אני אוהב להיות משבית שמחות, כלומר עושה לי נעימי לכתוב על ספר שהוא גרוע ועולה לי בבריאות לכתוב על ספר שהוא טוב. חשבתי שחשוב שאתוודה על כך. אבל הסיבה היחידה שאני מדווח על הסטיה שלי היא כדי להסביר למה מרבית הביקורות שאני כותב הם על הספרים הפחות מוצלחים.
יחד עם זאת ולמרות זאת אני משתדל בכל ביקורת שלי להיות הוגן, כך שביקורת שלילית שלי על ספר אין פירושה שהספר טוב.
את שני הספרים הראשונים של סאראמגו "דברי ימי מנזר" ו-"רפסודת האבן" אהבתי כמו רבים וטובים בהרבה ממני. אבל זה היה מזמן. את מסע הפיל גיליתי בספרייתי בפינה מכוסה אבק שבה נמצאים כל הטרם הספיקותי. אבל וחפוי ראש על תהום בורותי הזדרזתי לקראו ומייד הוא לא מצא חן בעיני. קשה להגיד לא מצא חן בצורה כוללנית כל כך, בכל זאת מדובר בחתן פרס נובל שכתב ספרים נפלאים ומה שהוא כבר שכח בזמן שכתב את מסע הפיל אני כבר לא אלמד לעולם.
ובכל זאת. הספר מלא הומור ולא קשה לקרוא אותו. הסופר משתדל לא לשעמם אבל דווקא מבעד לכל ההשתדלות הזאת נחשפת זעת ההתאמצות של הסופר. מתגלה סיפורונציק קטנציק. כמעט חסר תוכן. כן, זה קרה במציאות. אז מה. גם אוחנה ומירי רגב קורים במציאות. כן, גם אני יודע לקרוא מה שכתוב על הכריכה האחורית שבה מאשימים בורים ועמי ארצות כמוני שהם לא מבינים את האלגוריה, את הלגלוג הנועז, את הפיל כאספקלריה המשקפת את החברה האנושית, משל היה הסיפור דומה לאידיוט של דוסטוייבסקי.
ובכן - תועפות התוכחות בכריכה האחורית לא שכנעו אותי. זה לא דוסטוייבסקי והפיל רחוק מלהיות הנסיך מישקין. זה ספר קטן, מפוטפט, מתאמץ להצחיק, לא קשה לבליעה אבל מומלץ לקרוא רק במקרה הבלתי מתקבל על הדעת שלא נותרו עוד ספרים בפינת הטרם הספיקותי. שנים וחצי כוכבים.














![יוליסס [מהדורה מחודשת]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers1/16766.jpg)


