את הספר הזה קיבלתי ליום הולדתי החל היום, וכתבתי פה כבר על הספר הקודם (מי הזיז את הגבינה שלי) אבל הספר הזה אפילו יותר מדויק.
חוץ מזה יש כאן ייצוג נשי, אחרי שהספר הקודם עסק בעלילותיהם של שני גמדים ושני עכברים -
את הספר הזה מובילה גמדה בשם תקווה (במלעיל. או כך לפחות דמיינתי)
הספר הזה הוא שונה מהמקובל, גם באורכו וגם בסגנון הכתיבה הלא מתיימר.
לעיתים היו לי תחושות (כמו בספר הקודם שלו) של "מה זה ספר ילדים?" או "זה לא באמת אמור לעניין אותי".
אנחנו לא רגילים כמבוגרים לקרוא ספרים כאלה,
זה נראה פשטני.
אבל כעורכת וככותבת אני רואה שיש מאחורי זה מחשבה עמוקה,
מאוד קל לפטור את הדברים כאן אבל עם כל כך הרבה ספרי הדרכה שרק גורמים לך להגיד "כן, כן זה נכון"
מרענן שיש ספר שלפחות מנסה לספק משהו פרקטי.
בקיצור יותר אהבתי מ"מי הזיז את הגבינה שלי". יותר קל לעקוב אחרי הדמויות מאשר כמו בספר הקודם להבין למה יש עכברים וגמדים ומה ההבדל ביניהם.
פה זה רק הסיפור של חששון ותקווה, שלעיתים מאוד מזכיר את "פיט פט טו".
הוא גרם לי להיזכר בתקופה שלפי שהתגייסתי, שהפרידו אותי מחברתי הטובה וגם לא הייתה "גבינה".
בבת אחת לא רק שאת מתמודדת לבד אלא גם המקום הוא חדש.
אבל הספר הזה באמת מרחיב את מנעד הרעיונות.
ממליצה.


















