The Emperor's New Mind

שם הספר הוא פרפרזה על שמו של הסיפור הידוע "בגדי המלך החדשים".
מחבר הספר, רוג’ר פנרוז, אשר נחשב בעיני רבים כפיזיקאי מס’ 1 שחי איתנו כיום, מרמז בבחירתו את שם הספר, שההייפ שיוצרים אנשי מחשב ומתכנתים בנושא הבאת הבינות מלאכותיות הפועלות על בסיס בינארי-דיגיטלי (באמצעות אלגוריתמים אריתמטיים) לרמת אינטלגנציה אנושית, דומה להייפ שיצרו אנשי המלוכה בסיפור ההוא הידוע, סביב הבגדים החדשים כביכול של המלך שלהם. כלומר, כמו שהילד ההוא שצעק מול כולם שהמלך בעצם עירום מבגדיו, כך הוא המחבר בעצם מוכיח לדבריו בספר לעיני כולם שהמלך (הבינות המלאכותיות) הן בעצם תהיינה ערומות מאינטליגנציה אנושית אמיתית לתמיד. מה שהן תהיינה זה יהיה תמיד רק חיקוי מוגבל של האינטליגנציה האנושית.

לדבריו, האלגוריתמים האריתמטיים/חישוביים שעליהם רצות הבינות המלאכותיות עד היום ללא יוצא מן הכלל, מכילים בתוכם באופן מובנה 2 פגמים מהותיים אשר הוכחו לראשונה באופן מתמטי על-ידי המתמטיקאי קורט גדל בשנת 1931. הפגמים הללו נוסחו על-ידי קורט גדל בתור שני משפטים בסיסיים אשר נתקבלו מאז אצל המתמטיקאים בעולם בתור אבני-פינה בסיסיות של ענף המתמטיקה, והם מכונים ‘משפטי האי-שלמות של קורט גדל’. שני משפטי האי-שלמות אומרים בקיצור שכל מערכת אקסיומות משמעותית שנבנה, תהיה תמיד או בלתי שלמה או בלתי עקבית או שתיהן ביחד. כלומר שום מערכת אקסיומות משמעותית שנבנה, לעולם לא תוכל להוכיח את אמיתותה עד הסוף אך ורק מתוך האקסיומות שהיא כוללת, אלא היא תזדקק למערכת אקסיומות חיצונית ואחרת כדי לעשות זאת.

אבל המחבר אינו מסתפק רק בלהוכיח שהאלגוריתמים של הבינות המלאכותיות הם מוגבלים במהותם בגלל עקרונות מתמטיים מגבילים הנובעים מחולשה פנימית של המתמטיקה עצמה. אלא הוא ממשיך לצד השני של המשוואה וצולל אל תוך התודעה האנושית והחשיבה האנושית כדי להוכיח שהחשיבה האנושית במהותה אינה חישובית כלל ואינה פועלת לפי עקרונות אלגוריתמיים/חישוביים. לשם כך הוא מגייס את המכניקה הקוונטית ואת תורות היחסות של איינשטיין ונובר בעזרתן עמוק לתוך עקרונות הפעולה של המוח האנושי ומנסה לדלות משם הוכחות תוך כדי הסתייעות במחקרי מוח, אשר מצביעות על אופן פעולה לא-אלגוריתמי של המוח והתודעה האנושיים.

באופן בסיסי הוא טוען תוך כדי הסתייעות במשפטי האי-שלימות הנ"ל, שהמחשבים הבינאריים-דיגיטליים שפועלים על עקרונות חישוביים, אינם מסוגלים בתור עיקרון מתמטי להבחין במגבלות הפנימיות של האלגוריתמים החישוביים שמפעילים אותם. לשם כך הם תמיד יזדקקו לבני-אדם המסוגלים להתעלות מעל האלגוריתמים החישוביים ולהבחין במגבלות או הפגמים הקיימים באלגוריתם נתון, מהסיבה הפשוטה שמוח האדם אינו פועל מתוך האלגוריתמים החישוביים למיניהם ולכן אינו מוגבל על-יד האלגוריתמים החישוביים ועל-ידי המגבלות המתמטיות האימננטיות שהם נושאים בקרבם (לפי עקרונות משפטי האי-שלימות של קורט גדל). הוא טוען שכדי להבחין באמיתות מתמטיות בתור אמת, צריך את מוח האדם הבלתי-חישובי, ושום אלגוריתם אריתמטי/חישובי לא יהיה מסוגל לעשות זאת באופן עצמאי ואימננטי מתוך עצמו.

יש לציין שקמו לו מתנגדים רבים מתחומי המדע והמחשבים על דעותיו אלו. הוא קיבל המון הערות ביקורתיות על הספר ולכן כתשובה להן וגם כדי לפתח עוד יותר את הנושא שהוא דוגל בו, הוא פרסם ספר המשך לספר הזה בשנת 1994 שנקרא ‘Shadows of Mind’. הוא בעצמו ממליץ בסוף הספר הזה הנוכחי לקרוא ספר יותר מצומצם שלו שיצא לאור ב-1997 והנקרא:
‘The Large, the Small and the Human Mind’.

לא קראתי אותו עדיין ואני מניח שהוא ממליץ דווקא עליו כי ככל הנראה הוא הרבה יותר קל לקריאה משני ספריו לעיל ועל-כך קצת בסיום הסקירה הזו. אבל ייתכן ואני טועה.

הפרט הפיקנטי בסיפור הוא שהמחבר נולד בדיוק באותה שנה בה התפרסמו משפטי האי-שלימות הנ"ל של קורט גדל. המחבר הוא בן 94 כיום ועדיין צלול במחשבותיו. ניתן לראות לא מעט ריאיונות די טריים איתו ביוטיוב ושם, 36 שנים לאחר פרסום הספר הזה ולמרות ההתקדמות העצומה בבינות המלאכותיות שחלה מאז, הוא אינו נסוג כלל מעמדתו המובעת בספר מהסיבה הפשוטה שהבינות המלאכותיות של היום כמו המחשבים אז לפני 36 שנים, עדיין רצות על אותו סוג של אלגוריתמים אריתמטיים/חישוביים בדיוק כמו אז.

הוא זכה בפרס נובל בפיזיקה לשנת 2020 על תאוריה שהגה בשנות ה-60 עוד בהיותו בן 33 ושאינה קשורה כלל לנושא הספר הזה. התאוריה נוגעת לחורים שחורים כאשר הוא הוכיח בתאוריה שהסינגולריות הכבידתית שחוזה תורת היחסות הכללית של איינשטיין אכן יכולה להתקיים. כאשר הוכח תצפיתית בשנים האחרונות שחורים שחורים אכן קיימים, הוכחה גם התאוריה שלו ועל זה הוא זכה בפרס נובל בפיזיקה.

הספר עצמו מרתק אבל אינו תמיד קל לקריאה. גם המחבר עצמו אינו תמיד מסייע לקורא הממוצע להבין דברים טוב יותר אלא מציג דברים די מסובכים לעיתים כמובנים מאליהם. אבל ככה זה בדרך-כלל עם הספרים שכותבים מדענים בכירים עבור הקורא הממוצע. הם אינם בקיאים מספיק בכתיבה מדעית עבור הקורא הממוצע או שאין להם סבלנות להתעכב על דברים שנראים להם מובנים. לשם כך אנו זקוקים לכותבים מקצועיים מתחומי המדע שעיסוקם העיקרי היא כתיבה מדעית עבור הקורא הממוצע. לכן הענקתי רק 4 כוכבים לספר זה למרות שמבחינת תוכנו ומשמעותו העמוקה הוא ראוי לכל חמשת הכוכבים.

ספר מרתק וחשוב מאין-כמוהו. מסביר בלשון רהוטה נושאים מורכבים שעשויה/עלולה להיות להם השפעה מכרעת על עתיד האנושות. המוטו המרכזי של הספר שסביבו הוא נטווה, הן רשתות המידע – מהעת העתיקה ועד ימינו אלה. היעד הסופי של הספר הוא לעמוד על טיבה של רשת המידע המשוכללת ביותר אשר הולכת לקום בתולדות האנושות ושבמרכזה הבינה המלאכותית. כל רשת מידע שהאדם הקים מהעת העתיקה פתחה אפשרויות חדשות בפני האנושות אשר בתורן הביאו למהפכה כלשהי ששינתה את מהלך ההיסטוריה. מהבחינה הזו רשת המידע שתוקם סביב הבינה המלאכותית לא תהיה חריגה. אבל החריגות של רשת מידע זו תהיה בכך שבפעם הראשונה בתולדות רשתות המידע שהאדם הקים, האלמנטים שמרכיבים את רשת המידע הזו (שהן הבינות המלאכותיות) יהיו מסוגלים ללמוד ולקבל עצמאית החלטות ללא התערבותו של האדם, גם אם האלמנטים הללו (הבינות המלאכותיות) הם חסרי תודעה לחלוטין. בניגוד לכל רשתות המידע עד לשלב הזה שהאלמנטים שלהן היוו רק מרכיבים פסיביים ברשת המידע שלהם ושלא יכלו לשנות לבדם על דעת עצמם את הרשת שהם מרכיבים, ברשת המידע של הבינות המלאכותיות, האלמנטים המרכיבים אותן כבר יהיו מסוגלים לשנות עצמאית (בגלל היכולת שהוחדרה להם על-ידי בני-האדם) את הרשת עצמה ואת פעולתה מבלי שבני-אדם יהיו מסוגלים תמיד לעקוב אחר השינויים הללו ושאף לא להבינם.

מטרת הספר היא מצד אחד להצביע על האפשרויות המדהימות אשר נפתחות ועוד ייפתחו בפנינו כתוצאה מהשימוש בבינה מלאכותית, אבל מהצד השני, המטרה העוד יותר חשובה של הספר היא להתריע מפני הסכנות הכבירות הגלומות ברשתות מידע מבוססות בינות-מלאכותיות שאין עליהן פיקוח הולם והדוק של בני-אנוש עם כוונות טובות. הספר גם מציע דרכים כיצד להימנע או לצמצם את התרחשותם של תרחישים מסוכנים שכאלה. כבר בתחילת הספר המחבר ניגש למלאכה זו באמצעות התקפה ישירה על ההנחה הפופוליסטית המקובלת על מרבית הציבור ומנהיגיו ושהוא מכנה אותה “התפיסה הנאיבית של המידע”. לדבריו, על-פי תפיסה שגויה זו, "מידע בכמות מספקת מוביל בהכרח לאמת". ושמתן אפשרות בלתי מוגבלת לזרימת מידע חופשית וללא פיקוח בחברה של אנשים, מובילה כביכול בסופו של דבר תמיד לניצחון האמת על הבדייה. לאורך כל הספר, המחבר מתריע חזור ושנה מפני הסכנות שבהנחות השגויות הללו תוך מתן שפע של דוגמאות מההיסטוריה.

היתרון הגדול של הספר הוא שהמחבר הוא היסטוריון שנותן במבט רחב את ההיבט ההיסטורי של כל אחת מרשתות המידע שהאדם הקים מהעת העתיקה ועד היום ואת ההיבט ההיסטורי של המהפכה האופיינית לה שכל רשת כזו הביאה בסופו של דבר. על-כן הוא מסוגל למקם את רשתות המידע השונות בתולדות האנושות ואת המהפכות שהן הביאו על איזה שהוא ציר היסטורי משותף ולתת בהן סימנים המאחדים והמבדילים ביניהן על הרצף ההיסטורי.

זהו ספר חובה למי שאוהב את התחום ולמי שמכיר בחשיבות העצומה שבמפגש בין הזרמים השונים של חשיבה אנושית. הספר מפגיש פילוסופיה מעשית עם מדע. הדבר החיובי הראשון שבלט לעיניי כבר מתחילתו של הספר היא הרהיטות הגדולה שלו. הספר מטפל בנושאים מורכבים בצורה מאוד נגישה עבור הקורא הממוצע. המעשיות של הספר מתבטאת בכך שהפילוסופיה המסויימת בספר יוצרת אינטראקציה מאוד חזקה ומפרה עם המדע. יש שם כמה דברים שאני חולק עליהם, אבל בגדול זהו ספר הכי מאיר עיניים עבור הקורא הממוצע שקראתי על נושאים מורכבים כמו היקום, הקיום, הזמן, התפיסה האנושית, המדע המתקדם, דרך שתי פרספקטיבות שונות והאינטראקציה ביניהן.

הספר הוא שיחה אמיתית בין שניים: האחד הוא אסטרופיזיקאי ממוצא ויאטנמי שנולד וגדל בויאטנם בבית בודהיסטי רגיל ובגיל 18 נתפס בחיידק האסטרופיזיקה ולכן היגר לארה"ב בשנות ה-60, למד במכון קלטק הידוע והיה אסטרופיזיקאי מן המניין שם. השני הוא נזיר בודהיסטי שבמקור נולד וגדל בצרפת כחילוני, עשה דוקטורט בביולוגיה מולקולרית בצרפת אצל זוכה פרס נובל בתחום זה, אבל איך שסיים את הדוקטורט, ויתר על קריירה מדעית מבטיחה, עזב הכל והפך לנזיר בודהיסטי מן המניין בנפאל.

זהו מפגש נדיר בכך שיש כאן אינטראקציה ישירה בין שניים שעברו כל אחד בנפרד לצדו השני של המתרס כביכול, מבלי להכיר האחד את השני, אבל מוצאים שפה משותפת וחולקים נקודות מבט משותפות משני קטבים מנוגדים כביכול, על-פי התפיסה המקובלת בציבור. היתרון והייחודיות במפגש הזה ביניהם הם שכל אחד מתמצא במידה מסויימת גם בתחום מומחיותו של האחר.

לדעתי, הרהיטות הגדולה של הספר היא קודם כל בזכות הנזיר הבודהיסטי מצרפת שהשכלתו המדעית האנליטית מאפשרת לו לבטא ולהוכיח ברהיטות ממש מדעית וצלולה את אמיתות עקרונות הבודהיזם. האסטרופיזיקאי מצדו, שמכיר באופן כללי את בודהיזם מארץ מוצאו ויאטנם, מאתגר את התפיסות הבודהיסטיות שמעלה הנזיר באמצעות טיעונים מדעיים והידע המדעי שלו באסטרופיזיקה ופיזיקת החלקיקים. אבל כמעט תמיד שניהם מגיעים בסוף לעמק השווה בנושאים השונים שעל הפרק ונוכחים לדעת שההתפתחויות בפיזיקה ובביולוגיה המולקולרית, תואמות לרוב את הטיעונים הבודהיסטיים העתיקים לגבי טבע המציאות השורשית. הממצאים שעולים מהחקירה המדעית המתקדמת מתחילים להשיק לפילוסופיה הבודהיסטית (והייתי אומר בנימה אישית שלא רק לבודהיזם שמגיע בסוף לתקרת זכוכית משלו וטיפה סותר את הפיזיקה הממש מתקדמת בתחום מסויים). נשארות כמה נקודות מחלוקת ביניהם שאותן מציין כל אחד בנפרד ב’אני מאמין’ אחד כולל משלו בסוף הספר, אבל גם פה ‘האני מאמין’ של כל אחד מכיל בעיקר הסכמות ונקודות מבט המשיקות לאלו של האחר.

לא התחברתי בספר לנקודות מסויימות שהועלו בקשר לזמן על-ידי שניהם, לכמה טיעונים של הנזיר בקשר להינדואיזם וכו’. אבל זה בטל בשישים כי הספר כולו הוא פשוט פנינה של אמיתות צרופות אשר מוארות במשותף וברהיטות רבה באמצעות האינטראקציה בין פילוסופיה מעשית ומדע. כדאי מאוד גם לקרוא את ההקדמה שבתחילת ספר.

ספר רב-עוצמה ומרגש אשר מורכב מפן היסטורי-לאומי ופן אישי-משפחתי. את 5 הכוכבים לספר הענקתי בעיקר בגלל הפן ההיסטורי-לאומי רב-הערך. בפן האישי-משפחתי יש בספר לא מעט צהוב, אם כי יש להעריך את המחבר על פתיחותו, כנותו ועל האומץ לחשוף הכל ובנוסף זה גם מוסיף עוד פילפל לספר. כמו-כן יש לציין שבמקומות רבים הפן האישי-משפחתי משיק לפן ההיסטורי-לאומי שזה נהדר.

רק לא ברור לי כיצד המחבר כאן זכר לפרטי פרטים מקומות או אירועים חד-פעמיים שחווה בתור ילד – את התיאורים המפורטים של בתים, מסעדות, האנשים ומה הם לבשו וכו’.

בדיעבד ניתן לומר בקריצה שצריך להיות בר-מזל גדול כדי שהמשורר טשרניחובסקי יאמץ אותך לחיקו כבר בהיותך ילד קטן, שהמשוררת זלדה תהיה המורה שלך בכיתה ב’ עוד בהיותה אלמונית, שתתארח בקביעות בתור ילד עם הוריך אצל פרופי קלוזנר המפורסם שהיה אחיו סבו של עמוס עוז כאשר מתארחים אצלו איתך ביחד גם הוריו הצעירים של בנימין נתניהו, לבקר באותה הזדמנות גם בביתו של הסופר ש"י עגנון שגר בקרבת מקום ושראש-הממשלה בן-גוריון יזמינך לשיחה אישית במשרדו עוד בהיותך חייל בן 20 בדרגת סמ"ר רק בגלל כמה שורות של הערות שכתבת למאמרו של ראש-הממשלה בעיתון ‘דבר’.

לדעתי היה מן הראוי להוסיף על הכריכה האחורית תמונה קטנה של המחבר הבוגר (בנוסף לתמונתו בתור ילד קטן לצד הוריו שכבר ממלאת את כל הכריכה הקדמית), כי ככה הרי הוא התפרסם כאן ובעולם ולא בתור ילד. הרי זה ספר אוטוביוגרפי לא פחות מספר היסטורי-לאומי.

אני לא קורא הרבה ספרים מהסוג הזה ולכן אין לי קנה-מידה אמיתי לגבי הערך הספרותי של הספר. אם כי אציין שלפני כמה שנים קראתי ספר דומה נפלא עם פן היסטורי-לאומי בעל ערך רב ומרתק ביותר ושמו "אות מאבשלום" מאת נאוה מקמל-עתיר. הייתי אומר שגם לספר ההוא מגיע מעמד דומה כמו הספר הזה בתודעת הציבור.

A must-read book for every Physics lover and for everyone who cares for the Science of Physics. The book is for the average intelligent reader and doesn’t contain even slightly any sort of mathematics.

This book’s main purpose, as evident from its title, is to depict what has been going wrong with the current theoretical physics. For accomplishing it, the author starts with the 5 major unsolved problems of the current theoretical physics. He does it while giving very good articulate macro-views of the major disciplines relating to these problems.

Then he proceeds to what was supposed to be the grand solution for these problems, which is the renowned String Theory. The authors dwells lengthily on this theory, from its early development gaining minor attention, through its glorified peaks of hopes, expectations and even bragging (by the physicists working on the String Theory), towards its current reaching to dubiously absurd theoretical results.

The author is also praiseworthy for his final prediction (at the end of the book) that the theory wouldn’t fulfill its initial promise, as the book was published before the first run ever in 2007 (and the runs coming afterwards with much higher energies) of the LHC (Large Hadron Collider) that have tumbled down the SuperSymmetry which is one of theory’s most essential pillars.

Then the author proceeds into suggesting possible promising & practical alternatives from other disciplines of the theoretical physics, which were neglected by the leading mainstream institutions in the US, by their collective rush for the promised results anticipated from the String Theory. This section of alternative & practical suggestions is highly appealing for any Physics lover.

Then the authors gives firsthand illustration of the various academic politics which is playing its damaging role in prioritizing the String theory and its scientists, upon scientists working in many other promising fields, and how this politics is impeding the scientific progress of the entire theoretical physics which has been stuck in the last 30 (now 40) years.

ספר מתיש לקריאה אבל בעל ערך היסטורי רב.

האם קולומבוס המהולל היה אולי חוזה מדינת היהודים שהקדים את בנימין זאב הרצל ושמסעו הראשון לחיפוש דרך חדשה להודו היה בעצם מסווה לחיפוש מקום מפלט במזרח ליהודי ספרד שסבלו מרדיפות ?? ייתכן.

האם קולומבוס היה בעצם ממשפחת אנוסים יהודים בספרד ?? מאוד ייתכן.

מה שבטוח הוא שלואיס דה-טורס -- יד-ימינו של קולומבוס, במסעו המפורסם ב-1492 שהביאו בלא ידיעתו לגילוי יבשת אמריקה -- היה בעצם מהאנוסים היהודים בספרד ששמו המקורי היה יוסף בן-הלוי, שגם ידע עברית בנוסף לעוד כמה שפות. והוא, יוסף בן-הלוי, האנוס היהודי, שנשאר תמיד יהודי בנשמתו, היה הראשון שדרך על אדמת היבשת החדשה ויצר את הקשר הראשון עם ילידי המקום ולא קולומבוס שנשאר בספינה. בנוסף, לפחות מחצית המימון למסע המפורסם הגיע מאנוסים יהודים עשירים בספרד. ולעומת זאת, לא היה אפילו כומר אחד לרפואה בצוות שקולומבוס לקח איתו למסע הראשון, בניגוד למה שניתן היה לצפות מספרדי קתולי באותה תקופה שיוצא למסע הרפתקני שכזה.

אבל קשה להעריך אם כל העיסוק הזה באפשרות של מעורבות היהודית בגילוי יבשת אמריקה הוא טוב היום ליהודים או רע ליהודים. כי גיבורינו הנ"ל גם רצחו בדם קר את ילידי היבשת החדשה שגילו וזו בדיוק סצנת הפתיחה של הספר. בפרק המבוא לעלילת הספר, יוסף בן-הלוי ואנשיו רוצחים בדם קר (לא במסעם הראשון) בהוראת קולומבוס כמה ילידים לאחר שהילידים נושאים בתור סבלים בשכר את מטען הצוות במשך כמה ימים בהרים של ג’מייקה. לא קשה לדמיין איזה מטעמים עלולים לעשות היום ממעשים כאלה כל שונאי היהודים והציונות למיניהם עבור מאווייהם הזדוניים.

השלד הבסיסי של כל העלילה בספר הן כמה עובדות היסטוריות מוצקות ומשמעותיות, שעליו מונח נדבך נוסף של הנחות-השערות לגיטימיות אבל לא מוכחות, שנתונות לדיון בקרב החוקרים בנושא. מעל כל זה, מחבר הספר טווה עלילה דמיונית של מסתורין ומתח, שרמתה די בינונית, ושבמרכזה חיפוש אחר אוצרות בית-מקדש השני שנבזזו על-ידי הרומאים ובסוף גם נאבדו, וביניהם אמורים להימצא ארון הקודש עשוי מזהב ועוד כמה פריטים מזהב הקדושים עד מאוד ליהודים. אבל עלילה דמיונית זו צמודה כמעט תמיד לשלד הבסיסי האמין של אירועים היסטוריים, להנחות-השערות מקובלות בקרב החוקרים, והיא מתרחשת בעיקר במקומות ואתרים קיימים והמתוארים כהווייתם לפרטי פרטים בצורה אמינה. עיקר ההתרחשות ותיאור האתרים השונים הם פלורידה, וינה, פראג ומעל כולם מתנוססת ג’מייקה היפהפייה, ששטחה כמחצית משטח ישראל, עם ההיסטוריה המורכבת שלה ותרבותה.

לפני קריאת הספר לא ידעתי על ג’מייקה כלום מלבד השם שלה, מיקומה הגיאוגרפי כאי ושבוב מרלי, מוזיקת הרגאיי שלו ושכמה אצנים ואצניות מצטיינים באו משם. הספר פותח בפני הקורא עולם שלם של ג’מייקה – עברה וההווה שלה, הסחר שם בעבדים מאפריקה, מרד העבדים, כיצד יהודים כה רבים הגיעו לשם וגרמו לשגשוגה, היחסים בין היהודים לתושבי המקום, הבריטים ששלטו שם, הספרדים שניסו להשתלט עליה, היחסים כיום בין תושבי המקום ועוד…….

לדוגמא, הגעת יהודים לג’מייקה: כלתו של קולומבוס תבעה את בית-המלוכה הספרדי בבית-משפט על הפרת הבטחת המלכה לחמה בנוגע לתמורה שהוא היה אמור לקבל על הגילויים החדשים שהוא הביא למען ארצו. לאחר שנים רבות הכלה זכתה במשפט וכפיצוי היא דרשה וקיבלה בעלות מלאה על ג’מייקה. הדבר הראשון שעשתה היה לאסור על כניסת הכנסייה הקתולית לג’מייקה. דבר זה משך לשם יהודים שסבלו מרדיפות דתיות של הכנסייה הקתולית באירופה. הבעלות של משפחת קולומבוס על האי נמשכה 150 שנה. באי הוקמו בתי-כנסת והאי עדיין משובץ בבתי-עלמין יהודיים בעוד שהאוכלוסייה היהודית באי הידלדלה לסביבות 200 נפש כיום.

דוגמא נוספת: מדוע העבדים בג’מייקה היו בדרך-כלל יותר קשוחים ויותר אלימים מאשר העבדים שהגיעו לאיים אחרים בסביבה ?? התשובה די טריוויאלית ולא אפרטה כאן.

לדעתי, כל הריאליות הזאת שאופפת את סיפור העלילה, מהקשר ליהדות העתיקה של המקרא, דרך האירועים ההיסטוריים היותר מאוחרים, ועד למקומות האמיתיים של היום, היא המקור לעוצמתו ויופיו של הספר שמרוממת לגבהים את העלילה הדמיונית והבינונית-פלוס של הספר.

לזכותו של מחבר הספר יש לציין שהוא מקדיש בסוף הספר פרק מיוחד וחשוב כדי להבדיל בין העובדות, ההנחות-השערות והבדיות שבעלילה וכך מעניק לקורא פרספקטיבה נכונה של הדברים. בתחילת הספר מופיעה גם מפה די מפורטת של ג’מייקה עם ציון המקומות השונים בה.

מאוד נהניתי לקרוא את הספר, לא פחות מהראשון שלו שקראתי לפני 5 שנים. אמנם הספר הזה אמור לעסוק בעתיד ועוסק בכך. אבל רובו של הספר עדיין נותן המון תובנות מהעבר, כמו הספר הראשון שלו. ומתוך העבר המחבר מעניק תובנות על ההווה ועל סמך זה הוא בונה את תחזיותיו לעתיד לבוא. לפחות על פניו הן לא נראות מופרכות מהיסוד וזה לדעתי מספיק טוב בשביל תחזיות לעתיד. כי הרי "הנבואה ניתנה לשוטים". ואם המחבר מצליח לצאת מזה בשלום, מגיע לו יישר כוח על האומץ ועל התוצאה המוצלחת.

מה שכן, יש דברים שאני חולק עליהם בספר. לא אכנס יותר מדי לפרטים ואציין שני דברים.

דבר אחד הוא עקרוני: אמנם המחבר מגלה בסוף הספר שהוא אינו מקבל שהאדם הוא ס"ה צירוף של אלגוריתמים מתוחכמים ומתריע שצריך להיזהר ממסקנות כאלה. אבל בחלקים נרחבים בספר הוא "מפקיר" את הזירה בספר לתעמולת, אדם = אלגוריתמים.

בתור המחבר ששייך לעולם של מדעי החברה, קשה לצפות ממנו להיות מעודכן בספרים של מדעי הטבע. אבל כדאי מאוד לדעת שב-1994, פרסם פיזיקאי מוערך וידוע, סר רוג'ר פנרוז (זה שכתב ביחד עם סטיבן הוקינג את הספר המפורסם "קיצור תולדות הזמן"), ספר ושמו Shadows of Mind, ובו הוא מוכיח מתמטית-לוגית ששום צירופים אלגוריתמיים בינאריים-דיגיטליים לא יוכלו לעולם להכיל/להסביר את התפיסה האנושית שנעשית באמצעות המוח. הוא מוכיח שעקרונית, פעולת המוח האנושי אף פעם לא יכולה להיתחם בשלמות באמצעות שום בינה-מלאכותית בינארית, מורחבת ככל שתהיה. ניתן לקרוא את הסקירה שלי על הספר כאן: https://www.goodreads.com/review/show/2511390945

הדבר השני הוא בניסוי מסויים שהוא מציג בספר ושניתן להפריך את מסקנתו על-ידי שאילת שאלה פשוטה. אני כותב כאן מתוך זיכרון: הניסוי בא להוכיח שאין לאדם תודעה אמיתית כי אין כביכול לאדם "אני" אמיתי. לפי הניסוי, יש לאדם "אני" אחד שרק חווה כל הזמן ו"אני" שני רק מספר את סיפור החוויות של האני הקודם ושאין קשר הכרתי בין שניהם. האדם לא מודע שקיימים בתוכו שני "אניים" נפרדים והוא רק חי באשליה שיש לו רק "אני" אחד מוגדר. אנשים שעוברים תחת הניסוי לא מודעים לכך והם נותנים תשובות שונות או מוזרות לפי איך שהניסוי מגרה "אני" זה או אחר אצלם.

אבל כאן אפשר לשאול את השאלה: מה יקרה אם כעת לאחר הניסוי, יגידו לאותם האנשים על שני ה"אניים" שחבויים בתוכם ואז שוב הם יתבקשו לעבור תחת הניסוי ?? ניתן להניח די בוודאות שאותם האנשים כעת יתאמצו להיות מודעים לעובדה חדשה זו ושלפחות הם ישתדלו בזמן מתן התשובות בניסוי לתקן את עצמם ולהיות יותר מודעים לעצם. לא בטוח שהם יצליחו יותר הפעם לתת תשובות משופרות, אבל לפחות הם ישתדלו לעשות כן.

אז השאלה שנשאלת היא: איזה חלק בדיוק במוחם רוצה ומתאמץ לשפר את עצמו במתן התשובות ?? בין אם זה החלק החווה ובין אם זה החלק שמספר, אחד מהם חייב להיות הדומיננטי ואז אולי זה האני האמיתי שלהם. ואם זה לא החלק הזה ולא האחר, אז איזה חלק שלישי נכנס כאן לתמונה ?? בקיצור, מהו או מי הוא החלק השלישי במוח או בכל מקום אחר בגוף שרוצה לתקן את עצמו ?? משהו מתוך כל אלה חייב בסוף להיות הדומיננטי.

כותב הספר, צבי ינאי ז"ל, היה ידוע כאוטודידקט מצטיין שהפליא ברוחב ובעמקות ידיעותיו, ידע לשאול לגביהן את השאלות הנכונות ולהסבירן בשפה מובנת לקורא האינטליגנטי הממוצע מבלי להתפשר על האמינות והדיוק.