ההערה הביבליוגרפית של המחברת בסוף הרומן ההסטורי המרתק הזה מסתיימת בדבריה של המחברת: "...ההסטוריה היא מאמץ רצוף של הבנת מה שקרה ומה שיכול היה לקרות". זו מצביעה, לכאורה, על כוונתה של המחברת להשתמש בסוגה הספרותית הקרויה הסטוריה חלופית (COUNTER FACTUAL HISTORY). המחברת גם מבהירה שהסתייעה בדמיון.

בעוד שהתקשיתי למצוא סימנים להסטוריה חלופית (למעט הטקטיקה של גיבור הסיפור להתנער ממהלכים כושלים באמצעות גלגול האשמה על מאמיניו – אם הייתם מאמינים בי באופן מלא הייתי מצליח להוביל אתכם לעולמות טובים יותר), אני סבור שטוקרצ'וק רקחה סיפור מופלא עמוס בעובדות ומשולב בדמיון. היא מצליחה ליצור רומן הסטורי, הפורש סיפור קוהרנטי ומשכנע על דמות הסטורית, דמותו של יעקב פראנק, כאחד מאלה שהמשיכו (לפחות לשיטתם) את דרכו של שבתאי צבי. הספר כולל התייחסות גם לבתו, וממשיכת דרכו, אווה פראנק, אך זה בעיני, איכותי פחות, אפשר שמשום שכדמות הסטורית הבת לא ניחנה בכריזמה של האב.

טוקרצ'וק מספרת אודות הגותו של פראנק, חייו וחיי מאמיניו כשהם ארוגים בהווית החיים של מקומות נדודיהם ברחבי האימפריה העות'מנית, בפולין, באימפריה האוסטרו-הונגרית ובסוף בגרמניה. הסיפור מסופר בעיקרו מהצד של הפראנקיסטים, באמצעות סיפורו של רבי נחמן מבוסק, שרשם את תולדות התנועה ועיקריה אמונותיה, אך היא מוסיפה לכך נופך טרנסנדנטלי בדמותה של ינטה המרחפת בין חיים למוות ולכן התברכה ביכולת להסתכל על האירועים במבט-על מהפנט. טוקרצ'וק משלימה את זוויות הראיה באמצעות דמויות שונות הן בקרב הקהילה היהודית, שפרנסיה ורבניה ניהלו מלחמת חורמה בפראנקיסטים, והן באמצעות בישופים וכמרים, קיסרים, אנשי אצולה ועמך.

טוקרצ'וק מפגינה יכולת ספרותית מדהימה, בעיני, ביצירת העולם המופלא אותו היא מתארת. למקרא תיאוריה אודות חיי היומיום יכולתי להריח את הצחנה בביתם של משפחת שור ברוהטין, חשתי את הקור החודר לעצמות בביתו של הבישוף ניקולאי דמבובסקי (ולא בגלל הבידוד הגרוע בביתי...) ואת הטינופת והעליבות שבקיום הכפרי וגם העירוני בפולין של אותה עת. הדמויות מלאות חיוניות ומורכבות. הסופרת מצליחה לנווט בין אינסוף דמויות ודמויות משנה ולשמור על הקוהרנטיות של הסיפור. נראה כי קורות חייו של פראנק מסייעות בכך לא מעט אבל עדיין מדובר, בעיני, בהישג מרשים.

תיאור האינטראקציה בין פרנק לנוהים אחריו היה מרתק. תיאור האישיות של פרנק, כריזמה ובטחון עצמי מרקיע שחקים בצד ענווה באשר לרקע שלו ולהשכלתו הקבלית, היכולות המניפולטיביות שלו, קבלת החלטות קשות וניצול התהפוכות באירופה של אותה עת היו מאלפות.

אחת מהחששות שלי מקריאת ספר עב-כרס שכזה היתה שההתייחסות לויכוחים התיאולוגיים תהיה ארוכה, נפתלת ומייגעת, ולא כך קרה. הויכוחים התיאולוגיים בין נציגי היהדות האורתודוקסית לבין נציגי הפראנקיסטים (פראנק עצמו לא השתתף בעימותים) היו תמציתיים ובהירים והותירו אצלי עניין לקרוא עוד על ההיבטים הללו. הגיגיו של פראנק קובצו על ידי תלמידיו ב"ספר דברי האדון", בספר זה ”....רשמו מאמיניו של פראנק את דבריו כנתינתם, ללא צנזורה ועיבוד וללא סייגים וביקורת. ביטוי נטול עכבות זה, המתייחס לזכרונות, חלומות, סיפורים, אגדות, תורות ומיתוסים, הטבועים כולם בחותם אישי מובהק, נבע מן העובדה שאת החיבור כתבו אנשי המחנה הפראנקיסטי עבור בני החבורה וממשיכי דרכם..." (רחל אליאור,"פרויקט בן יהודה "ספר דברי האדון ליעקב פרנק").

מסתבר שכדי לרדוף את האחר אין צורך בתמיכת ממסד רב-עצמה. חלק ניכר ממנהיגי הקהילות היהודיות בפולין ובני הקהילות עצמם, מיעוט דתי נרדף בעצמו, רדפו את הפראנקיסטים בחמת זעם. אלה מצידם חיפשו את חסות הכנסיה ואף השתמשו ב"נשק יום הדין" – התנצרות ונסיון להוכיח כי התלמוד מעודד רצח ילדים נוצרים לצרכי פולחן, החלום הרטוב של כל איש דת אנטישמי, במיוחד לאחר שהותיקן פסק שאין לכך ראיות. בויכוחים הפומביים, שהוכרעו על ידי הממסד הכנסייתי לטובת הפראנקיסטים, לא הוכרע האם הפראנקיסטים הצליחו להוכיח שהתלמוד מעודד רצח לצרכי פולחן. טוקרצ'וק מתארת באופן מעניין את הדילמה של ראשי הפראנקיסטים האם התנצרות היא הפתרון: חיי היהודים בפולין במאה ה-18היו קשים, אך תנאי האיכרים הפולנים המשועבדים לא היו טובים יותר....

באחרית הדבר המעניינת שכתב פרופסור יונתן מאיר הוא מצטט את דברי חוקר השבתאות אהרון זאב אשכולי על אישיותו של פרנק: "הוא היה בעל אישיות חזקה, מנהיג, משורר, הוזה, עם הארץ שידע לנצל כל צל של רעיון שנזדמן לפניו, וליתן לו צביון מיוחד בדרכו הפנטסטית, היה שקרן בעל קומפלקס פסיכולוגי שקשה למצוא דוגמתו, עריץ שואף שלטון ויודע לשלוט, איש מחוסר כל עקרון מוסרי נורמלי; וכל זה היה מעורבב בו ופעל, כל דבר לחוד וכולם ביחד".

על פי אותו חוקר תרומתו של פראנק היתה שהוא למעשה "...נתן לקהל ישראל את האפשרות להתבצר ולגדור את הגדר. והציפיה למשיח צדק נשארה בתוקפה ובתומתה, ואף על פי שיתמהמה אחכה לו". ואפשר שהדברים שעימם בחרה טוקרצ'וק לסיים את ספרה מציגים באופן חיובי יותר את מורשתו: "ואולם כתוב שאדם העוסק בעניינים משיחיים, אפילו אלה שלא צלחו – אפילו רק יספר את סיפורם – כמוהו כמי שחוקר את הסודות הטמירים של האור".

ומה עלה בגורל התנועה הפראנקיסטית? היא דעכה לאחר מותו של מייסדה וכמעט שנעלמה עם מותה של בתו אווה (1816). עם זאת, על פי פאבל מצ'ייקו, שעל מחקריו הסתמכה טוקרצ'וק, הפראנקיזם בוורשה התקיים בוורשה לפחות עד 1880, פחות כקבוצה המשמרת את כתבי פראנק ויותר כאגודה לעזרה הדדית שהתפתחה מהרצון לסייע איש לרעהו בענייני מסחר.

השורה התחתונה: ספר מרתק ומעורר מחשבות. מומלץ בחום.

ספר ארוך מאד (אולי ארוך מידי) וקשה מאד לקריאה, במיוחד ליהודי דתי.
אבל ההשקעה הרבה בקריאת הספר איננה יורדת לטמיון.
ראשית - ההנאה מקריאה בספר שנכתב בידי סופרת מחוננת ביותר שזכתה, בצדק רב, בפרס נובל לספרות בשנת 2018 .(הפרס ניתן בעיקר על כתיבת ספר זה.) כתיבתה של הסופרת הפולניה, אולגה טוקרצ'וק, יפה, עדינה, חכמה, ברורה ומהימנה. גם התרגום של הספר הוא ממש מלאכת מחשבת. המתרגמת, מרים בורנשטיין, ואלו שסייעו לה, עשו עבודה נפלאה ויצרו יצירה מרתקת ומעניינת.
שנית – היכרות עם פרשיה היסטורית אדירה שהוסתרה (ועדיין מוסתרת) היטב בכלל לימודי ההיסטוריה בבתי הספר בארץ ישראל ובפרט בחינוך הדתי בארץ.
הספר, הוא רומן ספרותי ואינו ספר מדעי – אבל מבוסס על ספרות מחקרית אמינה שמוזכרת בסופו.
אז על מה הספר ?
הספר מספר את תולדותיה של הכת הפרנקיסטית שמנהיגה היה יעקב פרנק, מתחילתה עד סופה. זו כת של אלפי (או אולי עשרות אלפי) יהודים שהלכו אחרי מנהיגם במסירות שלא תיאמן.
מי היו חברי הכת ?
רובם היו חסידיו של נביא השקר שבתאי צבי ושל נביא שקר נוסף שפעל אחרי שבתאי צבי, בסלוניקי בעיקר, בשם ברכיה מסלוניקי. לא להתבלבל, שבתאי צבי חי בשנים 1626 –1676, (ברכיה פעל בסוף המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18) ויעקב פרנק חי בשנים 1726-1791, אבל היו הרבה יהודים שנשארו נאמנים, בסתר, לשבתאי צבי, עשרות שנים ואף מאה שנים אחרי מותו, וגם התאסלמותו של שבתאי צבי לא הזיזה אותם מאמונתם. (הייתה גם כת של יהודים, בעיקר בטורקיה, שגם הם התאסלמו למראית עין ושמרו בסתר, במשך דורות, על מנהגי השבתאות. קראו להם כת הדונמה.) אבל, בנוסף לשבתאים הצטרפו לכת הפרנקיסטים גם יהודים שחונכו בילדותם ליראת שמים ולקיום מצוות. איך זה קרה ? על שאלה זו הסופרת מנסה לענות בהרחבה בספר.
ומי היה יעקב פרנק ?
הוא היה מנהיג כריזמטי גדול עם אוסף תכונות שליליות רבות מאד – שתיאורם יאריך מאד את הביקורת.
הוא הטיף לחסידיו להפסיק לקיים את כל מצוות התורה, אורגיות מיניות אינסופיות, סטיות מיניות ועוד ולא נרחיב בזה. מטרתו הייתה לשבור את כל המוסכמות הקיימות כדי להקים אולי משהו חדש. כדי להינצל מצרות הוא התאסלם למראית עין ובהמשך התנצר וחייב את מאות ואולי אלפי חברי הכת להתנצר אתו. קשה לי להבין איך יסכים יהודי שקיבל חינוך דתי להתנצר בגלל שהמנהיג של הכת, שנקרא האדון (ובימינו הגורו) חייב לעשות זאת.
יותר מזה, כת הפרנקיסטים השפיעה על אנשי כנסיה נכבדים לקיים ויכוחים עם רבנים. השופטים בוויכוחים היו אנשי הכנסייה שפסקו כמובן לטובת הפרנקיסטים והביאו אסונות על היהודים (אחיהם של הפרנקיסטים !) . השיא היה שהפרנקיסטים חזרו מחדש על עלילות הדם (למרות שכבר אנשי האפיפיור לא האמינו בעלילות אלו) וגרמו למותם של יהודים במיתות אכזריות.
נכון, חייהם של הפרנקיסטים לא היו קלים. רובם היו עניים וחיו במצוקה. אבל גם חייהם של רוב תושבי פולין באותה תקופה, יהודים ולא יהודים לא היו קלים.
מה שעוד הדהים אותי היה שכאשר, יעקב פרנק, חי בסוף חיו ממש בעושר, בארמונות, חסידיו המשיכו להיות נאמנים לו למרות שרובם חיו עדיין ברמת חיים נמוכה ביותר .
איך הצליח יעקב פרנק לחיות בעושר ומה קרה לתנועתו אחרי מותו ? על זה תקראו בעניין רב בספר.
נוסיף עוד. הספר נכתב על ידי סופרת פולניה שטרחה בכתיבת הספר ובלימוד הנושא כשבע שנים. היא קראה, כמובן, גם את כל הכתבים של אנשי הכנסייה הקתולית הפולנית שהיו מקושרים לכת – חלקם תמכו בכת וחלקם חשדו בכת ובעיקר במנהיג שאיננו נוצרי אמיתי אלא מחשיב עצמו כמשיח ומלך. לכן, חלק גדול מהספר עוסק באנשי הכמורה הנוצריים ובמכתביהם. המכתבים של אנשי הכמורה יפים וחכמים מאד.
לסיום – מה גרם לסופרת פולניה להשקיע מאמץ אדיר ולכתוב ספר על כת הפרנקיסטים ? קראתי על כך הרבה תשובות – גם תשובה של הסופרת וגם הסברים נוספים. לא כל כך השתכנעתי מהתשובות. האם ייתכן שמישהו במשפחתה של הסופרת היה מצאצאי הפרנקיסטים ? אומרים שלא. אבל, לא לשכוח שהפרנקיסטים, אחרי התנצרותם שינו את שמותם לשמות נוצריים טהורים והשתדלו להיות נוצרים קתולים אמיתיים. חלקם, צאצאי משפחת שור האמידה, התעשרו מאד, וגם היו אנשי רוח, תרבות , משפטנים ומוזיקאים טובים שאחת מהם מוזכרת בסוף הספר והיא גם הייתה מורה לפסנתר של גדול המוזיקאים הפולניים – שופן.
המלצות להוצאה הבאה של הספר – שכנראה תגיע:
להוסיף מפה של מדינות אירופה באמצע המאה ה-18 ולסמן בה את מיקום הערים והמקומות המוזכרים בספר.
להוסיף רשימה של הדמויות העיקריות בספר עם הסבר קצרצר על כל אחת מהדמויות. הבעיה העיקרית היא שאחרי ההתנצרות שמות הדמויות משתנות לשמות פולניים וזה מקשה על הקריאה.
להוסיף הסבר קצרצר על התמונות שיש בספר, בעיקר בתחילת כל אחד משבעת הספרים שנכללים בספר. לא הצלחתי להבין את המשמעות של חלק מהתמונות.

נתקלתי בשמו של יעקב פרנק בספרו של פנחס שדה החיים כמשל, וזה היה לפני כמה שנים טובות, שם הוא מהלל את האיש ורציתי לדעת עליו יותר, והנה בעקבות ביקורת בעיתון מיהרתי לקרוא את הספר.

אולגה טוקרצ'וק עשתה מחקר רציני וכתבה רומן לתפארת שבו מככב כמובן יעקב פרנק שראה בעצמו ממשיכו של שבתאי צבי ואולי גם של ישו הנוצרי, הקים מעין כת של יהודים שהלכו אחריו לכל מקום שנדודיו הרבים הובילו אותם, אולי חוץ מטורקיה, שם שהה כמה שנים בתחילת דרכו המשיחית.

לאמר את האמת אינני מחבבת במיוחד את דמותו של פרנק זה, אפוף היה בפולחן אישיות ושיגעון גדלות, עם זאת מאד כריזמטי ומלא דימיון, יצר מעין דת חדשה שיהדות ונצרות היו משולבות בה ובלי פחד דרש מאנשיו לשנות סדרי עולם: לאכול ולשמוח ביום כיפור, להיטבל לנצרות ועם זאת בבית לשמור על כללי היהדות, חלק מכל זה היה החלפת שמותיהם לשמות נוצריים. וכן קיום אורגיות וחילופי בעלים ונשים היו חלק ממשנתו.

אך יש גם כמה דמויות מישנה, בעיקר נחמן שמתאר מנקודת מבטו את מה שקורה ויש גם ינטה שמתה אך לא מתה, שנודדת בין העולמות ורואה הכל.

למרות צאן מרעיתו שעיקרה בפולין אבל גם באוסטריה, צ'כיה וגרמניה, אין הוא שבתאי צבי שהשאיר הרבה געגועים אליו, וההולכים אחריו עשו זאת כי היו בנים לשבתאים.

ספר נהדר שמכיר לנו עולם שלם במאה ה 16 של מזרח ארופה

עלייתה ונפילתה של חצרו של יעקב פרנק, ה"משיח" הפוסט-שבתאי, שפעל במאה ה-18 מאיזמיר ועד אופנבאך. זו איננה סאגה משפחתית, אף שהספר יכל אולי להיות כזה. ייחודו הוא בפריסה הפנורמית המרשימה של של דמויות רבות בנות דתות שונות, המקיפות את פרנק ואת חסידי הכת שלו. לא בכדי הספר נפתח ונסגר בדמותה של ינטה, סבתו הפלאית, שגופה נותר לנצח בין חיים ומוות, והיא משקיפה מלמעלה על המתחולל בעולם החיים והמתים. עמדתה של טוקרצ'וק כמספרת דומה לה במשהו. ככלל היא איננה שיפוטית: היא מתארת בעובדתיות שקטה את האירועים המחרידים שליוו את עלילת הדם בז'יטומיר, את התנצרות חברי הכת, את הרומן בין בתו של פרנק לקיסר, ואף את ההתנהגויות המיניות הפוגעניות של פרנק עצמו. אודה שאישית הפריע לי קצת איזה טון קריר שמנשב בספר. ועם זה, הרגשתי שאת החמימות האמיתית שלה שומרת טוקרצ'וק לגיבור המשנה ר' נחמן מבוסק, הלא הוא פיוטר יעקובובסקי. נפש תועה זו, שחובר בראשית דרכו לחצר הבעל שם טוב, דבק בסופו של דבר בפרנק, מתוך חיפושו אחר האור והגאולה בעולם המדכא של יהדות מזרח אירופה של זמנו. למרות האהבה העמוקה והלא לגמרי מובנת שהוא רוחש לפרנק הכריזמטי, הוא מצליח לכל אורך הדרך באופן פרדוקסלי לשמור על איזו ראיה אנליטית של המציאות. יחסית כמובן, בכל זאת מדובר בקבליסט חובב גימטריה...

אחד הדברים שתופסים את הקורא/ת בן זמננו, האמון על חיים במדינות הרמטיות ובזהות לאומית ברורה, הוא הנזילות הגיאוגרפית והאתנית החריפה המתוארת ברומן. החצר וגיבוריה נעים כל הזמן בין מרחביה של האימפריה העותומאנית המשתרעת עד שיפולי פולין (שגם היא נעה בין עצמאות לכיבוש רוסי וגרמני), האימפריה ההבסבורגית, נסיכות גרמנית, הרפובליקה הצרפתית, ומחליפים דתות, שמות, זהויות, שפות ואובייקטים מיניים. באחרית הדבר מתארת הסופרת את האירוניה ההיסטורית: מסתבר שאחד מניני החסידים שהתנצרו הפך לפעיל פוליטי לאומן וגזעני בפולין שבין שתי מלחמות העולם, ואילו נכדתו של יתום קתולי שאומץ על ידי משפחה יהודית פרנקיסטית, הפכה להיות מתרגמת מוערכת של ספרות יידיש. התרגום קולח ונעים, אבל למרבה הצער, אף שקראתי עותק שיצא ב"המהדורה השניה והמתוקנת", הוא מלא טעויות הגהה מבישות.

ספר מעולה - אין ספק שהסופרת ראויה לפרס נובל בו זכתה - 2018. חשבתי שייקח לי חודש ומעלה לקרוא אותו - אבל שבוע וחצי של קריאה מרתקת ואיכותית (בכל זאת 702 עמוד!!) וצלחתי אותו. איכות ספרותית מאין כמוה. רומן היסטורי המבוסס על המון מחקר, ידע, דמיון ויכולת נהדרת של טווית סיפור. כל מי שמעוניין להכיר את התופעה הזו של משיח שקר, קהילת מאמינים, שרלטנות, יחסים עם השלטונות הפולניים - אווירה ורקע - מוזמן לנסות את כוחו ברומן הנפלא הזה. קורותיו של יעקב פרנק וקהילת המאמינים שהקים עם רעיונות מתחום הקבלה, ספר הזוהר - נצרות, איסלם קצת יהדות ומה לא - יחד עם פולחן אישיות, פולחנים מיניים, החלפת זוגות, מיטתו ידעה לא מעט ואפילו הרבה עם נשות מאמיניו. הויכוחים הפומביים בין מאמיניו "מתנגדי התלמוד" לבין הרבנים היהודיים האורתודוכסים בכנסייה בלבוב, עלילות הדם בהם הואשמו רבנים ברצח ילדים נוצרים לצורך שימוש בדם למצות פסח ועוד. אין ספק שבצד מידע היסטורי רב מבוסס מחקר ומקורות - הסופרת תרמה לא מעט מעולם הדמיון כפי שהיא מעידה בעצמה בכותרת הספר "...ובעזרת הדמיון שהוא המתת הגדולה של הטבע שזכה בו האדם". אהבתי את אפיון הדמויות הרבות המופיעות בספר - נחמן מבוסק, אשר הרופא, גיטל/גרטרודה, אווצ'ה בתו של האדון פרנק, משה דוברובסקי, אלישע שור ובניו הכומר חמיילובסקי, קתרינה קוסקובסקה, אנטוני קוסקובסקי - מוליבדה , ירוחם דמבובסקי ועוד ועוד. מומלץ ביותר.

אל הספר הנפלא הזה הגעתי בזכות ביקורת שקראתי עליו בעיתון 'הארץ'. לדאבוני, אינני זוכר מי כתב אותה, כי החשוב מכל בעיניי היה שהרומן עוסק ביעקב פרנק. אותו משיח יהודי על דעת עצמו, שבניגוד לשבתאי צבי, גודף ובעיקר התעסקו בענייני המין בחצר שלו [ מעין המרקיז דה-סאד היהודי, לא פחות!], וגם נושאים אלה בצמצום. הדגש היה על דו מיניות פרוורטית, על סקס פרוורטי ומה לא?!

לא ממש קראתי היסטוריה מקיפה אודותיו, אם כי למדתי קבלה בחוג למחשבת ישראל בירושלים, ואם כי קראתי את "מצווה באה בעבירה" וכן קראתי רבות על הצלחת חסידי משפחות חצר צבי ופרנק בעולם המודרני, שבתוכו הם פעלו [ המאה ה- 18, שהביאה גם את החסידות].

כתות ומנהיגיהן רבי עוצמה הם עניין רווח בתרבות המערבית. בארה"ב [ דיוויד כורש ] ואף אצלנו [גואל רצון] ולא נשכח את רינה שני לפני כחמישים שנים,

אני חושב שאתחיל את דבריי בציטוט הפסקה הראשונה במאמר שכתב בני ציפר ב'הארץ':"

"זה היה כמו לקרוא את 'מלחמה ושלום'", אמרה לי חברתי הסופרת רות אלמוג, שקראה את "ספרי יעקב" לפניי וניסתה להסביר לי את הרושם העז שהותיר בה הספר. היא התכוונה לומר, אם איני טועה, ש"ספרי יעקב" הוא מסוג הרומנים הנדירים — "מלחמה ושלום" של לב טולסטוי הוא מהנפלאים שבהם — שמטלטלים אותך בתלאות היסטוריות אכזריות כדי להחזיר לך בסופו של דבר את האמונה באדם, בעולם, בכל מה שצודק ונכון ומוסרי — והייתי מוסיף: גם את האמונה ברומן הקלאסי הגדול. זאת התחושה שנותנת היצירה שכתבה הסופרת הפולנייה אולגה טוקרצ'וק — הרגשה שאפשר עדיין להנכיח בדורנו את הספרות כמעשה גדול ומשנה מציאות. דומני שזו סיבת הסיבות שהביאה את ועדת הנובל להעניק לה את הפרס לשנת 2018."

כך הרגשתי וחשבתי גם אני על הספר משהתחלתי לקרוא אותו. יצירה רוסית עתירת מימדים, אפית רב-קולית, שמזמינה את הקורא למסע ארוך ולא קל בשבילי ההיסטוריה. אי אפשר לדלג על קטעים ברומאן המורכב הזה [ כמו שלעולם הקורא הרציני לא ידלג על תיאורי הנוף של טולסטוי ב'מלחמה ושלום' או על חיבוטי נפש ארוכים של רסקולניקוב ב'החטא ועונשו'.

הרומן האפי הזה מתאר את המאה ה- 18 בפולין, החל כמעט מתחילת המאה ועד סופה וגם קצת מעבר אל הרבע הרשאון של המאה ה- 19, ומבטו ממוקד רב הזמן ביעקב פרנק, אדם כריזמטי ורב עוצמה שאסף סביבו קבוצות של מאמינים, נאמנים, החבורה שמוכנים כל דבר לעשות למענו. הספר עוקב אחרי פרנק מנעוריו, דרך תחילת גיבוש ועיצוב דמותו הייחודית – הקבוצה הראשונית שנצמדה אליו. הן בשל המתירנות המינית, הן בשל מעשה האהבה אתו[גברים, נערים ונשים, נערות] והן בשל היות חלקם שבתאים, כמו פרנק, שחיפשו מוצא מהאסון הרוחני שעבר עליהם. פרנק הציע הסבר מושלם להתאסלמות של ש"צ, הסביר היטב את ההכרח בשבירת כל חוקי העולם הדתי הישן, המיסטיקה שלימד והדריך על פיה היתה הופכית, נגודית על אף השאיבה של הזוהר, לימוד של כתבי אייבשיץ ואחרים כדרך לשבור הכל, לשחרר את האדם. [ תיאורית השילוש המופלאה – צביף ברוכיה ופרנק, אח"כ: ישו, צבי והוא האחרון פותח העולמות, או העלמה המופלאה, מריה שהיא שליטת העולם האמיתית והמאחדת. השילוש הזה הנמצא בבסיס תורת הספירות בקבלה משמש הצדקה עבורו להטבלה ולפרשנות נועזת במיוחד גם של הקתוליות.

הרומאן מציג רעיונות מדהימים לתקופת אותה הוא מתאר – חירות, שוויון מגדרי, סוציאליזם [ הכפר של מלבדה, שחיקו אחרכך באיבאני פרנק וחסידיו] שמזכיר לנו את הקיבוץ בראשיתו מעורב עם עריצות של "האדון", כמו נשים נשואות מגיעות למיטתו כשהוא רוצה, מנהגי ה"לילה הראשון" מנהיגות דיקטטורית הדורשת ציות והצלחה מלאים [ סצינות הכאת נחמן מבוסק, יעקובובסקי בשל כשלון שליחויותיו ואיבוד הכספים מעוררות השתאות ]. הכרותו את דרכי ה"בקשיש" משהותו בטורקיה [ ארצו של שבתאי צבי] וביוון-סלוניקי [ מקום משכנו של ברוכיה, עוד נביא ממשיכי דרכו של שבתי צבי ] עוזרת לו גם בפולין הקתולית, בקרבתו לאצולה הכפרית והארצית ובהחלט באמצעות יצירת מצג השווא הפנטסטי של הכרת היהודים בביאת המשיח, ישו והטבלת כל בני החבורה בכל מקום לנצרות.

באחת מהביקורת המצוינות למטה נכתב שהרומאן מתאר את המאה ה- 18 בצבעים של המאה העשרים ואחת. יש המון צדק בטענה הזו, כי אובדן סמכותה של "אמת" אחת ומקורות אמת או הטוענים לאמת שוות ערך במקורות ידע או מידע אחרים האופיניים למאה שלנו, הינם בסיס כוחו הרטורי והמנהיגותי והמושך של יעקב פרנק. באחד הפרקים מצוטט במפורש טקסט של מנדלסון על ריבוי המבטים, ההבטים, האפשרויות וההבנות של ה"אמת" או ה"מציאות", ודי לנו שנזכור את האמרה המנדלסונית: היה יהודי בביתך וגוי בצאתך, שהיא תמצות מדויק של התנהגות החבורה: כלפי חוץ- קתולים יותר מהקתולים, כלפי פנים שומרים על מנהגי הכת שגם הקתוליות לא מקבלת.

אבל זה רומאן, זו יצירה ספרותית. ואותי ריתקו ביצירה המספרים השונים. על פני השטח יש ארבעה מספרים רשמיים:

הראשונה היא המספרת הכל-יודעת הפורמלית, אולי "המחברת". השני הוא נחמן מבוסק הוא פיוטר יעקובובסקי [ שרואה עצמו כנתן העזתי, אך לא זוכה להכרה ממשית של האדון], שרשימותיו האישיות וכתיבת חלומות האדון הינםן מקור בלתי נדלה לרומאן ומובאות בגוף ראשון, השלישית היא ינטה – אותה סבתא של יעקב פרנק, שבשל כישוף של קרובה אלישע שור [ משפחת שור היא משפחה רבת עוצמה בקרב הפרנקיסטים וכן עם התנצרותם הם הופכים למשפחה גדולה המתפזרת בעולם. בספר השמות, שהוא האפילוג של הרומן, מתוארים בקצרה קורות חלק מבני המשפחה המופלאה הזו, שידעה – בשפתנו כיום – למנף את האפשרויות שפתח בפניה האדון!] נשארה בחיים, למרות של אכלה ולא שתתה ולבסוף הפכה למעין מינרל, גביש – אבל תודעתה היא הרואה הכל, יותר מאשר המספרת רואה והמספרת "רואה" ומספרת דרכה. והרביעי הוא מוליבדה. אותו הרפתקן פולני מהאצולה שהסתבך בכל דבר אפשרי, ובין היתר היה אחד ממעריצי פרנק [ סצינה מרשימה – הוא ופרנק הולכים לישון יחד, בשלב מסוים מוליבדה רוצה לנשק את פרנק על פיו, אבל פרנק כבר נרדם. ההשפעה המינית הכריזמטית של יעקב גם על גברים "סטרייטים" רודפי שמלות היא אחד ממאפייני דמותו, אך לא העיקרי! ] ופעל רבות למען קידומו של פרנק בתוך פולניה, הצלתו בזמן רדיפתו על ידי היהודים במפולין, תמך ועזר בביצוע עלילת הדם הנוראה שפרנק והחבורה יצרו ובנו על מנת להתקבל לחברה הפולנית ולמעמדות הגבוהים בה. אך גם ובמקביל "מכירתו" לשלטונות הכנסיה כמתחזה ורמאי שלא באמת המיר דתו. דומני שהשוב בדמות המספרת ה"כל יודעת" ברומאן הזה היא הטכניקה של הדיבור המשולב בו היא נעזרת ללא סוף, גם ב"דיבוב" ינטה וגם בכניסתה לתודעות רבות מאוד בסיפור.

אל ארבעת מספרים פורמליים אלה מצטרפים מספרים רבים, כמו למשל הכומר חיימלובסקי, המשוררת דרוז'בצקה והרופא היהודי אשר רובין שהפך לאשרבך. המספרת הכל-יודעת מעופפת מתודעה לתודעה בקצב מסחרר, לפעמים זה יהיה מעין "אגרון" המספר על הכומר ועל המשוררת [ ולא ממש ברור קשרם האמיתי לפרנקיזם, אם בכלל ] או מחשבות רבות של רובין וה"מתנה" שקיבל – שומרת הראש של יעקב פרנק, גיטל, היולדת אצלו את בנו של פרנק.

כל הקולות הללו יוצרים את אותה אמינות הכרחית לסיפור היסטורי וסיפור ריאליסטי. שלל נקודות המבט השונות על אותה מציאות מאפשרת לקורא אמנם לראות את יעקב פרנק, אבל – על אף שפרנק הוא גיבור הרומן – המספרת מביטה אל מקומות רבים ואחרים בהם אין לו לפעמים חלק, או הַקֶּשֶׁר מקרי, אפיזודי. ריבוי מספרים אף מאפשר בוזמניות ותנועה בזמן, דבר המאפיין את הרומאן, שהרי יבוא קטע משנת 1785 ואז הקטע הבא יתחיל בשנת 1783, דבר הנוגד את "הטבעיות" של רצף הקריאה הכרונולוגי ומתאים מאוד לסגנון הקשה הקופצני של המאה העשרים ואחת.

נושא לא פחות מרתק הוא "דמויות ראי" או דמויות מקבילות. דומני שהטכניקה של עגנון, לה קרא פרופ' שקד ז"ל תקבולות וזימונים פועלת היטב ברומאן הזה. אחת הדמויות המובהקות היא הבישוף סלטיק – אחד מבכירי הביורוקרטיה הכנסייתית-הקתולית בפולין שעזר ותמך למומרים בדרכים רבות. עלייתו ונפילתו [ גם בשבי ] וחזרתו לפולין משובש דעה הינה תקבולת מרשימה לעליה ולנפילה של יעקב פרנק, אם כי זו תקבולת ניגודית אבל לא פחות מצליחה לאפיין את מסלול החיים של פרנק.

אני חושב שההישג הגדול של טוקרצ'וק הוא יצירת "רב רומאן" – כפי שהגדיר בועז ערפלי את "סיפור פשוט" של עגנון, ולקורא עגנון, אגב, או בשביס-זינגר הכניסה לעולם הזה היא כמו להכנס לעולם מוכר. יש לרומן הזה חשיבות רבה הן בתולדות פולין והן בתולדות היהודים באירופה עם תחילת עידן הנאורות. [ שוב, סצינה כתובה היטב ברומאן – דר' אשר, רודולף, אשרבך, רובין, ורעייתו גיטל, גרטרודה כותבים יחד מאמרים על הנאורות לעיתוני "העולם". תיאורה של גרטרודה מעשנת המקטרת התורכית ושערותיה הלבנות סביב ראשה יפה.]

מעניין לקרוא תגובות בעולם על הרומאן הזה. הבאתי לכאן מקור אחד, אבל המרשתת מלאה בתגובות מרשימות מאוד. יתכן וצודק ציפר כשהוא טוען, שהרומאן הגדול, שהוספד משום מה, עדיין חי ובועט.

– – – – – –