הצד השני של המטבע
לפני שנים רבות, השתתפתי בסיור מנהלים, בו אחד מאתריו היה כלא עכו. בין חומותיו סופר סיפור מרגש על אסירי ההגנה ועולי הגרדום, מקרב המחתרות היהודיות. אף אחד לא סיפר בסיור הזה, על עולי גרדום אחרים, ערבים שמרדו בשלטון הבריטי ולחמו נגד הישוב היהודי. את העובדה הזאת אמרו לי מנהלי מחלקות ערבים, שאחד מהם אף הוסיף סיפור מעניין, בילדותו זכורה לו הסבתא, השרה לו שרים לפני השינה על גיבור המרד הערבי של שנות השלושים, עז א-דין אל-קסאם, מנהיג כנופיית "היד השחורה", שהרגה בריטים ויהודים, ולבסוף נהרג בגלבוע, והפך למרטיר ערבי שאת שמו נושאת רקטת הקסאם של החמאס.
הסיפור הזה אומנם מקומם, אבל הוא משקף עובדה לפיה, כל צד בסכסוך הערבי יהודי, מספר את הנרטיבי שלו. אם רוצים להיות אובייקטיבים ככל האפשר, יש להכיר את סיפור הצד השני.
הצגת היסטוריית הצד הערבי על ידי כותב יהודי, לא מובנת מאליה. היא מחייבת בקיעות בשפה הערבית ופתיחות לצד האחר. לדני רובינשטיין יכולת להציג את נקודת המבט של הצד השני. הוא ניחן בפתיחות, כעיתונאי וחוקר המתמחה בתרבות הפלסטינאית.
רובינשטיין, בספרו, " זה אנחנו או הם", מציג את סיפור חייו של עבד אל קאדר אל חוסייני, מנהיג הלוחמים הערביים באזור ירושלים במלחמת העצמאות, כמבוא לדרמה גדולה, ששיאה קרב הקסטל בו חוסייני מצא את מותו. דרך חייו אנחנו מתוודעים למרד הערבי ב 1936, בגיבוש הלאומיות הפלסטינאית ובהתהוות הכוח הלוחם הערבי. אנו נחשפים לאליטה הערבית בירושלים, לחברה הכפרית, לאינטרסים ולמחלוקות הערבים שעמדו ברקע מלחמת השחרור וההפסד הפלסטינאי.
לרובינשטיין שתי טענות מעניינות לגבי משמעות קרב הקסטל כקרב מכונן ונקודת הכרעה היסטורית:
הטענה הראשונה, היא האופן בו קרב הקסטל נתפס כמיתוס עבור שני הצדדים, לצד היהודי הוא מהווה ביטוי לגבורה ועמידה איתנה. לצד הערבי הוא מהווה ביטוי לנכבה, השואה הערבית, והרצון לשוב ולגרש את היהודים שהם ורסיה לצלבנים האירופיים, חיבור לקסטל המשמר זיכרון היסטורי, את היותו מצודה צלבנית בדרך לשחרור ירושלים. מעניין כמה סמלים היסטוריים יש למקום אחד.
הטענה השנייה, היא האופן בו רובינשטיין רואה, את קרב הקסטל, יחד עם קרב משמר העמק ודיר יאסין כקרבות המכוננים של מלחמת העצמאות, שיצרו את מומנט ההכרעה ותבוסת ערביי ארץ ישראל. בקרב הקסטל ההגנה קבלה לראשונה החלטה תקדימית, לכבוש כפרים ערבים, לתפוס אותם, לפוצץ את בתיהם ולגרש את יושביהם. המלחמה הפכה להיות אגרסיבית, הכרח שנבע מאופי הלחימה, אך יצרה את בעיית הפליטים שנעקרו מבתיהם, ואליהם הם עדיין מקווים לשוב.
בכדי להבין את תחושת, להיות או לא להיות ששרה בארץ, או כפי שביטה אותה חוסייני, "זה אנחנו או הם", צריך להבין את מהלך הקרבות, במרץ ואפריל -1948:
מרץ ואפריל היו חודשי מצוקה ומשבר לישוב היהודי. ישובים נותקו, כולל ירושלים הנצורה. שירות, שניסו להגיע לישובים הנצורים ולירושלים הותקפו, חלקם אף הושמדו, כשיירת יחיעם, שירת חולדה ושיירת נבי דניאל. חוסייני, מיקד מאמצים בקסטל כנקודת אסטרטגית בקרב על ירושלים. "הקסטל זה ירושלים", אמר חוסייני (32). הלחימה נגד הכוחות המקומיים והצבאות הלא סדירים הבהירה, אם היוזמה לא תעבור להגנה, ממגננה להתקפה אגרסיבית, בעיקר בירושלים שהייתה נקודת מפתח, היישוב היהודי עלול להפסיד את המערכה על ארץ ישראל.
חוסייני מפקד יחידות אל-ג´יהאד אל-מוקדס, מי שדגל בלוחמה אגרסיבית ולא מתפשרת, כולל שימוש במכניות תופת, היה אחד מהמנהגים הנערצים והנועזים על הערבים שבכוח אישיותו הצליח לגייס כפריים חמושים לקרבות נגד היהודים שהיו מאורגנים באמצעות ההגנה. פרדוקס בו לוחמים מעטים ולא סדירים, עם ציוד דל, שזכו לתמיכה חלקית מהציבור הערבי, הצליחו לגרום ליישוב היהודי המאורגן אבדות קשות, ואף לאיים על גורלה של ירושלים והמערכה כולה.
ספרו של רובינשטיין מעניין, כתוב בשפה קולחת, יש בו אנקדוטת מעניינות, הוא גם מצליח לטוות חוטי מחשבה לשורשי הסכסוך הערבי יהודי כפי שהוא בא לביטוי עכשווי.
