היי! אוו מיי גאד, מה קורה? לא הייתי בסימנייה הרבה זמן. רשמית כבר אמרתי את מילות הפרידה שלי וארזתי את חפציי והלכתי. ואפילו לפני זה, עבר נצח מאז הפעם האחרונה שכתבתי ביקורת. טוב לחזור. מרגיש מוכר.
הבטחתי לעצמי שיום אחד אכתוב ביקורת על הספר הזה. הבטחתי שאעשה זאת לפני שאפרד רשמית מסימנייה. נו, נראה שאני אעמוד לפחות באחת משתי ההבטחות ;)

בכל מקרה. ההוביט. איזה ספר, הא?
זה ספר ילדים, ורואים את זה, מרגישים את זה. אבל זה לא אומר כלום עליו, לא באמת, כי הרי ילדים מרגישים בעוצמות אפילו חזקות יותר מאיתנו, לפעמים.

גיבור ספרנו, אותו הוביט בה' הידיעה, הוא בילבו באגינס. הוא הוביט די מבוגר, בן חמישים, שחי לו לבד במאורתו הנעימה והחמימה והמוגנת. חייו הם חיים שלווים שחולפים על מי מנוחות, ואי אפשר לתאר אותם במילה אחרת מלבד... נוחים. הוא אוכל שלוש ארוחות בוקר כל יום וקם באיזו שעה שהוא רוצה ויושב ומעשן מקטרת בחצר הקדמית ואומר בתמימות בוקר טוב לעוברים ושבים ומזמין אנשים להתארח בביתו בשעת התה. נוח לו. טוב לו. וכשהקוסם האפור גנדאלף מציע לו להצטרף להרפתקה (עסק מלוכלך ומבולגן לכל הדעות שגורם לאנשים לאחר לארוחת הערב) בילבו, באופן מוצדק, מסרב בתוקף.
אבל עם קצת שכנוע בצורת לחץ מתון, פגיעה בכבודו, הקנטות ושלושה עשר גמדים גסי רוח ביותר (עם תאבון בריא), קורה הבלתי יאומן, ובילבו מוצא את עצמו, כמעט נגרר כנגד רצונו, בתוך המסע.
עכשיו, שלא תטעו. למרות שההחלטה לצאת הייתה פזיזה ונמהרת ומנוגדת לשכלו הישר, ולמרות שהוא התחרט עליה רבות (עוד בבוקר המחרת, וגם הרבה בקרים אחר כך), היא אכן הייתה שלו. למרות שהוא בקושי הבין למה הוא מכניס את עצמו, בעצם, היא אכן הייתה שלו. למרות שהוא פחות או יותר צעד לתוך העסק כעיוור, הוא צעד מרצונו שלו, בדעה צלולה ובהסכמה מלאה (גם אם לא שלם עם עצמו). וזה משהו שחשוב לזכור, כי זה העיקר. הוא בחר את זה. ולא, אני לא אומרת את זה כדי לרמוז שאין לו זכות להתלונן שבא לו הביתה ושהוא עייף ורעב ונמאס לו (הוא עושה זאת הרבה לאורך הספר. עוד סיבה שאני יכולה להזדהות איתו). אני לא אומרת את זה בתור מין האשמה, בתור "אתה בחרת להיות פה, ידעת את הסיכונים, אתה הכנסת את עצמך לדייסה הזו ועכשיו אתה חייב לאכול אותה ואסור לך להתחרט ואסור לך להתבכיין ואסור לך להרגיש רע". אני אומרת את זה בתור הערצה. בתור הערכה, התרשמות. כי קל לומר שבילבו התגלגל עם האירועים שאליהם נכנס, שהוא זרם ואלתר תוך כדי, המציא את דרכו בזמן שהלך. שהוא היה פסיבי בסיפור.
והוא לא. הוא לא היה פסיבי בשום שלב. לבחור לצאת להרפתקה דורש כוח, זה דורש חוזק, זה דורש אומץ.
לבחור בדרך הקשה, במיוחד כשאתה רגיל ללכת בדרך הקלה כל חייך, דורש אומץ.
ובניגוד לדעה הרווחת, אני לא חושבת שבילבו נהיה גיבור רק באמצע המסע. אני לא חושבת שהרגע ההירואי ביותר שלו היה כשהציל את החבורה מהעכבישים, או שחרר אותם מהכלא של האלפים, או התמודד אחד על אחד עם גולום, או אפילו כשהתעמת עם הדרקון. הרגע ההירואי ביותר שלו היה כשרץ אל מחוץ לביתו, כשאפילו הממחטה שלו לא עליו, והצטרף למסע למרות פחדיו.
(כמו שאומרים, אומץ הוא ההתמודדות עם הפחד, לא ההיעדר שלו.)

אני עומדת להיות קומונרית שנה הבאה. אני עומדת לדחות את השירות הצבאי שלי בשנה, ולצאת לשנת שירות. אני עומדת להדריך חניכים בתנועת הנוער שלי, לצאת לטיולים, לגור בקומונה עם חברי גרעין, ולעשות עוד מיליון דברים אחרים, שכל אחד ואחד מהם מבעית בעיניי. ההחלטה לצאת לשנת שירות לא הייתה פשוטה או קלה עבורי. למעשה, אם הייתם שואלים אותי לפני פחות משנה אם אצא לשנת שירות בתנועה שנה הבאה הייתי מגחכת ואומרת שאין סיכוי. אם הייתם שואלים למה, הייתי מפרטת לכם רשימה של סיבות (זה קשה, זה מתיש, זה מאתגר, זה לא מתגמל, אני שונאת טיולים, אני מפחדת להדריך ולגלות שאני מדריכה נוראית, אני לא יודעת להתמודד עם ילדים, בטח שלא קבוצות גדולות, אני לא רוצה לגור עם עוד שניים עשר אנשים, פחות או יותר זרים בינתיים, אני מפחדת שאף אחד לא יאהב אותי שם, שלא ארגיש שייכת, שאטעה בכל מה שאעשה, שלא ארגיש בנוח, שיהיה לי רע, שאסבול ...) אם תשאלו אותי היום אם הפחדים הללו התבדו או השתנו, אני אומר שלחלוטין לא. כלל וכלל. למעשה הרשימה נשארה זהה לגמרי, רק שהשם שלה אחר. במקום "סיבות למה לא לצאת לשנת שירות" קוראים לה עכשיו "קשיים להתגבר עליהם בשנת שירות". ותראו, אני לא מנסה להגיד כאן שאני מושלמת. אני לא מנסה להגיד שאני אמיצה יותר או טובה יותר, חלילה, כי לקחתי את הבחירה הזו. אני לא אומרת שמי שלא יוצא לשנת שירות הוא אדם פחות טוב, או פחות חזק, או שום דבר בסגנון. יש הרבה מאוד הרפתקאות שונות לעבור ולכל אחד מאיתנו יש דרקון אחר עם אוצר אחר להתעמת איתו. אבל המסע שלי, ההרפתקה הגדולה שלי, שתבחן את כל יכולותיי וכל מה שחשבתי והאמנתי לגבי עצמי, תהיה זו. אני יודעת את זה, כי מימיי לא חששתי יותר מדבר כלשהו. והדבר ממנו אתה פוחד יותר מכל, זה הדבר שאתה צריך לעשות. זה מה שאתה צריך לצלול לתוכו, ראש קודם (כמו שאומר המשפט, צריך לרוץ אל תוך הפחדים שלך, לא לברוח מהם).
ואני עומדת לרוץ ישר לתוכם, כמו בילבו באותו בוקר. כי בכנות, ואומרת את זה מישהי שקראה מספר בלתי נתפס של ספרי פנטזיה ומכירה עשרות גיבורים הרואיים, בילבו באגינס הוא הגיבור שלי. הוא המודל שלי לאיך גיבור צריך להיות. ואני שואפת כל יום - כל. יום. - להיות כמוהו. להידמות לו אפילו במעט.
להתגבר על הפחדים שלי כמוהו, להתעלות על עצמי כמוהו, לנפץ כמוהו את כל המסגרות שסגרתי עצמי בהן והגדרות שגידרתי סביבי והתבניות ששמתי את עצמי בהן וכל הדברים שחשבתי על עצמי והאמנתי שאני - לנפץ אותן ולתת לעצמי לגדול לדברים שלא האמנתי, להפוך למישהי שלא חשבתי שאני יכולה להיות. לצאת מאזור הנוחות שלי כמוהו.
כי החיים שלי כל כך נוחים, בכנות! ואני לא מתכוונת מבחינה פרקטית, מעשית (כי בכנות, איך החיים שלי יהיו נוחים בלי נהג פרטי שעומד לרשותי 24/7, אספקה של פיצה לכל החיים, וביטול של כל חודש אוגוסט, או לפחות הוצאה של מזג האוויר בו מחוץ לחוק) אני מתכוונת מבחינה רגשית. אני לא לוקחת סיכונים, אני נשארת בדרך המלך, אני דובקת בשגרה, יש לי מושג ברור למדי למה לצפות כל בוקר. אין לי דילמות ענקיות או משברים שהם לא משברים פנימיים. העולם שלי (פחות או יותר, כמובן) נינוח.
ועכשיו אני הולכת לשקשק אותו כמו כדור זכוכית שנהפך על ראשו, וכל השלג נופל למטה (כלומר למעלה) כשהנפש שלי מתנערת ומסירה את האבק ומגלה מי היא כעת, היום, מתחת לשכבות של השנים.
(תראו את נופר, מדברת כאילו היא בת חמישים בעצמה. במושגים של הוביט, אני פחות או יותר בגיל של פיפין משר הטבעות. אני עוד צעירה, אני יודעת. ועומדות להיות לי, בתקווה, הרפתקאות רבות וטובות, אחרות, אחרי זו שתבוא שנה הבאה. אני אקח את כולן כשיגיעו, כל אחת בתורה. אני אנפץ את התבניות כל פעם מחדש. אני לא אחכה שגנדאלף יבוא לקרוא לי. אני אצא לחפש אותו בעצמי.)
כי כשבילבו ניפץ אותן, את כל האמונות שהאמין על עצמו, כל המחשבות שחשב על עצמו, כל הדעות שהחזיק בנוגע לעצמו - כשהוא ניפץ את כולן, הוא גילה שהוא מסוגל להיות כל כך הרבה יותר. כל כך הרבה יותר משמישהו אי פעם האמין.

זה, בפשטות, סיפור על הוביט קטן שחי חיים קטנים, ולא ידע שיש לו נפש גדולה עד שהוא לא ניסה לפרוץ את אזור הנוחות שלו. זה סיפור על הוביט שיצא להרפתקה וחזר שונה. ואם טרילוגיית שר הטבעות היא על הכוח שיש בדברים הקטנים והפשוטים של החיים, ההוביט הוא על הכוח שיש באנשים קטנים. בכל אחד מאיתנו, בעצם. על לתת לעצמך הזדמנות, על לאתגר את עצמך, על להשתנות. אף אחד לא האמין בבילבו, לא שלושה עשר הגמדים ולא הוא עצמו. רק גנדאלף - ביכולות הכישוף הכבירות שלו - זיהה את הזרע שהסתתר בתוכו וחיכה לצמוח.
בכל אחד מכם - מאיתנו - יש זרע. רק תשקו אותו, רק תנסו, ותראו איזה דבר נפלא יקרה.

*

נו, ובמילים יפות אלו אפרד מכם. זה קצת מצחיק, בעצם, איך שרציתי לכתוב ביקורת על ההוביט ובסופו של דבר כתבתי ביקורת בעיקר על עצמי XD נראה שיש דברים שבאמת לא משתנים.
להתראות אנשים! היה תענוג לכתוב עבורכם פעם נוספת. תזכרו את בילבו, ואת הלב הקטן והטוב שלו. תצאו להרפתקה או שתיים, מי יודע מה יקרה? :)
שלכם,
נופר.

מישהו פה באתר אמר פעם, שספרים אוצרים בתוכם את מי שהיית כשקראת אותם לראשונה, כמו פרחים מיובשים.
אני הופכת עכשיו את הדפים ורואה בבירור את הפרח היבש שהוא היא. יש לה עיניים גדולות, וכל עולמה התמוטט עליה לפני פחות מחודש. עבור מישהו אחר זה אולי לא ייראה גדול כל כך, אבל בשבילה זה היה עצום. בשבילה זה היה כמו מקדח שקודח בבטנה ומרוקן אותה מבפנים, עד שהיא הייתה חלולה.
היא הייתה מסתובבת בימים ומרגישה את החור הפעור הזה בבטן, ובלילות היא הייתה מנסה לבכות, אבל הדמעות לא יצאו. הן לא רצו. ולמה להן באמת? בחוץ היה כל כך הרבה פחד... ובפנים היה להן המון מקום, כי הרי כבר לא היה שם שום דבר אחר.
וככה זה נמשך. החופש הגדול התערבל לתוך עצמו מסביבה, כמו מערבולת של חול שחנקה אותה. ואז, בשעתה הקשה ביותר, היא פגשה את פרסי ג'קסון.
והוא הציל אותי.

הרבה אנשים פה אוהבים את פרסי ג'קסון כי זה ספר טוב. אני אוהבת אותו כי אין לי ברירה אחרת. כי אתה לא יכול אלא לאהוב את מי שהיה שם בשבילך כשאף אחד אחר לא היה. אני אומרת פה הרבה שפרסי ג'קסון הוא הילדות שלי, אבל זה לא בדיוק נכון. קראתי אותו כשהייתי בת 12, לפני ארבע שנים בדיוק (אל תתפסו אותי על היום, אבל זה היה בתחילת החופש הגדול.) וכבר כמעט הייתי בגיל ההתבגרות אז, כך שאי אפשר באמת לומר שגדלתי עליו או משהו.
יותר נכון לומר גדלתי איתו. אומנם הוא התבגר בחמש שנים בזמן שעבר, ואני רק בכמה שבועות, אבל מבחינה נפשית הייתי אז בתקופה הכי רגישה ועדינה שלי, בדיוק רגע אחרי שבר ושנייה לפני שאני מתאחה וצומחת מחדש.
ואני לא יכולה להגיד שאני לא יודעת איפה הייתי היום בלעדיו, כי ככל הנראה הייתי בדיוק באותו מקום. ואני לא יכולה להגיד שהוא המתיק את הזמנים הרעים, כי הוא לא, וכי החודשיים האלה היו הגרועים בחיי גם אחרי שקראתי אותו.
אבל לטוב ולרע, הוא היה שם. בין הידיים שלי, ובתוך הלב שלי, וכשקראתי אותו לא הרגשתי לבד.

ואני לא עומדת לומר שזה ספר מופת, כי אם להיות כנה - זה לא.
אבל זה ספר מהנה וקריא ומצחיק,
וזה ספר חמוד עם רעיון מעולה ודמויות מדהימות,
וזה ספר עם כתיבה מדהימה ושמות מעולים לפרקים,
וזה ספר שמשאיר אחריו טעם של עוד,
וזה ספר שבאים אחריו ספרים טובים באותה מידה,
וזה ספר שעושה לך חמים בלב כאילו אכלת אמבורסיה,
וזה ספר סוף סוף הגיוני שהדמויות לא מתאהבות בו בשנייה הראשונה שהן נפגשות (תודה לאל),
וזה ספר שנכנס ללב של מיליוני אנשים, ומיליארד סינים לא טועים, נכון?
וזה ספר שיותר מהכל, גורם לך להרגיש בבית.

ניסיתי לפני כמה שנים להקריא אותו לאחותי. הגענו ממש לפרק שהוא מגיע למחנה, ושם נשברנו. אני גיליתי במהלך הניסוי המלבב שאחותי היא היפראקטיבית כשזה מגיע לקריאה, והיא גילתה... טוב, היא גילתה מה הדרכים הכי טובות לגרום לי להתמוטטות עצבים. בכל מקרה, מאז אותו מאורע הספר נשאר בחדר שלה, על כל צרה שלא תבוא, אולי היא אפילו תקרא אותו, ולפעמים כשאני רואה אותו שם, על המדף שלה, עובר בי רעד נעים שזועק אליי "כאן את שייכת! כאן טוב לך!"
ובאמת שם טוב לי. ותמיד יהיה לי, על כל מקרה.
וזו הסיבה שאני אוהבת את פרסי ג'קסון.


נ.ב
במהלך כתיבת הביקורת הזו אני לובשת את חולצת מחנה החצויים שלי. זה לגמרי במקרה, אני נשבעת לכם.

הספר פותח בהקדמה קצרה (שכותרתה היא, בתרגום חופשי, "ניגוד"). לאחר הכותרת הזו בא משפט שבעיקרון אומר כך – הקדמה (באנגלית הקדמה והיכרות הן אותה מילה) היא כאשר אתה מכיר אנשים, אבל כריסטופר רובין וחבריו כבר מוכרים לנו, ועכשיו הם כאן כדי לומר, בעיקרון, "גוד-ביי".
והנה, כבר אני מרגישה כאילו תקעו לי אגרוף בחזה. התחלתי את הספר בשיעור אנגלית, כשהמורה לא הסתכלה, אבל הסגרתי את עצמי די מהר. הייתי צריכה ממש להיאבק בדחף לקרוא בקול "לא!" ואני רק בשורה הראשונה.
אבל איך אפשר להאשים אותי?! איך יכולתי שלא? הרי הם מנחיתים עליי ככה, בלי שום הכנה, את המילה הנוראית הזו – "גוד-ביי"!
לא רוצה לומר גוד-ביי.
לא רוצה.

~

גם לי, כמו לכריסטופר רובין, היו חברים קטנים כאלו כשהייתי צעירה. חבורה של בובות מכל מיני גדלים ומינים, והייתי משחקת איתן שעות. היו לי בובה של תינוקת אנושית, וכאלו של חיפושית ודבורה שבאו ביחד, ובובה של כלבה חמודה ושעירה בשם בובו, שהייתה הפו שלי, ודינוזאור כחול בשם דינו שאהבתי כל כך, ונזרק כאשר התלכלך מהשפתון האדום של אחותי, ועוד כאלו שאינני זוכרת עוד וכנראה גם לא אזכור שוב לעולם. וכל כך אהבתי אותם בילדותי, את כולם, ואת בובו בעיקר (היא עדיין שמורה איפשהו במעמקי המגירה שלי. אני בטוחה שגם כריסטופר רובין לא נפטר מפו). אבל לאט לאט, ככל שהזמן עבר, התחלתי לשחק איתם פחות ופחות. ובלי ששמתי לב היו לי דברים מעניינים יותר לעשות. וככה זה קרה, לא בבום ולא ביום אחד, אלא התרחקות איטית וארוכה.
ומעציב אותי כל כך שכעת, גם כשאני מנסה חזק, אני בקושי מצליחה לזכור את השמות שלהם, וגם זה רק של שלושה מתוכם, כשבובו, שלא נחשבת, ביניהם.
אולי לכן הספר הזה פוגע לי בנקודה רגישה וכואבת. כי למעשה כבר בתחילת הספר מזהירים אותנו שכריסטופר רובין מתחיל להתרחק מחבריו הקטנים, ומתחיל למצוא דברים חדשים שעליו לעשות, ומתחיל לשכוח מפו ומהשאר. ואני יודעת שזה נקרא חלק מההתבגרות, ושזה דבר טוב, ונורמאלי... אבל כואב לי כל כך.
וכבר באותו יום, בערב, בסביבות הפרק השלישי, השתטחתי במיטה של אמא שלי וביקשתי להקריא לה את אותה הקדמה (סליחה, ניגוד). והיא אומנם לא ממש הבינה את כל מה שהקראתי, כי דווקא באנגלית כבר עקפתי אותה מבחינת אוצר מילים, אבל היא ראתה שזה מסעיר את נפשי. ואכן תוך רגע פרצו ממני המילים בשטף, ונאמתי לה ברגש רב על חוסר הצדק שבדבר, על חוסר נכונותי להשלים עם העובדות הללו, ועל כך שאינני מאשרת לפו להיפרד, ולספר להיגמר.
אינני מאשרת.
כי אני יודעת שזה חלק מההתבגרות, ושזה נורמאלי ובסדר לחלוטין, שזה דבר טוב, אבל זה פשוט כואב כל כך.

למעשה, תכננתי לכתוב את הביקורת הזו כבר הרבה זמן. אבל דחיתי את זה עוד ועוד, כי ידעתי שברגע שאכתוב אותה זה יהיה כמו להודות, להודות שהספר נגמר.
ולעשות את זה לא רציתי.
אבל הנה, אני מודה, מרוצים? הוא נגמר. והוא לא יחזור. וכך גם כריסטופר רובין.

~

בניגוד להרבה מהאנשים, לא קראתי את הספר הזה כשהייתי קטנה. כמובן, ידעתי מי זה פו הדב, ואפילו הייתה לנו כרית שלו בבית שאחותי התחננה להוריי לקנות פעם, ולאמא שלנו היו שלושה ספרי פו הדב של תינוקות, כאלה שמנציחים בהם מה הייתה המילה הראשונה שלך ובאיזה תאריך התיישבת לבד בפעם הראשונה ומתי התרחשה התספורת הראשונה שלך. אבל אל הספרים עצמם, או אפילו אל הסרטים המצוירים של דיסני, מעולם לא נחשפתי.
ואני לא יודעת למה בדיוק, אבל משהו בער בי לקרוא את הספר הזה. בערה שקטה ואיטית שהתחילה לפני הרבה זמן אבל רק בשנה האחרונה התחילה ממש לשרוף. אז השגתי את הספר. בתרגום החדש, של דן מישר. אחרי כמה עמודים החלטתי שהוא לא ממש לרוחי, אבל עיון קצר בתרגום הראשון קלע עוד פחות לטעמי, וכך גם התרגום השלישי. אז חיפשתי אותו בשפת המקור. ומצאתי. וזה נעם לי כל כך, לקרוא אותו. עד כדי כך שכשסיימתי אותו, הלכתי מיד לספרייה ולקחתי את הבית בקרן פו, גם אותו באנגלית, זאת אף על פי שלא התכוונתי לקרוא אותו כשרק התחלתי את פו הדב.
והנה, אני פותחת ומוצאת מולי את ההקדמה, הניגוד הזה, וקוראת את המילה הנוראית הזו שמתחילה בגוד ומסתיימת בביי.
ולא מעכלת.
כי מילא זה שהספר מסתיים. כל ספר מסתיים בסופו של דבר. זה כואב אבל אפשר לחיות עם זה. הצרה היא שלא רק אני עוזבת את היער הקסום, אלא גם כריסטופר רובין.
לפי ויקיפדיה, בגיל תשע כריסטופר רובין מילן, עליו מבוסס כריסטופר רובין, הלך ללמוד בפנימייה. אולי לכן הוא לא יכול היה לחזור ליער הקסום יותר. כי בסופו של הספר הוא הבטיח לפו שהוא יחזור, וביקש שפו יחכה לו, ושפו יבין – לא משנה מה יקרה. ופו, בהיותו דב-עם-מעט-מאוד-שכל, לא ממש הבין מה הוא אמור להבין, ועל מה כריסטופר רובין מדבר. אבל הוא הבטיח, כי הוא כזה סוג של דב. ואני יודעת, עמוק בלב שלי, שכריסטופר רובין לא עומד לחזור. שכשהוא יחזור הביתה, בחופש הגדול, שנה לאחר מכן, הוא כבר יהיה בן עשר, והוא יהיה מבוגר מדי, ופו ימשיך לחכות לו במקום הקסום שלהם במעלה היער, אבל הוא יחכה לחינם.
כי כריסטופר רובין הולך לו להתבגר, וכשאתה מתבגר, אתה לעולם לא שב להסתכל אחורה. וכשם שאני נטשתי את חבריי הקטנים, אחד אחרי השני, עד שבסופו של דבר אפילו היקרה בהם נשארה לה לבד במגירה, לנצח יושבת שם בחושך ומחכה שאוציא אותה ואשחק איתה שוב – כך גם כריסטופר רובין ינטוש אותם לטובת חברים חדשים. זה סופם של צעצועים, כי הם מסמלים את הילדות, וסופה של הילדות היא להיגמר.
אבל גם אם אני יודעת את זה, וגם אם אני מקבלת את זה ומבינה את זה, זה עדיין כואב לי.
כל כך כואב להתבגר.

~

פו הדב הוא בשבילי ילדות, אפילו אם קראתי אותו אחרי שכבר השארתי אותה מאחוריי, ואולי בעצם משום כך.
הייתי יכולה לדבר כאן שעות על פו ועל פיגלט ועל כריסטופר רובין ועל כל החברים הקטנים הללו, שהם חברים שלי לא פחות משהם שלו, ועל כמה שטוב הלב שלהם והנחמדות שלהם וטיפשות שלהם מחממים את לבי. הייתי יכולה לדבר על כל אחת ואחת מההרפתקאות שלהם במשך שעות, כי אני אוהבת כל אחת ואחת, כל סיפור, כל פרק, כל מילה.
אבל לכל דבר יש סוף. לביקורת הזו, לילדות, ולפו הדב.
אם כך.
אפילו שזה כואב לי, מאוד מאוד כואב לי – גוד ביי.


נופר.

יש לי הרבה דרכים להתחיל את הביקורת הזו.

1. יש לי רשימה, שאני שומרת במסמך במחשב, שבה כתובים לי הרבה שמות של ספרים. אני קוראת לה "רשימת הספרים הקטנים שאהבתי ואני רוצה לזכור". ובקטנים, אני לא מתכוונת לקצרים. אני מתכוונת לספרים שחיבבתי, שנהניתי מהם, אבל שלא הותירו בי חותם מאוד משמעותי. רוב הספרים כאלה, בינינו. מילת המפתח שם היא "אני רוצה לזכור". כי את רוב הספרים שאני קוראת אני לא אזכור בעוד חמש שנים. הרשימה הזו היא דרך להנציח אותם. אני לא רושמת שם את הספרים הגדולים, את אלו שהשפיעו עליי בצורה בלתי נשכחת, כי את אלה אזכור גם ככה. אני לא כותבת את גנבת הספרים, או את צלה של הרוח, או את בנות פנדרוויק. אני לא כותבת את הסדרות כמו הארי פוטר ופרסי ג'קסון. אני גם לא כותבת את הספרים שלא הייתי רוצה לזכור. ספרים ששעממו אותי או שהיו בזבוז זמן, ספרים שהכאיבו לי. אני לא רושמת את אשמת הכוכבים או את הזקן בן המאה שברח מהחלון ונעלם. אני לא רושמת את אגדה או את משחקי הרעב.
בעל זבוב נמצא לי שם, ברשימה הזו. רשמתי אותו כשהייתי קצת אחרי אמצע הספר, כי חיבבתי אותו, וכי הוא היה כמו רוב הספרים, ספר שאהבתי ואני חוששת שאשכח.
אבל עכשיו אני תוהה אם באמת הייתי צריכה לרשום אותו. יש לי מין תחושה כזו, שאותו אני עומדת לזכור.

2. יש ספרים שאני כותבת עליהם ביקורת כי יש לי משהו להגיד עליהם. אנקדוטה שקשורה אליהם, דמויות שאני רוצה לדון בהם, המלצה חמה, קטעים שנגעו ללבי. ויש ספרים שאני כותבת עליהם ביקורת פשוט כי אני צריכה. אני אפילו לא חושבת האם אני רוצה לכתוב עליהם או לא. אני מרגישה שאני חייבת להם את זה.
כי אני יודעת שיש כאלה באתר שכותבים על כל ספר שהם מסיימים. אבל אני לא ככה. אני כותבת רק על חמישים אחוז מהספרים שאני קוראת. ועל רובם אני כותבת בגלל הסיבה הראשונה. אבל יש מעטים שבהם אין בשבילי שאלה. אני חייבת להם את זה. צלה של הרוח, מצרפי המקרים, הנסיכה הקסומה, דירק ג'נטלי, ועוד רבים. משהו בספרים האלה עשה לי כל כך טוב, שאני מרגישה שאני צריכה להחזיר להם טובה. שאני צריכה לשתף בנוגע אליהם. שמגיע להם את זה.
עברו שבועיים מאז שסיימתי את הספר. לקח לי הרבה זמן לסדר לעצמי את הדברים בראש. אבל מעולם לא פקפקתי בכך שאתיישב מתישהו ואכתוב עליו. והנה אני, סוף סוף. אני פורעת את החוב.

3. במהלך הקריאה, שאלתי הרבה אנשים האם הם קראו אותו ומה הם חשבו עליו. נתקלתי בתגובות חצויות. חצי לא הבינו מה אני רוצה מהם, ומעולם לא קראו בעל זבוב. חצי קראו, או ראו את הסרט, ואמרו במפורש שהוא לא מצא חן בעיניהם. הם גם הגיבו בתמיהה כשאמרתי שאני דווקא מחבבת אותו. עלתה להם על הפרצוף מן הבעה של "את רצינית? את מחבבת את הספר הזה? מה לא בסדר איתך? זה ספר על ילדים שרוצחים אחד את השני, למען השם!"
אבל באמת חיבבתי אותו. וככל שהעמודים התקדמו חיבבתי אותו יותר ויותר. ולא הצלחתי להניח אותו מהידיים. הוא היה מונח סגור על השולחן בזמן השיעורים, וכל פעם שילדים התחילו להתפרע קצת והיו שתי דקות בהן המורה ביקשה שקט, אני הספקתי לגמור עוד עמוד וחצי. משהו בו הפנט אותי, כבר מהעמוד הראשון. ולא הבנתי - ואני עדיין לא מבינה - איך אנשים לא מוצאים בו מה שמצאתי אני, איך הם לא רואים מעבר.

4. עברו כבר שבועיים מאז שסיימתי אותו. ובשבועיים האלה, כל פעם שפתחתי ספר אחר הרגשתי משום מה אשמה.


יש הרבה דרכים בהן יכולתי לפתוח את הביקורת הזו, אבל בחיי שאין לי מושג איך לסיים.
כי לסיים את הביקורת יהיה קצת כמו להגיד שלום לספר, לספר שאני עדיין לא מוכנה להיפרד ממנו. אולי אף פעם לא אהיה. וזה לא בגלל המסר הפסימי שלו על טבע האדם, שאותו אני עוקפת בקלילות כי עודני מאמינה בטוב, ובתקווה תמיד אאמין. זה לא בגלל כל המוטיבים שמהם אפשר לעשות מטעמים בשיעור ספרות. אני לא יודעת למה זה.


5. בשבועיים האחרונים הסטטוס שלי היה "איבדתי אמונה באנושות #בעל_זבוב"
אבל לא איבדתי. אם כבר, הספר הזה חיזק את האמונה שלי. כי גם אם בני אדם עלולים להפוך את גן העדן שלהם לגיהינום בעצמם, אני מאמינה שעוד אפשר לתקן. ותמיד יהיה אפשר. לפני כמה ביקורות והרבה הרבה זמן אמרתי שהבעיה שלי היא שאני תמיד שוכחת שאפשר לתקן. ובאמת יש לי נטייה לשכוח זאת. אבל בזכות הספר הזה, מעתה, אני נשבעת לזכור.


אני אזכור.

כשאני חושבת על זה, תמיד נדמה לי שאני אמות צעירה.
כמובן, לא נדמה לי שאני אי פעם אמות בכלל - העובדה שאני יודעת שזה חייב לקרות מתישהו לא אומרת שאני מרגישה את זה באמת, שאני מפנימה את זה - אבל עד כמה שהמוות שלי לא מסתדר לי בראש, יש משהו שלא מסתדר לי יותר.
להתבגר. להזדקן. שוב, בחושים ההגיוניים שלי אני יודעת שזה יבוא, אבל לדעת משהו ולהרגיש אותו זה לא אותם הדברים. אתם מבינים על מה אני מדברת? כשאני מנסה לצייר לי בראש תמונה של עצמי מתבגרת, ומוצאת עבודה קבועה, ומתחתנת, ומביאה ילדים - התמונה הזו מסרבת להתיישב לי במוח. אני לא מצליחה באמת לראות את זה קורה. אם אני מתאמצת חזק, אני יכולה לראות את עצמי בצבא, ואפילו באוניברסיטה, אבל לא רחוק יותר.
ויחד עם זאת, אני גם באמת לא מצליחה לראות את עצמי מתה. כולם יודעים שהם ימותו בסופו של דבר, אבל כמה מאיתנו באמת מעכלים את זה?
אתם מבינים על מה אני מדברת, הנערים מביניכם? על חוסר היכולת לראות את עצמך בעתיד? אתם מרגישים את זה גם, או שזו רק אני? ואני הרי יודעת שלא יקרה מצב בו אני סתם פתאום אפסיק להתבגר, כמו פיטר פן. כך שאחד משני המצבים ההם, שמסרבים להסתדר באותו קו במוח שלי, יקרה. או שאני אמות, או שאני אתבגר.
והכי גרוע זה, שאני לא בטוחה מה מביניהם אני מעדיפה. כן, למות בגיל צעיר אומר להפסיד הרבה, אבל זה גם אומר להפסיד הרבה מהדברים הרעים. זה אומר להתחמק מכל מה שאני מפחדת ממנו. מאחריות, ממחויבות, מהרגע בו כבר לא אוכל להשתמש בהורמונים בתור תירוץ לבלבול שלי.
אמא שלי אומרת שהגיל בו אני כרגע הוא הגיל הכי יפה. אני ממש לא מרגישה שזה גיל יפה, לא עם כל ההורמונים, הבלבול, הפחד, הלחץ, הרצון להשתלב, חיפוש התשובות, ושוב בלבול.
אבל אני מאוד אתאכזב אם יום אחד, כשאהיה מבוגרת, אגלה שהם צדקו, ושמפה זה רק מדרדר.

סאם, גיבורת הספר, לא צריכה לדאוג מכל זה. היא מתה, בתאונת דרכים בדרך הביתה ממסיבה, ביחד עם החברות, ביום האהבה, בעודה בת 18. היא מעולם לא עשתה סקס, היא מעולם לא עשתה בנג'י, היא מעולם לא אכלה ביצי דגים, היא מעולם לא הרוויחה כסף משל עצמה, היא לא עשתה מיליון דברים ועכשיו גם לא תעשה. היא לא אמרה להורים שלה מספיק שהיא אוהבת אותם. היא לא הסתכלה מספיק על אנשים אחרים, על החיים שלהם. היא לא עזרה מספיק לאנשים שיכלה לעזור להם. ועכשיו זה מאוחר מדי.
או שבעצם...?
כי אף על פי שהיא מתה, שהיא יודעת בוודאות שהיא מתה, היא מתעוררת למחרת בבוקר במיטה. או שבעצם, לא בדיוק למחרת. היא מתעוררת שוב לאותו יום, היום שתמיד יהיה היום האחרון בחייה, ויש לה הזדמנות אחת אחרונה לעשות משהו משמעותי עם עשרים וארבע השעות האלו. ואז היום חוזר על עצמו שוב. ואז שוב. ולא משנה כמה היא מנסה, בסוף היום היא מתה.
או שאולי בעצם המטרה בכלל לא הייתה להציל את עצמה?

יש לספר הזה מוסר השכל מאוד ברור - תעשה טוב, תתחשב באחרים, לכל אחד יש השפעה עצומה על הסובבים אותו שהוא אפילו לא מודע אליה, השתמש בה לטובה.
אבל מה שבי אישית נגע יותר היו הדמויות. הן לא היו מושלמות, אבל הן היו אמיתיות וכנות.
קראתי ביקורת אחת שאומרת משהו בסגנון:
"סמנתה וחברותיה הן ביצ'יות מניאקיות שלא מודעות לעצמן. ואי אפשר שלא לאהוב אותן."
וזה נכון. אני לא יודעת לגבי אחרים, אבל אני אהבתי את ארבעתן, את סאם ולינדזי, ואלי ו(רגע, חוזרת לספר לבדוק, למרבה הבושה שכחתי את שמה)אלודי.

אהבתי את זה שהן היו רעות קצת, והמציאו שירים על ילדה לא מקובלת ושרו אותם כל פעם שהיא עברה לידן, אבל בו זמנית הן גם היו שם אחת בשביל השנייה, לכל צרה וכל מצב, והן היו שם עם אהבה. אהבתי את זה שהן לא היו מלכות כיתה מהסוג המושלם, שתמיד נראות מתוקתק, עם שביל של בושם ובנים שמאוהבים בהן ובנות שמזדנבות אחריהן. הן היו בנות אדם אמיתיות, שצוחקות על דברים גסים ומשתכרות ומשפריצות שוקו מהאף מרוב צחוק.
יותר מהכל, לפי דעתי, זה ספר על חברות. חברות בין ארבע בנות, שאפשר בקלות למצוא בעולם האמתי. חברות שבה שומרים את הסודות אחת של השנייה, ולא מדברים על דברים כואבים, כמו אמא אלכוהוליסטית או נטייה להשאיר את רוב האוכל בצלחת. חברות שבה לא צריך לדבר כל הזמן על הדברים החשובים, וזה בסדר גם רק לשבת ביחד ולצחוק. רק לשבת ביחד ולגלגל שיחות סרק ושיחות חולין חסרות משמעות. רק לשבת ביחד.

אהבתי את איך שכל יום היה מעט שונה מקודמו, והיו בו רגעים רעים ורגעים טובים, ורגעים שהיית רוצה לזכור. ועל אף יום לא הייתי רוצה לוותר במקומה של סאם. אף אחד מהם. ואיך שכל יום, כל יום שלנו, הוא יום אחד שבו אנחנו קרובים יותר למוות, אבל גם יום אחד בו אנחנו קרובים יותר לאדם שהיינו רוצים להיות.


אני מתחילה להיות קיטשית. אבל זה יום האהבה, כך שמותר לי. רק רציתי להגיד את מה שאמרתי. אני אלך עכשיו.
להתראות! :)

הדרך הלאה היא הולכת
מסף הדלת למורד,
הרחק מכאן היא מתמשכת
ואם אוכל - איתה אצעד.
אפסע בצעד קל וטוב
עד כי אמצא נתיב רחב
בו נפגשים שבילים לרוב
והלאה - לא אדע עכשיו.


***

אחרי שסיימתי לקרוא את ההוביט, קניתי בכנס עולמות את הטבעת האחת. היא הייתה יפה, איכותית, החריטות שלה היו נכונות, השרשרת עליה הייתה תלויה הייתה נוחה ואיכותית, המחיר היה מציאה, באמת שחשבתי ששיחקתי אותה עם הקנייה הזו. ענדתי אותה לעיתים קרובות ותמיד הרגשתי כאילו אני אוצרת סוד כמוס כשהיא תלויה על צווארי, כאילו הייתה טבעת קסמים אמתית ובזכותה המזל הטוב ישכון לצידי לנצח. כשהתחלתי את קריאת שר הטבעות מצב העניינים לא השתנה, אף לא כשהבנתי כשהטבעת בעצם רעה. המשכתי לענוד אותה, וכעת אף יותר, גם במהלך קריאת הספר הראשון, השני, וחצי מהשלישי.
אבל כשהגעתי לתחילת החלק של סאם ופרודו בספר השלישי, גיליתי שאני לא מצליחה יותר לענוד אותה בלי להרגיש אשמה. הרי סאם ופרודו התאמצו כל כך הרבה, ועברו תלאות כה רבות כדי להשמיד אותה, והנה אני מתהלכת לי איתה על צווארי, כאילו היא מקור לגאווה? shame on me.
כמובן שהתחושה הזו הייתה מטופשת להחריד מצדי, מאחר וזו לא הטבעת האמתית, וסאם ופרודו הם דמויות בדיוניות.
עד כדי כך היו הספרים הללו חזקים.

אתמול סיימתי, בשעה טובה, את הספר האחרון בסדרה. הייתי בסלון, וזו הייתה שעת ערב, ואמא שלי ואחיותיי בדיוק ראו הישרדות. ואני התייפחתי. התייפחתי כמו ילדה קטנה. ולא זלגו לי דמעות, אפילו לא דמעה אחת, אבל לא הצלחתי לשלוט ביבבות שנמלטו מפי, אחת אחת, אחת אחת.
ואחרי כמה רגעים אמא שלי שמה לב לרעש המוזר הזה ברקע, ושאלה למה אני בוכה, משהו עצוב קרה? והיא התכוונה לספר, כי כמובן שהיא כבר מכירה אותי בשלב הזה. ואני רק נענעתי בראש. מישהו מת? היא שאלה. ואני נענעתי בראש, ואמרתי "טוב, בערך," אבל זו לא הייתה הסיבה שבכיתי (אם כי טכנית, מאחר ולא היו דמעות, זה באמת נחשב רק התייפחות). הסיבה לא הייתה שפרודו עוזב, או שגאנדלף עוזב, או שבילבו עוזב, או שהחבורה התפרקה, או שסאם נשאר לבד (עם רוזי קוטון והבת שלו). הסיבה לא הייתה שהם עוזבים זה את זה, אם כי גם זה היה עצוב מאוד. הסיבה הייתה שהם עוזבים אותי.
הטרילוגיה הזו היא, בלי שום תחרות בכלל, הדבר שלקח לי הכי הרבה זמן לסיים אי פעם. את הספר הראשון התחלתי לפני מעל לשנה. אז נכון שקראתי 15 עמודים ביום, בממוצע, בימים שכבר קראתי, ונכון שבין הראשון לשני עברו לפחות שלושה חודשים, ונכון שבאמצע הספר השלישי עשיתי פעמיים הפסקה של חודש, כל אחת, ונכון שלא היה נדיר אם היה עובר שבוע שלם בו התקדמתי אולי עשרה עמודים, ונכון שלקחתי את הזמן, בצורה מזעזעת, ונכון, הכל נכון. אבל עדיין. מעל לשנה מהחיים שלי הקדשתי לספרים האלה, בערך. וכבר התרגלתי למשקל שלהם בתיק שלי. וכבר התרגלתי אליהם כל כך. ועכשיו לעזוב.
לעזוב את הארץ התיכונה. לעזוב את הפלך. את רוהן, וגונדור, וריבנדל, ויעראופל, ולותלורין, ואפילו מורדור.
ואני כל כך אתגעגע, לכל צעד ושעל אני אתגעגע.
הלכנו ביחד כל כך הרבה, ההוביטים האלה ואני. מסע ארוך עברנו יחד. אולי הארוך והמייגע ביותר שהיה לי מימיי. אבל שווה את זה. כל כך שווה את זה.

אני אתגעגע לגימלי ולגולאס, שלימדו אותי שחברות היא הכוח החזק ביותר, ושהיא יכולה להתגבר על כל ההבדלים.
אני אתגעגע לארגורן, הפסען האהוב, שלימד אותי שלא כל זהב יש לו זוהר.
אני אתגעגע לגאנדלף, שלימד אותי מהו ערכה של סבלנות ואמונה במטרה, אף כי הגאנדלף הענייני שנגלה לעינינו בטרילוגיה פחות חביב עליי מאשר הגאנדלף הלבבי של ימי בילבו. גאנדלף ההוא, שעשה מדי פעם הופעות קצרות אפילו בשעה האפלה של תקופת מלחמת הטבעת, לימד אותי להאמין בעצמי, כי אין דבר שאני לא יכולה לעשות.
אני אתגעגע למרי, מריאדוק ברנדיבק, שלימד אותי שאתה לא חייב לעמוד בצד ולהשקיף, אלא יכול לקחת חלק פעיל בהתרחשות, גם כשהמצב נראה עגום.
אני אתגעגע לפיפין, פרגרין טוק, שלימד אותי מהו ערכה של אופטימיות ונפש עליזה, ועד כמה גדול האור מהחושך. תמיד ראיתי בו את גלגולו האמתי של בילבו, והוא באמת קרוב משפחה שלו מצד אמו, בצורה כלשהי. הוא גם הדמות השנייה האהובה עליי.
אני אתגעגע לפרודו, שלימד אותי כיצד לשאת בעול, לא משנה עד כמה כבד הוא, ושזה בסדר לשחרר דברים, להרפות מהם. לפעמים צריך לאבד דבר מה כדי שאחרים יוכלו להמשיך להחזיק בו.
ואחרון חביב, אני אתגעגע לסאם, סאמוויז גמג'י, ההוביט בעל הנפש האדירה והחזקה ביותר. אין לי די מילים להתחיל להודות לו, אין לי די מילים לתאר אותו, את ההוביט האמיץ והנפלא הזה. לכן אוותר מראש. אני לא יכולה לעמוד במחשבה שאשכח דבר מה לגביו. סאם הוא בשבילי הגיבור האמתי, לא משנה מה כתוב או לא כתוב בשירים.
אני אתגעגע לכל מילה, ורק מצטערת על המילים שאהבתי ולא הספקתי לחרוט במוחי, מאחר והאפשרות שאי פעם אקרא את הטרילוגיה הזו קריאה חוזרת היא בעלת סיכויים שווים לסיכוי שאי פעם אבין למה טולקין הרגיש צורך כה גדול לתאר במפורט כל עץ מזורגג שעל צד הדרך. הבנו טולקין! הארץ התיכונה יפה בעונה הזו של השנה! אני לא צריכה לדעת איך נראה גרגר האדמה שליד הנעל של פרודו! הבנו! ג'יזס.

יש קסם בשר הטבעות, ואני שמחה שעברתי עם הדמויות את המסע על כל אורכו. מאושרת שיכולתי ליטול בזה חלק. אבל עצובה על שהמסע נגמר.
להתראות, הארץ התיכונה, וכל ברואיה! אני אמשיך לחשוב עליכם לעיתים קרובות. אני מאחלת לכולם שימצאו בספרים הללו משהו דומה, ואף טוב יותר, לזה שמצאתי אני בהם.


ולבסוף, ראיתי לנכון לחלוק אתכם ערמת עובדות אקראיות שגיליתי אחרי חרישה מעמיקה בששת הנספחים שצירף טולקין לספרו השלישי.

1. מור אומר חושך או אפלה או שחור בשפת האלפים. לכן מוריה (מור-יה) זה הר האפלה, או ההר השחור, ומורגול (מור-גול) זה קסם אפל, ומורדור זה... משהו עם אפלה או חושך, נו.
2. הפרשי הגילאים בין ארבעת ההוביטים הם די גדולים. כמה גדולים?
בואו נגיד שפרודו בן 22
אז סאם יהיה בן 10
מרי בן 8
ופיפין בן 0
כן, יש פער של 22 שנה בין פרודו לפיפין. בחיי שלא יכולתי לנחש.
3. לסאם היו, במהלך חייו, 13 ילדים. שמעתם נכון. כשאמרתי את זה לידיד שלי הוא די נדהם, והדבר הראשון שיצא לו היה "מה, הוא דוס?!"
אגב, הוא קרא להם על שמות פרודו, מרי, פיפין, בילבו, אבא שלו המפסט, אשתו רוזי (הם קראו לבת על שם האמא. אנשים היום לא עושים את זה.) ועוד כמה.
4. הבן של פיפין - פרמיר. הוא קרא לו פרמיר D: - התחתן עם הבת הבכורה של סאם, אלנור. אווו זה כזה חמוד!
5. לאחר סוף האירועים בספר, שנים רבות מאוד לאחר, לגולאס וגימלי הפליגו יחדיו לארצות שמעבר לים.
6. סאם היה ראש העיר 7 פעמים רצוף, וכל פעם כזו נמשכה 7 שנים.
7. שמו של סאם - סאמוויז - הוא בעצם כינוי, שטולקין "תרגם" מהוביטית לאנגלית. בהוביטית, משמעות כינויו הייתה "חצי חכם", ולכן סאמ-וויז. סאמי חכם. לא צריך לציין שבעיניי סאם הוא הרבה יותר מרק חצי חכם.


כמו כן, אני שמה פה קישור לפארודיה של היליווד שואו על שר הטבעות, במנגינת השיר הידוע "לט איט גו" מפרוזן. לא הפסקתי להקשיב לזה בימים האחרונים.
https://www.youtube.com/watch?v=1wNnbMCrtZg
וגם את התמונה המדהימה הזו
http://i.imgur.com/E2zAjfw.jpg

להתראות! להתראות טולקין. ותודה על שלקחת אותי איתך לצעוד בשביל הזה, שהוביל אותי מסף הדלת אלי מורד.

בדיחה ששמעתי מהקומונר שלי -
איש אחד רצה למצוא את הכלב הכי גדול בעולם
האיש טס לאסיה לפגוש את הכלב, ושהוא הגיע הוא ראה כלב בגודל שלו , והוא שאל אותו: "אתה הכלב הכי גדול בעולם?" והכלב ענה: "אומנם אני גדול, אך יש יותר גדול ממני באירופה"
האיש טס לאירופה לפגוש את הכלב, ושהוא הגיע הוא ראה כלב בגודל כפול 2 ממנו , והוא שאל אותו: "אתה הכלב הכי גדול בעולם?" והכלב ענה: "אומנם אני גדול, אך יש יותר גדול ממני באמריקה"
האיש טס לאמריקה לפגוש את הכלב, ושהוא הגיע הוא ראה כלב בגודל בית , והוא שאל אותו: "אתה הכלב הכי גדול בעולם?" והכלב ענה: "אומנם אני גדול, אך יש יותר גדול ממני באפריקה"
האיש טס לאפריקה לפגוש את הכלב, ושהוא הגיע הוא ראה כלב בגודל בניין, והוא שאל אותו: "אתה הכלב הכי גדול בעולם?" והכלב ענה: "אומנם אני גדול, אך יש יותר גדול ממני באוסטרליה"
האיש טס לאוסטרליה לפגוש את הכלב, ושהוא הגיע הוא ראה כלב בגודל של כל רוסיה, והוא שאל אותו: "אתה הכלב הכי גדול בעולם?" והכלב ענה: "אומנם אני גדול, אך יש יותר גדול ממני באנטרטיקה"
האיש טס לאנטרטיקה לפגוש את הכלב, ושהוא הגיע הוא ראה כלב בגודל כל אסיה, והוא שאל אותו: "אתה הכלב הכי גדול בעולם?" והכלב ענה: "אומנם אני גדול, אך יש יותר גדול ממני באוקיינוס האטלנטי"
האיש טס לאוקיינוס האטלנטי לפגוש את הכלב, ושהוא הגיע הוא ראה כלב בגודל כל כדור הארץ, והוא שאל אותו: "אתה הכלב הכי גדול בעולם?" והכלב ענה: "אומנם אני גדול, אך יש יותר גדול ממני בחלל החיצון"
האיש טס לחלל החיצון לפגוש את הכלב, ושהוא הגיע הוא ראה כלב בגודל כל העולם, והוא שאל אותו: "אתה הכלב הכי גדול בעולם?" והכלב ענה: "כן"

***

הספר הזה הוא סוג של הקבלה לבדיחה הזו. זו בדיחה אכזרית שמטרתה למרוט את עצבי השומע עד שהוא כבר מתחנן לפאנצ' ליין, ואז, סוף סוף, אחרי כמה דקות שבחיי בדיחה הן כמו אלף שנה, להגיע לפאנצ' ליין, ולגלות שהפאנצ' הוא שאין פאנצ'. מחרפן, באמת. הוקומונר שלי סיפר את זה אפילו יותר מעצבן, וגם עשה עם הידיים את הגודל של הכלב, והוסיף כל מיני דברים שאפשר להוסיף לבדיחה בקול ולא בכתב, וזה היה מחרפן פי שתיים כי חיכיתי שהוא יגמור כדי להחזיר את האוזניות לאוזניים ולהמשיך לשמוע שירים. מחכה מחכה ולא נגמר. לעזאזל איבדתי את זה שם.
והספר הזה, אתה מחכה כל הספר כדי לשמוע את שורת המחץ, לשמוע את הפתרון של החידה, את התשובה לשאלה של כולנו. וכשהיא סוף סוף מגיעה אתה מבין שהתשובה הזו, שהפאנצ' ליין, היא בכלל לא הפאנצ' ליין האמתית של הבדיחה. של הסיפור. שזה לא מה שמשנה. שמה שבאמת משנה כבר עבר, ולא קלטנו שזה היה חשוב עד שכבר לא הייתה לזה משמעות, ופתאום נוחתת עלינו הרגשה עייפה, כבדה, מתישה, ורק בא לנו הביתה.

הספר כולו מתרחש בבר, בהופעת סטאנדאפ בנתניה. הוא מתחיל כמו הופעה רגילה, מצחיק, מהנה, אבל יש חידה שעומדת שם בקצה הבר, בצללים, וגורמת לי להיות דרוכה. ומדי כמה רגעים אנחנו מקבלים הצצה, בלי שביקשנו, לאפלה האמתית שמאחורי אור הזרקורים הזה, שבתוך האיש עם הפנים הצוחקות האלה, וזה מפחיד. ואז הכל מדרדר, ופתאום אנחנו נשאבים לסיפור שלא רצינו לשמוע, מקבלים הצצה לנפש של מישהו שלא רצינו להציץ עליה, וכמובן שאפשר לעזוב, כמובן, אבל אי אפשר להרים את הרגליים הרצפה, את העיניים מהספר, חייבים לחכות לשורה התחתונה, לפאנצ', והוא לא מגיע.
לא מגיע.
עד שכן.
וכמו שאמרתי, אז אני מבינה שהוא בכלל לא מה שחשוב.
לא דירגתי את הספר, כי אני לא מצליחה להחליט מה דעתי עליו. מצד אחד אהבתי אותו, מצד שני לא נהניתי ממנו, מצד שלישי הוא מעניין, מצד רביעי הוא סדיסט, מצד חמישי הוא מצחיק, מצד שישי הוא מתיש, מצד שביעי הוא מרשים, מצד שמיני הוא מטריד, מצד תשיעי הוא מהפנט, מצד עשירי הוא מעיק.
כל כך מעיק.
ואני לא יודעת איך לאכול אותו. איך לאכול את דובלה. איך לאכול סיפורים כמו שלו. ועצוב לי עליו. עצוב לי נורא, ולא ברור לי אם אפשר לעזור לו. וקשה לי עם הפואנטה של הספר, עם הפואנטה שאין פואנטה. כי אם אין פואנטה, מה הטעם? מה הטעם לספר לנו את זה?
לאורך כל הספר אנשים ממשיכים לקום וללכת מהמופע, ואני לא מצליחה לגרום לעצמי להאשים אותם. יש לי מין תחושה שאם הייתי גם אני שם, בבר החשוך, במקום בבית החמים והרחוק, גם אני הייתה הולכת. כי מי רצה את זה? מי ביקש את זה? על זה שילמתי כסף?
לא רציתי את זה.
לא רציתי לדעת את זה.
את הכאב הזה.
לא רציתי להרגיש את הכאב של מישהו אחר כל כך קרוב אליי. לא רציתי.

אז מה כבר יש להגיד? אני עדיין חלוקה בתוך עצמי. תקראו אם בא לכם, ותחליטו בעצמכם. אני עייפתי.

***

ארנב אחד נכנס לבר, ניגש אל הברמן ואומר לו "תגיד, יש לכם מיץ גזר?"
הברמן אומר לו שאין להם מיץ גזר.
הארנב אומר תודה והולך.
למחרת הוא חוזר שוב ושואל "תגיד, יש לכם מיץ גזר?"
הברמן אומר שוב שאין להם.
הארנב אומר תודה והולך.
למחרת הוא חוזר שוב ושואל את אותה שאלה.
הברמן מתעצבן ואומר לו "עוד פעם אחת אתה שואל את זה אני תולה אותך!"
הארנב הולך וחוזר למחרת.
הוא שואל את הברמן "תגיד, יש לכם חבל?"
"לא."
"אז יש לכם מיץ גזר?"

אני לא מאמינה ששוב נפלתי למלכודת של דוד ריק.
ברצינות, אנשים. הבנאדם כותב ספר, התחלה של סדרה, ולפי ההיכרות שלי איתו זו גם תהיה סדרה של חמישה ספרים מינימום, ואני פשוט הולכת וקוראת את זה. מיד. כשזה. יוצא.
ועכשיו, מה? עכשיו נשארתי תקועה כאן, לא בדיוק במתח מטורף אבל בהחלט בתיאבון בריא לעוד, ונידונתי לחכות שנה שלמה עד שהספר הבא יצא. אם אני אקרא באנגלית כלומר, אחרת זה עוד חודש-חודשיים ><
לא ציפיתי עד כמה חלקים מסוימים ירגשו אותי, לא ציפיתי עד כמה הספר יצחיק אותי, וגם זו הייתה טעות מצידי, כי התנהגתי עם הספר הזה כמו טירונית גמורה. מה איתי? אני הרי מכירה את הטרול הזקן. הייתי צריכה לצפות את זה.
הייתי צריכה לצפות את זה.

אח, איזה טרול רשע!
אי אפשר להגיד שהספר נגמר במתח עצום, אבל הוא בהחלט נגמר בצורה שגרמה לי לרצות להתגלגל על הצד, לשלוף מהשולחן את הספר הבא בסדרה שלקחתי מבעוד מועד מהספרייה, ולהתחיל לקרוא.
חבל שהוא יוצא רק עוד שנה. אעא.

בכל מקרה, הנקודה שלי היא שמי שחשב שריק ריידן איבד את זה, יכול לחשוב שוב. וזה מעולה, כי יש לו עוד כמה ספרים להוציא, וזה מעולה, כי הוא אחד הסופרים האהובים עליי.
חשוב לי לציין שוב רק עד כמה הספר הזה מצחיק. אני לא רוצה לעשות לכם אובר-הייפ חלילה, אבל תסמכו עליי שהוא באמת מצחיק עד כדי כך. רבים וטובים הם הספרים שגורמים לי לגחך או לחייך, והם באמת מצחיקים, אבל הספר הזה גרם לי להתגלגל מצחוק בקול, צחוק שמרעיד את קירות הבית. וזה לא ביטוי. אני רצינית לגמרי. כל פעם שקרה משהו מצחיק בספר (וזה קרה בערך אחת לעמוד) הייתי צוחקת בקול. ואת הצחוק הכי טהור שלי, לא הצחוק שיוצא לי כשאני עצבנית, שנשמע כמו הצחוק של אחותי, או צחוק מרושע לאיד. צחוק מתגלגל שגרם לאמא שלי להביט בי מזווית העין במבט שיש לאימהות כשהילדים שלהם נהנים.
מהשמות המושלמים של הפרקים, עד למשפטי המחץ הקטנים שמגנוס מפזר (כן, בראש שלי הוא מגנוס, אפילו שבעברית תרגמו למגנס. אני קוראת את זה בראש שלי כמו ו' נעלמת.) הכל קורע.

אין לי הרבה מה להגיד, לא בלי שאעשה ספוילרים.
זה ספר קלאסי של ריק. הוא מצחיק, הוא מותח, יש בו הרבה קרבות והרבה כמעט-מוות והרבה מפלצות שמעורבות בתקריות הכמעט-מוות, יש שם אפילו כמה חברים ישנים שקופצים לביקור ומתנהגים בדיוק כמו עצמם, יש בו אפילו רגעים שיגרמו לכם להגיד "אוו" מתוק כזה ולהרגיש את הלב שלכם נמס.

ספר מעולה. אהבתי. אני אלך עכשיו. פיס, איימ אאוט. ביי.



(קרדיט לצבע טרי # הביקורת הסודית)

תראו מה זה.
בנאדם מקבל תשעימים ומאיות במבחנים, קורא ספרים של מבוגרים לפני גיל 15, מאובחן כמצויין (דרגה מתחת מחונן, בייסיקלי אותו דבר, נשמע הרבה פחות מרשים), חושב ברמה מעט גבוהה יותר משל שאר הכיתה שלו - וחושב שהוא חכם.
והנה מגיע הספר הזה ואומר - "וואלה, לא."
אם בא לכם להרגיש מטומטמים ומאחרים להתפתח, מטילדה זה הספר בשבילכם. הוא יגרום לפרופסורים בפיזיקה לפקפק באינטליגנציה שלהם. ולא עוזר שכתבתי אינטליגנציה לא נכון והגוגל תיקן לי את זה שוב.

בכל מקרה, כמו שוודאי הבנתם, מטילדה היא ילדה גאונה. עד כמה גאונה? שמעו את זה:
א. בגיל שלוש היא ימדה את עצמה לקרוא
ב. לפני גיל חמש היא כבר קראה דיקנס. דיקנס, למען השם. וגם ג'יין אייר וגאווה ודעה קדומה, וספרים כבדים כאלה שאני לא הצלחתי לקרוא ממרום שש עשרה שנותיי. דאמ איט איתה!
ג. בגיל חמש היא יודעת בע"פ את לוח הכפל (הלוח של 12 על 12 למקרה שתהיתם) ויכולה לחשב ברמה של מחשבון, ובמהירות של מחשבון, מספרים גדולים מאוד. אני בגיל הזה רק למדתי מה זה שלוש ועוד ארבע. ואת לוח הכפל (של 10 על 10) לא ידעתי בע"פ עד כיתה ה'!
ד. היא כותבת חמשירים. פאקינג חמשירים.
ה. גם האינטליגנציה הרגשית שלה מפותחת ברמה שלא מתאימה לילד בן פאקינג חמש (כתבתי אינטליגנציה נכון לפחות הפעם. יש.)
ו. ברצינות. היא מתנהגת כמו אדם בן שניים עשר לפחות. היא ילדה בת חמש. אבל היא כל כך רגישה וקשובה וכאלה. וואו.
ז. את כל זה היא עשתה לבד, לגמרי בעצמה. ההורים שלה הם חרא של הורים, מזניחים ועל גבול מתעללים, ולא אכפת להם בגרוש מהילדה שלהם. היא לימדה את עצמה הכל.
ח. שוב, אני חייבת לציין שהילדה הזו בת חמש וחצי מקסימום. משהו כאן כל כך לא נורמאלי שאין לי מילים בכלל.


זה נחמד לקרוא ספרים מפעם. היום אף אחד לא היה קורא ספר כל כך מופרך, לא כזה שנכתב בימינו. היו לועגים לזה, או הופכים את זה לספר סאטירה. אבל לא. מטילדה הוא ספר רציני לחלוטין. לא רציני כלומר שאין בו הומור, אלא רציני כלומר סיפור שמתיימר להיות ריאליסטי ואמתי.
הדמויות שבו מוקצנות ומופרכות עד אימה. אף הורים כאלה מתעללים לא היו רשאים לגדל את הילדים שלהם בשלב הזה, ואף מנהלת מחרידה כמו גברת שכחתי-את-שמה-כי-הוא-היה-ארוך-מדי לא הייתה רשאית להמשיך לנהל את הבית ספר המחורבן. לעזאזל, היו מכניסים אותה לכלא או משהו, זה אשכרה תקיפה והתעללות בילדים, התעללות פיזית ואלוהים יודע שהתעללות מילולית, מה שהיא עושה שם. והיא אמורה להיות המבוגר האחראי. אלוהים ישמור.
הדרך שבה כל הדמויות בספר מוקצנות להחריד - טובים הם טובים ורעים הם נבלים מושחתים - ושבה העולם מחולק לשחור ולבן, גורמת לך לחשוב. כי הרי העולם האמתי לא ככה. והוא אינו רק ילדים ומבוגרים, טובים ורעים, שחור ולבן. הוא הכל מהכל, ולא תמיד אתה יודע מה נכון. אני מרגישה כך במיוחד בימים אלו, כשההורמונים המשתוללים שלי מכריזים עליי בתור בת נוער, והתודעה שלי והמוח שלי והגוף שלי כאחד מתחרפנים (מחשבה מצחיקה - דמיינו את מטילדה בעוד עשר שנים, בתור בת נוער. מעניין).
אם היה לי כוח הייתי מפרטת עכשיו את סוגיית השחור-לבן-אפור, אבל למען האמת אין לי כוח.
אבל כן מגיע לספר הזה שאדון בו עוד קצת, כי הוא היה הספר הראשון מזה הרבה זמן - יותר מדי - שהשאיר אותי ערה עד אחת בלילה.
אם הייתי רוצה לעשות קישור לעולם האמתי - העולם שבו אנחנו חיים, והעולם היחיד שבעצם משנה לנו באמת - הייתי מדברת על יום רבין שמתרחש היום. מאוד קל לעשות את הקישור, גם אם מעט גס. האלימות של המנהלת שלהם - אלימות - יום רבין. הנה הגענו, נסיעה קצרה.
אבל ספרים הם לא רק גשר לעולם שלנו. כלומר הם כן, אבל כמו כל גשר, אפשר לחצות אותו לשני הכיוונים. אפשר לקשר אותם אלינו - ואפילו מומלץ לעשות זאת - אבל אפשר גם לברוח אליהם, והם יקבלו אותך אל תוכם בחיבוק רחב ידיים וללא כל שיפוטיות.
ולמען האמת, זה מה שאני רוצה לעשות כרגע.
כי העולם לפעמים מעט דפוק. לא, בעצם הוא כל הזמן מעט דפוק. בעצם הוא דפוק לחלוטין. לא, גם זה לא נכון. לא לחלוטין. רק כמעט.
אבל יש בו דברים שלא דפוקים בכלל. חיוך כנה של אדם שטוב לו. שוקולד. מיטה חמה בסוף יום קר. גשם שמתחיל לרדת בדיוק כשאתה בוכה. חיבוק שמתאים בדיוק, שבו כתפיים וראש מתחברים כמו בפאזל. בובות פרווה עם עיניים נוצצות. ציפורים שעפות מפה לשם בסתיו ובאביב, בחץ או בשורה, או סתם כך בקבוצה מבולגנת. רוח שמצננת את הזיעה בגב, כשמורידים את התיק בסופו של טיול ארוך. הכוכב השני מימין לירח. ריח של לחם טרי. ורגעים נדירים של צלילות, שבהם אתה יודע פתאום מה אתה רוצה ומה אתה עושה ולאן מועדות פניך ומה עליך לעשות. והעולם צלול וברור וטהור כמו פיסת זכוכית או אגם מים, כמו להרכיב פתאום משקפיים אחרי שנים בהן ראית לא טוב. דמעות שמתייבשות על הלחיים ואתה לא טורח לנגב. חבר טוב. מים שנוצצים על גבי תות. העיניים של אדם אהוב.
יש דברים שלא דפוקים כאן בכלל. וטוב לחיות כאן. אבל מדי פעם טוב לברוח.
לברוח אל מטילדה, ואל העולם הברור שלה, שבו רעים נענשים וטובים זוכים בגמול, שבו רצון טוב ואמונה בעצמך יכולים לעשות הכל. שבו הבעיות היחידות הן כאלו חיצוניות, שאפשר לפתור.
ואולי בעצם זהו לא רק עולמה של מטילדה, אלא עולמם של כל הילדים בני החמש? אולי הכל בעצם כן פשוט כל כך, ורק אנחנו ערבבנו שחור בלבן בטעות וסיבכנו את הכל?
כך או כך, זה לא משנה. נכון לעכשיו ככה הוא העולם, בין אם נאהב זאת ובין אם לאו. אבל תמיד יש לנו לאן לברוח, וזה הכי חשוב.
טוב לברוח. אבל גם טוב לחזור. חייבים בסיומו של דבר לחזור. צריך לזכור את זה.

יום טוב לכם, חבריי-הטיפשים-כמוני-בהשוואה-למטילדה! אל תתנו לגאונה המזורגגת הקטנה הזו לערער לכם את הביטחון העצמי. כולכם חכמים. ואם אי פעם תפקפקו בזה, פשוט תזכירו לעצמם יתרון אחד חשוב שיש לכם על פני מטילדה - היא דמות בדיונית, ואתם לא. :)



עריכה
אני לרוב לא עושה את זה, אבל רק רציתי לומר משהו בנוגע לתגובות למטה, כי זה היה נראה לי משעשע.
האקדמיה לעברית אישרה מילה חדשה בשם "גילאנות", ומשמעותה היא אפליה על רקע גיל. מעניין, הא?
יום טוב! :)