המלכודת הסטרילית: על חטא, טירוף וחברה חולה ב"השטן" לטולסטוי
נובלת המופת של לב טולסטוי, "השטן", היא הרבה יותר מסיפור על בגידה או תשוקה אסורה; היא כתב אישום חריף, פסיכולוגי ומצמרר, נגד מוסר מעוות ותפיסת עולם חולה של "הכל או כלום". העובדה שטולסטוי עצמו התלבט עמוקות וכתב ליצירה שני סופים שונים – באחד הגיבור מתאבד ובשני הוא רוצח – אינה עדות לחוסר החלטיות ספרותי, אלא שיקוף מדויק של קריסה נפשית טוטאלית שאין ממנה מוצא.
במרכז העלילה עומד יבגני אירטנב, גבר צעיר, אריסטוקרט, האובססיבי לחלוטין לניקיון, סדר ושלמות – הן בניהול אחוזתו והן במצפונה של נפשו. לפני נישואיו, הוא מנהל קשר מיני יצרי ומתמשך עם סטפנידה, איכרה מקומית נשואה, כחלק מ"סידור" מעמדי מקובל שנועד לספק את יצריו של האריסטוקרט הצעיר. אך הטרגדיה מתחילה כשיבגני נישא לליזה הטהורה, מנסה לבנות חיים "סטריליים" למופת, ומגלה שהקשר ההוא הותיר במוחו עקבות בלתי ניתנים למחיקה. סטפנידה הופכת עבורו לדיבוק מחשבתי, ל"שטן" המאיים להחריב את עולמו.
כדי להבין את עוצמת הדיבוק הזה, חובה לחדור אל נבכי נפשו של הסופר עצמו. "השטן" אינו תרגיל ספרותי במגדל שן אקדמי; הוא נכתב בדם ליבו של טולסטוי, מתוך בעתה עמוקה מהשדים של עברו. יבגני הוא כפיל כמעט מדויק של טולסטוי הצעיר, שניהל בעצמו קשר מיני ממושך ויצרי עם איכרה באחוזתו (אקסיניה). גם שנים לאחר שנישא לסופיה ואף שהפך ל"נביא המוסרי" של רוסיה שהטיף להתנזרות, נרדף טולסטוי על ידי אותם דחפים חייתים. החרדה הפנימית שלו מפני הפיתוי הייתה כה קורעת, והאשמה כה כבדה, עד שהוא החביא את כתב היד של הנובלה בתוך ריפוד הכיסא שלו, באימה מוחלטת שמא אשתו תמצא אותו ותגלה את התהום הפעורה בנפשו.
מנקודת מבט רציונלית של קורא מודרני, הפתרונות למצוקתו של יבגני נראים כמעט מובנים מאליהם: לעזוב את האחוזה, להרחיק את האיכרה, או אפילו – כפי שחלקנו עשויים לחשוב בצורה פרגמטית ועקמומית – למסד את החטא ולהפוך אותה למאהבת קבועה ודיסקרטית מהצד. לחלופין, הפתרון הטהור והאנושי ביותר היה שבירת חומות הגאווה וניהול שיחת כנות נואשת עם אשתו ליזה או עם אמו. ליזה, באהבתה ובאצילותה, סביר להניח שהייתה מוצאת את הכוח לחמול על בעלה החולה, לקחת פיקוד על האחוזה ולהרחיק את האיום הפיזי כדי להציל את נישואיהם.
אך עבור יבגני, השבוי לחלוטין בתוך המערכת המושגית הנוקשה של זמנו ושל יוצרו, האופציות הללו פשוט לא היו קיימות. הוא נעל את עצמו בצינוק פנימי סגור ומסוגר. הגאווה המעמדית מנעה ממנו להודות בפני אמו שהוא איבד שליטה, ופחד המוסר הטוטאלי מנע ממנו "ללכלך" את עיניה של אשתו התמימה. בתוך תפיסת עולמו, להתוודות בפני ליזה ולבקש את חמלתה לא היה פתרון, אלא העונש הקשה מכל – אקט שהיה מכתים אותה ומחריב לחלוטין את ה"מקדש הסטרילי" האחרון שנותר לו. אפילו כשהוא מנסה להתוודע בפני דודו, החברה מנפנפת אותו בציניות ובקלילות, ומותירה אותו בודד לחלוטין בתוך הטירוף.
בכך נוצר פער אירוני מרתק: טולסטוי ניסה לכתוב משל מוסרי-דתי על כניעה לחטא הבשרים, אך בגלל הגאונות הריאליסטית שלו, יצא תחת ידו תיאור קליני מושלם של קריסה פסיכיאטרית. במונחים מודרניים, יבגני אינו נבל קלאסי; הוא חולה נפש. הוא סבל מהפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) קיצונית שהפכה פנטזיה חולפת ללופ מחשבתי כפייתי (Obsession). מחשבה זו הידרדרה בהדרגה לפסיכוזה חריפה ולאובדן בוחן המציאות, עד שראה באישה פשוטה הנושאת חציר שטן קוסמי בעל כוחות מאגיים שרודף אותו. בשני הסופים – בין אם הוא מפנה את הנשק כלפי עצמו ובין אם כלפי סטפנידה – הירי הוא אקט פסיכוטי חסר אונים, ניסיון חולני "ללחוץ על כפתור הכיבוי" של מוחו המיוסר מהחרדה והאשמה.
כאן בדיוק טמונה הביקורת החברתית הנוקבת של היצירה. יבגני חלה בגלל שהסביבה שלו, כמו גם האידיאולוגיה הנוקשה של טולסטוי עצמו, דרשה מהאדם סטריליות דתית וחברתית בלתי אפשרית. המוסר של אותה תקופה הציב בפני האדם ברירה אכזרית: או להיות מלאך מושלם ונקי מחטא, או לחדול. בתוך המערכת הנוקשה הזו אין שטח אפור, אין מקום לטעויות, ואין הבנה לבסיס האנושי הפשוט ביותר: שאם נופלים – קמים.
הדרישה לסטריליות מוחלטת היא סכנה נפשית, משום שהיא מונעת מהאדם לצמוח, ללמוד מחולשותיו ולהשתקם. היא דוחפת אותו להדחקה מטורפת, לציניות מוחלטת, או לקריסה קטסטרופלית. יבגני העדיף להפוך למפלצת רוצחת או לגופה, ובלבד שלא יצטרך להסתכל במראה ולראות אדם פגום ולא מושלם. "השטן" הוא אזהרה נצחית ומהדהדת נגד מוסר שמעדיף את השלמות החיצונית על פני החיים עצמם. הוא חושף את הטרגדיה של טולסטוי, שנחנק בעצמו תחת המוסר המוחלט שניסה לכפות על עצמו, ומזכיר לנו שחוסן אנושי אמיתי נמדד לא בנזירות סטרילית, אלא באומץ לנער את האבק מהברכיים אחרי הנפילה – ולהמשיך קדימה
