#
משולש רומנטי-אירוטי שקודקודיו הם גבר, אשה ורובוט עוד לא קראתי. רוב סיפורי הרובוטים שקראתי היו למעשה סיפורים אנושיים, אבל רובוט "מאוהב" באשה לא היה ביניהם. גם כשהרובוטים לא צייתו לחוקי הרובוטיקה של אסימוב (נגיד "מלחמת הרובוטים" של וילסון או "טיק טוק" של סלדק) היה ברור שהם נוצרו לשירות בני האדם, ולא ההיפך, עם כל הכבוד למכונה. ניסיון לבחון את מותר המכונה על האדם קראתי כאן לראשונה.

צ'ארלי פרנד הוא כלומניק חביב. הוא מנסה להגשים לעצמו חלומות ומוצא את עצמו בחירה אחרי בחירה דורך באותו מקום ומצליח רק לחזק את דעתו הלא-מחמיאה על עצמו כלא יוצלח. הוא מתפרנס ממסחר פיננסי ברשת, התובע ממנו מספר שעות עבודה בכל בוקר ומשאיר לו בממוצע משכורת לא גבוהה להתקיים ממנה. בכסף שירש מאמו, החליט לקנות רובוט דמוי אדם (אבל טוב יותר מאדם: יותר יפה, יותר חכם, יותר חזק, יותר עומד-על-דעתו, יותר פילוסופי, יותר "גבר"...) אה, והוא מאוהב בשכנתו, צעירה ממנו בעשור ובלתי מפוענחת.
הימים הם ימי מלחמת פוקלנד – תחילת שנות השמונים – אבל מקיואן משנה את ההיסטוריה. בריטניה ספגה תבוסה במלחמה ההיא, תאצ'ר איבדה את ביטחונה, המורל הלאומי בקרשים, וגם טיורינג חי מאד, ופיו מפיק - בתיווך מקיואן - מרגליות. הספר עוסק גם באהבה, בנקמה, בילדים שמתעללים בהם, באיכות הסביבה ובפוליטיקה בריטית שעם כל הכבוד – היא משעממת אם משווים לפוליטיקה שלנו.

ומסתבר שזה ספרו ה-15 של מקיואן. קראתי כמה מספריו (לא את כל ה-15...) ולמדתי להתרשם מיכולתו האינטלקטואלית המרשימה, מרתימת הסיפורים המבריקה שלו לרעיון העומד בבסיס אותו ספר, מרוחב יריעתו וגובה ידיעותיו. ובכן – בספר הזה הוא הקדיח את התבשיל.
לא ברור לאיזה צורך הוא ברא את ההיסטוריה החלופית בסיפור, שאינה תורמת לו דבר. האמינות בסיפור הזה כה רעועה, (נניח מי היה מוכן לשלם הון עתק בשביל צעצוע שלמעשה לא יועיל לו בדבר, יסכן אותו ויתחרה בו) הסיפור מקרטע למרות החומרים המרתקים מהם הוא בנוי. במקום לספר אותו מקיואן פונה להרצאות ארכניות ומשמימות הדומות יותר מכל למאמרים ארוכים, משעממים, של מומחים איזוטריים ולא מעניינים. פה ושם צץ לו מקיואן המוכר: פה תיאור מרתק של סצינה, שם דמויות רב-מימדיות, וכאן שאלות שהתשובה עליהן מורכבת. אבל נראה כאילו המסע אותו החל מעייף אותו והוא כותב ללא תשומת-לב או ריכוז.

התאכזבתי. ברור שהתאכזבתי. הסיפור מבטיח, חומריו מעניינים אותי בדרך כלל, הסופר מצליח לרוב להעביר את הנקודות שלו בצלילות קריסטלית, באינטליגנצייה שקונה אותי ובשנינות נפלאה.
אז כמו לכל אחד – גם למקיואן שמורה הזכות לפשל ואת זה הוא עשה, לדעתי, בגדול בסיפור הזה. והדירוג? כל סופר אחר שהיה מוציא את הספר הזה מתחת ידיו היה מקבל כוכב נוסף. הענשתי את הספר הזה על האכזבה שלי, עד כמה שזה לא הוגן.

היסטוריה אלטרנטיבית על שום מה? שמישהו יסביר לי למה עיוות ההיסטוריה תורם לספר הזה איזה מימד של עומק. כי נראה לי שרבים מאיתנו היו שמחים על קצת היסטוריה אלטרנטיבית בימים טרופים אלו. אני למשל הייתי שמחה על - אדם.
עבר עוד שבוע, סיימתי.
אולי רק להוסיף שחלק מהרעיונות בספר מאד מעניינים אם מגייסים מספיק סבלנות ומפעם לפעם מדלגים על ההמצאות ההיסטוריות והסוציאליות שהמחבר שתל בספר. הדמות של האדם-מכונה והאינטראקציה שלו עם האנשים שאיתם הוא חי מעוררת שאלות רבות שלחלקן אני מניחה רק העתיד יתן מענה.

זה ספר עתידני מדהים באקטואליות שלו!
מותח מאוד, סימולציה לעתיד הקרוב שממש מעבר לפינה.
מקיואן יודע כל כך הרבה על כל כך הרבה נושאים שזה נהדר.
לקרוא אותו זאת הזדמנות לשבת עם אדם חכם לשיחה...

אני לא חובבת גדולה, בלשון המעטה, של איאן מקיואן. אני מציינת זאת כדי לומר שלא הגעתי עם ציפיות כאלו או אחרת לספר הזה. למעשה, לקחתי את הספר הזה כהזדמנות להכיר יותר את כתיבתו של איאן מקיואן בנושא שיש לי עניין וחיבה כלפיו, דהיינו זה של אנדרואידים והאופן שבו הם מעקמים ומאתגרים את הגבולות בין אדם למכונה (ועוד הרבה אחרים). מבלי להיכנס יותר מדי לעלילה אומר שהספר מתאר מציאות אלטרנטיבית של בריטניה בשנות השמונים, הן ברמת ההתרחשויות ההיסטוריות והן מבחינת ההישגים הטכנולוגים (שהינם מתקדמים בהרבה מאלו של ימינו, לפחות בחזיתות מסוימות), ובמרכזה הגיבור, צ'רלי בן ה32 שמחליט לרכוש לעצמו בכסף שירש את אחד מהאנדרואידים הראשונים שיוצאים לשוק.

נקודת החוזק היחידה של הספר הזה הוא שהעלילה בו קולחת ומלאת תנועה. זה לא מעט ולצד זאת הרגשתי שהאנדרואידים הם בבחינת תפאורה כאן. אמנם מקיואן ניצל מליפול לעיסוקים פסאודו-פילוסופים נדושים, טרחניים וסמיכים שכתיבה על אנדרואידים יכולה להתרסק לתוכם, אך הוא עושה זאת בעיקר דרך הימנעות כמעט גמורה מלתת משקל של ממש לאנדרואידים שבספרו. זו החלטה מאוד לגיטימית ויש בה בכדי לתרום לכך שהספר נקרא מהר, אבל זה הותיר אותי עם טעם של פספוס והחמצה. למשל, כל ההיסטוריה הבריטית האלטרנטיבית שבספר הייתה קצת מאולצת ולא הרגישה לי הכרחית או תורמת במיוחד, ואם היא לא הייתה בכלל או במינונים הרבה יותר קטנים, אני לא מרגישה שהספר לא היה יוצא נפסד (חוץ אולי מכך שכמות העמודים הייתה יורדת במעט).

אם ההיסטוריה האלטרנטיבית הרגישה לי קצת כסרח עודף, חיבבתי למחצה את הבחירה של מקיואן בגיבור אפרורי, חסר כל עניין בכל דבר שאיננו טכונולוגי גרידא וקטנוני במידה רבה. זה לא דמות גיבור מושכת באף צורה שהיא אך היא משרתת את מקיואן לרגע משעשע אחד בספר. יחד עם זאת, אני חושבת שהדמות שלו היא קצת יותר מדי דלה, יותר מדי רובוטית ויותר מדי בלתי זכירה, כך שמערכות היחסים שהוא יוצר הן לא הדבר הכי אמין שתקראו בזמן הקרוב.

לסיכום, מכונות כמוני הוא ספר סביר שלא מתקרב ל"האם אנדרואידים חולמים על כבשים בלילות?", וגם בתור פרק במראה שחורה לא בטוח שהוא היה מצטיין.

ננטש מחוסר עניין

בשורה התחתונה - לך תסמוך על רובוט! מקיואן הוא אחד הסופרים האהובים עלי. הספר מציע מערכת יחסים בין אדם מהישוב, חברתו והרובוט המתוכנת שלהם. הספר רצוף הגיגים פילוסופיים ותובנות שלעיתים קצת מקשים על הרצף של הקריאה. אבל בכל זאת יש עלילה ויש תפנית מעניינת בסוף הסיפור שמצדיקה את מה שכתבתי בתחילה - לך תסמוך על הרובוט. ממתין לעוד משל מקיואן.