הרשת מלאה באינסוף ביקורות מהללות לספריה של קריסטין הרמל. בחשדנות מה לקחתי עימי את הספר הזה לטיסה. ובכן – במקרה הטוב זהו ספר טיסה.
קווי המתאר של העלילה טומנים בחובם הבטחה מסוימת – חייל בצבא גרמניה בזמן מלחמת העולם השנייה מגיע כשבוי לארה"ב, נשלח למחנה עבודה סמוך לעיירה קטנה, ושם פוגש עלמה אמריקאית חביבה, והם מתאהבים ממבט ראשון, באהבה בלתי אפשרית. אחרי המלחמה הקשר ביניהם ניתק, והסיפור מסופר מנקודת מבטה של הנכדה שנולדה מהקשר הזה, ומתחקה אחרי הסיפור המשפחתי שנותר לא ידוע עד לאותה עת.
הבעיה הגדולה היא שהרמל לא סומכת לרגע על האינטליגנציה של הקוראים. לכן אין בסיפור שהיא טווה טיפת מורכבות או עומק – כל האירועים נמסרים בצורה פשטנית להחריד, כולל תרגום בגוף הסרט. הגיבורה מספרת לנו שוב ושוב על קווי הדמיון בין ההיסטוריה של סבתה, שננטשה לכאורה, של אביה, שנטש אותה, ושלה עצמה, שנטשה את ביתה. כל זאת כדי שהקורא לא יאלץ, חלילה, לשים לב לנקודות הדמיון בעצמו. הסברים נוספים החוזרים על עצמם נועדו להבטיח שהקורא יבין שלא כל מי ששירת בצבא הנאצי היה בעצמו נאצי, והגיבור מתואר כמה פעמים כמזועזע מהגילויים על מכונת ההרג ששירת בצבאה. הוא עצמו שוחר שלום ואוהב אדם, כמובן.
בקיצור, הבנתם את הרעיון. עלילה צפויה, לעוסה עד דק ונטולת כל עומק. הייתי אומרת שזה ספר לנוער, אבל גם מספרים לנוער אני מצפה ליותר.
זה היה הספר הראשון של קריסטין הרמל שקראתי, ואין לי כוונה לקרוא עוד מספריה, לא משנה כמה כוכבים הם יקבלו מקוראים ברשת.

קראתי את כל ספרי בית היוצר של קריסטין הרמל שתורגמו לעברית.

כתיבתה מחממת את הלב, מספקת לא מעט חומר למחשבה, ורעיונותיה מוצעים לקורא כמאפים מתובלים בתובנות וקלישאות מעולם החיים.

מן הראוי שלפני מרכיבי המילוי של הבלינצ'ס שהכינה לנו קריסטין הרמל, כדאי שאתייחס לבצק שעוטף את המילוי. לא?

מאוד אהבתי את הציור הריאליסטי שעל גבי הכריכה, בו ניצבת נערה בשמלה אדומה המשקיפה למרחקים, בתוך שדה ירוק, ובאופק שמיים נושקים לצבע הירוק, אך השמיים לא תכולים... לאחר שסיימתי את מלאכת הקריאה, הבטתי שוב על הציור המקסים הזה, ואכן יש בציור זה הרבה יותר ממה שהעיניים פוגשות במבט ראשוני.

אז איזה מילוי יש לנו במאפה הנוכחי?

אמילי אמרסון רווקה שכותבת טור בעיתון "קרייג", שהטור מתבטל העורך-בריאן מאייר נאלץ לפטרה. כשבוע ימים מיום פיטוריה, בבוקר יום שישי, בעודה מכורבלת במיטתה, צלצל הטלפון ומי מעברו השני של הקו? בריאן מאייר.

באותה שיחה, בריאן מאייר בישר לאמילי, על חבילה שהגיעה למערכת העיתון מגלריית אומנות ממינכן, וששמה וכתובתה מצוינים עליה. כל מטרת שיחתו אליה הייתה, כדי להתריע בפניה, שבימים הקרובים צפוי להגיע אליה שליח עם החבילה.

כעבור יומיים מופיע השליח עם החבילה ומה יש בתוך החבילה?

"אקוורל עשיר בטקסטורות, אישה עומדת בלב מה שנראה כמו שדה תירס, פניה גלויות ומשקיפות למרחק. היא לבושה בשמלה אדומה ששוליה פרומים ושרוולה הימני קרוע, והבעת פניה נחושה ועורגת גם יחד. צבע השמים ברקע סגול עמוק להפליא...." (עמוד 14)

הציור המקסים הזה מהווה את הבסיס לנובלה, משנה את חייה של אמילי, ובעקבותיו אמילי אמרסון יוצאת למסע שורשים. מכאן ואילך הסיפור מגולל על גבי שני צירי זמן הווה ועבר. סוג של כתיבה שאופייני לכתיבתה של קריסטין הרמל, ומזכיר את הספרים הקודמים שקראתי: "המתיקות שבשכחה" ו"החיים שנועדו לי".

תוך כדי המסע מתגלים פרטים על אמילי ומשפחתה. חייה של אמילי לא היו בדיוק צפיחית בדבש. אביה עזב את הבית למיאמי לטובת מזכירתו-מוניקה בת ה-24, ואימה נפטרה שאמילי הייתה בת שמונה עשרה. לאמילי היה קשר הדוק עם הסבתא, וגם היא נפטרה לפני מספר חודשים. לאביה היא נוטרת טינה ולא שוכחת שלא יצר איתה קשר גם כשאימה נפטרה.

אמילי כורכת למסעה את הקורא, והיא חוצה את האוקיינוס בדרך למינכן, פלורידה, אטלנטה, ג'ורג'יה ועוד. תוך כדי העלילה מתגלות לקורא עובדות היסטוריות על מלחמת העולם השנייה כגון: שבויים גרמניים שעבדו בחקלאות בשדות בארצות הברית, וברקע גזענות ועוינות לשחומי העור. באחד הקטעים מתואר לינץ' מזעזע שבוצע בנער, שכל מבוקשו היה שכר עבודתו ממעבידו.

כפי שכבר נכתב, העלילה זו מגוללת לקורא בשתי קפסולות זמן, ומאכלסת בתוכה שרשרת ארוכה של סודות, נטישות, טרגדיות, שקרים, אהבה ממבט ראשון, כמיהה, נאמנות, קנאה, דעות קדומות, משאבי סליחה, פשרות, לחיות את הווה, להביט לעתיד, מערכות יחסים, צער וגם ניסיון לתקן.

האם אפשר לתקן? לא בטוח? למזער נזקים? אולי...

העלילה כתובה בהווה בגוף ראשון, ובקטעי העבר בגוף שלישי. הסיפור מזכיר סרטים אמריקאים שהכול צפוי, לעיתים לא הגיוני ולא מציאותי, עם מרכיבים של רומן רומנטי וקלישאות.

למרות זאת, בכתיבתה היחודית של קריסטין הרמן, יש את אותו שביב אש, הגורם לקורא להעביר דפים מצד לצד מבלי להרגיש, וכשהזמן קצר, והמלאכה מרובה זה בהחלט מבורך.

מי שמכיר אותי יודע שיש לי ביטוי מיוחד לספרים מהזן הזה: ספרות קנ"ש-קראתי, נהניתי שכחתי.

עובדה היסטורית שנחשפתי אליה בזכות הספר הנוכחי הייתה, מחנות השבויים של הגרמנים ברחבי ארצות-הבית, במהלך מלחמת העולם השנייה.

ממליצה לאוהבי הספרים הקלילים, הז'אנר, ולקוראים שמתחברים לממחטות.

בשורה התחתונה: "האנשים שאנחנו אוהבים הם תמיד בדמנו, בלבנו, גם כאשר אינם בחיינו"
(עמוד 331)

לי יניני
הוצאת הכורסא, פרוזה תרגום, 351 עמודים, 2017

האם ניפגש שנית?

יש לי פטיש לספרים בהם, תמונה עלומה צצה במפתיע מהעבר, מספרת על היסטוריה משפחתית לוטה בערפל, מאירה את ההווה, ומספרות על האמן יוצר היצירה. עד כה לא רבים היו הספרים שיצאו בז'אנר הזה, ותמיד הקפדתי לקרוא אותם.

בצורה מפתיעה, יצאו לאחרונה, מספר ספרים מהז'אנר הזה, כמו זיפנית האמנות, של ב.א שפירו, הנערה שהשארת מאחור, של ג'וג'ו מויס, הציור האחרון של שרה דה ווס, של דומניק סמית. הספרים החדשים מעלים שאלה, האם ספרה של קריסטין הרמל, כשניפגש שנית, יחרוג מתבנית העתק הדבק, ויצליח לחדש ולשמור על איכותו כרומן היסטורי המתכתב עם אמנות?

פתחתי את הספר וקראתי בו מספר משפטים, וממש לא נפלתי, הוא נראה לי כתוב בשטחיות ובאופן חלול, מהסוג שלא אהוב עלי. הרומן הזה חשבתי לעצמי, הוא רומן רומנטי, יותר מרומן היסטורי. למרות זאת, היה משהו בספר הזה שגרם לי לקרוא אותו. אמרתי כבר שרכישת הספרים שלי היא לחלוטין לא רציונלית, אלא עניין אמוציונלי מובהק.

מה גרם לי לקרוא את הספר, עניין שהתבהר לי לאחר מספר ימים.

ציור כריכת הספר, הזכירה לי ציירת איכותית מכפר סבא, אופירה ברק, המציירת בסגנון ריאליסטי ספק סוריאליסטי, מרחבי שדות, בהם נטועה דמות המקיימת דיאלוג אינטימי מרגש עם הנוף. בציור הכריכה ניצבת נערה קטנה, חידתית בגבה לצופה, שמלתה אדומה, כשיאה של פריחת נעורים, המהווה ניגוד לשמיים שרביים, מעיקים, ושדה צהוב כמוש. לתמונה כתמי זמן. האם מדובר בסיפור, שקפא בזמן?

הספר של הרמל, הוא על אהבה גדולה ואסורה בין צעיר וצעירה בתקופת המלחמה, שנשמר בסוד. ציור שמגיעה במפתיע לנכדה, מהווה נקודת מוצא לסיפור החושף עוול שנגרם לגיבוריו. האם לאחר שנים רבות, בני משפחתם יוכלו לסלוח ולתקן את עוולות העבר, ולכפר על אהבה מוחמצת. תבנית מעגלית חוזרת של סיפור שאמור לרגש, ולהעניק לספר פוטנציאל של רומן סוחט דמעות, מה שמזכיר לי את פרשת הבצל של דרעי.

נקודות החובה לספר, החלו להצטבר אצלי למסה קריטית שכמעט גרמה לי לנטוש, אבל המשכתי מכוחה של התמדה שניסתה להצדיק את בחירת הספר שלי. לבטח תאמרו, על דיסוננס קוגניטיבי שמעת? כן שמעתי, אבל מי אמר שזה קורה אצלי?

העדפתי להתמקד במרכבים הטובים, ברקע ההיסטורי של הספר, והערך המוסף אותו הוא מציג בחיבור האמנותי שלו. האם הערך המוסף של ספר, יכול לבוא במקום כתיבה לא טובה?

בספר יש תיאור היסטורי מעניין על מלחמת העולם השנייה, של שבויים גרמנים, העובדים כפועלים באזור חקלאי עני בארה"ב. מנגד השנאה כלפי השחורים, נמשכת במלוא עצמתה, כולל מעשה לינץ', בילד קטן שבקש את שכרו. ספר שיש לו אומץ לבקר נכשלות כפרית ושנאה גזענית.

הספר הזה מתכתב יפה, עם אייקון תרבותי והיסטורי, עם השיר, כשנפגש שנית, או בשמו האנגלי,We'll Meet Again,
שיר שהפך לאחד מסמלי מלחמת העולם השנייה, אתו שרה הזמרת ורה לין, המבטא געגוע לאהובה רחוקה, ומביע ביטחון בפגישה מחודשת של קרובים, ולכן הוא היה אהוב כל כך על החיילים, בספר הזה הוא מייצג אהבה גדולה מהחיים, שהיא ליבת הספר.

הספר מזכיר צייר אמריקאי נודע שפעל בשנות השלושים, אנדרו וייאת, המושווה לצייר הבדיוני, ראלף גרטר, שצייר ציורים ריאליסטיים, נופי שדות, חרוכים משמש וסופות, בהם נטועים חוואים, נשותיהם, ילדיהם, קשיי היום, ביטוי מרגש לשנות השפל בארה"ב. התמונה הנודעת ביותר שלו, היא עולמה של כריסטינה, בו נערה נכה, לבושה בשמלה אדומה דהויה, בגבה אל הצופה, שרועה, בשדה צהוב. יצירה המתכתבת עם תיאורי הנוף של הספר ועם תמונת כריכת הספר, ולמרבה הפלא, עם יצירותיה של אופירה ברק, הכפר סבאית, שבעברה הייתה קיבוצניקית מגונן. יתרונו של הספר הזה, הוא האופן שדרכו התחברתי לשני ציירם העוסקים באדמה, לאופירה ברק המרגשת ואנדרו וייאת הנפלא.

שמים סגולים, ההולכים וסוגרים עליו, הם מוטיב עצוב ונפלא למסך יורד, ולמעגל שנסגר, אך מוטיב חוזר, יהיה טוב ככל שיהיה, לא יכול להחזיק לבדו את הספר. לבסוף השמיים הופכים לכתם צבע לעוס לעייפה ושחוק. בשעה שהם משמשים רקע לסגירת מעגל אופטימי לכאורה שמרגיש מאולץ.

חזרתי לאופירה הציירת, למילותיה על מהות יצירתה: “אני מנסה להוביל את הצופה אל תוך ציוריי, כבעדשה מקרבת, ישר פנימה, קרוב קרוב עד כדי כך שאפשר יהיה להריח… וחשוב לי שהציור יקרין תחושת חום, כך שאפשר יהיה להיסחף לתוכו. כמו תפילה לאמא אדמה.” דרך אופירה, אפשר להבין את ההחמצה של הרמל, הספר שלה לא גרם לי להיסחף לתוכו. הרגשתי מרוחק וקר בייחס אליו. הרגשתי שהרומן הזה מנסה ללחוץ לי על נקודות העצב ואהבה בצורה מלאכותית ומאולצת, באופן שאמרתי לעצמי בצורה נחרצת, אנחנו לא נפגש שנית.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אופירה ברק
https://youtu.be/6dK3kRcyQZQ

We'll Meet Again - Vera Lynn
https://www.youtube.com/watch?v=cHcunREYzNY

אנדרו וייאת -עולמה של כרסטינה
http://media.paperblog.fr/i/148/1489364/andrew-wyeth-christinas-world-L-1.jpeg

ספר קליל מאוד וקריא. כתוב בשפה פשוטה ואולי התרגום פשוט גרוע.
יש בו המון קלישאות על אהבה ועל קשר בין אוהבים או בני משפחה.
חובבי הקיטש יאהבו את הספר הזה מאוד. הספר עוסק בעיקר בחשיבות האהבה ובחוסר התועלת בהחמצה או בפספוס של קשר.
בזכות הספר נחשפתי לעובדה שלא ידעתי, על קיומם של מחנות שבויים ברחבי ארצות הברית, בתקופת מלחמת העולם השנייה. חיילים גרמנים שנפלו בשבי הועסקו בארצות הברית בעבודות חקלאיות שונות. הם קיבלו אפילו שכר בעד עבודתם, וחלקם התאהבו בחיים האמריקאים, וחזרו לאחר המלחמה להתגורר בה.

מהספרים המעולים של המחברת , אם לא הטוב ביותר. ספר שאין שני לו. הסופרת מצליחה להכניס את הקורא לנבכי הנשמה של הגיבורה המחפשת את הסבא שלה בדיוק כפי שעשתה הסבתא אשר גידלה אותה. במהלך הספר מתחברים חוטים שונים שנקרעו בעבר ומתאחים וגם מתאחדים שנית. העלילה רצה באופן שוטף ואי אפשר להפסיק לקרוא את הספר. הסוף סוחט דמעות. בספר הרבה מוסר השכל לגבי קשרים משפחתיים נכונים ולגבי התייחסות לזולת גם אם הוא שונה ואפילו אם הוא לא חי על פי אמות המידה שאתה רגיל אליהם. מתכנן לקרוא גם את ספריה האחרים של סופרת זו. מי יקרא ייהנה בלי ספק.

ספר מקסים, רומנטי, על אהבה אמיתית וחזקה. מי שאהב את ספריה הקודמים "המתיקות שבשכחה" ו"החיים שנועדו לי", בהחלט יהנה גם מהספר הזה. ממליצה בחום!
גיבורת הסיפור היא אמילי. אמילי נשארה לבד. אמה נפטרה ואביה נטש אותה כשהיתה ילדה. היא לא בקשר קרוב עם אביה שעליו היא כועסת מאד. אמילי היתה מאד קשורה לסבתה מרגרט וכעת גם היא נפטרה. בנוסף לכל, היא מפוטרת מעבודתה.
חבר לעבודה מתקשר אליה ומוסר לה חבילה שנשלחה אליה למשרד. לחבילה מצורף ציור של אישה בשמלה אדומה בשדה תירס. לציור מצורף מכתב שכתוב בו: "סבא שלך מעולם לא חדל לאהוב אותה".
לא ידוע מי שלח את החבילה, לא ידוע מי צייר את התמונה ובאילו נסיבות היא צויירה.
אמילי מחליטה לצאת למסע ולגלות את הפרטים החסרים. היא טסה למינכן, אחר כך לפלורידה וחוזרת לאטלנטה, מקום ילדותה. במסעה הארוך היא מגלה סיפור משפחתי הקשור בסבתה ובחייל גרמני שהיה אסיר שבוי בפלורידה לאחר נפילת גרמניה. הסיפור נשמר בסוד על ידי סבתה ואביה גם הוא לא ידע דבר.
בנוסף, צצים סודות גם בחייה של אמילי. מעשה שעשתה לפני שנים שעליו היא הצטערה כל חייה וכעת היא מלאת רגשות אשמה.
מה מסתירה אמילי? מי צייר את האישה בשמלה האדומה? למה צייר אותה ומה הקשר שלו אליה?

תקראו את הספר ותגלו הכל. כמו בכל ספריה של קריסטין הרמל, כל הפינות נסגרות והכל מסתיים בהפי אנד.
סיפור מרגש מאד, על אהבה חזקה, על פספוס, על רגשות אשם, על חשיבות המשפחה, על היכולת לסלוח, לשחרר את העבר ולהתמקד בהווה. לכל אחד מגיע לזכות באהבה, אל תוותרו עליה!
ממליצה בחום!

סיפור שובה לב ומרגש! הסיפור נכתב בשני זמנים המתחברים בסופו של דבר, בזמן הווה של שנות ה2000 ובזמן עבר בזמן מלחמת העולם השנייה.
הסיפור מספר את סיפורה של אמילי, שגרה בארצות הברית. יום אחד היא מקבלת משלוח אנונימי בו ציור שצויר בידי אמן מפורסם, שמצוירת בה סבתה שנפטרה לא מזמן. יחד עם זאת נמצא מכתב בו כתוב שסבא שלה אהב מאד את סבתה. אמילי אשר לא הכירה בחייה את סבא שלה כלל, יוצאת למסע בחיפוש סבה יחד עם אביה.
יחד עם הסיפור של אמילי מסופר גם הסיפור של פיטר, חייל גרמני- נאצי, אשר שבוי בידי האמריקנים ואת תלאותיו במדינה זרה. פיטר מתאהב בבחורה ילידת המקום שעל פי רוב חייהם יחד בילתי אפשריים, משום המצב הקיים בו הם נמצאים, אבל אין דבר העומד בפני האהבה והם לא נכנעים לתכתיבים של העולם הזה. אך בסופו של דבר אין באפשרותם להשאר יחד למרות רצונם העז ודרכם נפרדות בנסיבות מצערות.
הסיפור מספר על אהבה בלתי אפשרית אבל נצחית, על גורל אכזר, על אהבת אב לבתו ואם לבתה, על נטישות ואכזבות על מלחמות ואהבות.
ממליצה בחום לקרוא את הספר של סופרת נפלאה, קריסטין הרמל.
קריאה מהנה (:

אני מאוד אוהבת את הכתיבה של קריסטין הרמל ואת הזרקור שלה על מקומות שונים ותקופות שונות. הפעם היא עוסקת בתקופת מלחמת העולם השנייה בארצות הברית. לא ידעתי שבזמן המלחמה כ-400 אלף שבויים גרמניים נלקחו לארצות הברית ושם עבדו בעבודות שונות (עליהן קיבלו שכר יומי!).
אהבתי מאוד את הדרך בה הציגה את הנושא בכך עוררה אצלי רצון להכירו יותר ולחקור עליו.
הסיפור עצמו נחמד וכתוב בשפה זורמת וכיפית.
וכמובן שאין כמו סוף טוב אחרי כל הטוויסטים כדי לשמר חיוך על פני.

כולל ספויילר

ספר מלמד- באופן אישי חידש לי לגבי מחנות שבויים בארה"ב ובריטניה.
כמו כן, היה כיף להכיר את אמרסון וציטוטיו.
השילוב בין הישן לחדש היה מעולה גם הוא.
הספר הינו רומנטי אך לא קיטשי. הסופרת ידעה לשמור על איזון בין אהבה לבין קיטשיות ודביקות.


ספויילר מגיע



יחד עם זאת, קצת עייפתי מהספרים שבהם הכל מסתיים בכמעט HAPPY HAPPY, GOOD GOOD. נכון, במקרה הספציפי הזה האב נפטר בסופו של דבר. אך אמילי, גיבורת
הסיפור, בסוף חוזרת למושא אהבתה מהעבר ונפגשת עם בתה. אני פחות אוהב ספרים שבדקה ה-90 איכשהו הכל מסתדר.
במילים אחרות, עוד ספר, שווה קריאה אלא אם כן יש לכם משהו טוב יותר.