• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
ארי ודנטה מגלים את סודות היקום

ארי ודנטה מגלים את סודות היקום

מאת בנג'ימן אלירה סאיינז

הביקורת של עמית לנדאו

תמונה של עמית לנדאו
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
ארי ודנטה מגלים את סודות היקום

ארי ודנטה מגלים את סודות היקום

מאת בנג'ימן אלירה סאיינז

הביקורת של עמית לנדאו

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של עמית לנדאו
הוצאה לאור:טל-מאי
שנת הוצאה:2016
הקודמת
no fear
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 9 שנים

“אני מרגישה שאני כותבת את הביקורת הזו מהסוף להתחלה. אני חייבת להודות שלא חיבבתי את ארי. אם הייתי נ”

4/21
ביקורות על ארי ודנטה מגלים את סודות היקום
הבאה
mirabella
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 5 שנים•1 דקות קריאה

האם ספרי ילדים ונוער יכולים להתאים גם למבוגרים? מניסיון העבר שלי, בהחלט, אם הכתיבה רב שכבתית ונוגעת בחוויות חיים אוניברסליות ועל-גילאיות. הדוגמאות הקלאסיות שזכורות לי הן 'הנסיך הקטן' וסדרת 'המומינים'. 'ארי ודנטה מגלים את סודות היקום' תוייג כספר נוער שמתאים גם למבוגרים. בעיניי הכתיבה שלו, בגוף ראשון ובמעין עילגות מכוונת של בני נעורים, חלקה בפרגמנטים קצרים מאד, לא עוברת את הסף. גם מספר נושאים שמהווים סוג של קלישאות שחוקות (האב הלום הקרב מוייטנאם, האח האסיר הנעדר) לא תורמים להצלת המצב. מה שבכל זאת נוגע כאן ללב הוא האינטימיות המשובבת שנוצרת בין שני צעירים תלושים, והאהבה העצומה של הוריהם אליהם, אהבה וקבלה שמתקשות לעבור את מחסום הניכור השתקני והסודות של ילדיהם.
אני חשבתי שיש כאן פוטנציאל גדול בהרבה שהוחמץ, אבל עם ההצלחה הסוחפת בקרב הקוראות (במיוחד) הצעירות באתר סימניה, אי אפשר להתווכח...

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של רץ
רץ
תמונה של michalro
michalro
תמונה של אַבְרָשׁ אֲמִירִי
אַבְרָשׁ אֲמִירִי
ע
עופר צפריר
תמונה של Pulp_Fiction
Pulp_Fiction
תמונה של פְּסֶבְדוֹן
פְּסֶבְדוֹן
תמונה של תמי
תמי
תמונה של אלעד
אלעד
22קוראים|גיל ממוצע55|41%נשים

על המבקר

תמונה של עמית לנדאו

עמית לנדאו

ותיק
חבר מזה 13 שנים
106 ביקורות•1 נבחרות•1,299 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ביוגראפיות
תמונה של עמית לנדאו
עמית לנדאו
ותיק
חבר באתר מזה 13 שנים
ביקורות106
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבל1,299
דירוג ממוצע3.9 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת58ספרות מקורית20ביוגראפיות3

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של עמית לנדאו

האופסימיסט [מהדורת 2025]

האופסימיסט [מהדורת 2025]

אמיל חביבי

הרומן הגדול של אמיל חביבי הוא טור דה פורס של שילוב ז'אנרים. מה אין פה? סיפור הרפתקאותיו של מין למך ביש גדא, משת"פ בן משת"פ (ליטרלי), סאטירה פוליטית מצחיקה ממש על ישראל של שנות מפא"י, מדע בדיוני ואבסורד, ציטוטי שירה ערבית קדומה ומודרנית, יחסי הורים וילדים, וגם סיפור אהבה.

חביבי, שהיה במשך שנים ח"כ מטעם המפלגה הקומוניסטית ופעיל במאבקים לשוויון של הציבור הערבי בישראל, מבקש כאן מתוך אמפתיה לחדור לנפשו של גיבור שבחר בדרך שונה לגמרי - גיבור שהתפקיד הראשי שהוטל עליו מטעם השלטון הוא להיאבק בהשפעה של אותם פעילים קומוניסטים. הוא מתאר מערכת יחסים מורכבת בין המשת"פ למפעילו היהודי המזרחי, הכוללת גם חמלה למפעיל, מתוך הבנת מצבו בשרשרת המזון של ישראל של אז.

כיום כמעט בלתי נתפס שרק לפני כשני עשורים זכה סופר כאמיל חביבי בפרס ישראל לספרות (בפרוזה; באותה שנה זכה אבות ישורון בפרס לשירה). אחת מחברות הוועדה שבחרה להעניק לו את הפרס סיפרה שנים אחרי כן, שראש הממשלה שמיר (שלחץ את ידו של חביבי) ושר החינוך המר מהציונות הדתית לא התערבו בהחלטת הוועדה המקצועית. כשקומץ קיצונים מקרב הכהניסטים ומפלגת התחיה השמיעו קריאות גנאי בטקס, הם זכו לבוז מהקהל (שכלל חובשי כיפות רבים) שדחק אותם החוצה מהאולם. היו ימים..
יש פה גם הישג אדיר של המתרגם אנטון שמאס, שהצליח להעביר את הספר לעברית חיה, יפהפיה ומעוטרת, שאינה שפת אמו. ספר חובה.

לפני שבועיים•
★★★★★
•עמית לנדאו
סטלה מאריס

סטלה מאריס

אליאס ח'ורי

'סטלה מאריס' מספר את סיפור סיפור חייו של אדם, שנולד בזמן מלחמת תש"ח במה שכונה על ידי החיילים ה"גטו" של לוד, רצועת אדמה קטנה ומגודרת בתייל בין המסגד לכנסייה, שבה התירו לתושבים ששרדו את הטבח בעיר להתגורר. אדם גדל עם אמו בחיפה, פוגש שלל דמויות יהודיות וערביות מכל שדרות החברה, לזמן מה מתחזה בהצלחה ליהודי, מגיע כסטודנט במשלחת לסיור בשרידי גטו ורשה ופוגש את אחד ממנהיגי המרד בגרמנים מארק אדלמן(!), חי בזוגיות של שנים עם יהודיה-ישראלית, ופותח עם שותף ישראלי מסעדה ערבית בניו יורק. כל זה לכאורה מעניין, אבל המספר מתיש את קוראיו בחזרות אין סופיות על אותם מוטיבים ותאורי רגש. בסופו של דבר נדמה שבשל המבנה האידאולוגי המורכב של גטאות, ציונות, יהודים ופלסטינים, ח'ורי הזניח את הסיפור עצמו. הרומאן שלו ספוג בקיטש של תאורי האהבה בהשראת המשוררים הערבים הקדומים, ואת רוב הדמויות הישראליות מצאתי שטוחות ובלתי אמינות.
הבחירה של המתרגם להביא את שמותיהם של ישובים כמו חיפה, לוד, ושכם בגרסתם הערבית בעייתית, ולפעמים הוא מועד בכפילויות (יפו או יאפא?). בעיקר לא הבנתי את התעקשותו שלא לתרגם ביטויים כמו "יא זלמה" (בן-אדם) או להביא ביטויים מסוימים בתוך השיחה הערבית במקור הערבי באותיות עבריות ואז מיד את הגרסה העברית. איזה מין תרגום זה לכתוב "בערפש. לא יודעת."? האם מישהו היה מפרסם בעברית משפט כמו " איי דונט נואו. לא יודעת."?

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•עמית לנדאו
ילדי הגטו

ילדי הגטו

אליאס ח'ורי

כשקראתי לפני שנים את 'אוריינטליזם' של אדוארד סעיד, עברה בראשי המחשבה: ומה עם המזרח החוקר (או המדמיין) את המערב? אליאס ח'ורי, כסופר לבנוני שהכריז פעם על זהותו כיהודית, מתמודד עם האתגר ומראה איך עושים זאת באופן מעמיק. היכרותו של ח'ורי עם התרבות הישראלית (עד דקויות כמו "קפה בוץ" ומקומון 'כל העיר' ז"ל) ועם הספרות הישראלית מס. יזהר ועד עמוס עוז מעוררת השתאות באינטימיות שלה. ח'ורי מדמיין ישראלים, כולל את קרבנות האינתיפאדה השנייה, חיילים עם פוסט טראומה, ואף את יהודי אשכנז בשואה. הסופר ר'סאן כנפאני, שהיה כנראה הפלשתיני הראשון שכתב על יהודים ניצולי שואה מוזכר פה, וגם גיבורו של ח'ורי מדמיין לעצמו אב יהודי ניצול גטו ורשה. הוא נוסע עם תלמידים יהודים במסע לפולין, צופה ב'שואה' של קלוד לנצמן, נגעל ממכחישי שואה, ושונא להשוותה לנכבה.

ובכל זאת, זהו ספר על הנכבה. ספציפית, על השבועות הראשונים שלאחר הטבח בתושבי לוד. ח'ורי מרקד סביב הנושא, במידה מסויימת בהשראת סיפורי שהרזאדה, שוב ושוב נוגע ומתרחק, רק כדי לחזור אליו בסוף הרומאן. הוא מזכיר לרגע (בטעות) את 'מיכאל שלי' של עמוס עוז, בהקשר של סיפור שבעצם עוסק בטראומה השתוקה של התאבדות האם, כשהוא מתכוון כמובן ל'סיפור על אהבה וחושך'. ובאמת גם 'ילדי הגטו' כתוב במבנה הספירלי של 'סיפור על אהבה וחושך', כאשר נוגעים בטראומה ומתרחקים, ושוב נוגעים בתנועות ספירליות מצטמצמות והולכות, עד שמצליחים להישיר מבט אל האימה בסוף הרומאן: סיפורם של ניצולי טבח שנאלצו לחיות מאחורי גדרות תיל תחת שלטון צבאי של אלה שטבחו בהם ובזזו את בתיהם, רהיטיהם ומטעיהם. ניצולים שנאלצו לאסוף מהבתים ומהרחובות את הגופות המרקיבות, הנפוחות, המתפוררות, ולקבור אותן בקברי אחים, או לשרפן בפקודת החיילים, בעודם שומעים את צליל העצמות המתפצפצות. שנאלצו לבקש רשות מהקצין לקטוף תפוז מהפרדס שלהם שהוחרם והפך ל"רכוש המדינה".

למרות כובד העניין, הספר אינו נטול הומור: תושבי הגטו תוהים בינם לבין עצמם מה פירוש המילה הזו, ששמעו לראשונה מהחיילים היהודים. הם חושבים בתחילה שמדובר באיזו מילה עברית שמשמעה שכונה של ערבים, עד שאחד מהם, בוגר תיכון ביפו, מסביר להם על הגטאות ההיסטוריים באירופה. אמו של הגיבור מזדעקת- "כלומר, שהפכנו ליהודים? חס ושלום, אנחנו מוסלמים!". "ונוצרים" מוסיף אחד משכניה. הצעיר המלומד בוגר התיכון מסכם: "השוטים הללו לא יודעים שאין בארצנו גטאות... כך מתנהלים העניינים כאן".

ספר כואב, לא קל לקריאה, לעיתים מתיש, לעיתים מתפייט באופן סנטימטלי מדי, אבל מתאר פרק קשה וחשוב בהיסטוריה של הארץ הזו, פרק שמעולם לא נגמר, פרק שגם הוא הולך וחוזר בחיי כולנו בספירלה מתגברת של אימה.

לפני 8 חודשים•
★★★★★
•עמית לנדאו
שמעון צהמארא

שמעון צהמארא

מידד שיף

"שמעון בן רוֹשׁדי צהמארא היווה בעיה חברתית עוד בטרם יוולד."
----
לא פלא שהרומאן הזה נבלע בתהום הנשייה. מידד שיף (אביו של הסופר והקולנוען אגור שיף) השלים אותו בשנת 1951; שלוש שנים אחרי תש"ח, המדינה הצעירה לא היתה מסוגלת, כנראה, לעכל גיבור יהודי-ערבי. הכוונה איננה לכינוי במובן המקובל כיום בחוגים מסויימים, כלומר יהודי בן ארצות ערב, אלא באמת לאדם שהוריו הם יהודי ונוצריה לבנוניים.

שמעון גדל בתל אביב המנדטורית, לומד בגימנסיה הרצליה, אפילו משרת איכשהו בצה"ל שזה עתה נוצר, עובד בעסק המצליח של גיסו ועוסק בשעות הפנאי בציור. אבל הוא לא מוצא את עצמו בסביבה שעבורה הלאום הוא הכול, ושנותני הטון בה הם בעיקר מהגרים מפולין או צברים עוקצניים, חסרי עומק תרבותי-היסטורי: "תרבות משלהם? מנַין? ספרים אלה? או שמא תיאטרון זה? או אולי מוסיקה זאת? אה, שכחתי את הפזמונים. כן, וזאת האמנות הפלאסטית הגדולה. הנח. לבאנטינים הם כדוברי הערבית, ורק יותר צווחנים".

הסביבה המשפחתית בה הוא גדל הזכירה לי דברים ששמעתי בזמנו על הטרגדיה של הישוב היהודי המזרחי הוותיק בארץ, זה שחי בה כבר מספר דורות. המבוגרים, מסורתיים מתונים, רבים מהם סוחרים, היו אדישים לציונות. גם כך ניהלו את חייהם בארץ ללא שום פרויקט פוליטי לאומי, ונהנו מיחסים סבירים עד טובים עם שכניהם המוסלמים והנוצרים. יחסים אלה נעכרו קשות בגלל הציונות המדינית, והפכו עבורם לצרה כלכלית וביטחונית. בשיחה עם גיסו, שואל אותו שמעון: "הגד לי, באבא: מדוע אין אתה עוזב את הארץ?”...
“חשבתי הרבה בענין” אמר אליהו לאטו. “השאלה היא, כמובן, לאן ללכת. חבל שהמצב במצרים הוא כזה. אח, לולא הציונות..".

באחד הרגעים הנועזים בספר, נפגש שמעון באירוע חברתי בירושלים בשלהי שנות ה-30 עם אדם שמתגלה כאחד ממנהיגי המרד הערבי הגדול. וכך פורש לפניו אותו צעיר "קטן קומה, עגול־פנים, ויפה מאוד במין יופי נשי" את חזונו לגבי עתיד הישוב העברי בארץ לאחר הסתלקות הבריטים והקמת המדינה הפלשתינאית העצמאית: "היהודים?... עדיין לא הוחלט מה יהיה גורלם במדינה. יש הנוטים להשאירם כולם, ויש הנוטים להשאיר רק את ילידי המקום. אין הבדל רב בדבר. שלוש מאות אלף לכאן או לכאן אינם מעלים ואינם מורידים בתוך האוכלוסיה הכללית. הוא עצמו גם ממליץ על היתר כניסה לכמה יהודים נוספים: מומחים במקצועותיהם וכיוצא באלה. לאוטונומיה דתית, גם במידה מסוימת תרבותית, אין איש מתנגד. אבל התנדרות מדינית ציונית היא פשוט אבסוּרד."

ניסיונותיו של שמעון לחפש את מזלו באירופה לא עולים יפה, ובסופו של דבר עולה בדעתו הרעיון, שוודאי נתפס כשערורייתי בישראל של אותם ימים, לחצות את הקווים, תרתי משמע, ולחזור לארץ המוצא של הוריו: "הולך אני למקומי. לבאנטינים אמצא גם שם. ולא אדָרש לצנע, מאבק, חלוציות או התנדבות לייצרם. שם נתונים הם לי מן המוכן. הלשון העברית נאה. כן. חונכתי בה. אבל אני שומע גם ערבית, וגם בערבית אפשר לחיות. ולקנות ספרים וצבעים, ולטייל, וללכת לקולנוע ולרקוד ולנסוע לאירופה. ואולי גם לאהוב. כן. גם לאהוב. ובערבית אולי יהיה יותר קל. ודאי יהיה מסוכן פחות".

כדאי להזכיר לטובה שתיים מדמויות המשנה, ששיף מעצב ברגישות ובעומק: פרפר, בת זוגו של שמעון ונפש חופשייה, שאוהבת אותו אבל לא מצליחה לקרב אותו אל המילייה החברתי שלה; ובמיוחד ג'מג'ום (ככל הנראה בן דמותו של המחבר), שחלם להיות שחקן והיה לבוהמיין תל אביבי ציניקן, והוא גם האקס של פרפר, וגם חברו הקרוב היחיד של שמעון.

לא מדובר בספר גדול, כנראה. אבל הוא פורש תמונה מרתקת של החברה הישראלית בהתהוותה, ומבחינה רעיונית יש משהו מרענן מאוד בעובדה שהוא נוצר במובהק מחוץ למכבש האידאולוגי של אותם ימים. בסופו של דבר, זה אחד מהרומאנים הישראלים המיוחדים שקראתי, ואני ממליץ עליו מאוד. ניתן לקרוא אותו אונליין באתר "פרויקט בן יהודה".

לפני שנה•
★★★★★
•עמית לנדאו
בלדות השום

בלדות השום

מו יאן

ננטש במחציתו (מטעמי אכזריות יתרה), אז נא לקחת את הסקירה בערבון מוגבל:
התלהבתי מאוד משני ספרים אחרים של מו יאן שקראתי בעבר, והגעתי ל'בלדות השום' עם ציפיות גבוהות. הסימן הרע הראשון (ממנו התעלמתי) היה האפיגרף בראשית הרומאן- של לא פחות מאשר סטלין.. משם מתחילה מסכת מזעזעת של חיי איכרים מגדלי-שום במחוז נידח בסין בשנות ה-80. מי שלא מאמללים את בני משפחתם בגלל שמרניות פאודלית קיצונית, מתעללים אלה באלה על רקע פנאטיות מאואיסטית, והכול בתיבול אכזריות אלימה וסרקזם יבש, כמעט ללא רחמים. מפתיע שהצנזורה הסינית אישרה הוצאה של כתב אישום חריף כזה על הדרגים הנמוכים של המשטר וכוחות הבטחון שלו. ישנם רגעי פיוט קסומים ספורים, בעיקר של ליל-אהבה של זוג נמלט בשדה יוטה, ואולי גם הדיאלוג הפנטסטי קורע הלב, תרתי משמע, בין אשה לעובר שבבטנה, אבל הם טובעים בכמויות כל-כך גבוהות של השפלה, אלימות וכאב, שפשוט לא יכלתי לעמוד בזה עוד. בהחלט יתכן שבימים שפויים יותר הייתי ממשיך, אבל בתקופה הזו, כשהמוות וההרס מקיפים מכל הכיוונים, זה היה קצת יותר מדי בשבילי.
מומלץ בכל זאת למי שאינם סובלים מקיבה רגישה.

לפני שנה•עמית לנדאו
ג'ים הילד

ג'ים הילד

טוני ארלי

בעולם הבודהיסטי ישנו תרגול פחות מוכר, הנקרא מטה. בבסיסו הוא למעשה עבודה עם דמיון מודרך, במטרה לפתח בהדרגה חמלה ואהבה, כלפי עצמך וכלפי הזולת. באחת ההנחיות, שעל פי המשוער מגיעה מהבודהה עצמו, מתבקש המתרגל להביט על עצמו כמו הורים הצופים בתינוק הישן בעריסה.

נזכרתי בדימוי הזה בזמן הקריאה בג'ים הילד, ספר שכולו ספוג באהבה וחמלה, ומתאר שנה בחייו של ילד באזור כפרי בצפון קרוליינה בשנות ה-30 של המאה שעברה. ג'ים, שחי עם אמו ושלושת אחיה, לא זכה להכיר את האב, שמת זמן קצר לפני לידתו. הרומן נפתח בבשורת מותו של אביו, ומסתיים באופן מרטיט בהשלמתו של הילד עם היעלמו, בחיבורו לחלק הזה, האפל, של משפחתו, וגם בהשלמתו המחודשת עם המשפחה האלטרנטיבית, שמגדלת אותו באהבה עצומה.

הכתיבה של ארלי, שזהו ספרו הראשון, היא מופתית. הכול מהודק תמטית ובנוי ללא רבב, הספר קריא מאוד ותיאוריו את הנפש הילדית, על התנודות הקיצוניות שלה בין רגשי התעלות וגאווה לתחושות קטנות וחוסר ערך, מדוייקים להפליא. היו מבקרים שהרומן הזה הזכיר להם את המינגווי. שנים שלא קראתי אותו, אז קשה לי לחוות דעה. אם כבר הדרום האמריקאי, אז הוא דומה יותר ל'אל תיגע בזמיר' של הרפר לי, אבל פחות דידקטי. מה שכן זיהיתי פה הוא אולי דווקא את רוחה של טובה ינסון, מחברת סדרת המומינים: אפשר למצוא אצל ארלי את הנוכחות החזקה והחובקת של המשפחה ושל הטבע, ואת אותה התמודדות צנועה ואנושית, מלווה בהומור עדין, כמעט בלתי מורגש, עם הנושאים הגדולים של חיי אדם. ועם זאת, זה איננו ספר ילדים אגדתי, וארלי בסופו של דבר חם ומכמיר לב יותר.
ספר נפלא, שפשוט אי אפשר להמליץ עליו מספיק.

לפני שנתיים•
★★★★★
•עמית לנדאו
ארצות התן - הוצאת עם עובד

ארצות התן - הוצאת עם עובד

עמוס עוז

גמרתי את ספרו המוקדם של עמוס עוז כמה ימים לפני שהחלה תופת שמחת תורה. אף שהוא לא מתאר קטסטרופה, ואף שהוא מתרחש עמוק בתוך ימי מפא"י, המיקום בו מתרחשות רוב העלילות- קיבוצים באיזור השפלה בואכה המדבר- והאווירה האופפת אותו מתאימים איכשהו לימים האלה, שבהם הכול מרגיש כסוגר עליך. סיפוריו של עוז מציירים דיוקן של ספרטה החונקת את חבריה בפנאטיות הפוליטית היובשנית שלה. האיד של החברה הקיבוצית ההיא מתגלם בתושבי המדבר הבדווים, אליהם עורגות כמה מגיבורות הסיפורים, מעין סקיצות לחנה גונן המשתוקקת לתאומים ח'ליל ועזיז. מן הצד השני הבדווים מנסים-לא מנסים להתקרב לאדמות הקיבוץ, ספק כדי להכיר את בנותיו, ספק כדי לסחוב ציוד מכני. בדרגה אחת עמוקה יותר עומדים התנים, גיבורי השוליים של הספר, שמופיעים כמעט בכל סיפור וסיפור. הם מקיפים את גדרות הקיבוץ במין שמחה סתומה לאיד, כשמדי פעם אחד מהם, בהתקף טירוף, מנסה לחדור לקיבוץ ונהרג. סיפור אחד מתרחש בבסיס צבאי שחייליו עומדים לצאת למה שכינו פעם פעולת תגמול- פיצוץ בתי כפר מעבר לגבול, ממנו הגיעו לפי הסברה פידאיון. בעצם, גם ההווייה הקיבוצית עצמה לא מאוד רחוקה מכך: בני הקיבוץ מנהלים אסיפת חברים שמטרתה להחליט האם לשלוח כמה מצעירי הקיבוץ הבריונים הששים-אלי-קרב לפעולת נקם מול הכפר הבדווי הסמוך שבניו נחשדו בגניבה, בדומה ל"נערי הגבעות" של היום. למעשה, עומד לפנינו דיוקן של "הווילה בג'ונגל" לפני היותה וילה, כשהיתה עוד מעין פילבוקס מיליטריסטי מבוצר במדבר, או בלשונו של עוז "אי מואר" מוקף בגדרות, "מצודת השונא".

בדמותו של אחד הגיבורים במיוחד (שמשון שיינבאום) מצטייר דיוקן מרהיב באכזריותו של הארכיטיפ של גבר אשכנזי מבוגר, קיבוצניק עמלני והוגה דעות של תנועת העבודה, על הבעלבתיות, החשיבות העצמית והיוהרה, על האגואיזם העמוק, השוביניזם הגברי והיחס האינסטרומנטליסטי לאחר, על חוסר היכולת לתקשר עם דור הילדים, ועד והשבירה הטראגית והבלתי נמנעת של האישיות הזו. שתי דמויות בוחרות, במודע או שלא במודע, לברוח מן המציאות הזו רחוק ככל האפשר אל מחוזות רומנטיים. האחד מוצא את מותו בין חברי הבריגדות הבין-לאומיות של הרפובליקנים במלחמת האזרחים הספרדית, והשני מנסה לבנות חיים חדשים בירושלים. אלא שהוא מגלה שגם היא מוקפת משלושת עבריה בצריחי מואזין ופעמוני כנסיות של הערבים. במצוקתו הוא נותן דרור לדמיונו באופן מופלא כפי שאף דמות בספר לא מעזה לעשות. הוא חולם על "הרים מעפילים, רכבות מהירות בתבל, שדרות בנות אלף מזרקות מים טובלות במטחי אור... מפרצי ים שסועים כחולים על סף הדומיה". כמה יופי, וכמה רחוק ובלתי מושג היופי הזה.

'על האדמה הרעה הזאת', הסיפור האחרון המופיע בספר, הוא לטעמי הטוב מכולם. הוא היחיד שאינו מתרחש בישראל של אותן שנים אלא מדלג אחורה אל תקופת השופטים בתנ"ך. ואף שיש דמיון תמטי מסויים בינו לבין הסיפורים האחרים, הוא גם שונה מהם מאוד. ריאליסטי פחות מהם, הוא עצמו מתאר את המציאות התנ"כית באופן אוריינטליסטי קסום ואפל, שקשה לעמוד בפניו. בהערת אגב לסיום, אי אפשר שלא לחוש בנימה כלשהי של מיזוגיניות בספר. איכשהו רוב דמויות הנשים המופיעות בסיפורים הן פתייניות, לא רציונליות, או לובשות את דמותה של איזו אלמנה סיציליאנית מרושעת שמכה את ילדיה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•עמית לנדאו
חיים

חיים

גַּיִל הַרְאֶבֶן

"אתה יודע, תמיד אומרים את זה, שמלמעלה אנשים נראים כמו נמלים קטנות מתרוצצות. זה מה שעשה אותך חולה?"
כך פונה אל יואש באחד מרגעי המפתח ברומן המיוחד הזה אחד מחבריו, כשנודע לו שיואש התחרפן בזמן ביקור עם הוריו על גג האמפייר סטייט בילדינג.
"נמלים מתרוצצות? בכלל לא ראיתי נמלים.
אז מה כן?
ראיתי המון אנשים הולכים עד שהם נעלמים, ואז כל הזמן אחרים באו, ועוד אחרים... שמה כאילו כולם התחברו. ואז כאילו הכול התחבר... שכולם באמת, באמת קיימים, ושעוד רגע כולם באמת לא יהיו".
ספרה החדש של גיל הראבן עוסק לכאורה סתם בחיים של חבורה ירושלמית שמתבגרת יחד מהיסודי בשנות ה-70 ועד לימינו, כאשר ילדיהם שלהם כבר בוגרים צעירים. אבל באמת הוא עוסק בחיים במובן העמוק של המילה, שאפשר להתקרב להבנתו אם רק מציבים אותם אל מול המוות: צבעוניות היש מול אפלת האי-קיום; התיאוריה של החיים כמין משחק גדול שאנו בני מזל מעצם זה שנזרקנו מהריק השחור להשתתף בו, כמו קובייה במשחק שש-בש שעולצת בכל פעם שמשליכים אותה על הלוח. יתכן שרק מי שגוסס מבין את זה באמת.

"מה אתה מחייך, אמרתי משהו מצחיק?
לא, אני סתם חשבתי לי- אתה זוכר שפעם לא היתה דריה?
לפני שהיא נכנסה לנו לחיים, אתה מתכוון?
אני מתכוון שפעם היא לא הייתה בכלל. שפעם דריה לא הייתה, ואז היא פתאום נולדה והופיעה".
כאשר מאמצים את נקודת המבט החומלת, שאפשר לכנות אותה נקודת המבט של אלוהים שמביט על העולם מלמעלה, כשרואים בבירור את נס הקיום, לפעמים מתמלאים כלפי הקיים באהבה, שדומה אולי לאהבה של אם לתינוק שזה עתה נולד. ואז גם דריה המעצבנת נראית פתאום כמו פלא. אלא שאנחנו לא אלוהים, ולא תמיד יש לנו כלים להתמודד עם נקודת המבט הזו, שמטילה משקל עצום על יחסינו עם בני האדם. וזה כנראה שורש המשבר הקיומי שעוטף את יואש, אחת הדמויות המעניינות שנתקלתי בהן בספרות העברית בשנים האחרונות. לכאורה בחור הכי רגיל שיש, כזה שלא הצטיין בכלום בבית הספר, גם לא היה חלש במיוחד בשום דבר, אחד שמשחק כל יום שישי בצוהריים כדורסל עם חברים. אבל עמוק בפנים הוא קצת "הנסיך הקטן" של ירושלים, אחד שקרוע מהחיים כי הם בני חלוף, וכי לאף אחד אין בעצם תחליף. ובאמת, לקראת סוף הספר ההשוואה הזו עולה בבירור, כשאמה של אותה דריה (שמעורבת באקטיביזם צמחוני לא-חוקי) אומרת שהיתה מקבלת את הצמחונות של בתה אילו רק דריה הייתה אוהבת "כבשה אחת שאין לה תחליף".

הנסיך הקטן מכוכבית ב-612, שלא יכל להשלים עם הפרידה מהאהובים עליו, בחר ללכת בעקבותיהם. הנסיך הקטן מירושלים מחלים למזלו מהרומנטיקה המורבידית הזו. ונדמה לי שהריפוי שלו מתחיל כשאחת מחברותיו אומרת לו בפשטות שיפסיק לשחק את המבט של אלוהים עם החמלה שלו "כי זה מתנשא". אז כמו שאפשר להבין, זה ספר שמתתפוצץ מרוב אהבת אדם. הוא לא מושלם- אפשר היה אולי לטפל בממד הכרונולוגי בצורה טיפה יותר מאוזנת, אבל הוא מרגש באמת, והדמויות של הראבן עמוקות וניכר שלא יצאו מתוך שטאנץ. קראתי אותו כשהייתי בחו"ל, ובאחת הטיסות, כשישבתי ליד החלון וצפיתי בעולם מלמעלה וראיתי את האדמה הגדולה שאנחנו סימנו עליה בשרירותיות גבולות להפריד בינינו, אז גם אצלי הכול התחבר: הסצנה על גג האמפייר סטייט בילדינג, והטייס של סנט-אקזיפרי מהנסיך הקטן, ורס"ן שירה אטינג, שטסה גבוה מעל עזה ובוודאי גם היא כמו יואש רואה את המוני האנשים שם באים ונעלמים כחלק ממעגל החיים, אבל בסופו של יום עושה עם חבריה לטייסת את מה שהיא עושה, "בידיעה שהם עלולים להרוג ילדים".

לפני שנתיים•
★★★★★
•עמית לנדאו
מבעד לקרקעית השקופה

מבעד לקרקעית השקופה

יובל שמעוני

יהודי פליט, אוד מוצל מאש, יוצא למסע דרך הים ליבשת חדשה. הוא יבנה בה את חייו תחת חסותה של מעצמת על מערבית, כשהוא משתתף בבניין המושבות החדשות עד שיראה את המקום "בשגשוגו: עוד ועוד ערים שייבנו בו ובהן בתי אבן". אם זה נשמע לנו כישראלים מוכר מאוד, נהיה מופתעים כשנגלה לאיזה מקום רחוק ובלתי צפוי לוקח יובל שמעוני בספרו את הנושא. האם התכוון ליצור אלגוריה ביקורתית על התנועה הציונית? הפליט היהודי שלו מגיע לארץ נידחה, ופוגש בילידים שאינו יודע את שפתם. הוא לא באמת טורח ללמוד אותה ("שילמדו הם, היו אומרים תמיד"). תחת לחץ חברתי הוא נוטל חלק באונס של אישה מבנות הילידים כדי להוכיח את גבריותו בעיני מלחי הספינה. יתכן שזה גלגול מוקדם של החלום הציוני לברוא יהודי חדש, גברי במובהק, שישיל מעליו את ה"נשיות" של היהודי הגלותי. בכל מקרה, הקשר למה שנעשה פה בארץ ע"י היהודים החדשים לילידים לא נאמר במפורש, והאחריות להסקת המסקנות היא על הקורא/ת בלבד. אבל מי שירצה, יוכל לראות בגירסה האינדיאנית הראשונית לעפיפוני התבערה (ששולחו לפני כמה שנים מעזה אל מעבר לגדר) רמז נוסף בכיוון זה.

לרומן של שמעוני שני חלקים: הראשון חושף באמצעות פלאשבקים את סיפורו של נער ממשפחה יהודית בספרד הימי-ביניימית, העומדת בפני הברירה להתנצר או לצאת לגלות. הוא עצמו בוחר לצאת לגלות כפולה, גם ממולדתו וגם ממה שנותר ממשפחתו, ובעיקר מאביו, בו הוא תולה את האחריות לאירוע שהותיר עליו חותם טראומתי למשך כל חייו. לאחר הסתננותו לספינה בנמל, הוא מוצא לו דמות אב חלופית באדמירל מגלומן. בן דמותו של קולומבוס, משמש האדמירל כדובר בחלקו השני של הרומן, הכתוב במתכונת של מכתבים. גם בו (וזה מחזק את ההשערה על הממד האלגורי-הפוליטי בספר) מפעם החלום "לגאול" את ארץ הקודש מידי המוסלמים. למעשה, הסטייה המשמעותית ביותר של שמעוני מהסיפור הציוני הקלאסי מתבטאת בהחלטה המאוחרת שעושה הגיבור לבחור בצד של הקורבנות, כדי לכפר על חטאו הראשוני שמייסר אותו.

שמעוני דבק בסגנון כתיבה אכזרי, גם בתיאוריו וגם בהערות הסרקסטיות או הבדיחות השחורות שדמויות הרקע בספר מרבות לספר. כך היה בעצם גם בספרו הקודם והנפלא 'קו המלח'. באופן אישי, אני לא מת על זה. תהיתי אם על עצמו הוא מדבר, כשהוא שם בפי הגיבור את המילים "רשעות הייתה בדבריו, ובכל זאת אמר אותם. כבר למד דבר או שניים על רוע ויודע לזהות אותו גם בקרבו".. יש בו מין מרירות "פולנית", כמעט חנוך לוינית, וכמוהו הוא נמשך גם אל הפואטי והנשגב. אכזרי, אבל לצד זה הוא מסוגל לחדור בצורה נוגעת ללב לנפשו של אדם מצעירותו ועד זקנתו. אדם שאמנם מוקף באנשים, אבל בסופו של דבר אפוף תחושה עמוקה של בדידות. ספר מומלץ מאוד.

לפני שנתיים•
★★★★★
•עמית לנדאו

ביקורות נוספות על "ארי ודנטה מגלים את סודות היקום"

ארי ודנטה מגלים את סודות היקום

ארי ודנטה מגלים את סודות היקום

בנג'ימן אלירה סאיינז

"ארי ודנטה" לא מושלם. רחוק מזה. הוא רומן התבגרות עם יותר מדי מילים, קצת ילדותי, קצת הרבה יומרני, קצת פחות מדי מקורקע.
וגם ארי ודנטה לא מושלמים. דנטה הוא אור וכנות ורגליים יחפות וארי הוא זוויות וכעס, ומִדְבָּר, וכוכבים. הם מבולבלים והם טועים והם מתמרדים והם עושים שטויות. ארי עושה הכל הפוך איכשהו; דברים מסתבכים רק כי הם יכולים. דנטה אומר הכל, כל דבר, גם כשעדיף שלא. אבל אני אוהבת אותם. את שניהם.

זה סיפור על חברוּת. הוא לא מושלם, רחוק מזה, אבל יש בו משהו שובר לב ומקסים, כי הוא אמיתי. הוא כתוב גרוע, לפעמים, אבל באף נקודה לא איבדתי אמון בקיומם של שני נערים מקסיקנים-אמריקנים עם שמות מוזרים, יושבים על קצה הברכה, רצים עם לֶגְס בפארק, מעיפים נעליים על הכביש. ארי ודנטה אמיתיים. הם לא אוסף תכונות שסופר איגד לכדי דמות; הם לא שלל מאפיינים ותחביבים אקזוטיים וטראומות ומוזרויות להדביק לגיבור המתבגר התורן. הם קיימים. יש להם ממשות מבחינתי.
ולכן אני חוזרת אליו שוב ושוב. יש משהו מנחם בפשטות שלו, בכתיבה הבוסרית, בפילוסופיה הבנאלית, ביחסי האנוש המדויקים.
(יחסי הציבור שאני עושה ל"ארי ודנטה" לא מושלמים, רחוק מזה.)

החיים קשים לפעמים. אני לא מדברת על אסונות של ממש. לא מחלה או מוות או פיגוע או תאונה או אובדן. רק... החיים עצמם. התקופות האלה שבהן את לא מסוגלת לחשוב על מחר אפילו, שלא לדבר על שבוע הבא. שאת לא מתחייבת לשום דבר כי כשאת כן, את בדרך כלל לא מקיימת. שאת מבועתת מהמחשבה על יום ועוד יום ועוד יום, על לקום מחר בבוקר, על דברים שאת צריכה לעשות - לא מטלות ענק, פרויקטים במידה שלך - אבל שום דבר לא מרגיש בטווח היכולות שלך כרגע. ואת רק רוצה להצטנף לכדור קטן מאוד, בלתי נראה, ולהניח לעולם לשכוח מקיומך. אבל את לא יכולה, וזה ילדותי ומטופש ופחדני, אז את שותה עוד כוס קפה וממשיכה הלאה בעיניים עייפות ובראש מלא רעש לבן. את עוברת יום אחרי יום מתודלקת בקפאין ובלגלוג עצמי, מציבה לעצמך כל פעם יעד הגיוני לכיבוש, מחר, רק להגיע עד מחר. ואת יודעת שיש שרשרת אינסופית של ימי מחר, וזה לא עוזר.
"ארי ודנטה" עוזר. המקצב השקט שלו. הוודאות שלו. סודות היקום.
המתיקות שלו. החוצפה שלו להיות מתוק בלי בושה, בלי להתנצל, בלי להטריח מדי את העלילה או את הפסיכולוגיה.
הדמויות שלו. דנטה. אוי, דנטה.
הנינוחות שפושטת בי כשאני שומטת אותו וצונחת על המיטה וכשאני עוצמת עיניים אני רואה ציפורים בגשם ואת ארי ודנטה על המרפסת, טנדר כרום על המדרכה, זה אקוטון, פפר, רק אקוטון.

אז "ארי ודנטה" לא מושלם. אז מה. גם אני.

_______________
הביקורת הזאת מוקדשת לנופי, אם כי היא כבר אמרה עליו הכל בעצמה.

לפני 8 שנים•פֶּפֶּר
ארי ודנטה מגלים את סודות היקום

ארי ודנטה מגלים את סודות היקום

בנג'ימן אלירה סאיינז

ורטיגו בין מים לשמיים

יש בי חולשה לתמונות כריכות ספרים, לעיתים הן מצליחות לרגש אותי, לחבור למאוויי ולחלומותיי, חלקם נסתרים וסמויים מעמקי נשמתי. לא פעם אני מתפתה לרכוש ספר לאחר מבט חטוף לתמונת הכריכה, מצב הדומה לעתים לאהבה ממבט ראשון, כמשיכה שאין לה הסבר הגיוני. לפעמים הבחירה מוצלחת, ולפעמים היא כמקסם שווא. איך זה קשור לספר ארי ודנטה מגלים את סודות היקום ? הקשר הזה הפתיע אותי.

תמונת הספר של בנג'מין אלירה סאיינז, חיברה אותי לחלום רחוק שלי, החוזר על עצמו במחזוריות חיים, בו מופעים מים כחולים, ספק שמיים, בהם שוחים נערים, לעתים נדמה לי כי אני מביט בנערים חשופי הגוף, השוחים על גבם, מעומק המים, וברגע אחר, כמו בתעתוע אני אחד מהם. החלום גורם לי לאבד את תחושות הכיוון והזמן, אני הופך לנטול כובד ומשקל, משוחרר מנטל העולם.

ארי ודנטה היא סיפור התבגרות של שני נערים המתבגרים בקיץ, בו דנטה הנער מלמד את ארי שחייה. המים והשמים הם מוטיבים וממשות שסביבם סובבת העלילה, בריכת השחייה היא מקום המפגש הראשוני בין השניים שהתחיל את חברותם, המגדיר את השייכות שלהם למרחב בו הם חלקו אינטימיות בתקופה של בגרות נבוכה.

כך בעיירת ילדותי, בקשתי ללמוד שחיה לבדי, ושם גליתי את אודי חברי. הבריכה הייתה מרכז הוויה בטבעון, כולם עברו דרכה כשחיינים, התאמנו לתחרויות ולצליחת הכנרת. חברויות ראשונות נבוכות נרקמו בבריכה. מאז אני חולם על מים כמקום בו עוצבה ילדותי וראשית בגרותי, לעתים אני מבקש לחזור למים בחלומותיי, למקום בו חשתי לראשונה אהבה ובקשתי להיות אדם בוגר, המשוחרר מנבוכות גיל ההתבגרות.

ארי ילד בודד ללא חברים, שהזכרי לי את ילדותי, הוא זועף, מוטרד מחלומותיו וחש כי הוא תוצר גורל הוריו, אביו שחזר הלום מוייטנאם, ספון בשתיקותיו, אימו המגוננת בקיצוניות, נושאת את טראומת אחיו הגדול האסיר, אירוע שהפך לאחד מהסודות המעיקים והאפלים במשפחתו של ארי.

ארי פגש בדנטה בבריכה, ילד השונה ממנו באופן קיצוני, המלא בשמחת חיים, בעל סקרנות ורגישות, המגלה עניין במספר תחומים לא שגרתיים, הוא מצייר, אוהב לשחות, לקרוא שירה וספרות.

ארי ודנטה יפתחו חברות מרגשת, באמצעותה הם יגלו את עצמם, ישקפו אחד לשני את המאוויים הכמוסים, את הפחדים והחששות, והגדרת מיניותם, הם ינסו לצלוח יחד את תקופת התבגרותם.

הרובד המפתיע והאיכותי של הספר הוא החיבור אל האמנות והציור בפרט, כמדיום המבטא חלומות ודימויים תרבותיים. היצירה הראשונה אותה מאזכר הסופר היא " ציפורי לילה " של אדוארד הופר, בה רואים דנייר אמריקאי בלילה. נוכחות בו ארבע דמויות בודדות, הצופה מביט בהן מרחוב חשוך דרך חלון ראווה גדול המואר בגוונים פלורסנטים צהובים וירוקים, מראה המקשר לאקווריום אנושי - בו המרחב כלוא ומלאכותי, ומדגיש את תחושת הניכור והבדידות האנושית.

הציור השני איתו מתכתב הספר, הוא "רפסודות המדוזה" של תאודור ג'ריקו, יצירה מונומנטאלית המתארת את הרגע שבו ניצולי ספינה טרופה מגלים באופק ספינה שלא בטוח אם היא רואה אותם. התמונה מנסה להראות את השורדים, קבוצה מעטה מאלו שהחלו את המסע בים, שבו האלימות האנושית והטירוף האדם התגלו בכל עוצמתם. אנחנו צופים מהצד, במחזה המתרחש בים, ההופך את פניו לאכזר, אפל ואלים. האם השחיינים הפכו לשורדים הנאבקים על חייהם ושפיותם ? איך זה קשור לספר, תצטרכו לקרוא אותו. (תודה לאורי שבזכותו נחשפתי ליצירה ).

תמיד תהיתי אם קריאת ספר נעורים היא חוויה משמעותית לאדם בוגר. הספר ארי ודנטה מגלים את היקום, הוכיח לי שזה אפשרי, הוא נגע בי במחוזות ילדותי, הוא החזיר אותי לרגעים שהתרגשתי, ולרגעי מבוכה ועצב שחשבתי שנשכחנו והודחקו. הפעם חזרתי לאחדים מהם בצורה מפויסת ולעתים בגעגוע. ארי ודנטה הקנו לי זווית מעניינת על יחסי הורים וילדים. הם גם העניקו לי ערך מוסף על ידי קישור בין הסיפור ליצירות אמנות מעניינות ומעוררות מחשבה לעולם הדימויים האישי שלי.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•רץ
ארי ודנטה מגלים את סודות היקום

ארי ודנטה מגלים את סודות היקום

בנג'ימן אלירה סאיינז

שמעתי על הספר הזה כל כך הרבה במשך חודשים לפני שקניתי אותו. מה שגרם לי לקנו אותו בסופו של דבר זה שהייתי בחנות הספרים במטרה לקנות ספר אחר בכלל, אבל אז שמעתי ילדה מספרת לחברה שלה כמה מדהים הספר הזה וזה שהיא הייתה עושה הכל כדי לקרוא אותו בפעם הראשונה. ישר החלטתי לקנות את הספר, ואין לי חרטות.
קראתי את הספר תוך יום אחד ונשארתי ערה עד בערך 4 לפנות בוקר בלילה של בית ספר בשביל זה, אבל פשוט לא יכולתי להפסיק.
ארי, או בשמו המלא, אריסטו (קראתי את הספר באנגלית שם קוראים לו אריסטוטל, אבל אני מניחה שבעברית זה אריסטו כי ככה מתרגמים את השם של הפילוסוף שעליו נקראה הדמות) הוא נער בן 15 שגר עם אימו ואביו בטקסס. מערכת היחסים שלו עם אביו לא מאוד טובה, אבל הוא יחסית קרוב לאימה שלו. לארי יש נטייה לבנות סביבו חומות ולהרחיק ממנו אנשים, אבל הוא מוריד את המגננות כשהוא פוגש את דנטה. נער אחר עם שם של פילוסוף, אבל חוץ מזה ומהיותו מקסיקני כמו ארי, הוא די ההפך המוחלט ממנו. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של ארי בפרקים קצרים שכתובים כל כך יפה. הדמויות כתובות כל כך יפה, ארי ודנטה בפרט. אנחנו, הקוראים, מתבגרים איתם ועל הדרך גם מתאהבים בהם.
הזדהתי עם הדמות של ארי בהרבה מובנים, ולא רק אני, אני חושבת.
אני זוכרת את הרוב אבל לא את הכל כיוון שקראתי את הספר לפני שנה בערך, אבל מעבר למה שכבר כתבתי, אני לא אחפור לכם סתם או אעשה לכם ספוילרים.
מה שכן אגיד בקצרה - זה אחד מהספרים האהובים עליי. אני ממליצה עליו בחום לכולם בכל טווח גילאים (כלומר, לא כל טווח גילאים, אבל בואו נגיד 12 ומעלה), אבל בעיקר לנערים ונערות בגילאים של ארי ודנטה, כלומר 15-16.
ואם אהבתם את הביקורת שלי והחלטתם לקרוא, קריאה נעימה :)

לפני 3 שנים•
★★★★★
•Lian
ארי ודנטה מגלים את סודות היקום

ארי ודנטה מגלים את סודות היקום

בנג'ימן אלירה סאיינז

אני מרגישה שאני כותבת את הביקורת הזו מהסוף להתחלה.

אני חייבת להודות שלא חיבבתי את ארי. אם הייתי נפגשת איתו במקרה בחיים האמתיים, לא הייתי מתחברת איתו. הייתי מתרחקת ממנו כמה שיותר מהר. לא היינו נעשים חברים.
אבל אני מעריכה אותו, בגלל שהוא מה שהוא, וגם זה בסופו של דבר תכונה נערצת. ארי אומנם לא בנאדם שהייתי אוהבת, אבל בתור דמות הוא דמות מעולה. מה שהופך אותו לכזה זו העובדה שהוא באמת מרגיש כמו בנאדם אמתי, שהיה יכול להתקיים, ולא רק ערמת תכונות שהסופר ערם. ארי קורם עור וגידים מולי, בכל דבר שהוא עושה וכל דבר שהוא אומר. במלנכוליה שלו, בגעגועים שלו לעבר שאינו מסוגל לזכור, בכעס הלא רציונלי שלו, באמביוולנטיות שלו (הו, אמביוולנטיות), בעובדה שהוא אוהב ושונא בו זמנית.
החיים יכולים להיות קשים כשאתה נער מתבגר בן שש עשרה, וזו עובדה שלא ניתן ולא רצוי להחליק מתחת לשטיח. אבל זה מה שזה.

כשארי ודנטה נפגשים, זה כאילו שתי פיסות הפאזל התחברו זו לזו. הם משלימים זה את זה. דנטה הוא כל מה שארי אינו, והחיבור ביניהם עוזר לשניהם לפרוח. הם נפגשים בבריכה הציבורית, בתחילת הקיץ, ודנטה מלמד את ארי לשחות. והם לא מתחברים בגלל ששניהם מקסיקנים, או בגלל שלשניהם יש שמות מוזרים (אביו של דנטה הוא מרצה לספרות, לרוע מזלו; אריסטוטל היה השם של סבו של ארי, ואין שום קשר לאריסטו הפילוסוף המפורסם). הם מתחברים כי שניהם בודדים.
והנה הדבר המדהים ביותר בבדידות - היא תמיד מחפשת לעצמה ידיד בדמותה.
לארי אף פעם לא היה חבר לפני דנטה. הוא לא בטוח שהוא בכלל יודע איך להיות אחד.

זה ספר התבגרות במלוא מובן המילה. זה ספר של חיפוש עצמי ובלבול וקשיים וחברות. והאמת היא, שאני יכולה להזדהות עם ארי יותר משנוח לי להודות.
הספר נפתח במילים "ערב קיץ אחד נרדמתי בתקווה שהעולם ישתנה כשאתעורר. בבוקר, כשפקחתי את עיני, העולם נותר כשהיה."
כשקראתי את השורה הזו, החלטתי שאני קונה את הספר הזה. כי בעצם, ככה אני מרגישה כמעט תמיד, לא? אני בעצמי מקווה שהעולם ישתנה כשאפקח את עיניי בבוקר.
הדבר שלא ארי ולא אני הבנו, הוא שהעולם אף פעם לא משתנה. זה תמיד אתה. רק אתה.
וארי באמת השתנה. ואולי גם אני. מה, לא?

ארי הוא הדמות הראשית בספר הזה. דנטה הוא דמות ראשית משנית, רק סיידקיק לגיבור שלנו. והסיבה שבכל זאת קוראים לספר "ארי ודנטה מגלים את סודות היקום", ולא "ארי מגלה את סודות היקום", היא שדנטה נוכח שם. בכל עמוד. בכל מילה. בין השורות. בתוך השורות. דנטה שם לאורך כל הספר, תמיד באחורי מוחו של ארי. הוא מלווה אותו צעד אחרי צעד, וארי לעולם לא היה מתבגר בצורה שהתבגר בלעדיו. זהו סיפור ההתבגרות של ארי, אבל דנטה הוא חלק ממנו.

זה לא ספר מושלם. אני אהיה כנה אתכם. הכתיבה לא משהו (אם כי יש לי תחושה שהבעיה היא בתרגום) והעלילה לא תמיד מתקדמת לאנשהו, וחלק מהרגעים די קיטשיים. ארי הוא לא מישהו שקל להתחבר אליו, כמו שכבר אמרתי, ולקרוא את הספר מנקודת המבט שלו יכול להיות חוויה מתסכלת לעתים. אבל בסופו של דבר אהבתי אותו. הוא היה כנה, ולפעמים זה כל מה שצריך כדי לכבוש אותי. חוץ מזה, חלק מהמשפטים בספר היו הברקות של ממש. חלקם ממש עשו לי צמרמורת. והיי, לא כל ספר צריך להיות יצירת מופת. לפעמים נעים לקרוא ספר שהוא רק מעט טיפשי, רק מספיק קיטשי, נדוש בדיוק במידה.

עוד דבר שלא דיברתי עליו עדיין, הוא אחיו של ארי. זו דמות שלא מופיעה בספר כלל, אבל עדיין נוכחת בו.
אחיו של ארי נמצא בכלא, כבר הרבה שנים, מאז שארי היה בן ארבע. ארי כלל לא זוכר אותו. הוריו לא מדברים עליו אף פעם, כאילו הוא מת. אין תמונות שלו בבית. כאילו מעולם לא היה קיים. ההיעדרות של אחיו נוטעת את חותמה בארי, ויש רגעים בספר שזה מרגיש כאילו כל חייו של ארי מסתובבים סביב האח החסר הזה. הקשר של ארי לאחיו היה אחד הדברים שהכי אהבתי בספר. זה היה עשוי נכון, והיה מרגש ונוגע בדיוק במידה. החיפוש של ארי אחר הדמות של אחיו עורר הזדהות בקלות. הבנתי אותו.

לבסוף, אני אכן ממליצה על הספר. רק אל תחפשו יצירת מופת, כי לא נדמה לי שזה מה שתקבלו.
ועוד דבר. שיר אחד התנגן לי בראש במהלך רוב הקריאה. אני ממליצה לשמוע אותו, כי הוא מעביר את האווירה של הספר די טוב לטעמי. הנה - https://www.youtube.com/watch?v=nmXtvLIf8YI

יום טוב אנשים! :)
נופר.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•no fear
ארי ודנטה מגלים את סודות היקום

ארי ודנטה מגלים את סודות היקום

בנג'ימן אלירה סאיינז

5/5 כוכבים
מאוד חששתי להתחיל את הספר הזה. הביקורות עליו היו מטורפות, האהבה הייתה ענקית וחשבתי שלא אוהב אותו, במיוחד בגלל שהרבה זמן לא קראתי ספר התבגרות שבאמת אהבתי.
אז כשהתחלתי אותו, סקפטית מעט, לא ידעתי אם אני אוהבת את הכתיבה או את הדמויות. אבל המשכתי.
לאט-לאט הבנתי כמה טעיתי בהתחלה כשחשבתי שהכתיבה פשוטה מדי.
המילים בספר הזה נבחרו בקפידה, כמו בפינצטה. הכתיבה שלו הייתה יפיפייה, מרגשת וכואבת.
בנוסף הדמויות. הסיפור מסופר דרך ארי, נער מתבגר בן חמש עשרה. ארי הוא לא מושלם. הוא מתנהג בדיוק כמו הרבה בני נוער עצבניים שלא יודעים איך להתמודד עם הרגשות שלהם. הוא כועס, הוא מתרגש, הוא לא מדבר יותר מדי. קל לא לאהוב את ארי כשמתחילים בקריאה. קל להאשים אותו בהתנהגות ובדרך שבה הוא מתנהג כלפי דנטה. אבל, באותו הזמן, קל להבין מאיפה הוא מגיע. רוב הספר פשוט רציתי לחבק אותו ולהגיד שהכל יהיה בסדר.
הספר עצמו הוא ספר התבגרות וגילוי עצמי. ארי ודנטה מתבגרים ועוברים חוויות בין גילי חמש עשרה עד שבע עשרה. בזמן הזה הם גם מגלים דברים על עצמם, על האחר ועל המשפחה שלהם.
נקודה חשובה שאהבתי היא שהספר הזה מאוד מרוכז סביב משפחה. במהלך העלילה לומדת המשפחה של ארי לשתף ולדבר, לגלות סודות שחשבו שיוכלו לשמור בסוד לנצח.
אבא של ארי מתמודד עם פוסט טראומה לאחר מלחמת ויאטנם ואמו לא מוכנה לדבר על אחיו הבכור שנכנס לכלא. ארי בעצמו מתקשה לדבר עם אחרים על אחיו ועל הוריו. הדרך שבה האנשים בספר הזה לומדים לאהוב אחד את השני מחדש היא פשוט יפיפייה.
דנטה בעצמו עובר לא מעט, אבל משום שהספר מסופר מנקודת המבט של ארי אנחנו פחות זוכים להבין באמת מה עובר עליו. דנטה במהלך הספר מגלה דברים בעצמו על הזהות המינית שלו, וקחו בחשבון שהתקופה בספר היא 1980. אז טריגר מסוים שכדאי לכם לדעת עליו (אם זה משהו שמפריע לכם מאוד לקרוא) זה אלימות הומופובית שיש בפרק מסוים בספר.
אז נכון, הספר הזה הוא רומן, אבל לא רק. הוא הרבה מעבר לזה. הוא עוסק בנושאים שכל כך קל להתחבר אליהם וכל כך נוגעים ללב. היו משפטים שחדרו לי ללב כמו חץ כשקראתי אותו.
וכשסיימתי לקרוא אותו, מיררתי בבכי.
לא כי הספר בהכרח רק עצוב, אלא כי התאהבתי בדמויות ורק רציתי שיהיה להן טוב. לא הפסקתי לחשוב עליו גם אחרי שסיימתי לקרוא אותו.
אז בקיצור, גם אם אתם לא חובבי ספרי התבגרות בזמן האחרון, תנסו את הספר הזה. הכתיבה נוגעת ללב, חדה ואמיתית. היא לא מייפה את המציאות, היא לא מנסה להראות את העולם ב1980 כמקום טוב יותר ממה שהוא באמת, הוא פשוט מראה אנשים שמנסים לגלות את עצמם ולאהוב את עצמם בתוך עולם שלא בהכרח רוצה לקבל אותם אליו.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•mirabella
ארי ודנטה מגלים את סודות היקום

ארי ודנטה מגלים את סודות היקום

בנג'ימן אלירה סאיינז

חד משמעית, זה ספר מתחכם. ואני לא מאוד אוהבת שספרים מתחכמים איתי. פה בספר הזה ספיציפית, ההתחכמות מרגישה לי מאולצת ומתאמצת לפעמים. למשל, הדמויות חוזרות אחת אחרי השניה בעקביות. זה כנראה אמור להיות עמוק ובעל משמעות נשגבת. לדעתי , זה סתם מוזר. תראו דוגמאות:

~~~
"מה אתה מתכוון לעשות היום?" זה נשמע כמו קריאת תיגר.
"אני מתכוון להצטרף לכנופיה."
"לא מצחיק."
"אני מקסיקני. זה מה שאנחנו אמורים לעשות, לא?"
"לא מצחיק."
"לא מצחיק," אמרתי. טוב, לא מצחיק.
~~~
"הכללים משתנים," אמרתי.
"הכללים משתנים," אמרה.
~~~
"כן, כן" אמרתי.
"כן, כן," הוא אמר.
~~~
"מוזר," אמר.
"מוזר," אמרתי.
~~~
"יותר מדי זיהום אור," אמר.
"יותר מדי זיהום אור," עניתי.
~~~

אוקיי, תאמינו לי כשאני אומרת שאלו רק טעימות. יש מלא חזרות מציקות כאלה. אבל הבנתם את הפואנטה.
בנוסף, העלילה די צפויה ולא חסר שם קיטשיות. והסוף גם אולי טוב מדיי - המשפט האחרון בספר כזה... לא יודעת. אני יכולה לחשוב על משפטים טובים יותר לסוף. וההורים של ארי מתחילים את הספר בצורה מסוימת, כשהאבא מנותק לחלוטין ושקוע בהלם קרב, ומסיימים אותו כהורים הכי תומכים ומבינים בעולם. תשמעו, תהליכים זה סבבה, אבל צריך להיות להם גורם! אנשים מבוגרים לא משתנים ככה סתם ביום בהיר רק בשביל לתרום לחיוביות של הסוף ><
אפרופו הורים, האמהות של ארי ודנטה דומות במידה הזויה 0.0

טוב, אבל למרות כל זה ,אני בכל זאת אוהבת את הספר הזה מאוד. הוא גרם לי להרגיש בעוצמה, הוא גרם לי לקרוא את העמודים האחרונים במהירות שיא ובמתח ולרצות שיהיה סוף טוב. וזה המדד - כשאתה רוצה מכל הלב שלדמויות יהיה טוב, סימן שאכפת לך מהן ושהן נגעו בך לפחות קצת. הדמות של ארי באמת נגעה בי, אני חושבת שהבנתי את המניעים שלו, למה הוא שונא פתאום בלי סיבה נראית לעין, למה הוא עושה את מה שהוא עושה. אז אני לא מתחרטת שקניתי את הספר הזה, הוא שווה קריאה שניה גם אם הוא לא מושלם.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•ריצ' רצ'
ארי ודנטה מגלים את סודות היקום

ארי ודנטה מגלים את סודות היקום

בנג'ימן אלירה סאיינז

"סוף טוב הכל טוב" זה משפט שלגמרי מגדיר את חווית הקריאה שלי בספר הזה.

עד בערך 50 העמודים האחרונים שלו, הייתי בטוח שהוא עומד להסתפק ב-4 כוכבים בלבד. סיפור העלילה היה טוב ומעניין בסך הכל, אבל לא ממש וואו. סיגנון הכתיבה אמנם היה מרווח והתאפיין בפרקים קצרים (הפרק הקצר ביותר מנה אולי 3 או 4 שורות, והארוך יותר אולי 3 או 4 עמודים) ובדיאלוגים קצרים (אבל ממש קצרים, כאילו לשני האנשים שמנהלים ביניהם את הדיאלוג, אין באמת כוח לדיאלוג הזה, ורק רוצים לסיים אותו... או שאולי לסופר אין את הכוח לדיאלוג?) - מה שבהרבה ספרים יכול להוות יתרון, בשל הקלילות הרבה והקצב הלא כבדים של הסיפור. אך בספר הזה, משום מה, הדבר די הציק לי, ואפילו הכביד עליי למרות הקלילות שיש בו לכאורה (הדבר בלט במיוחד בחצי הראשון שלו, בחצי השני כנראה קצת התרגלתי לזה). בקיצור, הוא היה יותר מדי אווירירי בשבילי...

אז מה קרה בסוף?
פשוט, כל מני נושאים נושאים שהספר דן בהם - משפחה אמריקנית עם שורשים מכסיקניים, סודות משפחתיים כמוסים ומוסתרים מהעבר של בני המשפחה, סיפור חברות מסקרן ומיוחד ומבלבל ומוזר בין שני נערים - השתלבו והתחברו להם כולם ביחד, לכדי סיום מרגש ויפה ומקסים, עם אפילו קטע אקשן קטן שקדם לו.

כמו שאמרתי - סוף טוב, הכל טוב.
ואפילו יותר מטוב - מעולה... ספר מעולה!

לפני 6 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
ארי ודנטה מגלים את סודות היקום

ארי ודנטה מגלים את סודות היקום

בנג'ימן אלירה סאיינז

יש לי ימים מיוחדים במינם, ימים שאני לא באמת יכולה לקרוא ספר, כי אני לא ממש יכולה לעשות משהו אחר.
בימים האלו, אני רואה את השלילי שבדבר, אני עייפה, ואני מרגישה ששום שעות שינה לא יגרמו לי לרצון באמת לעשות איזה משהו חוץ מסתם לשבת ולהתבטל, מצב שאפילו לספרים אני לא רוצה להתקרב.
אחרי יותר מידי זמן(שבועיים בלי ספר טוב זה הרבה זמן) שלא הרגשתי מנוחה עם עצמי, זה היה נהדר לקרוא ספר שאני יכולה להשאב אליו ולנוח.
זה מסוג הספרים האלו שאני קוראת, ואני נחה, לא משנה עד כמה העלילה מחמירה או פשוטה, אני נחה, ולא כי זה ספר מעבר, אלא פשוט כי הדמויות קלות להבנה, העלילה קלה להבנה, והכל מובן עד כאב.
קל להבין אותם ואני מבינה ודי בטוחה שהייתי במקומו של ארי במצבים שונים, למרות שאני בת והוא בן, ורציתי ספר כזה.
בהתחלה רציתי ספר עם סוף טרגי, רציתי להרגיש את הכאב העדין של לאבד דמות, וחשבתי שזה מה שיקרה פה, אבל זה לא קרה, אבל היה משהו טוב יותר.
היה סיפור פשוט.

כעיקרון נראה לי שאני עייפה כי אימצנו כלב, למרות שהיינו משפחה שמתאימה(וגידלה) חתול.
הרגשתי שכל העיניין הזה עייף אותי יותר מידי, ואפילו בימים שישנתי הרבה, התעוררתי עייפה, מאוד.
התעצבנתי בקלות מאנשים, חשבתי עליהם דברים רעים, ועלי, הרגשתי בדידות חונקת אותי ברוב היום בשיעורים, והרגשתי שאני כבר נותנת לעצמי לזחול לתהום של סתם מחשבות רעות, מה שממש אסור שיהיה בתקופה הזו של יא, עם כל המתכונות והבגרויות שמתקרבות בצעדי ענק.
אבל... הספר הזה נתן לי מנוחה, כמו שציינתי.
היו לי מצבים שרק קראתי שורה וחצי וחייכתי, הרגשתי קצת יותר אופטימית והיה לי חשק לנסות טיפה יותר בשלושת הימים האלו.

ארי ודנטה אלו דמויות די מיוחדות, הם הפכים כמעט מושלמים אבל גם לא, לכולם יש את היצר שכועס על הכל, שמבולבל ולא מבין מה קורה סביבו, ולכולם יש את הידיעה הברורה של מה שקורה, את הרגש שעוטף אותנו, ואת המעט ידע, וברור, הסכסוך ביניהם.
נראה לי הספר הזה דיבר הכי טוב על בלבול נעורים, זה דבר זוועתי ומכעיס שגורם להכל להראות רע ולא ברור, זה מעצבן וזה לא נותן נחת.
מצד אחד זה מרגיש לי רחוק, כי מרוב ייאוש אני מנסה להדחיק הכל ופשוט להמשיך הלאה, יהיה לי זמן בחופש ובצבא לדאוג לבנייה עצמית, עכשיו אני לא ממש יכולה להרשות לעצמי לנסות להכנס לתהום המחשבות שלי בתקופה כזו עמוסה.
ומצד שני זה מרגיש לי קרוב מידי עד כאב, שזו כנראה הסיבה למה באמת אהבתי את הספר, אני כל הזמן שומעת שהוא עשה זה והיא עשתה זו, ואני כל הזמן חשבתי אם הם ממהרים או אני איטית, אם זה בכלל יקרה לי, אני בכלל רוצה את זה, זה באמת שווה את זה, איך אזהה את זה. זה חור שחור, זה ברור לי, והיה לי נחמד לקרוא על מישהו שחופר עמוק בתהום הזה למצוא את עצמו.
מציאה עצמית כזו צריכה להיות בקצת יותר בספרים, עם עוד מציאות עצמיות שלא מומשו אבל כן קיימות, זה עוזר וזה באיזה שהוא מצב מנחם לדעת שאת לא חריגה במצב שלך.

גם מעבר לכל החלק שאני לקחתי ללבי, זה ספר נעורים פשוט, לא מסובך, לא מסתורי, חד וחלק, טוב, אולי קצת עקום, אבל הוא קליל, לא קשה להשאב אליו, וחבל לי שהוא נגמר כל כך מהר.

הוא מספר על פריחה מאוד איטית ועדינה אך מעורבת בקשיים של אהבה בין שני נערים מנקודת מבט של נער מתוסבך שלא יודע מה הוא רוצה מעצמו ומהעולם.
זה ספר לקרוא בימים רעים, עד כמה שאולי בתמונה הגדולה הוא לא כזה מיוחד, אבל זה ספר ששואב אותך לכמה זמן מהמצב סביבך, ולנוח, ונגמר עם עצב קליל כי בעצם עכשיו יהיה קשה למצוא ספר שיוציא אותך מהמצב המעיק, למרות שהסוף טוב.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•Drunk Reader
ארי ודנטה מגלים את סודות היקום

ארי ודנטה מגלים את סודות היקום

בנג'ימן אלירה סאיינז

הספר הזה מזכיר לי פצע פתוח.
אני ממש זוכרת את היום שקראתי אותו, הברזתי מהבית ספר (מגניבה) והלכתי לסיפרייה (פחות), חיפשתי ספר והכריכה משכה אותי. תכננתי לקרוא רק 2 עמודים כדי לראות אם הוא שווה שאילה ופשוט נשאבתי. הספרניות יצאו להפסקה, המנקה הגיעה ואני המשכתי לקרוא ולקרוא במשך שעות. מכיוון שלא היו ספרניות, לקחתי את הספר איתי הביתה (כן כן בלי לשאול), סיימתי אותו והחזרתי.
אין מילים לתאר את כמויות הרגש שארי ודנטה הציפו בי. כל פעם שאני נזכרת בספר הזה אני מרגישה שאני נחנקת מרוב עצב.. אני באמת לא יודעת למה הוא נגע בי כלכך. זה כנראה סגנון הכתיבה של בנג'מין שמפליא לתאר את התחבטויות הנפש של הגיבורים. מוטיבי הציפור, החלום, היד והתמונה פשוט מהממים.
מומלץ:)

לפני 9 שנים•איך שתרצו
דירוג
5.0
לפני 5 שנים

“5/5 כוכבים מאוד חששתי להתחיל את הספר הזה. הביקורות עליו היו מטורפות, האהבה הייתה ענקית וחשבתי שלא א”