קניתי את הספר בעקבות המלצה במרשתת על פייל פייר או בישראלית, אש חיוורת. נבוקוב הוא שם שלא צריך להציג, בטח כששמים "לוליטה" ליד. ואש חיוורת מסתבר נחשב כאחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו. ואני כותב מסתבר כי משום מה, לא שמעתי על הקיום של הספר הזה עד לפני חודשיים.
ובדיוק כבר כשהייתי באמצע, חבר אומר לי שעם עובד מוציאים תרגום ראשון. אולי הרגשתי קצת אהבל בהתחלה שלא ידעתי כי אני אוהב את השפה העברית כ"כ, שאני בדר"כ לוקח תרגומים בלבד. רק במקרים שאין תרגום אז נתמודד. אבל, אין באמת חרטה אני חושב. כי בשפת המקור, אני מבין כמה נבוקוב הגולה הרוסי בקיא וחי את השפה האנגלית יותר מכל אמריקאי בייל.
את "לוליטה" קראתי בתיכון, היו פה ושם הלצות שחורות, אבל בחיי שהיה לי קשה להיכנס ולא עפתי במיוחד. אולי הגיע הזמן לתרגום חדש ואני צריך לתת צ'אנס. אבל המבנה של אש חיוורת והעלילה הם כבר כמה רמות מעל עם כל הכבוד להומברט.
אש חיוורת לא בנוי כרומן שגרתי. הוא בנוי כמו ספר שירה. יש לו הקדמה לשיר, השיר עצמו והערות שנעשו מפי עורך הספר, ד"ר צ'ארלס קינבוט. נשמע רגיל, אבל נבוקוב לא כתב לכאורה ספר שירה. הוא גילם שתי דמויות בצורה הכי משכנעת שאפשר בכתיבה. ממש שחקן במילים. ד"ר צ'ארלס קינבוט הוא לכאורה העורך, חברו הטוב של המשורר המנוח ג'ון שייד שכתב את הפואמה שנושאת את שם הספר.
קינבוט כותב את ההקדמה וההערות כאמור. אבל זה לא כמו ההערות וההקדמות השגרתיות שמוצאים בספרייה החדשה וכדומה. לאט לאט, מבינים שיש פה ספר עלילתי שבנוי כמו ספר שירה וקינבוט הוא גיבור הסיפור. אבל הוא גיבור סיפור לא שגרתי במיוחד. אפילו באינדקס בסוף, הוא חייב אבל חייב להלל את עצמו. הוא אנטי גיבור ולא במובן הרגיל.
ד"ר קינבוט הוא דברן, טרחן בלתי נלאה, טיפוס מפוקפק חופר מאוד ולא בקשר לפואמה במיוחד. תבינו, אם היה לכם חבר אגואיסט שתוך כדי חוויה משותפת, הרגשתם שהוא מדבר יותר מדי על עצמו ומשלב אנקדוטות מחייו האישיים, בזמן שאתם שואלים את עצמכם "איך הגענו לזה?", אז כזה הוא קינבוט. נראה שלעורך היו אינטרסים לידידות שלו עם שייד.
ובכל שורה בה הוא מביא פירוש, הוא כל הזמן מספר על הפעמים שבהן סיפר לחברו שייד על ארץ רחוקה בשם זמבלה ועל מלכה שהגלה עצמו ונעלם, אחרי הפיכה במדינתו בה קיצוניים הפילו את המונרכיה. אפילו בדברים הקטנים, קינבוט מעיר בשורה אחת שעוסקת בספורט ומפרשן אותה כ"מעולם לא עסקתי בספורט זה באופן אישי". איזה נרקיסיסט.
לאט לאט מתחילים להתבהר דברים. ואני כקורא, עברתי שינוי דעה הדרגתי מאכזבה מהספר ומהתחושה שציפיתי יותר מדי לתחושה שמדובר פה בנבוקוב שהוא חתיכת כותב מבריק ויודע לשמור עניין. ברור שיהיו דיונים קצת בגדולים לפניו - דובטויבסקי (שנבוקוב לא אהב ואני איתו), ג'ויס, פרוסט, שייקספיר, קצת דיונים תיאלוגיים על דת ומשמעותה, אבל זה מעין חצי משנה אינטלקטואלית חצי עלילה מותחת מעניינת.
אחרי "לוליטה", לא האמנתי שספר של נבוקוב יימצא חן בעיני ממש. וקינבוט הפך להיות דמות מעוררת סלידה ואמפתיה. לא הפסקתי לחשוב איזה פתאטי ובו בזמן, כמה מעניינת ועמוקה הדמות הזו. נבוקוב יודע לבנות דמות טובה. הוא יודע כי הוא שנים עמל בראש קודח על הכרת תרבות המערב לפרטים.
השיר לשעצמו כנראה בכוונה, נכתב ע"י נבוקוב בשפה ארכאית. נראה לי שהוא בכוונה רצה להביא את תשומת הלב להערות, בעוד ששירו של שייד שפורסם לכאורה ב1959 בארבעה קאנטוס, בנוי כמעין חשבון נפש של המשורר בחרוזים בכל שתי שורות. ועדיין זה חלק חשוב ונתח קריטי והוא גם הזורם והמהנה ביותר.
תרגום של ארי ליברמן יחד עם השורות הפותחות במקור:
I was the shadow of the waxwing slain
By the false azure in the windowpane;
I was the smudge of ashen fluff—and I
Lived on, flew on, in the reflected sky.
"אני הייתי צל הציצנית שנקטלה
בידי התכלת הכוזבת בשמשת החלון;
אני הייתי אותו כתם אפר פלומתי –
וחייתי הלאה, עפתי הלאה, בהשתקפות השמים."
אז תעשו לעצמכם קצת כיף, מתי ש"אש חיוורת" יוצא בתרגום, קחו לכם בהול. אני גם רוצה לדעת איך מתמודדים עם ההערות האינסופיות של קינבוט ואיך השיר של שייד מתורגם.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![הנסיך [מהדורת 2003]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers1/18839.jpg)
