א


מה, מה, מה. אני לא ישנתי כל הלילה. כל הלילה לא ישנתי. דווקא אחרי האזעקת הרגעה. כל הכלבים בכפר הם נבחו כמו משוגעים והעגלים הם השתוללו במכלאה כמו אני־לא־יודע־מה. הכול היה כחול. רע. מסוכן. מה, מה, צמרמורת חיללה בגוף שלי. אולי הכלבים והעגלים הם מרגישים בחושים שלהם שמשהו נורא יקרה?


אה, מי יכול להבין פחד של עגלים וכלבים? מה, אני לא מאמין שיש לכלבים, נגיד, חוש שישי שלאנשים אין. אני לא מאמין שהם יכלו להרגיש, נגיד, שאסון מתקרב. מה, לאסון אין לו הרי ריח או צבע או קול ואפילו לא צורה. מה אני משוגע שאני יאמין שכלב הוא יכול להיות, נגיד, מין נביא? איך הוא יכול? הרי המוח שלו הוא לא מספיק אינטֶליגֶטני. אבל אולי יש להם — — —


פעם, אז אני קראתי בתנ"ך, שהנביאים, שהם ידעו ה־כול מראש, או כו־לם אמרו עליהם "משוגעים, אוויליים, חולי־רוח". כמו על חריגים. מה, תַייסיר מוּחי, שאני עבדתי איתו ב"תנובה", אז הוא אמר שאצל הערבים המַג'נוּן הוא קדוש. אפילו אבא שלי, שתמיד הוא קצת התבייש, דווקא בצדק, במצב שלי, אז אפילו הוא אמר פעם: תראו שמי שיביא לנו את הבשורת־גאולה זה יהיה עוּזַאי. ככה הוא אמר. אני לא יודע לאיזה גאולה בדיוק הוא התכוון.


אבל הִללה היא נעלבה: מה, אתה יודע על מי זה נאמר? היא אמרה. מה, הבן שלך הוא מצוּרעָן בעיניך? אבל אני אמרתי לה, מה, הוא בחיבה אמר את זה עליי, אבא שלי. מה.


אני לא דואג. מה, למה שאני ידאג? מה, אם נתחיל להאמין לכלבים שנובחים, אז לאן נגיע? ושהעגלים הם עוברים את הגבול ומתחילים להשתולל ולהתרוצץ ולנגוח את הצינורות בגדר של המכלאה שלהם, אז אני פשוט נכנס לחצר שלהם ותופס את זוֹל, המלך שלהם, בראש שלו, מְלַפֵּת אותו ככה, עד שהוא נהיה כמו משותק, ואני אומר לו בשקט, תירגע! שיֵדעו מי כאן הבוס. גְחְחחחח.


ובבוקר, שהאור־שמש התחיל לבצבץ מאחורי הפרדסים ונעשה אדמדוּם־צהבהוּב, אז גם הכלבים והעגלים הם יכלו לראות שבכל־זאת העולם הוא לא התפוצץ והנה, התחיל יום חדש, כמו תמיד — והם השתתקו. אז מה יש לי לדאוג?


נָה־נָה נָה נָה נָה, נָה־נָה, נָה־נָההה. וֶן אַיי'ם סִיקְטִי פוֹר. הכול זה בגלל שאני לא ג'ינג'י ואני לא בלונדיני. אני באמצע. הִללה היא תמיד אמרה שכל הצרות שלי זה מפנישֶה אני באמצע. מפנישֶה אלוהים הוא לא החליט מה הוא יעשה ממני, בלונדיני או ג'ינג'י. מה, הצבע של השערות הוא יכול לשנות את כל הגורל של מישהו. מה, זה כבר קרה. אבל אַרְזָה מילר היא אמרה, אל תדברי שטויות, הִללה. עוזאי הוא אדמוני ויפה־עיניים. גְחחחחח. "אדמוני ויפה־עיניים". גְחחחחח.


בבוקר אני מסתכל ככה במראה: מה אדמוני ויפה־עיניים? השערות שלי הם לא אדומות, אלא ככה חום־בהיר או צהוב. לא כמו דבש או שמש, אלא כמו החבילות חציר שעומדות שנתיים במתבן. בכל־אופן, השערות שלי הם — לא אומרים "הם" טַמְבָּל. אומרים "הן". שערות זה נקבה. גחחחחח — בכל־אופן, אז השערות הם קופצות כמו מסמרים, והעיניים כאלו מְכּוּוְצָצוֹת כאלו. סיניות. אדמדוּמוֹת מסביב. רוּבִּי גרוס הוא אמר שאולי היא התכוונה "יפה ואדמוני־עיניים". גחחחחח.


מה, שאני הייתי צעיר מאוד, בימי ילדותי, אז אני הייתי יותר יפה. אולי אז הייתי בלונדיני, או ג'ינג'י, ולא משהו חום־צהבהוּב באמצע. חום זה עצוב כזה. זה לא שאני... מה, מה, אני לא חושב את עצמי שאני מכוער. דווקא שאני מסתכל עליי בבוקר או בערב בראי, אז זה לא כל כך נורא. מה. יש בחורות, נגיד מֵיטָל, החברה של אֶדְרָה שלנו, אז היא אפילו אומרת לי, עוזאי, אתה חתיך מדופלם. גחחחחח. מה, חוץ מהשערות שקופצות ושלוקח לי שעות להשכיב אותם עם מים וסבון, אז אני בכלל לא נראה דפוק. מה.


אבל הג'ינג'יוּת הזאתי זה בעיה. כו־לם, הִללה היא תמיד אמרה, יודעים לְמָה אפשר לצפות מג'ינג'י וממה להיזהר. בלונדיני זה כבר דבר אחר, היא אמרה. משהו עדין כזה. אנשים פחות מסתייגים מהבלונדינים, ככה היא אמרה, הִללה, מפנישֶה — — —


מה, גדי ועדי שלנו, שניהם הרי היו בלונדיניים. מה, והם מתו לנו ממסיבות טרגיות. הם היו בלונדיניים. הם היו תאומים־זהים, גדי ועדי שלנו. מה, שהם היו עוד קטנים, בגיל עשר או אחת־עשרה, אז אנשים לא היו מבדילים ביניהם. אפילו חברים בכפר לא ידעו מי זה גדי ומי זה עדי. אני, עד היום, במחשבות שלי, אז אני חושב עדי — ובא לי גדי דווקא. כמו שניים שהם אחד. גדי. עדי. עגדי. גחחחחח. מה, עדי... תפסיקו שמה עם הרעש... הִללה, תגידי לשני העגלים שיורידו את הווֹליוּם, כן? בחיבה הוא היה אומר את זה, אבא שלנו. מה, פעם הוא היה גבר אמיתי, אבא שלנו. כן.


בכל־אופן, אני אפילו הייתי מקנא בהם, שאלוהים הוא החליט עליהם שהם יהיו בלונדיניים. ויהיו תאומים־זהים. ויהיו עם עיניים כמו של הִללה. ויהיו בגובה המדויק. שניהם מאה שבעים ושמונה סנטימטר. והמשקל. אני לא יודע כמה היה המשקל שלהם, אבל לא שמנים ולא רזים. כמו מלאכים, ארזה מילר היא הייתה אומרת. לא מלחים. מל־א־כים. מם־למד־אלף־כף־יוד־מם סופית. הם היו יפים, מה. כל החתיכות, גחחחחח, הם היו מסתכלות עליהם תמיד — "הן", טַמְבָּל. לא "הם" — וגדי ועדי שלנו, מה, הם היו צו־ח־קים. מה זה צוחקים. ממש מתפקעים. הם בסדר, הִללה היא הייתה אומרת, בהשתדלות להסתיר את השביעות־רצון שלה, שהחברות שלה היו אומרות לה, איזה בחורים נהדרים שאת מגדלת, הִללה. ואבא שלנו, שהִללה היא תמיד אמרה עליו שהוא לא מסוגל להסתיר שום־דבר, אז הוא פעם אמר להם, לבחורות מהכפר, אה, אתם בטח מתכוונות שגדי ועדי זה הפיצוי שלנו על עוזאי. הפיצוי. גחחחחח. מה, ואז הם, הן, לא היו יודעות מה להגיד לו. די, תשתוק, הִללה היא נזפה בו. למה אתה שם דברים בפה שלהם? אם הבן הבכור שלך, היא אמרה לו, הוא העונש שלך, אז אולי כדאי ש — — —


אצלי, הִללה היא אמרה עליי, אז האלוהים לא יכַל להחליט כלום, לא רק בקשר לשערות. בגלל זה הוא עשה אותי מקרה־גבולי. המוֹח קצת לא בסדר, קצת כן בסדר. הגובה קצת יותר מדי והמשקל גם קצת. והצבע־שערות. והעיניים, כאלו, בלי צבע כאלו. אפורות, היא הייתה אומרת, הִללה. לא נכון, חומות, ארזה מילר היא הייתה אומרת לה. גחחחחח... מה, אני דווקא מאוד מקדיש תשומת־לב לאיך שאני נראה ואיך שאני מלובש, מפנישֶה ההופעה זהו הבן אדם, אבא שלנו הוא אמר. מה, איך אבא שלנו הוא היה נראה, מלובש בחליפה שחורה ועניבה, דג־מלוח, גחחחחח, בזמן שהוא בא מההדרכה בארץ ניגריה. גחחחחח. כמו ג'נטלמן, גדי שלנו הוא אמר וצחק.


ואני, בגלל זה שאלוהים הוא לא יכל להחליט עליי, אז אני ככה הרבה יותר גדול ככה. גבוה. אני הגובה שלי מאה שמונים ושישה סנטימטר. ואני שוקל — לא אומרים "אני שוקל". אומרים "משקלי" — משקלי שמונים ותשעה קילו. גדול, הה?!


פעם, אז איש אחד זקן, שאני נתקלתי בו בטעות שיצאתי מהאוטובוס מספר שלוש־עשרה, אז הוא אמר לי ככה בכעס, "בריון!" גחחחחח. בריון, הוא אמר. הִללה היא הייתה אומרת שיש לי ה־מון כוח בגוף. כן. רק שאני לא יודע להשתמש בו, היא הייתה אומרת.


ה־מון כוח יש בגוף שלי. אבל יכולים להרוג אותי במכות, המנוולים, בנסיעות שלי, שאני מחפש את אלכסנדרה — ואני לא יכול להגן על עצמי. טַמְבָּל עקשן, אבא שלי הוא היה אומר עליי. כמו האימא שלו: החליט לחפש — שום־דבר לא יעצור אותו. חוטף מכות. חוטף עלבונות, בקושי עומד על הרגליים — אבל לא מפסיק לחפש. ככה אבא שלי הוא היה אומר פעם. מה, אבא שלי הוא היה גבר אמיתי. מה, הוא היה במאה ואחד צנחנים.


מה, אני חושב שהעיקר זה שמרגישים בפנים, בתוכו, את הכוח העצום. שיש תחושה של כוח אדום כזה, בפנים. אבל יש אנשים רעים. מפוקפקים. כל מיני מנוולים. מה, לא דווקא ערבים. כל מיני, כאלה, נגיד, שנטפלים לבחורים כמוני. עכשיו זה פחות, בגלל שאני הרי נראה די נורמלי. וזה מטעה אותם. מה, אני נראה להם חזק מאוד וגדול, בריון, גחחחחח — פעם, זקן אחד אז הוא קרא לי ככה. ואברם ניסקֶר, במחסן של המפעל דגים, הוא היה קורא לי "מוֹישֶבְנִיק". גחחחחח.


פעם, שאני הייתי עוד קטַנטוּסיק — מה, לא כל כך קטַנטוּסיק, כי הייתי כבר בן שתים־עשרה בטח — אז הִללה היא לקחה אותי לקופת־חולים חדֵרה, ואני יצאתי רגע לבד ככה לדשא היבש על יד הקופת־חולים חדרה, לשתות מים מהממטרות שמה. בכל־אופן, אז היו שמה שלושה מנוולים, כאלה שממש מחפשים סיבה להיטפל ולהציק לילדים כמוני, מה, והם — זה לא יפה לדבר על זה, הִללה היא הייתה כועסת עליי מאוד שאני כל הזמן מזכיר את זה. איזה פטפטן אתה, עוזאי, היא תמיד הייתה אומרת לי. לא סוגר את הפה. אדם מבוגר, הִללה היא הייתה אומרת לי, צריך לדעת גם לשתוק, כי לפעמים גם בהשתתקות יש הרבה שֵׂייכֶל. אבל אני חושב שזה קצת רמאות. כי נגיד שאם אני ישתוק, אז אנשים הם יחשבו עליי, בטח, שאני יותר חכם ממה שאני חכם באמת, ואז... טוב, מה, בין־כה הרי עכשיו כבר לא אכפת להִללה שום־דבר.


בכל־אופן, אז השלושה מנוּולים הם תפסו מהר מאוד עם מי יש להם עֵייסק, ככה אבא שלי הוא היה תמיד אומר — ואז הם הורידו לי את המכנסיים ואת התחתונים ולקחו צינור גומי של צוֹל, כן, ודחפו לי — הִללה היא לא הייתה מרשה לי להגיד איפה, כי זה לא נעים. סתם, מה. אני לא עשיתי להם כלום. בכלל לא התגריתי בהם. סתם. אחד החזיק אותי ככה חזק והשני דחף, ואני צחקתי ככה מהכאב וגם מהפחד ואמרתי להם די, תפסיקו, די. זה לא יפה מה שאתם עושים.


הצחוק שלי, מה, זה עוד יותר שיגע אותם ככה להתעלל בי, מפנישֶה אני צוחק לפעמים לא מפנישֶה מצחיקים אותי. לפעמים יוצא לי לצחוק גם אם אני כועס או אם אני דואג או עצבני. מה, אני אפילו לא מרגיש צוחק. אבל השפתיים, ככה, הפה, ככה, הנה, כמו צוחק. כאילו לא־אני. תימני אחד פעם אמר לי שאני מצטחק. גחחחחח. גם אבא שלי הוא היה אומר, די, ילד. די, עוזאי. עשה לי טובה, הוא היה אומר, תלך ממני עם החיוך הזה. זה כאילו שהלחימו לך את החיוך לפרצוף, טַמְבָּל, אבא שלי הוא היה אומר, אבל אני ואתה הרי יודעים שבעצם אתה עושה מאיתנו צחוק. הה? שנינו יודעים שאתה עובד עלינו בעיניים, הה? גחחחחח.


מה, לאבא שלי הוא היו לו הרבה סיבות להגיד ככה. מה, מהצער על התאומים שלנו, ארזה מילר היא הייתה אומרת בשקט. ומהריבים שלו עם החברים בכפר. תראו איך הִלל התקַמטֵט, היא הייתה אומרת, עם היד על הלחי. אָה־אָה־אָה. כמו שַׂקִיק. תראו מה שנהיה ממנו, ככה ארזה היא הייתה אומרת, כמעט בוכה. מה, הוא כמו הר שנהפך לוואדי, היא הייתה אומרת. מה, איך אפשר להחזיק צער כזה בפנים בלי להתפוצץ? היא הייתה שואלת בלחש — ואני לא ידעתי מה להגיד לה.


מה, אני דואג נורא לאבא שלי — לא אומרים "נורא". אומרים "מאוד" — וגם להִללה. אבל הִללה היא צוּק־סלע. מה, לפעמים אני מתעורר בלילה, בגלל ההשתוללות בחצר של העגלים, שהִללה היא קונה כל הזמן בבולמוס. ואז אני קם ונכנס לחדר שינה שלהם, בשקט, להשגיח שלא יתפוצצו לי, חס־וחלילה, מרוב צער, ואני רואה תמיד את אבא שלי, שהוא שוכב על הגב עם עיניים פקוחות והִללה היא שוכבת עם הראש בתוך השמיכה ואי אפשר לדעת אם היא ערה או יוֹשנת.


טוב, מה. בכל־אופן, תמיד אני חשבתי, מה היה אם הייתי רואה עוד פעם את המנוולים שהתעללו בי אז, בקופת־חולים חדרה בדשא? אני לא יודע מה אני הייתי עושה להם. מה, יש לי כוח ענקי בגוף. אני מרגיש אותו. מתרוצץ. מתנַגשֵש. מתעצֵם. אדום. מה, שאני כועס, או שאני מפחד או עצבני — אז אני מרגיש את הכוח הזה, ככה. אבל בסוף, שפגשתי אותם והייתי כבר גדול, אז אני הבנתי שהכוח הזה הוא מתמלא בי בתוכו בלי תועלת ואני לא יכול להגן על עצמי.


למנוול אחד, המלך של השלושה מנוולים, קוראים לו צִיבִיק. ציביק השמן. בבטן יש לו בן. ואיך קוראים לו? ציביק השמן. גחחחחח. איזה מנוול. מה, הייתי יכול הייתי יכול הייתי יכול ממש להרוג אותו, עם הכוח שלי, אם הייתי יכול. והחבר שלו, יש לו על השפתיים צלקת כזאתי, אדומה. אני לא יודע איך קוראים לו. והשלישי, שקוראים לו רונן סנדלר, אז הוא החזיק אותי שמה בידיים, בזמן שציביק השמן הוא הכניס לי את הצינור. הוא היה גבוה כזה.


ופת־אום, אז האחות היא יצאה משם, מהקופת־חולים חדרה, לִידיה פנקס קראו לה, והיא והיא והיא ראתה את זה והיא ניגשה והפ־לי־קה לרונן סנדלר סטירה כ־זאת בפנים, שהוא כמעט נפל, והיא אמרה, היא צעקה, שתעופו מכאן, סדיסטים שכמוכם. הפנים שלה הם היו ממש לבנות, לבנים, לבנות כמו סיד. וציביק הזה הוא קרא לה "יא־זונה" והוא ירק לה בפנים והם הסתלקו משמה, ל — — —


מה, הִללה היא אמרה לנו אחר כך שלאחות לידיה פנקס יש גם כן בן, יותר גדול, שהוא חריג. מוֹלגוֹנוֹאיד כזה. באמת מסכן. מה, אני לפחות אני יודע לקרוא, ודקדוק, ולדבר אנגלית. ואני זוכר הכול. ה־כול. כל דבר וכל אחד וכל יום מה שקרה. מה, אני זה הזַכְרָן הכי גדול בעולם. בחיי. מה, נשאל את עוזאי, הם היו אומרים, גדי ועדי שלנו, שהם היו מתווכחים, נגיד, באיזה שנה אז אבא שלנו הוא חזר מההדרכה החקלאית בארץ ניגריה. ואז הם היו באים אליי, ואני הייתי אומר להם, לא יודע איך, טית וו סיוון תו שין למד אלף. וּאַללה עוזאי, אני משתגע ממנו, גדי שלנו הוא היה אומר עליי לעדי שלנו, הרי אם לא היו לוחצים לו יותר מדי במוח, בזמן שהוציאו אותו במלקחיים מהרחם של אימא, אז הוא היה נהפך לגאון. מחיבה הוא אמר עליי, גדי. ועדי הוא היה מנשק לי בקרקפת. גחחחחח. מה, איך היינו צוחקים ומשתעשעים. נָה־נָה נָה נָה נָה, נָה־נָה, נָהההה, סִיקְטִי־פוֹר — — —


מה, בגלל שאני זכרן, אז בטח שאת הפגישה הראשונה שלי עם אלכסנדרה אני ל־עו־לם אני לא ישכח. מה, זה היה ביום דָלת יוֹד שבט תו שין למד טית, בשעה שלוש שלושים ותשע אחרי־הצהריים, באוטובוס מאסף "אגד" טבריה-תל־אביב מספר שמונה ארבע אחד, לפני סיבוב כפר הרוא"ה. מה, אני זוכר הכול. לזכור זה הכישרון האִיחודי שלי. ככה הדוקטורית רֶנָטָה אביעם הפסיכולוגית שלי היא הייתה אומרת. "כישרון איחודי". גחחחחח. מה. איזה מסכן, הבן של האחות לידיה פנקס.


איזה טַמְבָּל, עוזאי, אבא הוא אמר לי, שחזרנו מחדרה ושסיפרנו הכול מִשָּׁמָה. למה לא הכנסת להם בעיטה בב... ב...? אה, אני לא יגיד איפה. אתה הרי חזק כמו עגל. יכולת לרסק את שלושתם כמו כלום, הוא אמר. הוא היה ממש מאוכזב, אבא שלי, שלא הלכתי מכות שָמָה.


עזוב, הוא לא מסוגל אפילו להגן על עצמו, הִללה היא אמרה ונאנחה, שזה ממש שבר לי את הלב.


איזה שטויות, אבא שלי הוא אמר. את יודעת כמוני שהילד הזה הוא הרבה יותר אִילֶנֶגְנִטי ממה שהוא רוצה שנחשוב שהוא באמת. הוא בכוונה מתנהג כמו אינפנטיל. בכוונה. מפינוק.


אתה אינפנטיל, הִללה היא אמרה לו, מזוֹעֶפֶת. שוב אתה מתחיל עם התיאוריות המוזרות שלך. לא מוכן לקבל את זה שהבן שלך נולד שונה, עם יכולות מוגבלות.


אבל ארזה מילר היא אמרה, מה, עוזאי הוא לא מכה בחזרה מפנישֶה הוא פשוט יותר מדי טוב. הוא לב־זהב. "לב־זהב". גחחחחח.


מאז, אז אני רואה את המנוולים תמיד כחול־רע. כחול נוצץ. מחודד. מה, אי אפשר להיפטר מהם. הם תמיד מ — — —


טוב, בכל־אופן, אז השערות, בבוקר אני מנסה להשכיב אותם, אותן, עם מסרק וכזאת מברשת. אני מרטיב עם מים וסבון. ארזה מילר היא הראתה לי פעם. אבל זה נשכב קצת — וזה תיכף קופץ כמו מסמרים. שום־דבר לא עוזר. פעם, אז חגית עשתה צחוק פעם, שבאתי בערב למועדון, והיא אמרה, כמו קיפוד, חֶברוֹנסקי, וידין דאסה צעק, שמוּליקיפוֹד, וכו־לם הם צחקו נורא. רק שמחה עמרמי הוא אמר, מה יש לכם, מפגרים אחדים? אז ידין דאסה צעק לו, קַרפּד — וכו־לם הם שוב צחקו. מאז, אני ושמחה עמרמי חברים טובים.


מה, אבל גם מחברים נשארים לפעמים לבד לגמרי, אבא שלי הוא היה אומר תמיד. ולאבא שלי היו הרבה חברים, מה, כל המאה ואחד צנחנים, חוץ מהאלה שמתו. וגם אחרים. חברים, הם לא יכולים לחיות במקומך את החיים שלך, הִללה היא הייתה אומרת. ועכשיו הוא באמת לבד. רק את עצמו ואת האופי שלו הוא יכול להאשים, אֶדְרָה שלנו היא אמרה. היא תמיד הייתה מזוֹעֶפֶת על אבא שלנו. וארזה מילר היא נאנחה, אוי. איך שאת שופטת את אבא שלך תמיד מִחוּמְרָה, היא אמרה לה. מה את רוצה ממנו? את הרי ב־די־יוק האופי שלו. מה, החיים לא הענישו אותו מעל ומעבר? תראי מה נהיה ממנו. תראי כמה שהוא לבד.


מה, הכי טוב זה להיות תאום. איך אני הייתי מקנא בגדי ועדי שלנו, שיש להם לכל אחד תאום־זהה משלו. מה, כל כך אני רציתי שגם לי יהיה אח תאום שהוא יהיה זהה איתי בכל הדברים, אבל מקסימום אני הייתי התאום של עצמי. גחחחחח. הִללה תמיד היא אמרה, אלה, התאומים שלנו, לא אכפת להם מכל העולם כולו. שים את שניהם ביחד, היא תמיד אמרה, הִללה — והם לא צריכים יותר. כל הזמן יחד: צוחקים ביחד. משתגעים ביחד. משתעשעים ביחד. אוכלים ביחד. נראים אותו דבר. לובשים אותו דבר.


מה, איך בכוונה הם היו משגעים את כל האנשים, בגלל שלא יכלו להבדיל ביניהם. אפילו אבא היה אומר, גדי, בוא הנה... אה, עדי. עדי, בוא הנה. רק הִללה ואני אנחנו לא היינו מתבלבלים ביניהם. ואיך יכולתי לדעת תמיד מי זה ומי זה, גדי או עדי? מה, לא לפי איזה נקודה בגוף או צלקת או סימן מלידה. לא. לפי משהו מבתוכו אצלי. מבפנים. לא יודע מה. כמו הזיכרון, שקופץ מבתוכו כמו חשמל ולא מבינים איך. אבל עכשיו, שהתאומים שלנו הם כבר אינם, אז בזמן שאני מתגעגע אליהם, אז לפעמים אני חושב על גדי — ויוצא לי עדי, או להיפך.