עד היום לא ברור לי איך אין במשפחה שלנו רופא. אנחנו מסוג האנשים שבוחנים לעומק כל תסמין אפשרי, שהשיחה המועדפת עליו בארוחות משפחתיות היא "חולה - גוסס - מת", שמאוד נעים לנו לחפור בתופעות האפשריות של כל מחלה אפשרית, ושזה ממש, אבל ממש, לא מגעיל אותנו לעסוק בהפרשות גוף אם הן אינדיקציה לפעולה תקינה או לא תקינה של הגוף. ספר התזונה החביב בבית ההורים שלי מתחיל בפרק שמנתח סוגים שונים של קקי, ואף אחד לא חושב שיש בזה משהו בעייתי. אם אנחנו שומעים על מישהו שנפטר, או שחולה מאוד, אנחנו לא מסתפקים בהודעת צער, אלא מבקשים לדעת את הפרטים - איך זה הרגיש, איך זה נראה, מה היוו השלבים, מה היתה האבחנה, מה היו התרופות שקיבל. במילים אחרות - אנחנו משפחה של היפוכונדרים.
לכן היה די מתבקש למצוא את הספר הזה בבית ההורים שלי. ביקשתי לקחת אותו עבור הבת שלי שמחפשת דברים לקרוא, ופתאום אמא שלי נהייתה רגישה באופן לא אופייני "אבל היא בסוף הריון, והספר הזה הוא על רופא מיילד והמון סיבוכי לידה, אולי לא כדאי". בכל זאת לקחתי אותו הביתה. הבת שלי, זו שבסוף הריון, קראה בהנאה וצחקה בקול לא מעט. תיאור סיבוכי הלידה לא הפריע לה כנראה. הלידה של הבת שלי, אגב, עברה בשלום ובלי סיבוכים רבים חוץ מהמתנה של שבוע אחרי התאריך המיועד. אחר כך הספר נשאר אצלנו בבית, ואיכשהו לא הגעתי לקרוא אותו במשך כמה שבועות, עד שכבר היה לא נעים להשאיר אותו והיה צריך להחזיר כבר. ניצלתי שבת משפחתית עמוסה באירועים, שבה אי אפשר להתקדם בזכרונותיו של בן גוריון (כרך עבה מדי) או לקרוא ספרים עבי כרס, והבאתי איתי את הספר הזה. הוא דק, הוא קליל, הוא מסתיים מהר.
במה העניין? ובכן, אדם קיי, בריטי, כיום תסריטאי וכותב קומדיות, בעבר רופא מתמחה במערכת הבריאות הבריטית עשה סדר בחפצים שלו ומצא את יומני הרפלקסיה שהוא היה מחוייב לכתוב במהלך שלבי ההתמחות השונים שלו. הוא ניפה אותם והוציא אירועים מאפיינים לדעתו, ופירסם אותם. הספר כתוב ממש ככה, בצורה של יומנים, מחולק לפי הדרגות ושלבי ההתמחות, ומחולק לתאריכים שונים. הוא מתחיל מהבחירה ברפואה כמקצוע, שמגיעה לטענתו בגיל צעיר מדי, לפחות ככה זה בבריטניה, כבר באמצע התיכון, ובכך שבהיותו יהודי ובן לרופא לא ממש היתה לו בחירה אמיתית בנושא, ועובר על פני השנים והשלבים והמחירים האישיים והמשפחתיים עד שמגיע לסיבה לפרישה. הספר, כאמור, בנוי כמו יומן, ועוד אחד כזה אנקדוטלי שיכול משבוע שלם להוציא אירוע יחיד. חלק מהאנקדוטות הם סיפורים מעניינים ומוזרים על מטופלים, חלק מתארות את חיי היומיום בבית החולים, וחלק עסוקות בעייפות הרבה, הפגיעה בבריאות האישית שלו, עומס העבודה, ביטולים של מחוייבויות חברתיות ומשפחתיות ודלות המשכורת ביחס להשקעה.
כך לדוגמה הוא מספר על העט היוקרתי שקיבל מתנה מבן הזוג שלו, ונגנב ממנו על ידי אבי התינוק שהוא יילד, במהלך הלידה. על דוח משטרתי שהוא קיבל בשל עייפות רבה, על תקנות חניה מפלצתיות שגרמו לו לקבל במרמה אישור פיקטבי בחניית בית החולים, כי שעות העבודה לא איפשרו לו לנסוע בתחבורה ציבורית שעתיים עד בית החולים, על מעבר דירה מדי שנה בגלל מיקום ההתמחות, על בני גילו במקצועות אחרים שכבר קונים בתים ומתבססים, על קבלת מטופלות במעקב הריון ומדידת לחץ דם תוך שהוא עצמו סובל מניטור קבוע של לחץ הדם שלו, הגבוה בהרבה משלהן, ועל כל מיני אירועים מוזרים וקטנים בחדרי הלידה ובמחלקות.
יש כמה ביקורות שנכתבו לפני אז אני אתייחס לכמה מהן:
"יש המון תיאורים לא נעימים לקריאה" - זה רופא. היומיום שלו הוא עיסוק בהפרשות הגוף ובמה שקורה בפנים הגוף. לא מתאים לכם? אל תפתחו את הספר בכלל. כמו שכתבתי בפתיחה, אצלנו זה דברים שמגיעים גם לשולחן של ארוחת שישי, אז אני די בסדר עם זה, ואפילו מעניין אותי מאוד.
"יש הרבה מדי עיסוק בגיניקולוגיה ובהרכב איברי הרבייה" - ובכן, כן. אדם קיי היה גינקולוג. הוא פרקטיקלי נכנס לתוך ואגינות. זה מה שהוא למד לעשות וזה מה שהוא עשה.
"לא רלוונטי להזכיר שהוא הומוסקסואל" - אבל זה מה שהוא, וכשהוא כותב את המחיר המשפחתי שהוא שילם בגלל הקריירה, זה סיפור של בן זוג מתוסכל ולא בת זוג מתוסכלת. מעבר לזה, אם כבר גבר מציץ לואגינות של נשים, נראה לי עדיף שזה יהיה הומו ולא סטרייט.
"אין עלילה" - זה יומן, זה הפורמט, ויש בפירוש תהליך התפתחות של הכותב.
"זה לא מצחיק" - אותי זה כן הצחיק, עד שכבר לא. באמת עניין של טעם.
הביקורת שלי היא על ההסברים של המונחים הרפואיים. כנראה מתוך רצון לשמור על מראה אותנטי של יומן, כל ההסברים האלה, והם ממש רבים, נמצאים כהערות כוכבית בשולי הדף. זה מציק לעין ומציק לקריאה והיה ראוי לשלב אותן כחלק קוהרנטי בטקסט. קיי הוא חד, סרקסטי, העייפות כנראה גרמה לו לחדד את הסרקזם שלו, הוא גם אמפטי בדרכו, אבל באמת שחוק ומתוסכל. אי אפשר שלא לומר שהוא לא הזהיר אותנו - הספר מצחק עד נקודה מסוימת, ואז הופך להיות כואב מאוד, כשהוא מתאר את הקש ששבר את גב הגמל וגרם לו לפרוש מהעבודה הזאת. ובכן, אם תגיעו לשם תדעו שזה הולך לכאוב. בדיוק כמו השם של הספר.
ולסיום - נכון פתחתי בזה שאין לנו רופא במשפחה? ובכן לאחרונה נעשה תיקון לכשל הזה, ואחותי התחתנה עם רופא במחלקה פנימית, בחור חמד שלא מבין מה נפל עליו בכניסה למשפחה שלנו. כבר למדנו שאין ספונטניות ומפגשי משפחה צריך לקבוע חודש מראש ובהתאם לתורניות, ושיש לה שבתות שהיא לבד וצריכה חברה, ושעדיף לה לגור בגלל זה במרכז העיר ולא באיזה מושב פסטורלי. ובכן, אמא שלי שאלה את החתן החדש אם הוא מכיר את הספר, והתשובה שלו היא שהספר עובר בין הרופאים הצעירים והמתמחים, והוא מספיק קצר כדי שהם יצליחו לקרוא אותו בזמנם הלא-פנוי.
