****





גילוי (נאות, נגיד): אני לא אוהב שחברים, או אנשים שאני מכיר, מצליחים.

אוקיי, תנו לי לתקן את האנדרסטייטמנט: כשחברים שלי זוכים להצלחה - מקצועית, אישית או כלכלית - אז מבחוץ אני אולי טופח על השכם, מחייך ומפרגן, אבל מבפנים אני מתמוסס לריר ירוק וחומצי, אפל ומתועב. הצלחה של חברים זה אחד הדברים המבאסים ביותר שיכולים לקרות לבנאדם, ולצערי יש לי לא מעט חברים מצליחים, אפילו מצליחים מאוד, וזה מדיר שינה מעיניי. הם כל מה שאני לא, כל מה שיכולתי להיות, אבל בגלל שנכנעתי לעצלות, ניוון ואנוכיות נוחה (ואולי כי, איך לומר את זה בעדינות, הם הדבר האמיתי לעומתי), אני צף איכשהו על גבי קרש מעופש בנהר החיים בעוד הם, לתחושתי, "עושים את זה" בסטייל.

אז אני כאן באתר, שורף את הזמן הבינוני שלי בביקורות בינוניות על ספרים בינוניים, בעוד אנשים כמו ניר חצרוני הולכים ופאקינג עושים משהו עם עצמם, וכותבים ספר שהוא אולי לא ספרות קאנונית, אולי לא עגנון אבל בהחלט ספר טוב, מותח, מקורי, מעניין (אוי, אני נמעך פה, המחמאות האלה מוצצות ממני את החיים) והכי גרוע - מצליח.

אז גם אני התחלתי לכתוב, אולי משהו טוב ואולי פחות, אני לא יודע, כי אחרי כמה עמודים נעצרתי כי (תירוצים כלשהם).

****

"שלוש מעטפות" מגולל את סיפורו של סוציופת אלים שמצליח להסתיר את אופיו האמיתי ולהפוך לסוכן בארגון ביון ישראלי דמוי-מוסד, ולבצע בשליחותו פעולות התנקשות יצירתיות במטרות כמעט בלתי אפשריות. בשלב כלשהו הגולם קם על יוצרו ולוקח לעצמו חירויות נוספות בבחירת מושאי האלימות הרצחנית שלו, והכול יוצא מכלל שליטה באופן סוריאליסטי וחינני ביותר.

הספר כתוב טוב, נקרא בקלות ובמהירות, ולמרות מה שנאמר פה לפני בביקורות אחרות, האלימות בספר לא החרידה אותי ממש, במיוחד כשהרגשתי שניר חצרוני פשוט נהנה. הסיפור מופרך לחלוטין ואינו יכול להתקיים בשום אופן במציאות האמיתית מאלף סיבות שונות, למרות הכתיבה שהיא לגמרי "כאן ועכשיו", מה שלא פוגם כמעט בתחושת המתח וההנאה מהקריאה.

לשמחתי, (התאמצתי ו)הצלחתי למצוא כמה טעויות עובדתיות בספר, העיקרית שבהן היא גלישה של אחת הדמויות בפייסבוק בשנת 2004 או 2005, עוד לפני שפייסבוק שוחררה אל העולם הרחב. אבל זו המפלצת ירוקת העין שהכריחה אותי להיות נאג'ס קטנוני ומעצבן. בחיי.

בהצלחה, ניר. הלואי (אהמ) שתתרגם את הספר להרבה שפות ושאפילו ייצא ממנו סרט בכיכובו של ריאן גוסלינג או משהו. סעמק.



****

נתחיל בבדיחה.
אמריקאי, אוסטרלי, בריטי וישראלי, נכנסים למסעדה. כל אחד מהם מזמין לעצמו כוס קפה ומתחילים לדבר על הא ועל דא. פתאום, נכנס זבוב לתוך כל אחת מכוסות הקפה של הארבעה. להלן הצעדים שנוקטים כל אחד מהם נוכח האסון שקרה:
האמריקאי החסכן- מוציא את הזבוב מהכוס ושותה את כל הקפה שבתוכה, עד הטיפה האחרונה. לאחר מכן הוא אורז את חפציו, ומדדה באיטיות לכיוון היציאה מהמסעדה בהרגשה של פספוס והחמצה.
האוסטרלי הבררן- לא רגוע, מעוצבן. בוחר שלא לגעת בקפה, זורק אותו לפח (יחד עם הזבוב) ויוצא בסערה מן המסעדה, בעודו מקטר שוב ושוב על השירות הלוקה בחסר ועל כך שהוא לא יאכל יותר במסעדות.
הבריטי המנומס- בגלל היותו מנומס, הוא מחליט שלא להוציא שום דבר ולשתות את כל הקפה, יחד עם הזבוב. אחר כך הוא אורז את חפציו, משלם טיפ ורץ לכיוון דלת השירותים הקרובה.
והישראלי התחמן- ניגש לאחת מהמלצריות, אומר להן שיש לו זבוב בקפה ושהוא רוצה שיחליפו לו את הכוס ושיתנו לו כוס חדשה. המלצרית מסכימה, לוקחת ממנו את הכוס עם הזבוב, זורקת אותה לפח וכעבור דקות אחדות, הישראלי מקבל כוס קפה חדשה, ללא שום זבוב.
לאחר שהוא מסיים את הארוחה, הוא אורז את חפציו, פוסע לכיוון דלת היציאה בעודו מזמזם לעצמו מנגינה עליזה.


כאחד שמכל בדיחה או סיפור קצר שהוא שומע, הוא מנסה לחפש התאמה כלשהי לביקורת, יצא שלאחר כמה דקות של מחשבות והרהורים הגעתי למסקנה שבין מוסר ההשכל של הבדיחה הזו לבין הספרות הישראלית, אין כל קשר: בבדיחה, הישראלי מתואר כאדם תחמן, אחד שמצליח, אחד שעושה את הדרך הכי קלה, האחד שצוחק אחרון. לעומת זאת, הישראלי בספרות הישראלית מתואר (לפחות לדעתי) כאדם תמים, אחד שנכשל, אחד שעושה את הדרך הכי קשה (ולא עובר אותה) והאחד שצוחק ראשון (אם בכלל הוא צוחק מתישהו).
אז לפי מה שאתם מבינים, אין לי ממש חיבה לספרות הישראלית. אולי למוסיקה הישראלית, אולי למאכלים הישראלים, אולי אפילו להומר הישראלי- אבל לספרות הישראלית? ממש לא.
ועכשיו מגיע השלב שבו אני מסביר מדוע ולמה אני לא סובל את הספרות הישראלית. ויודעים מה, אני חושב שאני אפסח עליו. כי באמת, כמה כבר אפשר להסביר? כמה כבר אפשר לענות על השאלה "למה"?
אם אתם בכל זאת רוצים לראות את התשובה שלי, אז כנסו לביקורת שלי על "מצרפי המקרים" של יואב בלום ותראו.
כל מה שאני יכול לומר עכשיו הוא שלדעתי אין מטאפורה מוצלחת יותר לספרות הישראלית מאשר כוס קפה שזבוב מעצבן משתכשך בתוכה (ואין מטאפורה טובה יותר לסופרים הישראלים מאשר האנשים ששותים מכוס הקפה הזו ואחר כך מערכת העיכול שלהם לא מתפקדת כמו שצריך, מהאנשים שלא שותים מכוס הקפה הזו וסתם בזבזו את הכסף שלהם, או כל אחד שבסוף יוצא מפסידן, כך או אחרת.)


ניר חצרוני (או bloogy, איך שתרצו) הוא כמו דג סלמון קריספי ופריך על מצע של עלי נענע בניחוח לימון עם כדור גלידה בצד, שפשוט בא לקחת ממנו ביס. כמו שדגי הסלמון, להבדיל מן הדגים האחרים, חיים במים ומתוקים, וכמו שדגי סלמון, להבדיל מן הדגים האחרים, שוחים נגד הזרם- (כן, כן, זה בהחלט נכון), כך גם ניר חצרוני (איש הייטק ועכשיו גם סופר) שלהבדיל מן הסופרים הישראלים האחרים שאני מכיר, נותן לנו תחושה שאולי, רק אולי, יש עוד תקווה לספרות הישראלית. הוא נותן לנו תחושה שאולי, רק אולי, מסתתרים בעולם הזה כשרונות בלתי צפויים. הוא נותן לנו תחושה שאולי, רק אולי, השמועות על היכחדותו של הישראלי התחמן המצוי- הן כנראה רק... שמועות.
ולמה? כי לבנאדם הזה יש פאקינג כישרון שלא ראיתי בכל מאה שנותיי אצל אף סופר ישראלי (חוץ ממנו כמובן) והכל בזכות רומן הביכרורים שלו: 3 מעטפות.


בעיקרון, הסיפור די פשוט: אם סוכן 10483 עדיין בחיים- יש לחסלו מיד.
אבל מתברר שלא הכל פשוט כמו שזה נראה. מתברר שהספר הזה טומן בחובו רבדים על גבי רבדים, שכלל לא ניתן להרגיש בהם אם לא קוראים את הספר.
הספר מתרחש על פני מספר שנים: החל מאוגוסט 1989, עד שנת 2015. הוא מספר על שני דמויות עיקריות: סוכן 10483 ואבנר מויאל.
סוכן 10483 הוא, כמו שכתוב בתקציר שבגב הספר, משוגע על כל הראש. אבל לא רק: למרות שלא ממש רשום את זה במפורש, ניחשתי שהוא לוקה בתסמונת האספרגר, מפני שעוד מימי ילדותו הוא מתקשה ביצירת קשרים חברתיים, הוא אפילו לא מנסה כי בעיניו כולם טיפשים, הוא מסיים חוברת חשבון שלמה בכלום זמן והוא רואה הכל כפול ואת העולם לא כמו שכולם רואים אותו.
אבל כן, הוא גם משוגע. משוגע ופרנואיד. בספר זה הוא כותב במחברת שבה הוא מתאר בשפתו הייחודית המתאפיינת בעיקר בשורות קצרות (כל פעולה שהוא עושה, בשורה) ובדמיון שופע, את חייו: החל מימי ילדותו והבדידות שלו, הטירוף שלו, הגאונות שלו וההרגשה שמשהו נורא עומד לקרות בקרוב והצורך הנואש להציל את הסובבים אותו מהדבר הנורא הזה, ועד הפיכתו לסוכן.
עוד מאפיין חשוב ומעניין לאופיו של אותו סוכן, הוא שהוא חושב כמה צעדים קדימה. לכן, למקרה שהוא ימות ואף אחד לא יבין למה, הוא נושא עמו בקבוקון שבתוכו יש פתק ובו הוא מסביר את מקום המצאותה של אותה המחברת שבה הוא מספר על חייו, וכך הוא מקווה שמישהו ימצא את אותו הבקבוקון, ישיג את המחברת, יקרא ממנה ויגלה הכל.
מה שקורה אחר כך, כבר רשום בתקציר: אבנר מויאל הוא האיש שמצא את המחברת. הוא מתחיל לקרוא ממנה ולאט לאט, הוא מתחיל לגלות את האמת הנוראה ואת כל הסודות הרוחשים בעולם המטורף הזה...


אז אולי יש הרגשה שהספר הזה הוא עוד מותחן ישראלי כושל, אולי יש הרגשה ש bloggy מכריח אותנו בכוח לקרוא את הספר- אבל אני חושב שאתם בכל זאת צריכים לתת לספר הזה צ'אנס.
כי כל הדברים הטובים שהסופר הזה אמר על היצירה שלו (וגם בלו בלו הוסיפה) הם נכונים לגמרי.


ובכן, ניר- חצרוני- bloggy - או איך שלא קוראים לך: אני מברך אותך ומאחל לך רק טוב, שהקריירה שלך תפרח ושתגיע למקומות רחוקים, שתהיה עשיר כקורח, שתהיה מאושר, שיהיו לך הרבה ילדים, והכי חשוב- שתמיד, ולא משנה מה קורה, שתמיד תזכור להסתכל על חצי הכוס המלאה ואך ורק על חצי הכוס המלאה (למרות שמדי פעם אני מרשה לך להישיר מבט למעלה, לעבר חצי הכוס הריקה, כדי לוודא שאף זבוב תועה לא ייכנס בטעות לבפנים...)

יש כמה אסכולות של כניסה לבריכה.


יש את התרמוסטטיים. הם מגששים, טובלים בזהירות כף רגל אחת לבדוק האם קרו המים, מתיישבים על שפת הבריכה ונכנסים לאט לאט כשאת פרצופם מכסה ארשת של סבל וכל גופם זועק "בררררר... איזה קור. בשביל מה אני צריך את החרא הזה עכשיו?"

יש את ההיפותרמיים. הם זהירים, מחושבים ומתונים. הם אלו שיורדים במדרגות של הרדודים, אוספים מים בידיהם ומרטיבים את הזרועות ופלג הגוף העליון, ורק לאחר השוואת הטמפרטורות וחיסול כל שמץ של סיכוי להיפותרמיה, מתקדמים בצעדים קטנים ואיטיים לעמוקים.

יש את האקסטרימיים. קבלו את האמיצים והנועזים! הם לא הולכים על הקצה אלא קופצים מעליו ישר לעמוקים, בלי דרמות ובלי מדידות ודגימות מוקדמות.

ויש את ניר חצרוני. נראה לי שהוא קונדסון קצת מופרע, שלא משנה לו מי או מה, הוא יתגנב מאחור וידחוף למים את כווווווולם מבלי להשאיר להם סיכוי לטבילה בפעימות. בלי מצופים, בלי גלגל הצלה, בלי נוּדֵלִים, עם הג'ינס, עם האייפון בכיס של הג'ינס - ישר לעמוקים.

וזה מה שהוא עשה לי עם הספר המצוין הזה. הוא זרק אותי למים העמוקים בלי לבדוק בכלל לאיזו אסכולה אני שייכת. זו הייתה שעת ערב, היו לי תוכניות להמשך ורציתי רק להציץ בספר, לעלעל בו, לדגום אותו, אבל מרגע שהתחלתי, זה היה אבוד. לא רציתי לצאת, אם כי הרצון בכלל לא משחק פה תפקיד: את הספר הזה אי אפשר להניח מהיד.
פעם הגדרתי פה את אחד מספרי המתח השוודיים כ"ספר מאחר" - ספר שגורם לך לאחר כי אתה לא יכול להפסיק לקרוא אותו ולכן אתה מושך עוד קצת. רק עוד משפט, רק עד לסוף הפסקה, רק עד שנגיע לעמוד שמתחלק ב-3 ללא שארית. וכך אתה מתעכב ומאחר.
הספר הזה הוא לא "ספר מאחר". הוא "ספר מבטל" או "ספר מבריז". זה לא שאתה תגיע באיחור לאן שהיית צריך להגיע, אתה פשוט לא תגיע.
וככה הספר הזה הבריז אותי.


למה?
כי שם חיכה לי סוכן 10483.
סוכן 10483 הוא מין מקגייוור רב תושייה שמותאם ומעודכן לשנות האלפיים. יש בו קצת סידני בריסטו (Alias) אשת הביון המתוחכמת, שמתגנבת ומסתננת ומבצעת כל משימה עם אחוזי הצלחה כמעט מושלמים. יש בו גם קצת ג'ק באוור (24) העשוי ללא חת, חסר המעצורים, זה שלא רואה אף אחד ממטר וש-waze היה יוצא לפנסיה מוקדמת או נכנס לאשפוז פסיכיאטרי רק בגללו.
ויש בו הרבה, ממש ממש הרבה, הכי הרבה, psycho killer.
(אבל מה שאין בו זה אפילו גרם אחד מהעִיצְבּוּן שמביא ג'ק ריצ'ר. כתבה שונרא בעודה מוציאה לשון וירטואלית לאפרתי.)

סוכן 10483 הוא יצירתי, גאוני, ממוקד, נמרץ ומתוחכם; הוא גם אניגמטי, פרנואידי, חולני ומקפיא רוח. זו לא טעות: הוא לא קר רוח, הוא מקפיא רוח. מקפיא דם, אפילו. 10483 הוא מעין יצור פרנקנשטייני עם אנרגיה בלתי נדלית. מבחינת ההספק והמרץ, אני מגדירה אותו ככור גרעיני של אדם אחד. אבל אוּפְּסִי... יש איתו רק בעיה אחת קטנה, פיצית: האיתוראן שלו מושבת ומפסק ההפעלה המרוחקת שלו התקלקל. אי אפשר לאתר אותו או לכבות אותו. הוא יצא משליטה. ושכשמאבדים שליטה על מישהו חסר שליטה עצמית, זו בעיה ענקית.

אם נדמה את קריאת הספר לשחייה בבריכה, אז אפילו לא הרמתי ראש כדי לקחת אוויר. נשאבתי לתוך הספר עם עיניים שרצות על המילים ונפערות בתדהמה, ידיים שהופכות במהירות את הדפים וראש משתאה שלא מפסיק לחשוב, וואט דה פאק! מאיפה חצרוני יודע את כל זה? איך הוא חשב על זה? איך הוא המציא את זה? כמה ספרים על המוסד הוא קרא? אולי הוא בכלל היה במוסד? אולי הוא עדיין במוסד? האם אפשר לא להיות במוסד ולכתוב ספר כזה? כמה זמן וכמה משאבים הוא הקדיש לתחקיר? ומאיפה לעזאזל הוא הביא את זה ש"כל אפצ'י שבנאדם עושה מקצר לו את החיים בארבע-עשרה דקות." ואם נדמה לו שלא בדקתי, הוא טועה. לפחות על פי גוגל, זה לא נכון.

אני לא זוכרת מתי, אם בכלל, קראתי ספר שמיגנט אותי אליו כמו ששלוש המעטפות של ניר חצרוני הצליחו למגנט. שלוש שיחות שלא נענו, שלושה ווטסאפים שלא נקראו, "רק עוד שלושה עמודים ואז נצא", שלושה דפי עבודות שנשארו ריקים, שלושה חתולים מייללים שדורשים קעריות אוכל מלאות (מבחינתם קערית חצי מלאה היא קערית ריקה), שלוש נביחות של הכלב שרוצה את הטיול שלו (את החטיף שהוא מקבל בסופו), רק שלוש טיפות של חלב נותרו בקרטון אז נשתה קפה בלי חלב, שלושה קרקורי בטן, שלושה ציוצים של הקוקייה שבישרה שהשעה כבר שלוש בלילה ושלושה דברים שהדביקו אותי לספר ודחו את כל הנ"ל:
1. כתיבה קולחת ומרתקת, מינימליסטית ונטולת הצטעצעות. ישר ולעניין.
2. דימיון מעורר השתאות בשילוב ידע מעורר התפעלות.
3. מתח הורג מסקרנות.


שלושה חשודים היו לי בסימניה, חשודים בכך שהם סופרים סמויים, סופרים בהסוואה. יש לי תשובות וממצאים לגבי שלושתם. ניר חצרוני, הלא הוא bloggy, לא היה אחד מהם, מפני שאף פעם לא נתקלתי במשהו שהוא כתב. לא ביקורות ספרותיות, לא תגובות, אפילו לא לייקים. הראש מאחורי 10483 הסווה את עצמו טוב-טוב. ודווקא הוא התגלה לי כסופר, אחלה סופר שבעולם.
ותודה לבלו בלו שכתבה עליו.

אבל כעת גם הוא חשוד. לא בכך שהוא סופר סמוי (כי הוא כבר יצא לאור, אור גדול לדעתי), אלא בכך שהוא חלק מ'הארגון'. ואם הוא לא, הוא יהיה, כי 'הארגון' לא יוותר לו, לא יוותר עליו. ואם הוא לא ירצה להיות ב'ארגון', אז הוא באמת יהיה חייב לרדת למחתרת, להיות סמוי, למצוא הסוואה. (אולי להסתתר באיזה מרתף סודי? סתם הצעה שלא קשורה לכלום.) שוב, זו לא צריכה להיות בעיה עבור מי שרקח בגאונות מטורפת את סוכן 10483.


ואחרי שקיבלתי "שלוש מעטפות", אני רוצה לשגר שלוש מעטפות משל עצמי.

מעטפה ראשונה לחברי סימניה.
יש בה מכתב המלצה. לא, זו לא המלצה, זה ציווי: אתם חייבים לקרוא את הספר הזה!
על המכתב מודבק פוסט-איט צהוב שמשורבטות עליו שתי מילים: לחץ עלי. יש לי הרגשה מאוד מבוססת שאתם תחשבו על השיר הזה במהלך הקריאה. ואם כך, אתם חייבים לראות את הקליפ - הוא אחד הדברים היפים והמדויקים ביותר שראיתי ביוטיוב.


מעטפה שנייה למר אלון דה אלפרט.
יש בה העתק-הדבק מתוך הביקורת של בלו בלו לספר זה.

***********
אתה עם הכוכביות, כן אתה, לא הגיע זמן שתפרסם?! כבר אין לי סבלנות לחכות!

וחוץ מזה, אני מקווה שראית את הפוסט-איט במכתב הראשון ולחצת. מעניין אם זה קטן עליך או שאהבת או שניהם ביחד.


מעטפה שלישית למר ניר חצרוני.
יש בה שני ציורים, פתק ומכתב באנגלית.
בציור הראשון מצוירים חמישה כוכבים גדולים ומנצנצים.
בציור השני מצוירים סימני שאלה ענקיים, לפחות שלושה.
(וכדי שלא יהיה ציור שלישי ובו פרצופים כועסים עם גיצים עצבניים הרושפים סביבם, כדאי מאוד שספר ההמשך לא יתעכב ושיענה על כל השאלות הלא פתורות.)
בפתק כתובות שתי הערות:
האחת, יש ספויילר בעמ' 148 וזה חבל.
השנייה, ששקיות הזבל של 10483 לא היו עוברות את מבחן הסבירות של משאיות פינוי האשפה העירוניות.
אנד דיס איז דה אינגליש לטר:
Dear Mr. Hezroni aka bloggy,
I've just finished reading your genius book and the first (English) thought that crossed my mind was that it must be translated to English, stat! I'm not such an avid reader, yet I've read several thrillers in my life, both local and foreign, and no one came close to the amazing inspiration and uniqueness of agent 10483. I may not know much, but this I know: if your book doesn't become a best seller and beats the crap out of Mr. Lee Child - to name just one, there is something terribly wrong with the literature world.
Thank you for a great thrill and best of luck in the future.
Your newest fan,
Shunra The Cat


אני שמחה להעניק לספר 5 כוכבים.
הם יעלו את הציון הממוצע שלו ל-4.5 ואיתו הוא יעבור, בצדק רב, את המשוכה שבין "ספר טוב" ל"ספר מעולה".


ולא צריך גילוי נאות, ובכל זאת...
כשמחווים דעה על יצירה של מישהו שמכירים, נכנס למשוואה אלמנט ה'לא נעים'. אני מכיר אותו אז איך אני אומר לו עכשיו שלא התלהבתי, שלא התחברתי. לא נעים וזה.
אז אני לא מכירה את ניר חצרוני ולא את bloggy. כתבתי על זה קודם. ועדיין, קריאת ספר של חבר סימניה היא חוויה שונה מקריאת ספר של סופר מרוחק, כי בכל זאת יש פמיליאריות מסוימת ואתה נורא נורא רוצה לאהוב את הספר שלו.
אז מה שרציתי לומר זה שההתלהבות והפירגון שלי הם ממש לא בגלל אלמנט ה'לא נעים'.
באמת אהבתי את הספר.

נתקלתי בספר הזה במקרה בצומת. עברתי על מדף החדשים ופתאום תפסה אותי הכותרת "שלוש מעטפות". "מוזר" חשבתי, "הרי bloggy כתב ספר בהמשכים בשם הזה." לקחתי את הספר וקראתי את הכריכה האחורית. זה לא סתם אותו שם, זה בדיוק הספר של bloggy! ממש התרגשתי, כאילו שהספר גם שלי.

לפני שלוש שנים וקצת הצטרפתי לסימניה. bloggy הצטרף קצת קודם. שנינו העלנו קצת סיפורים, ואחר כך כתבנו כמה סיפורים שטותיים בהמשכים. כשbloggy כתב את שלוש מעטפות אני כתבתי משהו משלי. הוא פירסם כמעט בכל יום פרק, וזה דירבן אותי לעמוד בקצב שלו. bloggy היה ממש הראשון שפירגן לכתיבה שלי כאן. רציתי לראות מי זה, וכך נחשפתי לסיפורים שלו. בשלב שבו כתב את "שלוש מעטפות" כבר קראתי כל מילה שכתב.

מדובר בספר מתח מקורי ומופרע במובן נהדר, כזה שאי אפשר להניח מהיד. מודה שאילו הייתי נתקלת בו לראשונה בחנות הייתי מדלגת כי מתח ישראלי לא אהוב עלי. למרבה המזל נתקלתי בו קודם כאן. כשקראתי אותו בהמשכים מיד חשבתי שזה ספר שמוכרחים לפרסם. ניר, אני שמחה שבאמת פירסמת, בניגוד אלי ששלחתי להוצאה אחת, קיבלתי סירוב ועזבתי.

זה המקום לומר, אחרי העדרות מסויימת, שאין כמו הבית של הסימניה. יש כאן אנשים מיוחדים ומוכשרים שתענוג לקרוא, אנשים שגרמו לי להיפתח ולהרחיב את עולמי בספרים שככה לא הייתי קוראת.

***********
אתה עם הכוכביות, כן אתה, לא הגיע זמן שתפרסם?! כבר אין לי סבלנות לחכות!

בואינג 737. אורכו של המטוס מהחרטום ועד המייצב האופקי הוא 28.63 מ'. משקל כ 70,000 ק"ג.

נדרשים:
אטמי אוזניים
כיסוי עיניים
מסיכת אב"כ
1000 יורו
ג'ריקן דלק
גפרור/ מצית
מכונת זמן שתחזיר אותי לפחות שעתיים אחורה.

אלה המחשבות של מישהי שקראה את "3 מעטפות" של ניר חצרוני, בטיסת לואו קוסט לאירופה, כאשר הטיסה איכלסה כארבעים תיכוניסטים ישראלים מקסימים. לא שחלילה אין לקבוצות מאורגנות של תיכוניסטים זכות לטוס, אלא שאני באופן אישי מעדיפה לא לטוס איתם, אלא שאף אחד כמובן לא שאל אותי. באוטובוס המעופף היו שלושה מושבים בכל צד וכך כל זוג שטס, נאלץ לאמץ לכמה שעות תיכוניסט פרטי משלו ולנו הייתה הזכות לארח את הנער המקובל ביותר בשכבה. משל היה רשב"י, נהר מיטב הנוער מרחבי המטוס לעברו של הצדיק שלנו על מנת להנציח כל רגע באינספור סלפים, לשמוע מפיו בשקיקה את מיטב הרפרטואר של עומר אדם ולחלוק איתו מנה חמה (בטעם בקר אם אתם מתעניינים). הופה!

אז ניסיתי לקרוא ולזכות הספר יאמר שלרגעים כל כך שקעתי בו שאפילו לא שמתי לב שפתאום היינו ארבעה במושבים ולא שלושה, הודות לתוספת חיננית של נערה הישובה על ברכי הצדיק. תהיתי אם מוט מתכת עבה, ג'ק הידראולי גדול, חומר איטום איזופלקס ויריעת גומי יספיקו לי כדי לבנות מכונה שתקח אותי כל הדרך למטה בבטחה, אם הטייס ילקה בדכאון בגלל שרונן (במלרע) שכב עם קרין שיצאה עם רונן (במלעל) ויחליט לרסק את המטוס. את מחשבותיי קטע הצדיק שהכריז כי שעות הקבלה הסתיימו במפתיע והוא הולך לישון. במפגיע הוא שלף כיסוי עיניים, התרווח במושבו ונרדם. אושר הציף את לבי והחלטתי לא לבקש מזרן זוגי מתנפח, מפוח 12V, עשרים חבילות של מגבונים לחים לתינוקות ופנקס קבלות. אבל, אבוי, אמנם הקדוש ישן, אבל הנהירה לא נפסקה, כי אז המשיכו לעלות המאמינים לרגל כדי לצלם סלפי עם הצדיק הישן. החלטתי שבכל זאת אבקש שני זוגות נעליים, ג'י פי אס ומצבר לרכב + כבלי התנעה.

טיסת הסיוט הסתיימה לבסוף. שאלתי את המורה שלהם מתי הם חוזרים לארץ. במבט תוהה הוא שאל : "למה?" . השבתי לו שהם היו כל כך מקסימים שהייתי רוצה לטוס איתם גם בטיסה חזור. לצערי זה לא קרה. אין צורך בסולם, ציוד צביעה ומאתיים שפופרות סיליקון + דספנסר...

סוכן 10483 הוא סוג של הכלאה של ג'יימס בונד, מקגיוור, ג'ק ריצ'ר וחניבעל. פסיכופת מטורף וגאון שמצטרף במרמה לארגון ביון ולוקח את המשימות שהוטלו עליו כמה צעדים קדימה. כאשר שובל הגופות סביב הסוכן מתחיל להדאיג את הארגון, הם דואגים לסלקו מהדרך, אך עשר שנים לאחר מכן מקבל המפעיל שלו מחברת שתוכנה מערער את שלוות נפשו ומסכן אנשים רבים בארגון ומחוצה לו.

העלילה רצה בקצב מטורף ולא ניתן להניח את הספר מהידיים. אמנם, מינון האלימות ואלימות פסיכוטית, לא פחות, גבוה למדי, אך אותי אישית זה לא זעזע. בדיוק כמו שאי אפשר באמת להזדעזע מסרט של ג'יימס בונד, בגלל אלף ואחד דברים מופרכים, אבל מי שאוהב סרטים וספרים מהסוג הזה לא מתעמק בפרטים ולא מדקדק באמיתות, אלא פשוט נהנה והספר הזה הוא פשוט מהנה, עד כדי כך שבאמת אי אפשר להאמין שזה ספר ביכורים של מישהו ללא רקע קודם בכתיבה.

אז שאפו גדול לניר חצרוני על כך שהציל את השפיות המנטלית שלי וייתכן גם 189 נוסעים. מזלם שסוכן 10483 לא היה בטיסה במקומי. אני רק אקח את "חבילת נופש זוגית של חמישה ימים לריו דה ז'נרו" ומאתיים אלף דולר קנדי במזומן בתור פיצוי.

כהערת אגב, ברוב פרובינציליות אני אוהבת מאוד לראות בספרים איזכורים של מקומות שמוכרים לי היטב. בעמ' 42 התמוגגתי ממש: "אני יושב באולם אולמן ומקשיב לעוד הרצאה בגיאומטריה אלגוריתמית דיסקרטית" - אושר!

הערת אגב נוספת. שום תיאור אלימות לא העביר בגבי צמרמורת כמו שהעביר בי המונולוג של ג'ינג'י מהארגון בעמ' 234-235. אני מקווה שזה לא אמיתי.

מחכה לסרט ואם אפשר אשמח לתרשימים:-)

פעם אחת, בשביל בילוי "ערב שקט ביחד", אישי הציע סרט. זו היתה המלצה חמה מחבר, ואני מקווה שתסלחו לי אם לא אציין כאן את שמו, או את מרכיבי העלילה של הסרט הזה, אני פשוט לא זוכרת אותם. מה שאני זוכרת מהסרט הזה הוא דם ואש ותמרות עשן. הגיבור עבר והותיר אחריו אדמה חרוכה. בכל פעם שהסרט התמקד בדמות מסויימת, להראות כמה הוא טוב, או נחמד, או לפחות אנושי, כבר היה אפשר לנחש שהסצנה הבאה תהיה פיצוץ המכונית שלו כשהוא בתוכה, או מציאת הגופה שלו טבועה בנהר, או קבורה באיזו מזבלה. אלימות נוראה ואיומה, ובלי טעם. בסוף הערב, עם הכתוביות האחרונות על המסך, האיש ביקש סליחה. הוא, אגב, נהנה מאוד. אין לו בעיה עם אלימות כבידור.

עכשיו, אני יודעת שהעולם שלנו רע ואלים מטבעו. לא צריך לספר לי על זה. אבל לא ברור לי למה להמציא דברים כאלה מפוברקים. כשהאנס פאלאדה מספר על עינויי גסטפו, זו מציאות ואין בלתה. כשליסה סי מתארת בפירוט את העינוי הנקרא בלשון מכובסת קשירת רגליים לילדות סיניות, זו מציאות היסטורית. כשהרוקי מורקמי מתאר קילוף עור מפנים, אפשר לדלג על עמודים מסוימים, וגם להבין שהוא מתאר כל דבר בפירוט ציורי, ושזה משרת את התמות החשובות ביצירה. אבל לפעמים יש תיאורי אלימות שאין בהם אמת היסטורית, או אמירה אומנותית, או חשיבה פילוסופית. הם תיאורים אלימים שמטרתם היחידה היא בידור. ולי זה לא מתאים.

אני יודעת שניר חצרוני גולש כאן באתר. אני לא מכירה אותו, לא בחיים ולא בווירטואליה, אבל יודעת שהוא כאן. ויש לו הרבה חברים כאן, חלקם ראו את הספר רוקם עור וגידים אל מול עיניהם. והם אהבו את הספר וכתבו הרבה דברים מפרגנים. וזה טוב, ויפה, ואני לא רואה בזה שום דבר רע. בכל מקרה אנחנו מדינה קטנה, ושפה נדירה, וביקורת תגיע במוקדם או במאוחר אל הכותב. אז אני אומרת עכשיו בגלוי: ניר, זה לא אתה, זו אני. אתה כותב רהוט, ומעניין ומלא דימיון. ובכל זאת, לא הצלחתי להתרכז בכל הדברים האלה, כי התיאורים הבדויים של אלימות פתולוגית ללא צורך אמיתי צרחו לי כל הזמן בראש והפריעו לי להתרכז. ואני כותבת את זה גם למען אחרים שקוראים סקירות לפני שהם מחליטים אם לקרוא ספר או לא. אם אתם כמוני, אולי כדאי להימנע. אם לא מפריע לכם - לכו על זה, יכול להיות שגם תהנו מאוד מעלילותיו של סוכן 10483.

בפעם האחרונה שנסעתי ברכבת הרים עצמתי את העיניים חזק חזק וחשבתי לעצמי וואו איך נהנים
מהדבר הזה! זה נדמה כמו נצח עד שהרכבת באמת עצרה. ובסוף הילדה הבכורה שלי שואלת נו אמא נכון זה היה פשוט מושלם?
לקח לי כמה רגעים להרגע ולנשום עמוק עד שזה יצא בשתי מילים: לא אהבתי!! זה היה מהיר מדי, "רץ" מפינה חשוכה אל פינה מוארת. קפץ מהמורות קדימה ואחורה.
בערך כמו בספר. לא צלחתי את כולו או אפילו את חציו. הסצנות עברו מהר בלי שהצלחתי לעכל.
אך הבנתי את הילד שהפך לנער ולאיש בוגר עם בעיות נפשיות כה רבות שלא טופלו בזמן מכיוון שהיה פשוט גאון.
אנחנו כבני אנוש נוטים לחשובים שאם הילד חכם כל כך הרבה מעבר לרגיל אז מה כבר יכול להיות רע? מעגלים פינות ונותנים הרבה קרדיט לילד. אך הוא לקח זאת למקום לא טוב בלשון המעטה.

לדקור את עצמך במחט ברגל רק כדי להבין איך שריר של פרה מתכווץ ומתרפה זה רע באמת..
ולבלוס ישר מהמקרר בשר נא זה הגעיל אפילו אותי.
ולראות את הכליה שלך בצנצנת במקרר איכס...

אבל יש כל מיני הברקות מדליקות כמו נמלים שגדלו פי 1000 אחרי שבטעות טעמו כימקלים שלא היו צריכים.
ועוד כל מיני רעיונות מוזרים שקיבלו ממני חח חיובי.

אז ניר קודם כל התנצלותי מראש, הלכתי בדיעה צלולה אחרי הביקורת של זשל"ב ושל שונרא עמדתי בסטימצקי וביקשתי את 3 מעטפות.
"לא כוס התה" שלי אך זה בוודאי יהיה סרט שובר קופות, ניר בהצלחה.

וניצחיה את כבר תיארת לעצמך עוד לפני שקראתי שהתגובה שלי לא תאחר לבוא בעקבותייך.

טוב, אנחנו בישראל, אז לכתוב ביקורת שלילית על ספר מתח ישראלי פירושו להסתבך עם הכותב הישראלי שעלול לירות בך, לחתוך לך את הצמיגים או פשוט לאנפרנד אותך ולהשמיץ אותך מלפני ומאחורי גבך.
אז מה לעשות? לשקר? לכתוב רק ביקורות חיוביות או פשוט לעבור לביקורת של ספרי מתח יפנים?
נו החיים לא פשוטים...
מזל שקראתי את "שלוש מעטפות" של ניר חצרוני שדי פתר לי את בעיה בשלב הזה.
הגיבור של "שלוש מעטפות" הוא סוכן 10483.
סוכן 10483 אוטיסט (עוד מילה שאסור להגיד היום... אחרי שמציאו כל כך הרבה מילים "טובות") , הוא גאון, אכזרי, פרנואיד, נטול יכולת אמפתיה ואיש מסוכן וסובל עד מאוד.
השילוב בין הקרירות שבה הוא מדווח על מעשי הזוועה הדי מקוריים שלו, והחלומות האיומים שפוקדים אותו, מצמרר ומעורר מחשבה.
העלילה נעה בשני קווים מקבילים, אנו קוראים את המחברת שבה מתאר סוכן 10483 את חייו מילדותו, דרך גיוסו לשרות והפיכתו למחסל בשירות הארגון.
בהווה אנחנו נחשפים לתגובותיו של אבנר מויאל שמקבל את המחברת במפתיע ומגלה ש... (בלי ספולרים בבקשה.)
בקיצור ספר מתח מעניין, קיצוני וכתוב היטב.
הדבר היחידי שלא אהבתי, הסוף, נו... אני ממש לא בעד סוף סגור, אבל אני לא אוהב שמשאירים יותר מדי שאלות פתוחות.
בעוד עברו של סוכן 10438 נחשף לגמרי, הרי הסיפור שמתרחש בהווה נקטע ממש באמצעו, אז אני מבין שהמחבר מתכנן לנו המשך וזה לגיטימי ובסדר, אבל תסיים את הסיפור הראשון ואז תתחיל את הסיפור הבא, מבחינתי הסיפור נקטע לפני הסוף.
למרות המגרעת הקלה, מדובר בספר מתח מוצלח, שבהחלט שווה קריאה.

אני לא אוהבת ספרים של בנים. למרות שאיני סמל הנשיות הקלאסית, אני גם לחלוטין לא טום בוי. לא עושה לי טוב לקרוא תיאורי אלימות ואקשן מופרזים, סרטי פעולה הם לגמרי מחוץ לתחום בשבילי, וסיפורים זוועתיים על סוכנים, חיילים ואנשי שב''כ למיניהם – גורמים לי להתרחק מהמדף שלהם בספריה.

השאלתי את שלוש מעטפות רק בגלל שידעתי שניר חצרוני הוא סימנייתי, זכרתי במעומעם תגובות חביבות שלו בכל מיני מקומות באתר – ורציתי מאד לתת לספר הזה צ'אנס.
ונתתי. קראתי אותו עד הסוף. אם לא היה מדובר באיש סימניה הייתי מחזירה לספריה אחרי עמוד עשרים.
נצחיה כתבה ביקורת על הספר והבהירה שם: ניר, זה לא אתה, זה אני.

אז כנ"ל לגביי. זה לא ניר. הוא כותב טוב. הקצב מצוין. הכריכה מגניבה. אחי קרא את התקציר בגב ומיד כרע ברך לפני שאתן לו לקרוא (הוא אפילו הדיח במקומי כלים!). הבעיה היא אצלי: אני פשוט לא בן.
אם את/ה בן / גבר / טום בוי / אישה שלא מפריע לה כל הנ"ל – לכו על זה.