#
מקבת הוא, לטעמי, אחד המחזות העוצמתיים ביותר שכתב שייקספיר. מחזות, בניגוד לספרים, נועדו לצפייה, לא לקריאה. בניגוד לשיעורי הספרות המשמימים בתיכון, היה לנו מורה לאנגלית שהיה סקוטי (כן,כן) נמוך וכרסתן, עם משקפיים שנזלו עד קצה חוטמו שהיה שחקן בארון. משניתנה לו הזדמנות שיחק עבורנו - במקרה הזה את תפקיד שלושת המכשפות בפתיחת המחזה. הוא נראה אז כמי שגבה במטר והפך כמעט חתיך, והביצוע שלו עורר בנו צמרמורת.

במאה ה–11 המלך דנקן מושל בסקוטלנד ומקבת' - קצין מצטיין שלו - ורעו בנקוו קשורים זה לזה בקשרי ידידות ואמון. השניים חוזרים מקרב מוצלח ונתקלים בשלוש מכשפות המתנבאות שמקבת' יהיה למלך וצאצאיו של בנקוו יהיו מלכים. מקבת' מספר לאשתו על הנבואה. ליידי מקבת' – כשנכתבה הטרגדייה שמות פרטיים של נשים לא היו ראויים לדפוס – מחבלת תחבולה לרצוח את המלך דנקן – שבאופן נוח ביותר מגיע ללון בטירתו של מקבת' – ולהעליל את הרצח על משרתיו של המלך, כדי שמקבת' יהפוך למלך סקוטלנד. היא משכנעת אותו לפעול כדרכה ומהיותה חכמה ממנו - עובדה שהוא מודע לה - הוא עושה כדבריה. יהיו בטרגדייה רציחות נוספות, כמובן. תחבולות פוליטיות מאופיינות על ידי סתימת חורים שנפערים בהם וג'ינגול אמצעים שונים כדי לאפשר את המזימה הראשונית, שנראתה כה קלה לביצוע כשנהגתה. מקבת' נסחף לבוגדנות בחבריו ורצחנות, נאכל לאיטו על ידי אשמה, חשדנות ובדידות ויוצא מדעתו לאט לאט. ליידי מקבת', שהיא הדמות המעניינת במחזה, מוכרעת גם היא תחת נטל האשמה. המורה לאנגלית שיחק את ליידי מקבת' הסהרורית, המנסה לרחוץ דם מידיה... פשוט נפלא. ראיתי את המחזה עם שחקנים מקצועיים ואני מבטיחה לכם שהמורה ההוא לאנגלית לקח - בכל תפקידי המחזה - בהליכה.

הוצאת הספרים Hogarth פנתה לסופרים ידועים והציעה שיכתבו סיפורים ברוח שייקספיר. יו נסבו בחר - באופן לא מפתיע - במקבת' שהוא מחזה מורכב ומהפנט, נוטף דם ויצרים. גיבורו הקבוע של נסבו סובל מהתמכרות (לאלכוהול) ומשדים פרטיים הרודפים אחריו, מקבת' שלו הוא קצין משטרה החי בעיר גוססת, שהתנוונה בגלל שחיתות. הוא חי עם "ליידי" - בעלת הקזינו המקומי ובעלת עבר מפוקפק. נסבו מצליח להעביר את האפלולית השוררת בעיר ובמשטרה, את התככים ומשחקי הפוליטיקה המורכבים. הוא מצליח לתאר את גלישתו של מקבת' במדרון החלקלק, כשהפיתוי וההתמכרות לכוח, יחד עם הסכמה לשידולה של בת זוגו, הופכים אותו לבוגד לרוצח חפים מפשע ולמטורף המבקש את מותו.

הסיפור עוסק בכוח המשחית את בעליו, בשחיתות המאלצת את בעליה להוסיף ולהעמיק בה אם ברצונו להמשיך לחיות, בהתמכרות - לכוח, לסמים, לשאפתנות - הדורשת את ליטרת הבשר שלה ומה שנראה תחילה מחיר זול לשלם תמורת כל הטוב שהיא מביאה הופך מהר מאד ליקר כל כך שגם בשניים לא ניתן לשאתו.

הסיפור המקורי נכתב כנראה בתחילת המאה ה-17. הוא מספר על אירועים שקרו במאה ה-11 בסקוטלנד. אבל נראה לי שהדברים אותם מספר שייקספיר וממשיך לספר נסבו לא נקברו בעבר הרחוק ההוא. גם במאה ה-21 אפשר להיתקל באנשים שהתחיל כאידיאליסטים, עם רצון לשרת את עמם, והמשיכו כמכורים לכוח שהשלטון נתן להם. אנשים שלא גדלו כמושחתים המגלים את מנעמי השחיתות וגולשים במידרון החלקלק. הם כבר לא רואים את עצמם כמשרתי עמם, אלא כמורמים ממנו. הם לא חושבים על מה שהם לוקחים כשחיתות אלא כזכותם מלידה, כתשלום פעוט על מה שהם מקריבים... והם בטוחים שיוכלו לשלוט בהתמכרותם כמו שכל מכור בטוח. נתקלנו כבר ב"נשים של" שיעשו הכל כדי לקבע את שלטונו של בן-זוגם והמחיר - קטן עליהן.

מסקנה? הספר מעניין. הסיפור המקורי מעניין יותר. ומה שנסיק ממנו על חיינו – הכי מעניין...

****




התנאים המוקדמים רימזו על הצלחה מסחררת; היה זמן, הלוקיישן היה מושלם, יו נסבו הוא יו נסבו (כלומר רהוט, מותח, לא שגרתי), וסיפור המסגרת - אדפטציה מודרנית של מקבת׳ של שייקספיר - נשמע מסקרן.

לקחתי את הספר להפוגה הראשונה שלי מזעם החיים של השנה האחרונה. ניצלתי את העובדה שיהלי יצא למחנה הקיץ של ״גדולים מהחיים״, חטפתי את אחי הגדול מהכאוס הטורפני של החיים שלו, שכרתי מכונית וירדנו דרומה, לערבה, למדבר שאין בו כלום חוץ משקט, מרחבים, וזמן להרהר.

וכמויות פסיכיות של זבובים.

אבל בכל זאת. ערסל, בריכה קרירה, בירה קפואה, גרעיני חמניה מלוחים, וספר של יו נסבו. וכלום. שתי שורות, חצי עמוד, עמוד, וזהו. לא תופס אותי. אני קורא, זה כמעט מעניין, כמעט. עוד שני עמודים, עוד שלושה. אבל לא. הקסם לא קורה. can't hurry love. האדפטציה למחזה המקורי משתלטת, אני יודע בקווים כלליים מה הולך לקרות, וזה מעצבן אותי. אולי גם כי טרגדיות יצאו מהאופנה ואני מעדיף סופים טובים, בייחוד בשלב זה בחיי.

אז הסתפקתי בפיצוח גרעינים ובהייה בכוכבים. לראשונה מזה חודשים ארוכים, הצלחתי לראות את שביל החלב והעגלה הגדולה. היה שקט. גם זה משהו.

****

טוב, רק שתדעו שכתבתי פעמיים סקירה, והיא פעמיים נמחקה ונמאס לי.

בקצרה (כי אין לי כוח לפרט שוב): זה לא מספיק לשלב מכוניות, תקשורת אלקטרונית בחירות כדי להפוך מחזה מהמאה ה-17 לעדכני. אמנם שחיתות שולטת תמיד ועוצמה נוטה למכר, אבל היצמדות יתר לקווי העלילה המקוריים של המחזה השייקספירי הופכת את העלילה למוזרה.

מעולה! דרמת הפשע שיו נסבו רקם כהדהוד למקבת של שקספיר גרם לי לשעות מהנות ביותר של קריאה. לאחר שראיתי השנה את "מקבת ללא מילים" המופלא של תאטרון גשר וכבר הייתה לי הכרות ויזואלית עם הדמויות והסיפור - היה מאוד מעניין לראות איך הופכים את המחזה השיקספירי הזה לדרמת פשע מודרנית עם "אותם" הדמויות במלבוש אחר ובאותן סיטואציות במידת האפשר. נסבו כסופר בלש/מתח מפליא לכתוב. חשבתי - מה היה שיקספיר חושב על הגרסה הזו? - לדעתי היה מוחא כפיים....

זה מותחן נפלא וניסוי נהדר. כדי להעז לנסות לכתוב מקבת חדש צריך לא רק אומץ אלא הרבה דמיון ויכולת. בהתחלה הייתי מיואש מעט חשבתי לנטוש את הספר. חשבתי לעצמי איזה סוג של מותחן זה? שכן יש פגמים מובנים במוטיבציה ובמעבר של מקבת משוטר טוב לשוטר מושחת. מעבר ברוטלי מדי. בלי סיבות אמיתיות חוץ מרצון לרצות את הגברת בה הוא מאוהב. גם לא אהבתי שהוא ושוטרים אחרים בצמרת מכורים לסמים. אבל ברגע שאתה מתגבר על המכשולים האלה ומקבל אותם בהבנה אתה מגלה כתיבה נהדרת שלעתים עפה ממש גבוה, גם אם מתישהו זה ארוך מדי. הרבה דם, שחיתות ציבורית ושלטונית. שום דבר לא התשנה באופי האנושי. רומן מרשים ומותחן נהדר

איך היו נראים מחזות של שייקספיר אילו כתבו אותם סופרים מוכרים בני זמננו?
בהוצאת הוגרת' פרס (Hogarth Press) החליטו לנסות להשיב על השאלה ופנו למספר סופרים בינלאומיים בהצעה שיכתבו גרסה משלהם למחזותיו של שייקספיר (AKA פרויקט הוגארת־שייקספיר). במקרה זה, יו נסבו בחר במחזה "מקבת" בשביל ליצור רומן רווי סמים ואלימות שקשה להניח מהיד!

פרט מעניין הוא שגם שייקספיר נהג להישען בכתיבתו על יצירות קודמות. לפעמיים השתמש בסיפורים ישנים ("המלט" ו-"פריקלס"), פיתח סיפורים של סופרים בני זמנו והשתמש בסיפורים מוכרים ("רומאו ויוליה" ו-"מהומה רבה על מאומה") או מוכרים פחות ("אותלו"). ולכן, משעשע לחשוב שספר זה הוא עיבוד ופיתוח של עיבוד ופיתוח של יצירה קודמת ושכל יוצר מעניק ליצירה "מהקסם" האישי שלו.

לסיכום, נהניתי לקרוא את הגרסה של יו נסבו למחזה "מקבת" למרות קווי העלילה הידועים מראש ומספר טעויות בתרגום (כתיב, אותיות חסרות ושמות לא נכונים) שהעיבו מעט על הקריאה.