מירי רוזובסקי הוכיחה בכתיבתה שהיא יכולה לעמוד בקו אחד עם הטובות שבכותבות שלנו. קרי, צרויה שלו למשל, ולמה דווקא שלו ? כי שתיהן כותבות בסגנון דומה . כתיבה, צפופה, בהרבה קולות ומנעדים ומאבקים פנימיים, חדה כתער, חזקה, מדויקת וחותכת, פוצעת עד כאב, כזו שלופתת את הקורא רוב הזמן - אבל זו המטרה, כי כשכותבים על הצדדים המורכבים של החיים, על משברים ולבטים בתוך הנפש ובתוך המשפחה, ומייצרים עולמות קטנים שמסתכסכים ומתפשרים, מתפתים לאסור, לעתים נפרדים לעתים חוזרים ולעתים סולחים ומערבבים אותם טוב טוב עם אמיתות ושקרים שאנחנו מספרים לעצמנו ,עם מניפולציות רגשיות, תוך כדי התבוססות בצד האפל של הירח , ופולטים אותם בלי רחמים מול עצמנו מול יקירנו ומול כל העולם ואשתו, ובלי הנחות, ובלי מסכות, וגם בלי מלבוש כזה או אחר, זה גורם לנו להרגיש מחנק בגרון, שהוא בעצמו מתערבב עם כעס, עלבון, עם תחושה של אי נוחות לעתים, אבל בד בבד ודווקא משום כך הוא גם ממשיך לסחוף, לרתק, למכר, לעורר בנו רצון מקביל להיות נוכחים, ולא להניח אותו מהיד. כי כל אחד מוצא את עצמו באיזו שהיא סיטואציה/מחשבה/תחושה דומה, מול המראה הגדולה שהיא מציבה מולנו, ומול הקרובים לנו ובעיקר לנוכח המחשבות הכי הכי נסתרות בתוכנו. ואתם יודעים מה ? לטעמי היא אפילו עולה על הסופרת השנייה - ונעצבתי כשסיימתי וכבר רכשתי את הרומן הנוסף והמבטיח שלה "אותה אהבה, כמעט " ואני כבר במחצית הדרך...
To make the story short הוסיף שהספר נכתב בזמן הווה וחוזר אחורה ונשזר בעבר. ומעבר לסיפור על משפחה שהתפרקה, יש בו הכל : יחסי אהבה ושנאה, הורים וילדים, חמות וכלה, גירושים ונישואים, משברים כספיים, שכול, דיכאון, טיפול נפשי וניסיונות התאבדות. הוא עוצמתי כבר אמרתי, עשיר מטלטל וכובש בכנות הכמעט אופטימלית שמאפשרת הכתיבה. והוא בעיקר עוסק בזיכרון. זכר ילדות מסוכסכת. אח אחות אימא ואבא שנטש וחוזר - "כשרוצים לשכוח משהו אחד , נטפלים לזיכרון אחר... ולפעמים מרוב שמנסים לסגור פתח אחד פוערים קרע אחר" - ועל איך אנחנו מגוננים על עצמנו מול הזיכרון שהוא מלך המתעתעים, שלא יגדע לנו את האפשרות לנסות מחדש ואחרת, להבריא לתקן ולכפר, ולהוציא לאור את הסודות והאהבה שהוטמנו תחתיה, ולברוא מציאות נכונה יותר שאיתה אפשר לחיות בשלום ובהשלמה. "הזיכרון מחליט מה לשמר. מה לשים בפינה. מה לזרוק. מי יודע למה. מי מבין. כובען מטורף שאחראי לכל מה שאתה יודע. ולכל מה שלא ".
אז כמובן שאני ממליצה כי הוא כתוב בשפה שלנו, ניזון מהתרבות שלנו, מהמנטליות שלנו, מההיסטוריה שלנו, מההרגלים שלנו, וזה מה שעושה אותו קל לקריאה להזדהות, לסליחה ולחמלה.
המסקנה היא שיש לנו כותבים יוצאים מהכלל. אז לכו על זה ...
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
