הגעתי לספר בעקבות ביקורות מהללות לפיהן מדובר ברעיון שונה ומעניין ובכתיבה ברמה גבוהה ויוצאת דופן, "רומן פילוסופי מוסרי, עמוק ומרגש", שאמור ללמד אותי לקחים חשובים לחיים.
אני אפתח ואומר שאני מאוד מתחברת לז'אנר, ואין לי שום בעיה עם מד"ב, פוסט אפוקליפסה, פנטזיה, סיפורים בחלל, לא משנה מה, שנמצא מחוץ ל"חיים האמיתיים". יש לי דמיון מפותח ואני לא צריכה הרבה בשביל להתחבר. אבל, וזה אבל גדול, העולם החדש שמוצג לי, צריך להיות בעל היגיון פנימי, ועם סיפור רקע ברור, כדי שהקורא יבין מה חוקי העולם הזה ומה קרה שהוא הגיע למצב הזה (ולו בקווים כלליים בלבד). בעיני, המידע הזה קריטי כדי להבין את ההשלכות של המעשים של הדמויות, את הרקע שלהן, את המניעים שלהן ולמעשה ליצוק בהן מורכבות ועומק. יתכן ואנשים שלא בקיאים בז'אנרים מהסוג הזה מאוד יתרשמו מהעולם "העשיר", אבל בעלי ניסיון בספרים בהם הוצג עולם חדש/אחר יבינו שהספר כתוב ממש ברישול, בהיעדר מידע משמעותי. יכול להיות שזה היה עובד כסיפור קצר, אבל ממש לא כרומן.
בספר הזה יש מעט מאוד הסברים לגבי איך העולם הגיע למצבו הסופני, באופן שבעיני גורע ופוגע בכל ההנאה מהסיפור, ובגלל היעדר המידע הדמויות נותרות שטוחות ומניעיהן לא ברורים. הרי, אם אני רק אהיה עסוקה במדוע אין ציפורים או בעלי חיים אחרים, אני לא אוכל להפנים את הקושי שהדמויות מתמודדות איתו במציאת מזון. האם אין עכברים? חרקים? למה? הרי גם ככה אין כל כך הרבה אנשים שיאכלו את המזון.
אמנם, באזור בו מתרחש הסיפור, איפשהו בארה"ב, קר מאוד וקשה לשרוד. למה אין התייחסות מה קורה באזורים טרופיים של העולם? מה קורה בקוסטה ריקה למשל? שם חם ונעים, והטבע שופע מזון. האם האדם הרס כל פינה של טבע בעולם? איך? למה? יש יותר מדי שאלות שנשארות פתוחות ולא אפשרו לי לצערי להנות מהסיפור עצמו. גם לא ברור למה האב ובנו לא הצליחו להגיע דרומה לאזורים חמים יותר כבר מזמן, למה רק עכשיו הם עוברים את האזורים המושלגים? למה עוד לא הגיעו לטקסס למשל, אם מוצג לי מצב שהעולם נמצא בו משך שנים ארוכות? אין לזה שום התייחסות והקורא אמור למלא את כל הלקונות האלה לבד.
בנוסף אני אישית בעלת האמונה שהטבע חזק בהרבה מהאדם, ושאם איכשהו נביא להכחדו של המין האנושי, יש להניח שהטבע ישגשג, ולא ידעך, כפי שהספר מתיימר לטעון. ברגע שאנחנו נפסיק לחבל בטבע, הוא רק ילך ויפרח ויגיע לאיזון חדש, אז גם כאן מבחינתי לסיפור אין היגיון.
לסיכום, חשבתי שאגיע לאיזושהי פואנטה בסוף, וגם זה לא היה. אם זה לא היה ספר של 200 עמודים גם כנראה שהייתי מפסיקה לקרוא באמצע. זה פשוט סיפור שכתוב עם המון מילים גבוהות, בלי להגיד יותר מדי, עם דיאלוגים דלים חסרי מעוף, מדכא ומלא סבל לא מוסבר מראשיתו ועד סופו, ומי שכבר מגיע במצב רוח מלנכולי לקריאה, יצלול עוד יותר עמוק עם הסיפור האפל הזה. לא ברור לי מי הצליח להנות מהספר, אבל אני פה כדי להזהיר אחרים, כי הדירוג הגבוה שלו בכל מקום אפשרי הוא מטעה בעיני. מאוד.

אז אף פעם לא קראתי סטיבן קינג כמו שצריך, עב כרס מההתחלה עד הסוף. לא יודעת למה, לא יצא. החלטתי ללכת על הספר הזה לאור הביקורות המדהימות שנכתבו ואני אוהבת ספרים ארוכים ומתעמקים. לצערי הספר הזה מאכזב. נמאס לי מהטרנד הזה שסופרים כותבים ספר ענק של כמעט אלף עמודים ולפעמים יותר מזה, ותוך כדי הקריאה את מבינה שעבדו עליך ובעצם חצי מהספר זה מה שנקרא באנגלית "filler", סתם עמודים על עמודים של כלום ושום דבר. הזמן שלי יקר, אני לא קוראת שעות ביום, אולי בשבת מדי פעם כשיוצא. ביום יום אני קוראת חצי שעה בבוקר עם הקפה וחצי שעה בערב לפני השינה. לסיים ספר כזה לוקח חודשים בקצב הזה ולכן זה מתסכל כשזה אפילו לא מספיק מעניין כדי שיתחשק לי לקרוא, את המעט שאני גם ככה מספיקה לקרוא ביום.

היה נחמד, הרעיון טוב, יכול היה להיות 400-500 עמודים בשקט ואז הוא היה מקבל ממני חמישה כוכבים.

וואו. גיבורת ספר מתח שלאורך כל הספר אף אחד לא מחפש למצוא להציל אותה או למצוא לה זוגיות ואהבה שהרי זה מה שכל אישה רוצה ומחפשת?! תודה לך מייק עומר, ששברת את הגלגל הבלתי נסבל הזה. תמיד כשיש דמות ראשית נשית חזקה ועצמאית בספרי מתח, איכשהו אתם יודעים שהיא תתאהב בבלש/בבוס/בעיתונאי, במי שזה לא יהיה, שגם כמובן ברגע האחרון יבוא לעזרתה ויציל אותה מפני הרשעים, שכן למרות שהיא חזקה ובעלת הכשרה, היא אף פעם לא מספיק חזקה.

הופתעתי לגלות שבמקרה הזה מדובר בזואי, פסיכולוגית פורנזית, אישה חזקה שעומדת בזכות עצמה, ולמרות שהיא זקוקה ורוצה בנוכחותו של טייטום, סוכן FBI שצוות אליה, היא עדיין אינה תלויה בו, אלא הם צוות, וזה היה מרענן.

יותר מזה נראה לי מיותר לספר, אני בעצמי אף פעם לא קוראת את סיכום הספר בכריכתו אלא אוהבת לגלות לבד. גם זה בסך הכל ספר מתח, כלומר הנוסחה ידועה: יהיה רצח, תהיה חקירה, תהיה תעלומה, אולי בסוף יהיה פתרון.

סיפור מתח מורכב ומעניין בעל רבדים רבים שקשה להניח מהידיים. סיימתי בימים ספורים. מומלץ לסופ"ש חורפי בפוך.

מתיס הוא בחור רגיש המתגורר בבקתה רעועה עם אחותו הגה בתוך יער הנמצא על שפת אגם פסטורלי ונידח בנורבגיה. שני האחים יתומים מהורים ומנסים לקיים את עצמם בכבוד, אך זאת בקושי רב, שכן הגה (האחות) סורגת סוודרים למחייתם, ומתיס, רפה השכל, מנסה אמנם להשתלב בעבודה כלשהי ולהרוויח כסף, אך בגלל מצבו לא תמיד מצליח בכך, ובעיקר נסמך על רצונם הטוב של אחרים לקבלו לביצוע עבודה כלשהי על אף מוגבלותו. חלק מהאנשים בהם הוא נתקל לאורך הסיפור מקבלים את המוגבלות ומכילים אותה, מה שמחזק את מתיס ובטחונו העצמי, וחלק בורים ורעים, שמתוך בורותם, מקטינים את מתיס, ושוברים את רוחו. גרם לי לחשוב כמה למילים יש משמעות וכח, במיוחד עבור אנשים שמקבלים את המילים פשוטן כמשמען, ואין להם את היכולת להבין רמיזות או סרקזם. נורא עד כמה בלתי מובן מאליו זה כשמישהו מתנהג בכבוד ובנחמדות לאדם מוגבל.

תיאורי הטבע נ-פ-ל-א-י-ם. מזכיר מאוד את "שירת סרטני הנהר", שגם בו תיאורי הטבע ממלאים את הדפים. ממש הרגשתי שאני שם יחד איתם ביער העבות והקר, מסתכלת גם אני, בדמעות, בעיני הציפור הקטנה שלה עופרת בכנף.

מתיס נכנס לליבי, בתמימותו, ברגישותו ובאהבתו לטבע, לחי, ולאחותו. ממש ממש התרגשתי מהספר הזה, שכולו אפוף מלנכוליה, שבה כיף להתכסות מדי פעם, ולהיבלע.

ביום אחד בהיר אשתו של בן, אהובת חייו, מריאן, מתה בתאונה טרגית ומסתורית. בן לא יכול לחיות בלעדיה, אבל לפני שהוא מצטרף אליה בעולם הבא, הוא מחליט לחטב את עצמו ולהתכונן לקראתה, כמו בטוח שאכן יפגוש אותה ברגע שיכניס את קנה האקדח לפיו וילחץ על ההדק. אבל העולם הבא הוא לא בדיוק מה שבן ציפה שהוא יהיה, ומריאן חמקמקה משחשב.

הקונספט מעניין ויצירתי, ובאמת כפי שאמרו כאן, קשה להשוות אותו לספרים אחרים, כי זה ספר מאוד מיוחד. השפה של אופיר טושה גפלה עשירה מאוד, ויש חלקים רבים שכתובים בכזה שצף שזה מרגיש כמו מונולוג ממח קודח והזוי, בקטע טוב. אהבתי את הסיפור, את הדמיון הרב ואת העולם שנבנה, אבל אני חושבת שיש פה הזדמנות מפוספסת מבחינת כמה סופר וכמה נחקר העולם הבא שאליו כביכול מגיעים לאחר המוות. אני מבינה אמנם שהייתה חובה וצורך להתמקד בדמות הראשית וחיפושיו, אבל בעיני, יכלו להתייחס לאלמנטים אחרים ונוספים בעולם הזה, ולערב יותר את מה שמתרחש מחוצה לסיפורו האישי של הדמות הראשית, בעיני היה יותר מעניין. הוא באמת עושה זאת כמו בקטעים שבן פוגש מפורסמים שנפטרו או מגלה חלקים חדשים בעולם, אבל לא מספיק לעניות דעתי.

העולם הגדול שהסופר יצר פה, גדול יותר אפילו מהסיפור שלו, ככה שבאיזשהו שלב, כשהבנתי שפיתוח העולם פחות חשוב מהסיפור של הדמות הראשית (שהיה אגב, דיי פשוט לטעמי מלהחזיק ספר שלם), אז כבר הייתי מוכנה להגיע לסיום הספר, ויפה שעה אחת קודם. ספר טוב ומעניין, אבל גם טיפה מסתבך בתוך עצמו, ומעט מייגע לקראת הסוף.

ספר כיפי וסוחף. סיימתי ביום אחד.

ספר מתח זורם וקריא מאוד. ליעד שהם יודע לכתוב מתח זה לא סוד, לא מצאתי יותרמדי חורים בעלילה, שזה חשוב, ורואים שעשה מחקר ובדק לעומק את הדברים בזמן הכתיבה, שזה גם חשוב, כי הוא כותב על מגוון נושאים משפטיים.

בסך הכל אחלה, אבל לא נפלתי מהכסא.

וואו, מזמן לא קראתי ספר כל כך בינוני. בסדר, אשכול נבו יודע איך לכתוב, אבל זה לא אומר שהכתיבה טובה, כי כשאין בשר לסיפור, כשהוא לא מקורי או לא מספיק מעניין או חוזר על עצמו, אז זה פשוט לא טוב, ולא חשוב בכמה כישרון ניחן הסופר.

עצוב לומר אבל מבחינתי הספר הזה פספוס מוחלט, ואני רק שמחה ששמעתי אותו כספר שמע בזמן שעשיתי דברים אחרים, במקום אשכרה לשבת ולקרוא ולבזבז את הזמן שלי.

סופר נפלא שיודע לכתוב מתח בצורה מושכת ומעניינת.
לא מתוחכם בטירוף אבל ספר מהנה וקריא מאוד. מתאים לסופ"ש משעמם.