זו כמובן סקירה של שני הכרכים של הספר, שאינם נפרדים.
שוכנעתי לקרוא את הספר בהמלצתו של ניל גיימן. אני פראייר של גיימן ואקרא את כל מה שהוא אומר לי לקרוא (כן, אפילו התנך).
אני חייב להודות שבתחילת הדרך קצת התאכזבתי. בהתחלה הספר נראה כמו לא יותר מאשר כתיבה תקופתית בסגנון ג'יין אוסטן, שזה ממש לא כוס התה שלי, עם קמצוץ של בדיה היסטורית. ההתחלה גם הייתה איטית מאוד. למרבה המזל, כאשר הקצב עלה גיליתי שהספר התחבב עלי הרבה יותר. קשה לשים את האצבע על הסיבה, אבל אני חושב שלדמויות יש הרבה קשר לזה. הכותב הצליח לעורר בי עניין רב ומעורבות בחייהם של ג'ונתן סטריינג' ומר נורל, כמו גם שאר הדמויות. הדבר השני שאהבתי היה איך הבדיון ההיסטורי צומח ומתפתח. בהתחלה זה רק משהו ברקע, והוא הפך אט אט להיות חשוב ויותר קריטי לספר.
כאמור, החלק הקשה ביותר בקריאת הספר הזה הוא הקצב. למי שנהנה מהכתיבה ההיסטורית הספר כנראה גורם אושר מההתחלה, אבל מי שפחות אוהב את הז'אנר צריך לעבור את 300 העמודים הראשונים כדי להגיע לחלקים המעניינים יותר, וגם אז, זה לא שהספר הופך לרכבת הרים. אני חושב שזה היה שווה את המאמץ, אבל הלוואי שזה לא היה כל כך קשה. אני נותן לספר שלושה וחצי כוכבים מתוך חמישה, ומכיוון שקראתי אותו בשני כרכים אני אתן להם שלושה וארבעה כוכבים בהתאמה, אם כי אני באמת מדרג אותם יחד.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
