#
לא ראיתי את הסידרה הכה מדוברת. כל כך הרבה דיברו עליה שלא היה לי חשק. בניגוד לחיבתי את הסוגה לקריאה, אני לא מתלהבת מפנטזיה/מדע בדיוני מוסרט. אני מעדיפה את הדמיון שלי, שמביים לי סרטים מופלאים מבית. וכך באיחור אופנתי, אחרי שכולכם מן הסתם כבר מכירים את העלילה, החלטתי לקרוא את הספר.

חוויית הקריאה בו הזכירה לי איך היה לקרוא ספרים בגיל 10: בנשימה עצורה, בלי לעצור כדי לעשות דברים לא חשובים (שעורים? הצחקתם. לאכול? לבלוע מהר בלי ללעוס. לישון? עם הפנס מתחת לשמיכה) ומה יש לנו כאן? עלילה מותחת מהמשפט הראשון ונמשכת עד סוף הסיפור, שכמובן אינו סופו, הוא בנוי להמשכים. האנשים בסיפור הזה – מדובר רק באצילים, לא בפשוטי עם – חיים ומתנהגים לפי עקרונות של המאה ה-6. מלך (לא ארתור אבל הרעיון דומה) ומועצתו המורכבת מאצילים, מחליטים פחות או יותר יחד על יציאה למלחמה, עונשים למפרי הכללים, או יום ספורט ענק (חגיגות ומשתה...) בו האבירים רכובים על סוסים מנסים לגבור האחד על השני. לא מתרגשים שם מרציחות והריגות, מאונס או הטלת-מום. אבירים מציעים פרח לגבירה נאוה (היא בת 12 – 16. בוגרת יותר היא כבר מטרונית, שמתייחסים אליה בכבוד וכמובן לא מחזרים אחריה) לאורך כל הסיפור צצים סיפורים והרפתקאות החופפים אחד את השני, והקורא חייב – פשוט חייב! – לעקוב אחרי העלילה בכסיסת צפורניים.

ובכן יש פה אצילים החיים בסרט – המון תככים, משרתים, יועצים ומלחמות. יש שבטים - משהו דמוי הטאטארים או המונגולים – נוודים, רכובים, פראים, עם כללי התנהגות וקודים שונים, עם רמת אכזריות שמשתווה ואף עולה על רמת האכזריות של האצילים שהזכרתי. יש גם קבוצה של "שומרי החומה". אלה נשבעים אמונים לשירות עד המוות והם נאמנים רק למטרתם. א-פוליטיים בהגדרה. המשותף לכל הקבוצות האלה הנראות ומתנהגות באופן שונה האחת מרעותה, הוא אהבת המלחמה, התלהבות מריב ומדון והגדרת "הכבוד" כערך העליון המשפיע על ההתנהגות. מרטין מתבל את סיפורו בקומץ אימה על-טבעית אך הנושא הזה אינו משתלט על הסיפור (לפחות לא בספר הזה).

לפי מרטין - מלחמה היא טעם החיים של האדם. (ואם העניין שלנו לקרוא עליה, לצפות בסרטים עליה הוא מדד – כך היא גם בעינינו). תככים, רכילות, תימרון - בקיצור פוליטיקה - הם עיסוק מרתק, בעיקר למנצחים (ולמי איכפת מהמפסידים?) החכם יכול להפוך את החיסרון ליתרון. ההירארכיה פה היא בולטת. כל אדם יודע אם הוא צריך להשתחוות או מותר לו לבעוט.

נהניתי מאד. אני בטוחה שספרים מהסוג הזה טובים כחיסון מהסתיידות עורקים. לא אמשיך להמשכיו, בעיקר כי כל תרופה טובה במינון הנכון. מינון יתר הוא רעל. וחוצמזה - מה יכול מרטין להוסיף על סיפורי העיתונים יום יום?


1/2

אומר את האמת, קצת יומרני מבחינתי לכתוב על סדרה שכל העולם קרא בנשימה עצורה, אולם דירגתי את הספר כבסדר בלבד, ואסביר, כיצירה הוא אדיר בהחלט, אך הפריע לי ממש דבר אחד קצת מראשית הקריאה, הטוויסט, אין טוויסט מכיוון הדמויות, ההכרות שלי עם האנשים והחוויה שלי עם כל אחד מהם, יש לי ציפייה להתחבר לדמות ושהיא תבגוד בי ופתאום תהפוך עורה ותתגלה דמות האדם שמוכן להקריב עבור הזולת אפילו, כשטן, כערפד בהתגלמותו, אני רוצה לחוות כל תחושה שהטבע יכול להעניק לי, להתרגש, לשמוח, להיפגע, ולצאת עם אנרגיות חדשות מהקריאה. וזה חסר לי מאד. העלילה מפתיעה, אבל לא הדמויות, האנשים, השותפים לה והיוצרים אותה.

סרסיי מרשעת מתחילה ועד סוף, טיריון כנראה יחיה לעולם, אולי עוד אפגוש אותו, אדארד ימות במחיר השקפותיו וחוסר הגמישות שבו, כמובן שלדעתו אין זה כבודו העומד על הפרק כי אם כבוד האדם והמלכות.אפילו סאנסה, אריה, ג'ון שלג ודאניריז טאראגריין.
הרעים רעים מהתחלה, הטובים טובים לעולם ומשלמים מחירים, רוב ככל הדמויות מקוטלגות מיד, למי אתחבר ומי אחכה שייפול.

אבל הפילוסופיה שיש בספר מצוינת, ההשראה גם היא יוצאת מן הכלל, אחרי כל קטע של דאני חששתי לטבוע באדרנלין, האמוציות שג'ון שלג מחולל בי אדירות, שוק של אנרגיה, מוסר, חדות ופרופורציות בהסתכלות על החיים. היה לי כיף, אבל אם עוד לא התחלתם, יש הרבה לפני!!

"את לא ראית את הסדרה משחקי הכס?" שאלה אותי חברה בהלם "לא..אבל שמעתי על זה" "כדאי לך! את הרי אוהבת פנטזיה!" "נו טוב, אני אחשוב על זה" ושוכחת מזה.

אני זוכרת שמשחקי הכס רק יצא, כל העולם דיבר על הסדרה הזו. אני בתור גיקית פנטזיה התלהבתי מיד כששמעתי שיש שם דרקונים, מלחמות, גמדים שתיינים וכולי וכולי.
באותה התקופה שירתי(או שכותבים שירתתי? סלחו לי) בצבא בעוטף עזה וחיפשתי ספר מעניין לקרוא בערב בבסיס. אני נכנסת עם אמא שלי לחנות ספרים, מחפשת ספר לקריאה ופתאום אני רואה ספר מבצבץ במדף הפנטזיה "משחקי הכס" הו, זה הספר של הסדרה הטלווזיונית המדוברת! ומה אם אקרא אותו לפני שראיתי את הסדרה? אמא שלי גיכחה ואמרה "זה ספר עבה מאוד, את בטוחה שתקראי את כולו?" היססתי קצת, אבל אז החלטתי שאני אלך על זה, אני אנסה לקרוא את הספר הזה ויהי מה! אני אוכיח שאני מסוגלת לקרוא 750 עמודים(פלוס מינוס)

במילה אחת- התאהבתי. הספר הזה שינה אותי אפשר לומר –אחרי שקניתי אותו והתלהבתי ממש(בהפתעה גמורה, הייתי בטוחה שאזניח אותו באמצע) קניתי את כל הסדרה וקראתי את הסדרה שלוש פעמים( כן כןן שמעתם נכון! שלוש פעמים את כל הסדרה!), הייתי מבלה בפורומים של סדרת הספרים, הייתי בקיאה בהיסטוריה הדמיונית של ששאו"ק, ידעתי לאיזה לורד שייך כל שטח במפה הדמיונית (והמדהימה) של ווסטרוז, ידעתי בע"פ שמות משפחה של לורדים ואת המימרה שלהם, ואת כל התאוריות (וגם יצרתי תאוריות משלי) מסקנה- הפכתי למכורה קשות!
כמובן שלאחר מכן ראיתי את הסדרה הטלוויזיונית וגם אהבתי אותה מאוד(הסדרה האהובה עליי מן הסתם)
שיר של אש ושל קרח גרמו לי לבכות, לצהול, להתרגש וגם שברו לי את הלב ועדיין, זוהי לא סתם סדרת ספרים, זוהי יצירת אומנות, יצירת אומנות בידי אמן שמגולל כאן עולם ובמלואו כה עשיר בפרטים, כה מרתק, מתוחכם ופשוט נפלא!

סליחה על החפירה רבותיי,
אני ממליצה רבות למי שאוהב פנטזיה ואת סגנון ימי הביניים!
(ואגב הדמות האהובה עליי זו אריה סטארק המגניבה)

~הברונית מהרי המזרח~

אני לא יודע איך אפשר לכתוב סקירה מספיק ראויה לסדרת הספרים הזאת שהיא יצירת מופת - שיר של אש ושל קרח.

אני אתחיל מההתחלה.

בגיל צעיר חיפשתי המלצות ספרים באינטרנט, וראיתי כל מיני, אבל שם אחד עניין אותי במיוחד - שיר של אש ושל קרח. מיד בדקתי במה מדובר, שכן לא שמעתי את השם לפני כן והוא ממש עניין אותי.

תמיד רציתי לקרוא ספרים על ממלכות, נסיכים ונסיכות, אבירים, ועולם דמיוני כמו ימי הביניים, עם דרקונים...

קראתי את התקציר של הספר הראשון בסדרה, וישר התלהבתי. אני זוכר שאמרתי לעצמי, אוקיי, אני חווה פה משהו שהוא יהיה לי לכל החיים אחר כך... באמת, ישר הרגשתי שזה ספר מיוחד, ״משחקי הכס״.

באותה תקופה לא התעניינתי בסדרה, וגם שמעתי על זה משהו שזה למבוגרים, אז חשבתי: טוב, אני אהנה מהספרים.
וכל כך נהניתי, והתמכרתי, כי זה בדיוק הספר שחיפשתי כל השנים! הספר שתמיד רציתי לקרוא ולא מצאתי, לא ידעתי אם יש כזה בכלל. ויש, ומצאתי אותו! את הספר המושלם! זה שרציתי תמיד על הנסיכים והאבירים! ששום ספר לא יתעלה עליו לעולם! (מבחינתי במקום השני הארי פוטר)
אני פשוט נהייתי אובססיבי כל כך לשיר של אש ושל קרח, שקניתי מהר את כל תשעת הספרים, וגם את הספרים הנלווים לסדרה (קניתי הכל גם בעברית וגם באנגלית), ואת ספרי הרומן הגרפי באנגלית עם האומנות המרהיבה. כי אין מה לעשות, זאת הסדרה הכי טובה שאני אוהב יותר מהכל.

בשלב מסוים החלטתי שאני חייב לראות את סדרת הטלוויזיה המדוברת של HBO, כי הייתי כל כך במתח איך עיבדו סצנות כאלה מסובכות למסך, למרות שכל כך חששתי שהצפייה בסדרה תהרוס את האהבה שלי לספרים. אבל... לא האמנתי למה שקרה לי בחיים.
אני מעולם לא הרגשתי כזאת אהבה עצומה לסדרת טלוויזיה! תארו לכם כמה שמחתי שסדרת הטלוויזיה גרמה לי לאהוב את הספרים פי כמה!
אתם בטח יכולים להגיד: ״זה יעבור לי, יהיה משהו אחר שאני אוהב יותר עוד כמה שנים״. אבל לא. כבר מעל 6 שנים שאני מעריץ את הסופר ג׳ורג׳ מרטין, את הספרים ואת הסדרה.
איך אני זוכר כמה התעניתי כשחיכיתי כל שבוע לפרק חדש... השבוע נראה ארוך מדי! זה היה עינויים ברמה בלתי נסבלת. מי שעוד לא ראה את הסדרה, תגידו תודה שאתם לא צריכים לחכות כל שבוע לפרק, ותתחילו כבר. מהר. לראות ולקרוא.
היום החדר שלי מלא בכל מה שקשור למשחקי הכס, כולל תמונות על הקיר וכריות על המיטה, כי אני לא יכול להירדם בלי להניח את הראש על ג’ון ודאני.

רגע, אז אולי כדאי שאני אסביר לכם על מה כל הרעש?

***
מדובר בעיקר במאבקים על שליטה.

שיר של אש ושל קרח היא סדרת ספרי פנטזיה למבוגרים (לא הפנטזיה מהסוג של פרסי ג’קסון, למי שמכיר) המתארת את חייהם של נסיכים, בני אצולה, מלכים ומלכות בעולם דמיוני הנקרא שבע הממלכות. היבשות מתוארות לפרטים עם מפות, ועל כל אזור יש מלך, אלא שמלכים במספר בתי אצולה רוצים לשלוט על כל העולם, ולשבת על ״כס הברזל״ בווסטרוז.
איך ניתן לקבל את הכס? יש שתי אפשרויות, בערך: לצאת למלחמה או לרצוח את המלך.
אז תחשבו כמה דם ומוות הספרים האלה מכילים. יש גם הרפתקאות ורומנטיקה.

המאבקים מורכבים ועקובים מדם, והדמויות אפורות (כלומר אין טובים ורעים. יש כאלה במהלך הקריאה שחושבים שיש טובים ורעים אבל זה לא בדיוק. אולי כן. זה מורכב וקשה לנתח את זה). אני אוהב את הדמויות ואוהב לשנוא דמויות מסוימות. הכול נכנס לי ללב ולא יצא ממנו אף פעם, גם בעתיד.

יש כמה קווי עלילה, וכל פרק מספר על דמות אחרת שחיה באקלים שונה.
אני התחלתי לכתוב בסקירה את העלילה עצמה כמה פעמים אבל בסוף לא הצלחתי כי אני לא רוצה לספיילר. פשוט תקראו. אם זה נשמע לכם טוב - אתם בטח תהיו אובססיביים כמוני.
אם זה לא נשמע לכם טוב, אל תקראו. זה לא בשבילכם.

אני אוסיף שביחס לספרי פנטזיה אחרים, משחקי הכס זה לא לגמרי פנטזיה. במהלך הקריאה לא ממש מרגישים את זה, אלא רק מדי פעם בכמה דברים. כן מדובר בעולם דמיוני ויש מאגיה, זומבים ודרקונים; אולם מה שבעיקר מקדם את העלילה זה המהלכים הפוליטיים שנוקטות הדמויות, התחכום, האלימות, הבגידות והתככים ביניהן.

בסדרה יש עד כה 5 ספרים בהמשכים (ואמורים לצאת עוד שניים), שבעברית פוצלו ל-9 ספרים. האחרון יצא בשנת 2011 ובינתיים לא יצא הספר השישי.

חשוב שתדעו שבסדרת הספרים הזאת יש הרבה אלימות, מתים, דם, חרבות, מלחמות, עריפות ראשים, סקס, זונות, אונס, גילוי עריות, קללות, שפה בוטה ואירועים מזעזעים שיבוא לכם להקיא.

אבל זה כל הכיף, לא?

"כשמשחקים במשחקי הכס, מנצחים או מתים. אין אזור ביניים" (עמוד 450).

הספר "משחקי הכס" מאת ג'ורג' ר.ר מרטין (הוצאת אופוס, 1999), הוא הראשון בסדרת הספרים "שיר של אש ושל קרח", סאגת הפנטזיה (שטרם הסתיימה כתיבתה) הטובה ביותר מאז "שר הטבעות" שכמו זו האחרונה כוחה יפה גם כספרות יפה. התחלתי לקרוא את הסדרה עוד בעודי בתיכון, לפני כחמש-עשרה שנים. מרטין הוא סופר מוכשר שכבר כתב שישה רומנים וזכה בפרסים רבים. בשנות השמונים כתב תסריטים לסרטים ולסדרת הטלוויזיה היפה והחיה, והיה תסריטאי ראשי בסדרה אזור הדמדומים. הסדרה היא אולי הדבר המרענן והטוב ביותר שנכתב בספרות הפנטזיה מאז יצירתו של טולקין ("הוביט" ו-"שר הטבעות"). הדיאלוגים שנונים ונוקבים ותיאורי הקרבות והפעולה כמו היו קופצים מבין הדפים. בספר מתאר מרטין את ממלכת ווסטרוז, אשר בה נמשכים הקיצים שנים ארוכות, ואורך החורף כאורך חיי אדם, סערה מאיימת לפרוץ. הקור עומד לשוב, ובערבות הקפואות מצפון לווינטרפל, מעבר לחומה המגינה על הממלכה, כוחות זדוניים צוברים כוח. יריעת משחקי הכס, משתרעת מארץ הקור האכזרי ועד ממלכת הקיץ המתפקעת מכל טוב, מגוללת את עלילותיהם של לורדים ושל רעיותיהם האציליות, של לוחמים ושל מכשפים, של מתנקשים ושל ממזרים, שכולם חיים בתקופה רווית אותות מבשרי רע.

ג'ון ארין, יועצו הנאמן של המלך רוברט מת בנסיבות מסתוריות, ואויביו מגיחים מאפלת כס המלוכה. במרכז ההתנגשויות ניצב בית סטארק מווינטרפל, בית אב נוקשה ובלתי נכנע כמו הארץ הקפואה שבה נולד. מימרתם של בני סטארק היתה זה אלפי שנים: "החורף הולך וקרב". כעת נקרא אדארד סטארק, לוחם ומפקד מיומן אשר לחם לצד המלך רוברט במלחמת האזרחים בה זכה בכס המלוכה, חרף רצונו לכהן כימין החדש של המלך. המינוי מאיים לפלג לא רק את משפחתו, אלא אף את הממלכה עצמה. אדארד הוא אדם ישר והגון. כבוד, דוגמה אישית ונאמנות הם הקוד על-פיו הוא חיי את חייו: "דמם של ראשוני האדם עדיין זורם בעורקיהם של בני סטארק, ואנחנו מאמינים שהאדם שחורץ את הדין צריך להניף את החרב. אם אתה עומד ליטול את חייו של אדם, חובתך כלפיו להביט בעיניו ולשמוע את דבריו האחרונים. ואם אינך מסוגל למלא את חובתך, אולי האדם אינו חייב מיתה. יום אחד, בראן, אתה תהיה נושא הדגל של רוב ותחזיק מבצר לאחיך ולמלכך, והדין יימסר לידיך. בבוא היום הזה אל לך לבצע את חובתך בהנאה, אך אל לך להתעלם ממנה. שליט הנחבא מאחורי מוציאים להורג בשכר ממהר לשכוח מהו מוות" (עמוד 14).

הדמויות המעניינות ביותר בספר, ואולי בסדרה כולה, נוסף על אדארד היו טיריון לאניסטר וג'ון שלג. שלג, בנו הממזר של סטארק, נשלח למשמר הלילה שעל החומה. משמר הדומה ללגיון הזרים אשר המתנדב אליו מצטרף למשך כל חייו. במשמר הלילה לומד ג'ון את רזי החיילות והופך לשמשו של הלורד המפקד מורמונט. יחד נדרשים השניים להתמודד כנגד שבטי אנשי הפרא שמעבר לחומה ועם איום עתיק וקטלני – האחרים. איום חמור בהרבה על קיום שבע הממלכות מאשר מאבקי השלטון, כשם שאומר מורמונט לשלג: "יושיעו אותנו האלים, נער, אינך עיוור ואינך שוטה. כשאנשים מתים באים לצוד בלילה, אתה סבור שחשוב מי יושב על כס הברזל?" (עמוד 724). הדמות השנייה המרתקת הינה טיריון לאניסטר, "השימדון", אחיה הצעיר של המלכה. טיריון הוא שנון, חריף-שכל, הגון ובעל חוש כבוד מפותח אך גם שחקן מוכשר בזירה הפוליטית. במלחמה הפורצת מוצא עצמו טיריון, שמעולם לא הוכשר כלוחם בעיצומם של הקרבות והתככים:

"יריבו קידם אותו בחרב בידו. הוא היה גבוה וכחוש, חגור בשריון קשקשים ארוך, וכסיותיו עשויות פלדה חופפים זה לזה, אבל הוא איבד את קסדתו ודם נזל לעיניו מפצע במצחו. טיריון כיוון מהלומה אל פניו, אבל הגבוה התנגש בה והדף אותה. "גמד," הוא צעק, "מוות עליך". הוא חג במעגל וטיריון חג סביבו, מכה בראשו ובכתפיו. פלדה הצטלצלה בפלדה, ועד מהרה התחוור לטיריון שהגבר הגבוה מהיר וחזק ממנו. לעזאזל השביעי, היכן ברון? "מוות עליך", גנח גבה הקומה והנחית עליו מכה פראית. טיריון בקושי הצליח להרים את שריונו בזמן, ונדמה לו שהעץ מתפוצץ בכוח המהלומה. החתיכות השבורות נשרו מזרועו. "מוות עליך!" שאג הסייף, התקרב אליו והלם ברקתו של טיריון בכוח כה רב, עד כי ראשו הצטלצל. בקול צרימה נורא הצטחצחה החרב אל הפלדה. הגבוה חייך חיוך רחב... אבל סוסו של טיריון נשך, זריז כנחש, וחשף את לחיו עד העצם. ואז הוא צווח. טיריון קבר את גרזינו בראשו. "מוות עליך!" אמר לו, והוא מת" (עמוד 636).

בחרתי להביא קטע קצר מתוך הספר אודות אדארד סטארק, הממחיש את כתיבתו חדה והמדויקת של מרטין:
"הוא חלם חלום ישן על שלושה אבירים בגלימות לבנות, על מגדל שהתמוטט מזמן ועל ליאנה במיטת הדם שלה. בחלומו רכבו עמו ידידיו, כפי שאירע במציאות. מרטין קאסל הגאה, אביו של ג'ורי, תיאו וול הנאמן, איתאן גלובר שהיה נושא כליו של בראנדון, סר מארק ריזוול, רך הדיבור ועדין לבב, דר הביצות האולנד ריד ולורד דאסטין על סוס ההרבעה האדום והגדול שלו. פעם הכיר נד את פניהם כפי שהכיר את פניו שלו, אך השנים מוצצות כעלוקות את זיכרונותיו של אדם, אפילו את אלה שנשבע לא לשכוח לעד. בחלום הם היו רק צללים, רוחות מתים אפורות רכובות על סוסים עשויים ערפל. הם היו שבעה ומולם שלושה. בחלום כמו במציאות. אך אלה לא היו שלושה אנשים רגילים. הם המתינו לפני המגדל העגול, הרי דורן האדומים מאחוריהם, גלימותיהם הלבנות מתנפנפות ברוח. ואלה לא היו צללים. קלסתריהם יוקדים בבירור אפילו עכשיו. לסר ארתור דיין, חרב הבוקר, היה חיוך עצוב על שפתיו. ניצב חרבו הגדולה, שחר, הזדקר מעל כתפו השמאלית. סר אוסוול וונט כרע על ברך אחת והשחיז את חרבו, על קסדתו המצופה אמייל לבן פרש את כנפיו העטלף השחור של בית אביו. ביניהם עמד סר ג'רולד הייטאוור הזקן והנועז, השור הלבן, הלורד המפקד של משמר המלך. "חיפשתי אתכם בקלשון", אמר להם נד. "לא היינו שם", ענה סר ג'רולד. "אבוי לחמס, לו היינו", אמר סר אוסוול.

"כשמעלה מלך נפלה, קטל סר ג'יים את מלככם בחרב מוזהבת, ואני שאלתי את עצמי היכן הייתם אתם".
"הרחק משם", אמר סר ג'רולד. "אילולא כן, עדיין היה אאיריז יושב על כס הברזל, ואח השקר שלנו היה נשרף בשבעת מדורי הגיהינום".
"תקפתי את קץ סופה כדי להסיר את המצור", סיפר להם נד, "והלורדים טיירל ורדווין הורידו את דגליהם, וכל אביריהם כופפו ברך להישבע לנו אמונים. הייתי בטוח שתהיו ביניהם".
"הברכיים שלנו אינן נכפפות בקלות", אמר סר ארתור דיין.
"סר ווילם דארי נמלט לדרגונסטון עם מלכתכם ועם הנסיך ווייסריז. חשבתי שאולי הפלגתם איתו."
"סר ווילם הוא איש טוב ונאמן", אמר אוסוול.
"אבל הוא איננו איש משמר המלך", ציין סר ג'רולד. "משמר המלך אינו בורח".
"אז או עכשיו", אמר סר ארתור וחבש את קסדתו.
"התחייבנו בשבועה", ביאר סר ג'רולד הקשיש. רוחות המתים של נד התקרבו אליו, חרבות הרפאים שלהם בידיהם. הם היו שבעה נגד שלושה. "ועכשיו זה מתחיל", אמר סר ארתור דיין, חרב הבוקר. הוא שלף את שחר מנדנה והחזיק אותה בשתי ידיו. הלהב היה בהיר כזכוכית, פועם באור. "לא", אמר נד בקול מלא עצבות. "עכשיו זה נגמר". הם התלכדו בשצף של פלדה ושל צל" (עמודים 390-390).

בין מזימה לקנוניה, בין אסון לבגידה, בין ניצחון לאימה, בין בעלי ברית לאויבים, גורל בית סטארק תלוי על כף המאזניים, וכל צד עושה את מרב המאמצים להכריע במאבק הקטלני מכל: משחקי הכס. לספר משחקי הכס אין מתחרה ברוחב היריעה ובתיאורים. הוא אוצר בתוכו את אחת מאותן חוויות קריאה המרתקות את הקורא החל מן הדפים הראשונים, ואינן מניחות לו עד הסוף, אלא מעוררות כמיהה לעוד. במשחקי הכס מגיש ג`ורג` מרטין יצירת מופת אמיתית, המכילה את המיטב שמציע הז`אנר. מתח, תככים, אהבה והרפתקאות ממלאים את דפי האגדה המופלאה הזאת. מומלץ בחום רב!!!

סדרת הספרים הכי טובה שיצא לי לקרוא בחיים, מעולם לא חשבתי שאני חובבת את הג'אנר ובעקבות סדרת הספרים גיליתי אהבה עצומה לג'אנר מופלא ! סופר ענק, סדרת ספרים ענקית !

סוף סוף אני יכול לומר שקראתי ספר קלאסי של פנטזייה אפית!
תחילה היה מעט קשה להתחבר לעלילה מכמות הדמויות, אך אט אט, מבינים הכול ונכנסים למתח שהעלילה יוצרת.
אני חייב להודות שהסופר מחוכם ביותר - הוא יצר עולם שלם של תככים ומזימות, והצליח להפתיע אותי בתפניות הלא צפויות שיצר.
לגבי התרגום - השפה קשה לאלה שלא קוראים ספרים באופן קבוע (וגם לאלה שכן :) ) - אי אפשר לומר על השפה שהיא גבוהה כי אם עתיקה - לא נתקלים במילים רבות מהספר בחיים האמיתיים, אך דווקא היה נחמד להעשיר את אוצר המילים שלי (שבלי להתרברב, לא דל).
אני מתכוון לקרוא בשלב מסויים את ההמשך, והספר בהחלט משאיר טעם של עוד!

עולם מופלא,דמויות מעניינות,עלילה מרתקת
ספר שקשה לשחרר את היד ממנו
מומלץ בחום במיוחד בשפה האנגלית