה להשאב אליו ולנוח.
זה מסוג הספרים האלו שאני קוראת, ואני נחה, לא משנה עד כמה העלילה מחמירה או פשוטה, אני נחה, ולא כי זה ספר מעבר, אלא פשוט כי הדמויות קלות להבנה, העלילה קלה להבנה, והכל מובן עד כאב.
קל להבין אותם ואני מבינה ודי בטוחה שהייתי במקומו של ארי במצבים שונים, למרות שאני בת והוא בן, ורציתי ספר כזה.
בהתחלה רציתי ספר עם סוף טרגי, רציתי להרגיש את הכאב העדין של לאבד דמות, וחשבתי שזה מה שיקרה פה, אבל זה לא קרה, אבל היה משהו טוב יותר.
היה סיפור פשוט.

כעיקרון נראה לי שאני עייפה כי אימצנו כלב, למרות שהיינו משפחה שמתאימה(וגידלה) חתול.
הרגשתי שכל העיניין הזה עייף אותי יותר מידי, ואפילו בימים שישנתי הרבה, התעוררתי עייפה, מאוד.
התעצבנתי בקלות מאנשים, חשבתי עליהם דברים רעים, ועלי, הרגשתי בדידות חונקת אותי ברוב היום בשיעורים, והרגשתי שאני כבר נותנת לעצמי לזחול לתהום של סתם מחשבות רעות, מה שממש אסור שיהיה בתקופה הזו של יא, עם כל המתכונות והבגרויות שמתקרבות בצעדי ענק.
אבל... הספר הזה נתן לי מנוחה, כמו שציינתי.
היו לי מצבים שרק קראתי שורה וחצי וחייכתי, הרגשתי קצת יותר אופטימית והיה לי חשק לנסות טיפה יותר בשלושת הימים האלו.

ארי ודנטה אלו דמויות די מיוחדות, הם הפכים כמעט מושלמים אבל גם לא, לכולם יש את היצר שכועס על הכל, שמבולבל ולא מבין מה קורה סביבו, ולכולם יש את הידיעה הברורה של מה שקורה, את הרגש שעוטף אותנו, ואת המעט ידע, וברור, הסכסוך ביניהם.
נראה לי הספר הזה דיבר הכי טוב על בלבול נעורים, זה דבר זוועתי ומכעיס שגורם להכל להראות רע ולא ברור, זה מעצבן וזה לא נותן נחת.
מצד אחד זה מרגיש לי רחוק, כי מרוב ייאוש אני מנסה להדחיק הכל ופשוט להמשיך הלאה, יהיה לי זמן בחופש ובצבא לדאוג לבנייה עצמית, עכשיו אני לא ממש יכולה להרשות לעצמי לנסות להכנס לתהום המחשבות שלי בתקופה כזו עמוסה.
ומצד שני זה מרגיש לי קרוב מידי עד כאב, שזו כנראה הסיבה למה באמת אהבתי את הספר, אני כל הזמן שומעת שהוא עשה זה והיא עשתה זו, ואני כל הזמן חשבתי אם הם ממהרים או אני איטית, אם זה בכלל יקרה לי, אני בכלל רוצה את זה, זה באמת שווה את זה, איך אזהה את זה. זה חור שחור, זה ברור לי, והיה לי נחמד לקרוא על מישהו שחופר עמוק בתהום הזה למצוא את עצמו.
מציאה עצמית כזו צריכה להיות בקצת יותר בספרים, עם עוד מציאות עצמיות שלא מומשו אבל כן קיימות, זה עוזר וזה באיזה שהוא מצב מנחם לדעת שאת לא חריגה במצב שלך.

גם מעבר לכל החלק שאני לקחתי ללבי, זה ספר נעורים פשוט, לא מסובך, לא מסתורי, חד וחלק, טוב, אולי קצת עקום, אבל הוא קליל, לא קשה להשאב אליו, וחבל לי שהוא נגמר כל כך מהר.

הוא מספר על פריחה מאוד איטית ועדינה אך מעורבת בקשיים של אהבה בין שני נערים מנקודת מבט של נער מתוסבך שלא יודע מה הוא רוצה מעצמו ומהעולם.
זה ספר לקרוא בימים רעים, עד כמה שאולי בתמונה הגדולה הוא לא כזה מיוחד, אבל זה ספר ששואב אותך לכמה זמן מהמצב סביבך, ולנוח, ונגמר עם עצב קליל כי בעצם עכשיו יהיה קשה למצוא ספר שיוציא אותך מהמצב המעיק, למרות שהסוף טוב.

הספר הזה מזכיר לי פצע פתוח.
אני ממש זוכרת את היום שקראתי אותו, הברזתי מהבית ספר (מגניבה) והלכתי לסיפרייה (פחות), חיפשתי ספר והכריכה משכה אותי. תכננתי לקרוא רק 2 עמודים כדי לראות אם הוא שווה שאילה ופשוט נשאבתי. הספרניות יצאו להפסקה, המנקה הגיעה ואני המשכתי לקרוא ולקרוא במשך שעות. מכיוון שלא היו ספרניות, לקחתי את הספר איתי הביתה (כן כן בלי לשאול), סיימתי אותו והחזרתי.
אין מילים לתאר את כמויות הרגש שארי ודנטה הציפו בי. כל פעם שאני נזכרת בספר הזה אני מרגישה שאני נחנקת מרוב עצב.. אני באמת לא יודעת למה הוא נגע בי כלכך. זה כנראה סגנון הכתיבה של בנג'מין שמפליא לתאר את התחבטויות הנפש של הגיבורים. מוטיבי הציפור, החלום, היד והתמונה פשוט מהממים.
מומלץ:)