וכך, גם אם אלנה גרקו-איירוטה לא ממש חזרה לשכונה, היא בהחלט חזרה לנפולי אחרי שהתנתקה מפייטרו בעלה ומפירנצה. חזרה לתקופה ארוכה ושוב התנתקה.
הזרעים שנזרעו ונבטו, כדי לסמל התרחקות בין אלנה ללילה, התייבשו וקמלו. אלנה, שמאחוריה שני ספרים שהתפרסמו וכתיבה פובליציסטית בעיתונים, היא בעלת פרסום מסוים. לילה, מהנדסת מחשבים, מנפלאות העולם החדש, דוהרת קדימה ודורסת בדרכה את מיקלה סולארה. גם זה מסימני העידן החדש. ההתקרבות בין שתיהן אמיצה וכוללת בטן תופחת, אצל כל אחת ושתיהן ביחד. השנה היא 1980, שתיהן בנות 36.
גם נינו הבלתי נמנע, נכנס לתמונה ויוצא גבר-גבר. בא לעשות שוב תיקון וקלקל בגדול. נראה שמשפחת סאראטורה, האב והבן, למרות חוסר הקשר ביניהם, נוצקו בתבנית הרסנית אחת.
ופתאום, האדמה רוחשת מתחת לרגליים, במובן הכי פרוזאי של המילה. לפני כן, שינויים רבים בשכונה בפרט ובנפולי בכלל, היו שינויים שלרוב רע היה בהם. ועכשיו, נוסף על הכל, גם האדמה רוחשת. ואחרי שרחשה ורטטה, סוף סוף קירבה אמתית בין צירי העלילה העיקריים, לילה ואלנה. נפולי משלמת במות אלפים הקבורים בין הריסות.
הזמנים עוברים להם כך שתופיני החיים יורדים מן השמיים למכביר: התבגרות הילדות ויציאתן ללימודים, מנעמי החיים עם הפרסום, הזדקנות ומוות טבעי, מוות לא טבעי, העלמות מסתורית, סמים בלי הרבה סקס ושום רוק'נ'רול. נשמע מוכר, אבל כשמלווים דמויות ספרותיות במשך כל כך הרבה עמודים...
איך מסכמים 1747 עמודים, המתחלקים לארבעה ספרים? מאחר וזה לגמרי הספר הארוך ביותר שקראתי, שרק חולק בנוחות לארבעה, נקרא לפעמים הרומנים הנפוליטניים ולפעמים החברה הגאונה אחד, שניים וכך הלאה, הרי שזה הישג כביר בפני עצמו. פרנטה מצליחה לספר לנו מה בעצם עובר עליה ועל מה היא כותבת ומספרת לקוראיה בספריה המצליחים, שזה היינו הך. נפולי היא מקום עם אוכל טוב, היסטוריה ותיירים רבים, מושא צילום מכובד, אבל גם מקום מושחת, הלום אלימות, מתקשה לנוע הלאה, להתקדם ולהתחדש. מקום רועש, מלוכלך וכל דאלים גבר.
החלק האחרון הוא עוד מאותו דבר בפני עצמו, אבל לרגע לא ניתן להניחו מהיד מאחר ומעגלים צריכים להסגר וצריך לדעת מהי אותה קריאה טלפונית נואשת מאחד רינו אל אלנה מהדפים הראשונים של הספר הראשון. פרנטה בהחלט מצליחה לאחוז בקורא בעזרת שתי הדמויות העיקריות, היא עצמה ולילה. נדמה שהניגוד ביניהן מתחבר היטב ומדביק אליו את שאר הדמויות משל היו הציר סביבו סובב הכל. נפולי מהשכונה היא מקום בו כולם מכירים את כולם, איכשהו גם מגיעים לקשרי משפחה ביניהם למרות שמים ושמן לא מתחברים, משפחות הגונות לכאורה דווקא מתחברות לקמוריסטים לפעמים משום שהכסף מחבר הכל.
אז היו גם נקודות ההופכות את הסיפור לריאליסטי יותר, צ'רנוביל כנקודה הזויה, מגדלי התאומי כנקודה כאובה ואיך אפשר בלי הנגיעה האיראנית?
והסיפור, הכואב יש לומר, של הבת האבודה?
בתלות בקצב הקריאה שלכם, מובטח לכם בין שבועות, מעטים או רבים, אבל לא יותר מזה, של עונג גדול. 1747 עמודים, זכרו את המספר הזה ושלרגע לא ירתיע אתכם הדבר.

הכרך הרביעי בסדרת הרומנים הנפוליטנים של אלנה פרנטה - גם הוא כקודמיו מעניין, מרתק, קריא ובהחלט חווית קריאה יוצאת דופן, אם לסכם את ארבעת הכרכים שקראתי אמנם לא ברצף - בין כל כרך קראתי ספר אחר. סיפור החברות בין לנו הכותבת לבין לינה/לילה חברתה מילדות מהשכונה בנאפולי מגיע לשיאים חדשים בכרך האחרון. המהפכים שעוברים על 2 החברות, על חיי המשפחה שלהן, על הילדים שלהם ובעיקר הסיפור של הילדה האבודה - טינה בתה של לילה המטיל צל כבד על חייה ועל חיי הסובבים אותה. ברקע הדברים האירועים הפיזיים -רעידת האדמה הגדולה בנפולי, אירועי הטרור הפנימי בו מעורב חברם לשכונה פסקוואלה, מותם של חלק מגיבורי הספר, הצלחותיה של לנו כסופרת, הצלחתם של לילה ואנצו כמייסדי חברה שעוסקת במחשוב נתונים - למרות שלילה בוגרת כיתה ה' בלבד ואנצו התחיל את חייו כרוכל בשוק. סיפור הקשר הבעייתי בין לנו לבין נינו אהוב נעוריה ואבי בתה ואכזבת חייה לבסוף. אין לי ספק שארבעת הכרכים האלו הם סיפור מרתק בעל איכויות יוצאות מן הכלל ומומלץ לכל מי שיכול להחזיק מעמד בכ-1800 עמודים (לא חובה לקרוא בפעם אחת) - אבל לא כדאי להחמיץ.

כולנו ילדים אבודים, אף אחד לא מגשים את עצמו, החיים מלאי אכזבות, זה הלך הרוח שליווה את קריאתי, בשל הספר ומסיבות נוספות.

הכרך הרביעי עוסק בבגרות ובזקנה של אלנה ולילה, ובדומה לשלישי, מצליח להתעלות על שני הספרים הראשונים המלדורמטיים להחריד. התפניות בעלילה של פרנטה מוצלחות לרוב, אולם חלקן מסרבלות, בדרך אל הצפוי בלאו הכי (עוד מהכרך הראשון) – למשל, הדמיון בין לילה ומלינה/נינו ואביו או הקשר עם אנצו.

בגידת המציאות, או "התמוססות קווי המתאר" לפי לילה, הגיעה לשיאה בפרשת הילדה האבודה, הלוא היא גם לילה, ושאר דמויות הסיפור. בחירתה של אלנה בתשוקותיה על פני בנותיה הייתה אותנטית להפליא, ובלתי מתנצלת בהתאם.

עיקר העניין בסדרה הוא לילה, וכל סטייה ממנה השחיתה את זמני. באותה מידה, יכלה פרנטה לגולל את קורות נכדות השתיים, להמשיך את הסדרה עד אין קץ, ללא תכלית. מסקרן כיצד הייתה נראית הסדרה לו לילה הייתה כותבת אותה, ודאי קצרה יותר ותכליתית.

יכולתי לקרוא את כמעיין המתגבר, נוטות החסד או אנה קארנינה, אבל התעלמתי מהאינסטינקטים ובחרתי בפרנטה, טעות שלא אחזור עליה לעולם.

סדרה בינונית, לא מומלץ.

כלל מספר אחת: בכל ספר אחרון של סדרה שמכבדת את עצמה, דמות אחת מרכזית או יותר, חייבת למות. ככה זה. זה קרה עם הארי פוטר, אז למה שזה לא יקרה גם כאן?

(אל תדאגו, זה לא ממש ספויילר. ככה זה החיים, כולם מתים בסוף.)


***

הספר הזה הוא הספר הרביעי והאחרון מתוך סדרה מופתית בשם "הרומנים הנפוליטניים". יש כאן הכל, בסדרה הזו, את כל מה שהחיים מציעים. סדרת הספרים הזו היא החיים, החיים זה השכונה, והשכונה זו סדרת הספרים הזו. זה לגמרי מעגל שמתחיל ונגמר באותה הנקודה.

הספר הזה הוא כמו בוקס לפנים. ה"אקשן" נבנה פה בהדרגה. בהתחלה היה אפילו קצת משעמם ואיטי משהו. אחר כך השתפר ונהיה כמו כל ספר שהיה עד עכשיו בסדרה הזו, שזה כבר לכשעצמו דבר נהדר. אבל אז יש רעידת אדמה, גם במובן הפיזי אבל בעיקר במובן המטאפורי של המילה, שהורסת ומחריבה את כל מה שנבנה. דמויות מתחילות למות, חיים שלמים מתהפכים ומשתנים, הרבה מאוד דרמות מתחוללות בשכונה וגם מחוצה לה. זה לא שלפני רעידת האדמה לא היו דרמות - הסדרה הזו היא הרי דרמה אחת גדולה - אבל משם, כל הדרמות שהכרנו עולות שלב. חיים דרמטיים, שהופכים לאפוקליפסה.


ספר נהדר, מה יש לומר. ספר נהדר, בתוך סדרה נהדרת. איזה כיף שמתוכננת לצאת סדרה טלוויזיונית שמבוססת על הסדרה הספרותית הזו. מחכה לכך בציפייה.
בינתיים, כל הדרמה הטלוויזיונית הזאת נמצאת אצלי בראש, לאחר קריאת הספר.

חובה קריאה. פשוט חובה.

הרומאנים הנפוליטניים הם סדרת ספרים בארבעה חלקים, הרביעי שבהם הוא "הסיפור של הילדה האבודה" ובכרך זה מגיע לסופו המסע הארוך
בן 1,800 העמודים של כרכי 'החברה הגאונה'.
הסיפור מתרחש באיטליה. ספר זה מלווה את לילה ואת אלנה משנת 1976 ועד לזיקנתן..
הסיפור מסופר על ידי אלנה גרקוֹ (בתו של שוער בעירייה), בת-גילה וחברת-הנפש של לילה צ'רולו (בתו של הסנדלר).
שתיהן ילידות 1944 וחברות ילדות מהשכונה הענייה בנפולי.
הספר הראשון "החברה הגאונה", מספר את סיפור תקופת הילדות והנערות, מגיל 6 עד למעלה מגיל 16.
הספר השני, מספר את תקופת חייהן של שתי החברות, מגיל 16 עד 23.
הספר השלישי, מגיל 24 ועד 32 ובספר זה אלנה מספרת את סיפורן מגיל 32 ועד לגיל 66 - זה הזמן שלילה נעלמת.
ספר זה ממשיך מאותה נקודה בה הסתיים הספר השלישי – אלנה נוטשת את פייטרו והבנות לטובת נסיעה עם נינו לכנס במונפלייה.
אלנה סופרת מוערכת חוצת גבולות, נוסעת לקדם את ספריה ברחבי העולם, מלאת אמביציה להתקדם ולהצליח.
לילה, בעלת אינטליגנציה יוצאת דופן ומלאת כריזמה, מצליחה בכל תחום שבו היא נוגעת, אך נטולת אמביציה.
אלנה חוזרת לגור בשכונת ילדותה בנפולי, ביחד עם בנותיה, בשכנות ללילה.
לילה מעולם לא יצאה מהשכונה..
הן עוזרות אחת לשניה בגידול הילדים וחברותן חזקה והדוקה, הן חוות פרידות וטרגדיות וכמו תמיד יש בינהן תחרות סמויה.
הספר סוחף ומרתק, הסופרת - היא הגאונה !
מומלץ בחום.

את הסוף ידענו מאז פתיחת הכרך הראשון:
בסופו של דבר, לילה תצליח למחוק את עצמה.
מעשי ההרס העצמי, תמונת החתונה שלה, שממנה מחקה חלקים מגופה כמעשה אמנותי, הביטול העצמי בו תמיד התייחסה לעצמה - כל אלו יגיעו לשלמות בסופו של דבר. לילה תיעלם, ותיקח איתה כל דבר שקשור בה.
ידענו את זה מההתחלה, ידענו את זה לאורך הדרך הנפתלת של ארבעת כרכי הסיפור.
אז למה זה בכל זאת כואב?

***

האמת היא, שלילה הצליחה ולא הצליחה.
כי אלנה חברתה, יריבתה לעתים, לא אפשרה לה להימחק.
היא התעקשה לכתוב אותה, לכתוב את הסיפור שלה, את סיפורן המשותף.
יותר מזה, מאחר ולילה מאז ומתמיד היתה מקור ההשראה, גלעין ההצלחה של אלנה, הרי שהספרים שתשאיר אחריה אלנה - ישמרו גם משהו מלילה.

אבל האמת היא, שגם אלנה הצליחה ולא הצליחה.
היא כתבה וכתבה את לילה, אך האם ניתן להעביר את לילה אל הדף?
הרי זהו אחד ההבדלים בין השתיים: אלנה - בוראת עולמות על הדף. לוקחת חומרי-חיים ורוקחת מהם סיפור מובנה. התחלה-אמצע-סוף. עולם. סדר.
לילה חיה בעולם נטול סדר, נטול משמעות. עולם שבו, ע"פ הגדרתה - קווי המתאר של כל העצמים סביבה מיטשטשים והם נמזגים זה בזה.
בזקנותה, רואה אלנה איך הספרות שלה מתיישנת. הופכת לפחות רלוונטית, הולכת ונשכחת.
אם לילה היתה כותבת משהו, כך היא משוכנעת, הוא היה נשאר לחיות אחריה. הוא היה זוכה לחיי נצח.
אבל יצירתה שלה לא תזכה לחיי נצח.
ואם כך - אולי בכל זאת, לילה תימחק.

***

הכרך הרביעי ממשיך לספר את סיפור חברותן הסימביוטית של לילה ואלנה.
האהבה, הקנאה, ההשראה, החיבור.
בספר הזה, נוצרת פרספקטיבה על חייהן ועל חיי ילדיהן.
הזמן בספר הוא לינארי ומעגלי גם יחד:
ישנה התקדמות בלתי פוסקת. הספרים של אלנה מתיישנים, האידיאולוגיות הישנות נזנחות, בנותיה של אלנה מקבלות נקודת פתיחה מתקדמת בהרבה מזו שהיא עצמה זכתה לה, משיגות בקלות דברים שהיא היתה צריכה להילחם למענם.
אך ישנה גם מעגליות: התאהבויות בגברים שאינם ראויים לכך, בגידות, אמהות פגומה, סבך הקשר בין אם לבת, היציאה מהשכונה והחזרה אליה.
וישנה, כמובן, הילדה האבודה מהכותרת.
מיהי הילדה האבודה נגלה במהלך הספר, ואני חייבת להודות שמרוב שהקשחתי את עצמי לקראת הכאב שודאי יגיע, לא הזלתי אפילו דמעה אחת כשהוא אכן הגיע.
אבל "הילדה האבודה" יכולה להיות גם לילה, הילדה המבריקה והיפה שהלכה ואבדה לעצמה ולעולם במהלך חייה הסבוכים.
היא יכולה אפילו להיות אלנה גרקו, שהתיישבה ליצור את הפרוייקט בן ארבעת הכרכים כדי להחזיר, איכשהו, את לילה.
אולי מהרגע בו לילה נמחקה, אבדה - אבד לאלנה גם משהו מעצמה.

הספר הזה עוסק גם בספרות עצמה. בקשר בין החיים לבין הבדיון.
אלנה, הסופרת, היא זו שמסוגלת לקחת פרטים ולצקת בהם סדר, ארגון, משמעות, ליצור סיפור.
אך דווקא לילה שאינה מוצאת סדר, שאין בה שיטתיות, היא זו שמסוגלת להשפיע על המציאות. לכוון את האנשים סביבה, להניע אותם לפעולה בכיוון הרצוי לה.
אלנה אולי יכולה לספר סיפור דמיוני, אבל היא יודעת שלילה "היתה יכולה לגרום לי לדמיין כל מה שרצתה, ואף פעם לא הייתי מצליחה למחוק זאת מראשי". לילה היתה מסוגלת ליצור סיפור אמיתי. מציאות.
אולי היכולת למצוא משמעות וארגון שייכת לאמנות. החיים עצמם כאוטיים, חומקים ממשמעות ומהגדרות.

אלנה כותבת ספר בשם "חברות" העוסק בה ובלילה, בילדותן, בבגרותן.
לאחר פרסום הספר, אלנה שוב אינה מצליחה ליצור קשר עם לילה, עד שזו נעלמת.
אלנה מסבירה מדוע לדעתה כעסה לילה על פרסום הספר:
"השתכנעתי שהסיבה לדחייה שלה נעוצה בדבר אחר, באופן שבו סיפרתי את האפיזודה עם הבובות. הגזמתי במתכוון בתיאור הרגע שבו הן נעלמו בחשכת המרתף, חיזקתי את הטראומה של האבדן, וכדי להשיג אפקטים מרגשים השתמשתי בעובדה ש[...] כל זה הוליך את הקוראים לקשר בין האובדן של[...] לאובדן של[...]"
(דילגתי כדי להימנע מספוילרים).
בקטע הזה, בו אלנה מתארת את האופן בו כתבה קטע בספר הבדיוני "חברות" היא מתארת למעשה קטע זכור היטב מתוך הספר הראשון מבין הארבעה.
כלומר, יש כאן טשטוש מכוון בין הספר לבין המציאות, בין הסופרת "אלנה גרקו" לסופרת "אלנה פרנטה".
שימו לב מה עשיתי לכם בכרך הראשון, היא אומרת לנו, שימו לב איך בניתי אותו כדי שישתלב היטב עם הכרך הזה.
למה אתם מאמינים? מה מציאות ומה דמיון, איפה הגזמתי, הפרזתי, לצורכים אמנותיים?
קווי המתאר בין המציאות לבין המעשה הספרותי מיטשטשים פה, ושוב איננו יודעים למי להאמין.
כשבסוף הספר יופיעו על מפתן ביתה של אלנה שתי הבובות ההן, מהכרך הראשון, שוב לא נדע אם כך אכן קרה או ששוב התערבה אלנה הסופרת במעשיה של אלנה המספרת.
ובכל זאת, כשהיא מסיימת את הספר בהשלמה הכואבת: את לילה היא לא תראה עוד, אי אפשר שלא להאמין לה.
הכאב שלה כן, אמיתי וחודר.
אנחנו יודעים: היה שם פוטנציאל עצום שלא מומש. היתה שם, מעבר לקנאה, לתחרותיות, לצדדים האפלים, אהבה גדולה.
אולי לכן זה כואב.

תם ונשלם! צ'או לנו, צ'או לילה. ליוויתי אתכן מאז שהייתן ילדות קטנות משחקות בשכונת הביבים בנפולי. והנה הגענו לנקודה הזו, נשים שיש מאחוריהן הרבה היסטוריה.

הקריאה בסדרת הספרים הנפוליטניים היתה כמו לאכול שוקולד משובח. לא רציתי שייגמר, ומצד שני התנחמתי בידיעה שאי שם במעמקי הארון ממתינות עוד שלוש חפיסות. הידיעה שאפשר למתוח את העונג הזה היתה מנחמת, ואיפשרה לי להתנפל עליו בתאווה.אבל ההתקדמות בסיפור הזה הרגישה כמו על קיר טיפוס.פעם ידה של לנו על העליונה, אבל הנה לילה מקדימה אותה בצעד, והופ.. היא לפניה. תחרות זה לא.תמיד היתה מנצחת אחת. לנו, שהצליחה לצאת את גבולות השכונה, ולא רק! הצליחה לצאת את העיר, הלכה, למדה, השכילה, התפרסמה, ועם כל זה עדיין הרגישה נחותה, הרגישה תמיד כחוסה בצילה של לילה.

לנו שהיתה צריכה ללמוד ולהכניס לתוכה בינה ודעת, בעוד לילה תמיד נשארה במקומה, כשהבינה והדעת נבעו מתוכה, תמיד היו קיימות בה, היא שויתרה בגיל צעיר על הלימודים,לא הגיעו משום ספר לימוד, ומאף פרופסור באוניברסיטה. אנשי השכונה כיבדו את לנו על הישגיה, אבל את לילה העריצו על הדרך שעשתה מבלי לצאת מהשכונה.

פרנטה מציבה הרבה סימני שאלה לכל אורך הסיפור. רובם נותרו כשאלות פתוחות, וזו דרכה של פרנטה. לא רק שם העט שהסתתרה מאחוריו, גם סימני השאלה, גם המרחק שהיא תפסה כמספרת הסיפור. הגישה את הנתונים, ואתה הקורא, תעשה עם כל זה מה שתבין. גם שם הספר הנוכחי. הילדה האבודה יכולה להיות גם לילה, גם לנו. שתיהן אבודות, כל אחת בדרכה שלה. ויש עוד מישהי, שלדעתי האישית לשם היא מכוונת. ( אל תשאלו מי. ספויילרים, וזה).

פרנטה סוגרת את כל הקצוות, אך קושרת אותם בקשר רופף. לא חזק, לא הדוק מדי. ככה שאם אי פעם תהיה מחשבה על סיכום של הסיכום- יהיה לזה פתח. (בכל זאת, סדרת טלויזיה בהתהוות, וסרט קולנוע. לכו תדעו)

חייבת לציין שהרגשתי פער מטורף בין ההתחלה, הפתיחה של הסיפור לבין סיומו. אבל זה פחות חשוב. לא תמיד המטרה היא החשובה. הדרך לא פחות חשובה, ויש פה דרך דרך. כמו שרק פרנטה יודעת להתוות.

פרנטה היא צלפית. צלפית של מילים. מקמצת, מכוונת מטרה, וכל מילה- פפפפפפפפ..... בול.

ודעתי האישית לסיכום: סדרת הרומנים הנפוליטניים ,לדעתי בלבד, זה הספר הראשון שכתבה פרנטה. בגלל ההיכרות האישית (בטוח שיש לה נגיעה אישית לכל המסופר, אין מצב שלא, זה כוחו של הספר. העוצמה) לכן היא בחרה בשם עט. כשניגשה עם החומר להוצאות הספרים כנראה נתקלה בתגובות כמו: מי יקרא כזה ספר עב כרס של סופרת אלמונית? את מי יעניין לקרוא זכרונות ילדות משכונת עוני של סופרת אלמונית? וככה הונח כתב היד הזה בצד. עברו השנים, שם העט נשאר, יצאו ספרים אחרים שכל אחד מהם הפך לרב מכר. לא רק באיטליה, אלא בכל העולם. הספרים תורגמו לשלל שפות, פרנטה הפכה לתופעה. והנה נסללה הדרך, הגיעה שעתו של סיפור השכונה הנפוליטני.

כמו שכתבתי בעבר: פרנטה היא כמו כוסברה. או שאוהבים, או שלא. אין באמצע.

את "אהבנו כל כך" של אטורה סקולה ראיתי בפעם האחרונה לפני 25 שנה.
הוא נחקק בי אסוציאטיבית כסרט הכי טוב שראיתי בחיי יחד עם "סינמה פרדיסו".
הקולנוע האיטלקי של שנות ה 60-70-80 הוא מונומנטלי.
חיים שלמים. סאגות. חברויות. אהבות. פרידות. יופי נדיר. הכל שזור בתהפוכות ההיסטוריה של איטליה.
את "הרומנים הנפוליטניים" אני קורא מאז שיצא הכרך הראשון ושופט את היצירה כמכלול על ארבעת כרכיה.
כמו תור הזהב של הקולנוע האיטלקי זוהי יצירה נדירה באיכותה.
אם אי פעם עלתה המחשבה שהספרות המונומנטלית מתה, באה היצירה הזאת ומוכיחה שעדיין יש לה מקום, ביקוש וקהל.
נשאבתי לסיפורם של לילה ואלנה. לאהבותיהן, למאבקן, לאכזבות ולכישלונות, לנאפולי שבה לא הייתי מעודי אבל היא חיה בדמיוני.
את שני החלקים האחרונים רכשתי גם בגרסתם האנגלית עם האודיו כדי לא להמתין עד לתרגום האיכותי של אלון אלטרס.
בנסיעות בהם הקשבתי ליצירה, לא היו פקקים, לא היו עצבים, רק יופי וקסם. אחראית לכך מעבר לעלילה קריינית מדהימה בשם Hillary Huber.
כל מה שנותר לי כרגע הוא להמתין ליציאת הספר כסדרה של HBO באיטלקית.
אוהבי הספרות באשר אתם – זוהי היצירה בשבילכם.

הספר הרביעי היה חייב להכתב כחלק מסגירת מעגל של החברות הזו שהתחילה אי שם בגיל 6 והסתיימה באמצע שנות השישים של החברות לילה ואלנה.

המסע בהחלט היה מופלא, מרתק ממש לאורך ארבעת הספרים היה אפשר ממש להרגיש את ריחות נפולי, את קולות השוק, הסמטאות ואת הניב המיוחד של הדרומיים.

הספר הרביעי בעצם מעצים את הפער בין החברות, האחת סופרת בין לאומית והשניה לא יצאה מעולם מנפולי אבל חריפת שכל וחוכמת רחוב.

החברות מתהדקת בספר הרביעי והחברות מוצאות עצמם יחד בהריון, כל אחת חווה אותו אחרת, הן הופכות שכנות כאשר לינה גרה עם בנותיה קומה מעל לילה.

....ואז מתרחשת טרגדיה נוראית - טינה - הבת של לילה נעלמת מעל פני האדמה - ולא נודעו עקבותיה.
אותה ילדה אבודה הופכת בחסרונה המורגש עד סוף הספר לטריגר בו הפער הולך וגדל לעומת החברות שהולכת ומתהדקת.

הכתיבה קולחת והספרים הם כסוכריה על הלשון,
חיכיתי לראות מה קורה בסוף, חיכיתי לאיזה תשובה מה יקרה עם לילה עם ואם טינה בהמשך לפתיח המופלא של הספר הראשון בו רומזת פרנטה מה בעצם יקרה בסוף הסיפור אי שם בעמודים האחרונים של הכרך הרביעי.

צאו למסע המופלא הזה, תהנו מכל רגע