כמה חיכיתי לספר חדש של אמיר זיו לאחר שקראתי את ספרו הראשון ארבעה אבות, וכל כך התרשמתי מהכתיבה והבשלות של ספר ביכורים, והנה בא הספר השני, ולא הכזיב.
כל סיפור משפחתי, תמיד מסתבר, הוא סיפור נפתל עם משקעים ומועקות, ואלו הולכים עם הדמות כמו צל שלא מרפה. כי לאן שלא נלך לא נוכל לברוח מסיפור חיינו.
יש לו לאמיר זיו מעין משחק חינני כזה עם מבנה הסיפור, ובספר הזה הוא לוקח 72 שעות בחיי משפחה, ומספר את הסיפור מהסוף להתחלה. ואם זה נשמע תמוה או מסורבל - זה לא. כשזה מהודק וכתוב טוב, זה קולח, ומה שעוד למדתי זה שאומנם סוף והתחלה של סיפור הם חשובים, אבל כשהאמצע עשוי כהלכה - הוא מחבר את שני החלקים במיומנות מדויקת.
שלמה ידיד הוא איש עסקים רב השפעה ועתיר ממון. ממש מאפס ובעשר אצבעות הקים מפעל קטן בפתח תקוה, ומשם לאט לאט התקדם וטיפס מעלה מעלה בעבודה קשה וסיזיפית לעיתים. שלמה ידיד לא ויתר לעצמו את מה שדרש מאחרים. וזה השתלם. ידיד מיקם את עצמו במקום טוב בצמרת, וכבר לא עסק בעבודות קטנות, אלא כבר עבר לשחות בבריכה של הגדולים, והתחברות אל כל המי ומי שבצמרת, טווה את הקשרים הנכונים שהזרימו לו לא רק עבודה, אלא תפרו לו חליפה ההולמת את מעמדו בין כל האנשים הנחשבים, דבר שהעצים את כוחו. וכוח זה דבר ששלמה ידיד אוהב. הוא הציר המרכזי בסיפור, סביבו סובבות שאר הדמויות. כולן בצלו, כולן חוסות תחת כוחו והשפעתו.
אולם כל הבועה הכביכול זוהרת הזו נסדקת, כשנופל דבר מה בחיי המשפחה ונפער בה קו שבר מכוער, ערב יום הולדתו השבעים, כשמתוכננת לכבודו מסיבה גדולה אליה יגיעו כל האנשים הנחשבים, כל מי שליווה את ידיד בתחנות חייו. ככה זה, כשהחיים מחליטים להצליף בך, הם לא עוברים לבדוק את מצב העו"ש שלך. המכה היא אותה מכה, והכאב זהה. ברגע האמת, רחוק מכל עולמו הנוח הבטוח והמוכר, ירוץ תסריט חייו של שלמה ידיד לאורכו ורוחבו.
הסיפור מסופר מפי כמה דמויות, כשכל אחת מרגישה מחנק בנקודה בה היא נמצאת, והחמצן - הוא לא רק שם (מוצלח) לסיפור הנהדר הזה, הוא מה שכל דמות נזקקת לו בדחיפות. הסופר הביא כל אחת מהדמויות אל הקצה, והחמצן - כמטפאורה או שלא- תמיד יהיה שם בשעת הצורך.
שמחתי לראות שההבטחה הכל כך גדולה מהספר הראשון הוכיחה עצמה גם בספר השני, וגם אם הרגשתי שהוא נגמר לי באמצע ויכולתי להמשיך לקרוא עוד, זו כנראה רק התאווה שלי לסיפור שמסופר טוב.
