דמויות שטוחות, כתיבה סנסציונית, סיום תמוה שגורם לקורא להרגיש שעבדו עליו, בלי טיפת סגירה, בלי טיפת התייחסות לכל משך העלילה שהיתה עד אז, כאילו הסופר החליט: "טוב, ועכשיו אמציא סוף חסר כל קשר לעלילה, כי אין לי מושג איך סוגרים את הסיפור הזה." זה ספר עם דאוס אקס מכינה קלאסי, ולטובת מי שלא מכיר, הנה ההגדרה של הבינה המלאכותית: ""דאוס אקס מכינה" (Deus ex machina) הוא מונח לטיני-יווני שפירושו "אל מתוך מכונה", המתאר פתרון פתאומי ובלתי צפוי לבעיה עלילתית מורכבת בסיפור, שאינו נובע מההיגיון הפנימי של העלילה, ומייצג כשל בכתיבה או בבימוי, שם הכותב מתערב כדי לחלץ את הדמויות ממצוקה." אולי הכותב מחלץ את הדמויות ממצוקה, אבל לי הוא גרם מצוקה: מי יחזיר לי את הזמן שהשקעתי בקריאה? אני מרגיש שרימו אותי.

תעלומת העדרותו של קצין צה"ל ברצועת עזה,וניסיונות האיתור במשך שנים רבות מובילות את ההנהגה לנסיון לבצע מהלך חריג לאיתורו.פאן אחד מראה את ההצטיינות בשירות,פאן אחר את החיים האישיים השונים לחלוטין מתדמיתו המוכרת לציבור.באמצע נמצאת אשתו החצויה ברגשותיה לגבי נסיונות האיתור.מומלץ

****


הייתי רוצה להאמין שראש הממשלה, השרים וחברי הכנסת, הרמטכ"ל וראש המוסד וכל האנשים בתפקידי המפתח של המדינה וגם העולם, מיאיר לפיד ועד אובמה - כולם נמצאים שם בשבילי. הם אנשים מורמים מעם ולא בכדי, הם עשויים ללא חת, הם אמיצים ומוסריים ולא מושחתים, הם לא מונעים מאגו ומתאוות בשרים וממון. אי אפשר להזיז אותם, והם מחליטים את ההחלטות הנכונות - וגם אם הם לפעמים עושים טעויות, אז זה באמת בטעות, כי קורה, כי גם הם אנושיים. אבל בגדול, טוב שההגה אצלם.

עלק.

זה אחלה לרצות להאמין. במציאות, הם שמים עליי ועליכם ועל כולנו קצוץ אחד גדול. לתקוף בסוריה? אולי, אם זה משרת את האינטרסים של מישהו. לתמוך במדינה הזאת או במדינה ההיא? לשחרר מחבלים? לתקצב ישיבות? להקצות משאבים? להתיר שימוש במריחואנה? לבנות כבישים? להעניש פושעים? למנות שופטים ראויים? לעשות וויתורים? להתעלם מלחצים? כן, כן. אם הלוביסט המתאים נמצא במקום המתאים, הידיים הנכונות נלחצות, הסכומים מועברים, ההסכמים נחתמים וכו' וכו'. מי שלא קרוב לצלחת, יכול לכל היותר לקוות, ולשגות באשליה שמתישהו, איכשהו, איזה פירור נכון יגיע לידיים הנכונות. שמשהו נכון יקרה. הוא יכול לחלום. אולי ההגה בידיים הנכונות. של מישהו שיודע לאן נוסעים.

****

יובל אלבשן כתב ספר ישראלי. לא ישראלי במובן של דמויות שגרות בתל אביב או בטבריה, אוכלות חומוס ושוכרות צימרים בגליל. ישראלי, יותר במובן של מחופף, שטחי, מעגל פינות, מותח אבל זול, חסר עומק, המוני, ומטופש כמו תור לחנות חדשה של רשת הלבשה אירופאית בצומת ביל"ו.

קצין צה"ל יושב כבר תשע שנים בשבי ארגון ערבי שקר כלשהו. משפחתו, כצפוי, מרעישה עולמות. אינטריגות פוליטיות, פטפטנות תקשורתית ואימפוטנציה מנהיגותית מונעות את שחרורו. דרכים מקוריות נבחנות ונדחות. ייאוש משתלט. מסעות לחצים. ידה ידה ידה, מי אמר גלעד שליט רון ארד זכריה באומל עשרה מיליון דולר פרס למי שיגיד איפה. יש כאן כמה רעיונות טובים בודדים, כתיבה שטוחה ולא מרגשת, לאקונית ועממית, שוביניסטית, קלישאתית ועמוסה בז'רגון צהלי, כמו שהתרגלנו לקרוא. הרעיון הבסיסי הלא-רע מפוספס, והספר מידרדר מדחי אל דחי עד לסופו התמוה.

ולראייה, שם הספר. "תיק מצדה", נשמע כמו משהו שקשור לעלילה. אולי ככה קוראים למבצע השחרור של השבוי? הצחקתם אותי. תיק מצדה, הוא משהו שלא מסבירים בדיוק מהו בשום מקום בספר, ואותו ראש הממשלה מוסמך "להפעיל", ואכן הוא מפעיל בנקודה סתומה ושרירותית בספר, בניגוד לדעת יועצו הצבאי. מה התוצאות? מה זה? מה זה אומר? התשובות יפורטו אולי ב"תיק מצדה 2 הנקמה חוזרת בעורף האוייב".

קשה.

****

אלבשן מותח ביקורת על התנהלותו של ביבי כראש ממשלה, אבל הוא מפחד ממנו ומלביש אותו בבגדי אנשים ראויים ממנו, היה בפלמ'ח, מכיר את בלפוריה....צירופי הזמנים ההסטוריים לא מדויקים, מצד אחד העלילה מתרחשת במאה ה-21 עם כל חידושי הטכנולוגיה, ומצד שני יש לנו ראש ממשלה שהיה בפלמ'ח. חשבון פשוט מראה שמי שהיה בפלמ'ח נולד בסביבות 1925 ובמאה ה-21 הוא זקן מדי לעשות משהו מלבד להעלות זכרונות. העלילה מגוחכת ומואלצת. קראתי את הספר עד סופו רק בגלל חברת אלעל שדחו את הטיסה לרומא ביותר מ-5 שעות, שלמתי עבור עותק דיגיטלי 20 שקל וזה מה הספר שווה....

בעיתוי מוזר משהו התחלתי לקרוא את הספר זמן קצר לפני חטיפתם של 3 הנערים :גיל-עד שער ז"ל, נפתלי פרנקל ז"ל ואייל יפרח ז"ל... ספר דרמת מתח (קצת חלש לטעמי)...סביב חטיפתו של קצין צה"ל.

לאחר שנים שבו לא נמצא קצה חוט ליצירת קשר עם החוטפים או מציאת מקום מושבו של החטוף ומצבו ...נרקמת תוכנית הזויה על ידי קצין זוטר באגף השבויים והנעדרים להתגרות בחוטפים בתקווה שישמיעו את קולם ויספקו רמז למצבו של החטוף...עלילת הספר בנויה סביב תהליך הוצאת אל הפועל של הקונספרציה למציאת קצה חוט על החטוף .

תוך כדי אנו זוכים ל"חשיפה" מצומצמת לשימוש המניפולטיבי של אנשי הממשל בתקשורת לקידום האינטרסים שלהם, האינטריגות של זרועות הביטחון בינן לבין עצמן ..והיכולת לקדם יוזמה מקורית ובלתי צפויה הרחק מעיני כולם... כאשר בתווך נמצאת משפחתו אשתו וילדיו של החטוף שפחות מתלהבת מהמזימה.

נראה שכרוניקת הספר....מיצתה את עצמה בשלביו הראשונים של הספר...ולטעמי אינה מתפתחת ושוקעת בתיאור טכני ומרוחק של רקימת התוכנית למציאת קצה חוט לשחרור הקצין החטוף.

הרעיון בכללותו נראה לקורא קצת תמוה, עם הרבה חורים...וחסר מנופים מלודרמטיים והתפתחות של הדמויות והיחסים ביניהם.

במקרים רבים חשתי חוסר עומק בעיסוק בדמויות המפתח... קפיצות עלילתיות בין התקופות.. והחמצת האפשרות לפתח תת-עלילה.

גם הציפייה שלי לקליימקס כלשהו...הותיר אותי קצת מאוכזב מהספר...ומהכותרת שנראתה ממבט ראשון דיי מבטיחה.

ספר להעביר את הזמן בלי לקחת ברצינות יתרה.
אומנם סופו מפתיע ומקורי,
אבל במהלכו הרבה הרמת גבה , עלילה לא מגובשת, אפילו שטחית.

ספר מרתק המתאר כיצד טירוף מערכות מוביל לאבסורדים.
הספר מתאר טיפול בנושא חטיפת שבוי במדינת ישראל.
כיצד,נוצרים לחצים- על ידי משפחה ותקשורת צודקת תמיד ותאבת סקופים.
כיצד עולים רעיונות, ללא מנגנוני חזרה או נסיגה.
הוא מתאר בצורה נפלאה תהליך היסחפות של כל הדרגים מרגע שבו הרעיון עובר לשלב מתקדם הרי אין בקרה אלא כבר פתרונות לפלונטרים.
היריבות בין גופי השליטה : יועצים לראש הממשלה, גופי מודיעין וביטחון מתוארת בצורה בולטת.
והיצמדות למסלול המציל את עורם של בעלי הענין תוך שמירה על נאמנות לקוד החברתי, אתי מזוייף.

ולבסוף, אני חושב שזה המסר העיקרי של הספר, הפרט בכל המהומה.
משפחת השבוי שמורכבת מהורים , אשה וילדים, אשר לכל אחד מהם חוויות אחרות עם הנעדר ורצונות שונים לפיתרון. כולם תקועים במין קונצנזוז שאסור להפר אותו.אשת השבוי נשחקת במכבש הקונצנזוס.
ועם זאת הספר קולח, רהוט קל לקריאה עם הרבה מאוד תבונה.
יש בספר הרבה הומור ולפעמים אירוניה על מוסכמות. התנהגות של ממשלה תקשורת, זכרונות על תקופת הפלמח קצת מבט משועשע על בתי האבות ועוד ועוד.
למדתי גם הרבה בספר זה.
הפרשנות הניתנת לסיפור על ה"עץ הנדיב", שהוא בעצם סיפור על ניצול של הילד את העץ. במקור האנגלי העץ מתואר כ SHE ולא IT, דבר שמיועד לאינדוקטרינציה נשית לתת ולשרת.
הוא הריץ אותי לאינטרנט לבחון מחדש את שירו של טשרניחובסקי "ראי אדמה כי היינו בזבזנים" או כי בשיר שלו ,אומרים ישנה ארץ" שלו יש שני נוסחים.
ועכשיו, למרות ההלל איני בדעותיו של אלבשן. אני מקווה כי כוחות הביטחון לא פועלים כפי שהוא מתאר בסוף, ולא אוסיף כדי לא לקלקל לקוראים.
ועדיין שווה מאוד קריאה.

תיק מצדה הוא ספר מתח העוסק במצב שבו ראש הממשלה ביחד עם מספר שותפים רוקמים מזימה להחזיר קצין צה"ל שנעלם בעת פעילות צבאית בעזה.

הרבה פוטנציאל היה לרומן המתח הזה וכל המרכיבים הנכונים כבר קיימים- קצין שהוא אות ומופת לכל חייל, מעורבות של המוסד, השב"כ ושאר ארגוני הביטחון, ראש ממשלה שצריך ללכת לבחירות בקרוב והרבה מאוד תפיסות שונות של ישראליות.

יחד עם זאת, חסר מרכיב אחד לספר הזה שיהפוך אותו מספר בסדר לספר מעולה. חוסר שקשה לשים עליו את האצבע אבל העלילה לא מתקדמת, שום דבר לא מתרחש והוא פשוט פרווה, אז אפשר לוותר ולקרוא במקום משהו הרבה יותר מעניין.

לסיכום, פשוט חבל.

הערב קראתי את הספר השני ברשימת ה"מתנות לחג" שקבלתי:
"תיק מצדה" מאת יובל אלבשן.

בחרתי בספר מבין עשרות הספרים בגלל המחבר. לפני כחודש וחצי
יובל אלבשן שיבח במאמר ביקורת שלו ה"הארץ" את התרגום המוער שלי ל"קים" של קיפלינג. לפני הביקורת הזו לא הכרתי את שמעו, ואחריה הסתקרנתי ושחחתי עם מספר ידידים עליו, והגעתי למסקנה שהוא איש מסקרן. משנפל לידיי ספר שלו, החלטתי לבחון כיצד הוא כותב.

בשורה התחתונה: אהבתי ואפילו אהבתי מאוד.
אז קודם כל, וזו הנקודה החשובה ביותר מבחינתי הוא כותב מרתק.
אפילו נקודה זו בלבד מספיקה כדי שאמליץ על הספר, אך מתברר שהוא גם כותב מתוחכם, עם הרבה נפתולים, תכונות שאני בהחלט אוהב בספרים.
ה"פתרונות" שהוא מגיע אליהם, הגיוניים רק בדיעבד ולרוב אינך יכול לחזות שני צעדים קדימה, וזו ברכה בכל מה שקשור לספרי מתח.
והעיקר, העיקר מבחינתי הוא הסופר אלבשן משתמש בספרים שלו כמקפצה להשכיל את הקורא, ובאופן טבעי כמעט, ללא אילוצים אלא כחלק אימננטי מהדמויות.

מומלץ בהחלט, ואני אף יכול לומר שאני מתכוון לקרוא בקרוב עוד מספריו, ותחושתי היא שהוא ייכנס לרשימת הסופרים האהובים עלי.