זה לא שלא אהבתי את סדרת "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן, להפך. עם זאת, יש דרך ארוכה בין לאהוב ובין להיות מעריץ, ואני חושב שהספר הזה מכוון בעיקר למעריצים. הוא ודאי כתוב היטב, אבל מלבד איזכור שמות של כמה דמויות מ"חומריו האפלים", שלמען האמת, כבר כמעט שכחתי, הספר הזה לא מבריק. במיוחד לא אהבתי עד כמה הטון האנטי-ממסדי ברוטאלי ומצאתי שהמפגשים הסוריאליסטיים קצת לא במקום. בסך הכל אני לא יכול לומר שלא נהניתי מהספר הזה, אני רק חושב שהמעריצים יאהבו אותו הרבה יותר ממני. שלושה כוכבים מתוך חמישה.

ברור שהחלק הרומנטי של הספר לא היה לטעמי, אך למרבה המזל הוא היה עטוף במספיק פנטזיה עירונית כדי להפוך אותו לקריאה כדאית. שלושה כוכבים מתוך חמישה.

אוסף סיפורי מד"ב הממוקם בקו ההיסטוריה (כלאמר ביקום) של הליגה הפולסו-טכנית, למרות שגם מי שלא מכיר, נראה לי שיש הסבר מספיק. סיפור המסגרת נותן מגע נחמד והסיפורים עצמם די מרתקים, אם כי לא הרבה מעבר לזה. בהחלט שווה קריאה לאוהבי הז'אנר,שלושה+ כוכבים מתוך חמישה.

במילה אחת: פשטני. הסיפורים באוסף סיפורי הפנטזיה הזה אולי היו חדשניים בזמנו, אך רובם נראים עכשיו נאיביים (במובן השלילי של המילה) ופשטניים וניחשתי את הסוף של רובם אחרי שתי פסקאות. חבל, כי שמות הכותבים מרמזים על הבטחה גדולה הרבה יותר. מצד שני, הסיפורים נבחרו על ידי הסנדק והסנדקית של TSR ונגזרותיו אז אולי זה היה די צפוי. אני לא יכול להמליץ על ספר זה לקוראי הפנטזיה ולא לחובבי הסיפורים הקצרים, לכן שני כוכבים מתוך חמישה.

הספר לורד ג'ון ויד השטן מכיל שלושה סיפורים ששייכים למחזור "לורד ג'ון" שהוא ספין-אוף מהסדרה "נכריה" של גבלדון שמוכרת הרבה יותר. הבעיה העיקרית בספר היא שהוא היחיד במחזור "לורד ג'ון" שתורגם לעברית ואולי לא יתורגמו גם אחרים. מקריאת הספר זה די ברור שהוא אינו אמור להיקרא מחוץ להקשר של הסדרה. הסיפורים נמצאים באופן כרונולוגי בין ספרי הסדרה ולכן מי שקורא אותו בצורה הזו כנראה מאבד הרבה ממנו, במיוחד הקונוטציות המיניות והתייחסויות לדמויות שאמורות להיות ידועות לקורא.
ובכל זאת, הכתיבה כל כך רהוטה שהצלחתי לעקוב אחרי רוב העלילה, והתפאורה התקופתית נכתבה באופן מעולה. אני נותן לו שלושה כוכבים מתוך חמישה. אולי בהקשר הנכון הייתי נהנה ממנו יותר.

הלוואי ויכולתי לומר אחרת, אבל הספר אינו טוב כלל. יש מעט מאוד עלילה או דמויות. הספר מבטא את שנאתו של הסופר לכנסייה (ולמין האנושי בכלל) שחוזרת שוב ושוב. הדבר הטוב היחיד שאני יכול לומר עליו זה שהוא קצר. אני מהסס בין כוכב אחד לשנים, אך במבט לאחור על ספרים שקיבלו ממני שני כוכבים, הוא הרבה יותר גרוע, אז כוכב אחד. הערה: לאחר הקריאה התוודעתי דרך וויקיפדיה לגרסאות השונות ולהסטוריה של הספר הזה. בפרט, חוקרים רבים מאמינים שחלקו לא נכתב על ידי טווין, מה שלדעתי מסביר הרבה.

אחד מאוספי קרת האהובים עלי ונקודת מוצא טובה לכל מי שלא קרא את עבודתו בעבר. סיפורים שנונים, חכמים, לפעמים אפלים, אך כמעט תמיד מבריקים, קצרים-קצרים. ארבעה כוכבים מתוך חמישה.

קראתי בעבר אוספי סיפורים של לה-גווין. החשוב בינהם הוא האוסף ה-"עדכני" של לה-גווין, The Unreal and the Real בשני כרכים, שקראתי לפני כחמישה חודשים באנגלית. אני אומר את זה כי הסקירה של הספר הזה כנראה מוטה מהדעה הכללית שלי על הכתיבה של לה-גווין ומהעובדה שזו לא פעם ראשונה שאני פוגש חלק מהסיפורים האלו.
יש באוסף הזה סיפורים שהם פנטסטיים, מרוחקים וקסומים, למשל "מחברת זרעי השיטה", "המבוך" ואפילו "הנבל של גיליאן", שיש בו מעט מאוד פנטזיה אבל מעניק הרגשה קסומה. הסיפורים האלה הם סוג הסיפורים שבהם אני נהנה מהכתיבה של לה גווין. מצד שני, הכתיבה הריאליסטית שלה, כפי שהיא מתבטאת בשאר הסיפורים היא פשוט לא כוס התה שלי. החלוקה של הסיפורים לשישה פרקים (כיווני המצפן, למעלה ולמטה) מאולצת ולא תורמת דבר. כשאני מסתכל על האוסף ככלל, יש בו יותר מדי סיפורים שהייתי מעדיף לא לבזבז עליהם זמן.
למען ההגינות, כפי שכבר רמזתי, רבים מהסיפורים הטובים הם גם אלה שכבר קראתי, ואפילו לאחרונה, כך שאולי אני מוטה. בסך הכל, שלושה כוכבים מתוך חמישה.

זו כמובן סקירה של שני הכרכים של הספר, שאינם נפרדים.
שוכנעתי לקרוא את הספר בהמלצתו של ניל גיימן. אני פראייר של גיימן ואקרא את כל מה שהוא אומר לי לקרוא (כן, אפילו התנך).
אני חייב להודות שבתחילת הדרך קצת התאכזבתי. בהתחלה הספר נראה כמו לא יותר מאשר כתיבה תקופתית בסגנון ג'יין אוסטן, שזה ממש לא כוס התה שלי, עם קמצוץ של בדיה היסטורית. ההתחלה גם הייתה איטית מאוד. למרבה המזל, כאשר הקצב עלה גיליתי שהספר התחבב עלי הרבה יותר. קשה לשים את האצבע על הסיבה, אבל אני חושב שלדמויות יש הרבה קשר לזה. הכותב הצליח לעורר בי עניין רב ומעורבות בחייהם של ג'ונתן סטריינג' ומר נורל, כמו גם שאר הדמויות. הדבר השני שאהבתי היה איך הבדיון ההיסטורי צומח ומתפתח. בהתחלה זה רק משהו ברקע, והוא הפך אט אט להיות חשוב ויותר קריטי לספר.
כאמור, החלק הקשה ביותר בקריאת הספר הזה הוא הקצב. למי שנהנה מהכתיבה ההיסטורית הספר כנראה גורם אושר מההתחלה, אבל מי שפחות אוהב את הז'אנר צריך לעבור את 300 העמודים הראשונים כדי להגיע לחלקים המעניינים יותר, וגם אז, זה לא שהספר הופך לרכבת הרים. אני חושב שזה היה שווה את המאמץ, אבל הלוואי שזה לא היה כל כך קשה. אני נותן לספר שלושה וחצי כוכבים מתוך חמישה, ומכיוון שקראתי אותו בשני כרכים אני אתן להם שלושה וארבעה כוכבים בהתאמה, אם כי אני באמת מדרג אותם יחד.