"בוקר של שוטים" הוא לא ספר רגיל.למעשה הוא די חריג, ממש כמו עוזאי,גיבור הספר.הספר הוא מונולוג ארוך ועילג(וזה,כמה אירוני, בעיקר מה שיפה בו) למדי, חורך מבפנים ובעיקר אמיתי עד כאב.
אתם חייבים לעצכם את הספר הזה,משום שכל אחד מאיתנו הוא במקום מסוים מעט חריג ,למרות שאני מוצאת את עוזאי נורמלי יותר מכל אדם שאני מכירה .הספר הזה הוא בעיקר משב רוח מרענן,סוג של עוף מוזר בין יתר הספרים הבנאליים שידע העולם ומראה שמראה עד כמה אנחנו מעוותים (החלק העצוב כאן הוא שזו לא מראה מעוותת,היא מציגה אותנו אחד לאחד).
אתם חייבים להכיר את עוזאי,שאחיו מתו ממסיבות טרגיות (זו לא טעות הקלדה,אם תהיתם), שמרגיש חריג בין הנורמלים ונורמלי בין החריגים,אפילו שההגדרות האלה הן סתם מילים ריקות.
"מה,מליון פעם אני הייתי מוכן לקום מהמיטה שלי ולגשת אליהם,להתפרץ ישר לתוך הדממתיות שלהם ולהגיד להם,דיי,בחייכם.די.הכאבים שלכם הם כבר פי מליון מהכאב-שמתים של התאומים שלנו.מפנישה אצלם זה כבר נגמר – ואצלכם זה מתמשך בלי סוף . " (מתוך ע'מ ... דמיינו שיש כאן מס' עמ', אין לי באמת כוח לבדוק) .
ספר שבמבט ראשון ייראה כחסר פואנטה אך הפואנטה היא שאין פואנטה ודווקא מהסיבה הזו הוא כל כך מקסים בעיני.












