• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
מנדל של הספרים

מנדל של הספרים

מאת סטפן (שטפן) צווייג

הביקורת של משה

תמונה של משה
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
מנדל של הספרים

מנדל של הספרים

מאת סטפן (שטפן) צווייג

הביקורת של משה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של משה
הוצאה לאור:תשע נשמות
שנת הוצאה:2016
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
Rasta
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 7 שנים

“היום בזמן העבודה החלטתי לקפוץ לסטימצקי ולקנות את מנדל של ספרים, נכנסתי אל סטימצקי, מצאתי את מבוקשי ה”

9/25
ביקורות על מנדל של הספרים
הבאה
רן
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 7 שנים•1 דקות קריאה

סיפור קצר של צוויג המכיל את כל יכולות הכתיבה שלו, הדוק, מהוקצע, עשיר ונוגע ללב.

סיפור קצר זה יכול להוות מבוא להכרות עם סגנונו של צוויג.

אדם נקלע לבית קפה בוינה לאחר שחיפש מחסה מגשם זלעפות שירד בחוץ. תחילה בית הקפה נראה לו כעוד בית קפה מיני רבים הפזורים בעיר, אך לפתע הוא מרגיש שכבר היה במקום זה. הוא נזכר שבפינת בית הקפה היה שולחן בו ישב יום יום במשך שלושים שנה מנדל סוחר הספרים. בית הקפה היה המשרד, החנות והדואר של מנדל, הוא בילה את כל היום בקריאה במקום זה, אלא אם כן בא קונה לספריו.
אותו אדם שלא ביקר במקום במשך מספר שנים תוהה היכן נעלם מנדל? מסתבר שבעל המקום התחלף ואיתו צוות העובדים, ואף אחד למעט המנקה לא זוכר מיהו מנדל.
מומלץ.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של רותי-פ
רותי-פ
תמונה של אדמה
אדמה
תמונה של Mira
Mira
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של רץ
רץ
תמונה של Pulp_Fiction
Pulp_Fiction
תמונה של Dina
Dina
תמונה של אַסְיָה
אַסְיָה
21קוראים|גיל ממוצע60|52%נשים

על המבקר

תמונה של משה

משה

ותיק
חבר מזה 14 שנים
515 ביקורות•9 נבחרות•8,412 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ביוגראפיות
תמונה של משה
משה
ותיק
חבר באתר מזה 14 שנים
ביקורות515
ביקורות נבחרות9
לייקים שקיבל8,412
דירוג ממוצע4.3 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת248ספרות מקורית65ביוגראפיות20

דיון על הביקורת

5 תגובות
Dina
Dina•לפני 7 שנים
ספר מקסים. האזנתי לו בקריינות הנפלאה של נתלי פיינשטיין והייתי מרותקת. ממליצה גם!
Rasta
Rasta•לפני 7 שנים
בהחלט ספר מקסים. תודה סנטו.
כרמלה
כרמלה•לפני 7 שנים

לטעמי, הסיפור הקצר הטוב ביותר של צווייג.

הוא משקף לא רק את סגנונו של צוויג, אלא גם כמה מהשקפותיו כפי שהביע אותן ב"עולם של אתמול". בנוסף, צוויג עצמו היה אספן של כתבי יד מקוריים ואוטוגרפים וגם סחר בהם.
חני
חני •לפני 7 שנים

ספר נפלא סנטו.

מיוחד כזה. וגורם הרבה מחשבות לאחר קריאתו.
מורי
מורי•לפני 7 שנים

סיפור מקסים. כך חולפת תהילת עולם.

5 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של משה

נזירים מדברים - ראיונות עם נזירים בודהיסטים ממוצא מערבי

נזירים מדברים - ראיונות עם נזירים בודהיסטים ממוצא מערבי

נטע דביר

המחברת היא פסיכולוגית קלינית המתרגלת משנת 1999 בודהיזם טיבטי. הספר הוא למעשה עבודת הדוקטורט שלה עם עריכה כזו שתתאים לקריאה לקהל הרחב ולא תהיה קריאה אקדמאית.
יש הרבה ספרים נהדרים וטובים בהרבה מספר זה המסבירים על בודהיזם לסוגיו, לכן כשליש מהספר הזה הוא די מיותר למי שיש רקע עבר על בודהיזם, עד כאן החלק הפחות טוב של הספר.
שאר הספר מצויין ושונה מכל מה שתקראו ברוב הספרים. אפשר לחלק את הספר לשלשה חלקים עיקריים:
1) מבוא והסבר על בודהיזם לסוגיו (קטע מיותר למי שיש קצת רקע).
2) ראיונות עם נזירים בודהיסטיים ממוצא מערבי. זהו החלק הכי מעניין של הספר בו המחברת מראיינת ארבעה נזירים בודהיסטים המספרים על עברם, כיצד הגיעו לבודהיזם ומדוע בחרו בו כדרך חיים. הסיפורים מרתקים, במיוחד מעניין היה סיפורו של הנזיר דניאל שנולד נוצרי, אך אומץ בילדותו ע"י משפחה יהודית, הוא גדל כיהודי, אך תמיד לא ידע לאן הוא שייך בדיוק, וזהותו הייתה מבולבלת עליו, הוא מצא את עצמו משתמש בסמים ואלכוהוליסט, החשיפה לבודהיזם הצילה את חייו.
3) זהו החלק בו המחברת סוקרת כיצד הבודהיזם יכול להשפיע על הפסיכולוגיה של חיי אדם מנקודת מבט מערבית. הסקירה היא מבט רחב הקף מעיניהם של מייסדי הפסיכואנליטיקה המערבית כגון ויניקוט, ביון, וקוהוט.

ספר מעניין שנותן מבט רחב על הבודהיזם מעיניים מערביות ובהקשרו לפסיכואנליזה המערבית. שווה קריאה.

לפני 5 ימים•
★★★★★
•משה
ספינה בים

ספינה בים

אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס

הספר נכתב ב-1893 ע"י אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס, נחשב בידי רבים לדוסטוייבסקי היווני. אני לא מצאתי שום קשר בין שני הסופרים, מלבד העובדה שחיו באותה התקופה.

פאפאדיאמנטיס כותב פשוט, ברור, ייצרי, חם וריגשי, רכלני במקצת, נו..יוון אמרנו, מאוד אופייני.

הסיפור מתרחש בשלהי המאה ה-19 באי סקיאתוס וסביבתו, שהוא גם אי מולדתו של המחבר. אי קטן יחסית בו כולם מכירים את כולם.
פאפאדיאמנטיס מעביר היטב את האווירה השוררת בין התושבים, את הנופים המרהיבים וכמובן הים שתמיד נמצא קרוב.
מקום קטן בו כולם מכירים את כולם וזמן יש בשפע, מקום בו במיוחד הדור השלישי משועמם ומקבל את כח חיותו מהרכילות היומית המקומית.
הסיפור סובב סביב דודה סקבו שקמה בוקר אחד וכמו תמיד דבר ראשון שהיא עושה הוא להתבונן בים דרך חלון חדרה, הפעם היא לא רואה ים חלק כתמיד, ספינה גדולה הטילה עוגן ועומדת מספר קילומטרים מהאי.
מסתבר שיש התפרצות כולרה שהגיע מאזור טורקיה, אנשים רבים בורחים מטורקיה ומגיעים לאזור בספינות. מוטל עוצר על כל הספינות שמגיעות מטורקיה ואלו מופנות לאי קטן ולא מיושב מספר קילומטרים מסקיאתוס.

לדודה סקבו נודע כי בנה היחיד נמצא על אחת הספינות והוא כרגע שוהה בבידוד באי במרוחק וכי הוא נגוע בכולרה. היא לא מצליחה לקבל מידע עדכני על מצבו ומחליטה לסוע לבקרו באי הנגוע בכולרה. היא מפעילה את כל קשריה עם מכריה כדי להגיע לאי, היא מצליחה לקבל תפקיד של בודק בריאותי ולהגיע מחופשת לגבר לאי.

את המשך הפרשיה תוכלו להמשיך לקרוא בספר. סיפור בעל ניחוח של נוסטלגיה לימים עברו שלא יחזרו, כמובן ללא הכולרה.
זהו ספרו הרביעי של פאפאדיאמנטיס שמתורגם לעברית. יש גם מוזיאון לזכרו באי סקיאתוס.

לפני שבוע•
★★★★★
•משה
שובו של בן המקום

שובו של בן המקום

תומאס (תומס) הארדי (הרדי)

שובו של בן המקום הוא סיפור אהבה מורכב קלאסי המתרחש באנגליה הכפרית של תחילת המאה ה-19.

חמש דמויות עיקריות עומדות ונלחמות ביצרים עזים לממש את אהבתם באזור אנגלי כפרי פסטורלי. אם לפשט את קשרי האהבה בסיפור למשפט אחד אפשר לומר שיוסטישה הסוערת והרוגשת נשאת לקלים שחוזר מפאריס הגדולה לכפר האנגלי, אך מנהלת רומן בסתר עם וילדייב, וילדייב מאוהב ונושא לאישה את תומסין הנשית והעדינה, אך מנהל רומן אסור עם יוסטישה. אחרון חביב דיגורי ון האוכרן (אדם שמתעסק לפרנסתו במכירת צבע אדום לבדים, צבע המופק טבעית ולכן העיסוק באוכר היה הופך את כל הנוגעים בו לאדומי עור) מאוהב בתומסין.

קרוב לתחילת הסיפור יוסטישה נישאת לוילדייב ותומסין נישאת לקלים, לאחר מכן מתחיל עיקר הסיפור בו קשרים רומנטיים אסורים ויצרים אפלים נרקמים בין הדמויות השונות, הכל על רקע אנגליה הכפרית של תחילת המאה ה-19. הארדי מתאר היטב את הטבע, הנוף ומזג האוויר השורר באזור ואת אורח החיים המסורתי של אנשי כפר אנגלי בתקופה.

זהו רומן אנגלי קלאסי שפורסם ב-1878.

לפני שבוע•
★★★★★
•משה
הים, הים

הים, הים

אייריס מרדוק

ספר נהדר שיש בו הכל. כתיבה משובחת, תרגום מעולה, סיפור מצויין ואווירה מחשמלת.
צ'רלס ארובי כותב בגוף ראשון את סיפורו. צ'רלס הוא פנסיונר מתחום התיאטרון, אחרי חיים מלאים ופרסום רב כבמאי תיאטרון הוא מחליט שהוא רוצה לצאת לפנסיה במקום מבודד ורחוק מלונדון. הוא קונה בית באיזור נידח ממש על מצוק הנמצא על חוף הים ושם הוא רוצה להעביר את שארית חייו.
הספר נפתח בכ-30ע"מ נפלאים של תיאורי נוף ומזג האוויר של האזור ליד ביתו יחד עם תיאור הבית עצמו והכפר המבודד הקרוב לביתו.

מה לעשות שלעיתים קרובות החיים יותר חזקים מהרצונות שלנו ואט אט מתחיל עברו של צ'רלס להגיע אליו לביתו המבודד. חברים מעברו מגיעים ומתנחלים אצלו לאירוח ושלוותו מופרת ללא הרף. נוסף לכך אופיו השתלטן והקנאי שמביא אותו להתמודד מחדש עם אהבות נשכחות.

צ'רלס הוא רווק מושבע, היו לו נשים רבות בעברו, אך להתחייב לאחת מהן לא היה מוכן. מצד שני הוא לא בוחל לקיים יחסים עם נשים נשואות, לשדוד אותן מבני זוגן ולאחר שהאתגר עלה בידו הוא נוטש אותם.

צ'רלס מוצא כי אהבת ילדותו והאישה היחידה שהיה מוכן להינשא לה גרה בבית מבודד ליד הכפר השכן יחד עם בעלה. הוא נכנס לאובססיה לכבוש אותה ולקחת אותה מבעלה . כיצד תגמר אפיזודה זו תצטרכו לקרוא.

איריס מרדוק כותבת היטב, הדמויות בנויות לעומק ומורכבות והיחסים בין צ'רלס לכל אחד ממכריו כתובים בצורה מרתקת.
שאפו גדול לתרגום מעולה של חיים גליקשטיין, בלי תרגום טוב גם ספר מעולה לא יהיה קריא ומהנה.

המחברת זכתה ב-1978 בפרס מאן בוקר על ספרה הזה וממש בצדק.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•משה
גילוי אליהו

גילוי אליהו

ס. יזהר

קשה לקרוא ספרי מלחמה בזמננו הנוכחי, בכל זאת משהו משך אותי לקרוא את ס.יזהר. זהו ספרו האחרון של יזהר ויצא לאור ב-1999 כשיזהר היה בן 84, מפתיעה חדות מחשבתו וכתיבתו בגיל מתקדם זה. הספר מתרחש במהלך מלחמת יום כיפור, יזהר התנדב כאיש רוח להשתתף במלחמה להעלאת המורל של החיילים הלוחמים. הוא צורף לאוגדה 252 שנלחמה בסיני ואף חצתה את התעלה תוך כדי קרבות קשים. מעל לשלושים שנה אחרי שחווה יזהר את המלחמה הוא כותב את שעבר עליו בסיני.

החצי הראשון של הספר מתאר בעיקר את שעובר בראשו של יזהר ואת מחשבתו על הלחימה, על החיילים, על המוסר שבטוהר הנשק ומחשבות בכלל על המלחמה. חצי הראשון של הספר כתוב מעולה, חד, נבון ונוגע ללב ולמחשבה. החצי השני פחות טוב לטעמי, שם מתחיל יזהר לכתוב על ההמלחמה עצמה, מה קרה, לאן נסעו, איך נלחמו, ממש סיפור קרב. תוך כדי התיאורים הוא מביא קטעי עדויות של חיילים שפורסמו בזמנו ב"במחנה".

החוט העלילתי המקשר את קטעי הספר הוא חיפושו של יזהר את אליהו (אליהו שם בדוי לאליעזר חתנו של יזהר), צנחן שהשתתף במלחמה בסיני בזמן שיזהר היה שם.

פחות עניינו אותי תאורי הקרבות והלחימה, כתיבתו של יזהר במחציתו הראשונה של הספר היא עיקר ההנאה בסיפור והיא מעולה.

לפני חודש•
★★★★★
•משה
שירים ומחזות

שירים ומחזות

אברהם גולדפאדן

אברהם גולדפאדן (1840-1908) ידוע כמייסד התיאטרון היידי. הספר מחולק לשלושה חלקים עיקריים, הראשון קובץ שירים בעברית "ציצים ופרחים", השני מדגם של שניים מהמחזות הנודעים שלו "דוד במלחמה" ו"שולמית", החלק השלישי הוא מבחר מתורגם משירת היידיש שלו.

קובץ שיריו הראשון נכתב בעברית בתחילת דרכו ולאחר מכן רוב מה שכתב נכתב ביידיש וחבל. קובץ שיריו הראשון שנכתב עברית נקרא "ציצים ופרחים" והוא מצויין, עברית חדה וברורה ושירה המושפעת חזק מן המקורות.
לאחר שכתב את קובץ שירי העברית שלו השקיע גולדפאדן את מירב זמנו בכתיבת מחזות לתיאטרון היידי והם כמובן נכתבו ביידיש. בספר מובאים שניים מהנודעים במחזותיו, הטוב ביותר הוא "שולמית" הוא גם הארוך בספר, כ-60ע"מ, זהו סיפורה של שולמית בת מנוח שבאה ממשפחה מעוטת יכולת ופוגשת את אבשלום שבא ממשפחה מבוססת ועשירה. אבשלום מציל את חייה של שולמית לאחר נופלה לבאר והשניים כורתים ברית נישואין בעל פה במדבר כשהעדים היחידים הם הבאר והחתול. לאחר שנפרדים דרכיהם אבשלום חוזר לביתו ושולמית לביתה, היא שומרת על נדרה ומחכה לו, אך אבשלום נושא לאישה מישהי אחרת ונולדים לו שני ילדים. מה יהיה בסוף הסיפור.. תקראו את המחזה. זהו המחזה הנודע ביותר של גולדפאדן והוא הומחז והוצג מאות פעמים.

החלק השלישי של הספר מכיל מבחר שירים מתורגמים מיידיש, זה החלק הפחות מוצלח בספר, או שהתרגום חלש או שהשירים פחות טובים שהרי גולדפאדן השקיע את כל זמנו בהמחזת מחזות וכתיבת שירה הייתה עיסוק פנאי שלו.
שווה קריאה.

לפני חודש•
★★★★★
•משה
במחיצתו של איציק מאנגר

רבקה רוס

במחיצתו של איציק מאנגר

רבקה רוס

איציק מאנגר הוא ממשוררי היידיש האהובים עליי. ספר זה מאוד מיוחד בכך שהוא מסופר ממקור ראשון ע"י המחברת.
המחברת הכירה אישית מאוד את מאנגר בעשר השנים האחרונות לחייו, לא פעם נרמז שלמעשה הייתה מאהבת שלו. היא כותבת על המשורר, על האדם, אופיו והתנהלותו היום יומית, מה שלא תקראו בשום ספר שירה שלו.
הספר מלווה את העשור האחרון לחייו של מאנגר, בתקופה זו הוא היה מבקר הרבה בישראל ולעיתים נשאר לתקופות של כמה חודשים. למרות שמאוד אהב להיות בתוך עמו עדיין היה מעביר את רוב זמנו בארה"ב וזאת מכיוון ששם היה קהל היעד העיקרי לשירת יידיש.
רבקה רוס (המחברת) פוגשת במאנגר לראשונה ב-1958 בקפה כסית. היא מציירת את מאנגר כאיש לבבי, אוהב אדם וחברה. הוא הגיע לישראל לתת מספר הרצאות. אחת ההרצאות הטובות ביותר שלו היו על אברהם גולדפאדן מי שידוע כמייסד התיאטרון היידי.

שניהם משוחחים מידי פעם על זלמן שניאור שהיה ידיד משותף שלהם. אני מאוד אוהב את כתיבתו של זלמן שניאור, במיוחד בפרוזה. בתור אדם כבר קראתי במספר מקומות שהיה טיפוס בעייתי מה שהתבטא בעיקר בשחצנות וביקורתיות כלפי אחרים. אלו כנראה הסיבות שלא הצליח בארץ ולאחר מותו נשכח לחלוטין. גם בספר זה מאנגר מספר למחברת שפעם התהלך עם שניאור ברחובות פאריז ושניאור ראה מישהי שמצאה חן בעיניו, הוא צבט בעכוזה, זו הסתובבה וסטרה למאנגר המסכן, שניאור ממשיך ללכת בגאווה לבוש בפרוותו היקרה. מאנגר אומר לו שאילו קראה האישה למשטרה הוא היה "אבוד", אין לו דרכון ואין לו התר שהיה, שניאור ענה לו "הה.. מי מסוגל להתאפק למראה עיכוס שכזה".

המחברת מספרת את סיפורה שלה עצמה בגוף שלישי, כך שהספר קריא כמו רומן ולא כמו אוטוביוגרפיה.

מאנגר היה מאוד מוכר בשנות ה40-60 של המאה הקודמת גם בארץ וגם בחו"ל, במיוחד אצל דוברי היידיש, אבל כל חובב ספר הכיר אותו. הוא לא היה יכול ללכת ברחוב מבלי שההמון נדבק אליו. היום הוא נשכח, לא כמו שניאור, אבל קרוב לזה.

הספר מציג הרבה חלופות מכתבים בין מאנגר לרבקה רוס ומעבר להם מתאר את ביקוריו ושהותו בישראל, אז המחברת בילתה איתו זמן רב, בשנותיו האחרונות אף סעדה אותו יחד עם אישתו ואחותו. משולש היחסים הזה של המחברת, אישתו של מאנגר ואחותו מתואר על כל צדדיו ומטבל היטב את המסופר.

אסיים בסיפור אישי, באחד מטיולי הרבים בחנויות הספרים המשומשים בת"א מצאתי באחת החנויות ספר של מאנגר, כשבאתי לשלם המוכר התבונן בי בהשתאות רבה ואמר "אף אחד לא מכיר את מאנגר היום, אני נותן לך את הספר במתנה כאות הערכה על שאתה קורא אותו", אני סרבתי למתנה שהרי זו פרנסתו, לבסוף התפשרנו על מחצית הסכום.

מאוד ממליץ על הרומן הרציני העיקרי שלו שתורגם לעברית "סיפורי גן-עדן".

שווה קריאה.

לפני חודש•
★★★★★
•משה
סופרים : עשרים מסות קטנות

סופרים : עשרים מסות קטנות

דֹב קִמְחִי

דב קמחי (1889-1961), מהסופרים היותר נשכחים של דורנו וחבל, ספרו 'בית חפץ' הוא יצירת מופת. אני נהנתי עד כה מכל מה שכתב.
ספר זה מכנס עשרים מאמרים שכתב קמחי על עשרים סופרים ישראלים. המאמרים נכתבו בשנות הארבעים של המאה הקודמת.

מה שמיוחד בספר זה הוא שרוב הסופרים הם ידידיו של המחבר, או מכריו או שיצא לו לפגוש אותם מספר פעמים, לכן רוב המידע הוא מגוף ראשון ומחוויותיו של המחבר עם הסופרים המתוארים.

נמצא כאן מאמרים על מיכ"ל, אליעזר בן יהודה, ש.בן ציון, יוסף קלוזנר, שאול טשרניחובסקי, ר' בנימין, יעקב רבינוביץ, יעקב שטיינברג, א.א.קבק, ג.שופמן, י.ד. ברקוביץ, דוד שמעוני, ש"י עגנון, אשר ברש, משה סמילנסקי, יהודה בורלא, א.ראובני, שלום שטרייט, שלמה שילר, א. בן-אב"י.

מכיוון שרוב המידע הוא ממקור ראשון והוא תוצר של מפגשים עם הסופרים יהיה כאן הרבה חדש גם למי שבקי בביוגרפיות של הסופרים הללו.

לפני חודשיים•
★★★★★
•משה
ברנר

ברנר

אניטה שפירא

ביוגרפיה מצויינת על ברנר, כתובה ברור וטוב ועם זאת מקיפה ומביאה פרטים מעניינים. מאמין שמי שבקי בדרכו של ברנר ימצא כאן חידושים ויוכל להעמיק ידיעתו.

ברנר היה סופר שהשפעתו הייתה גדולה מהשפעת הספרים שכתב, המאמרים שפרסם וההרצאות שהרצה. חבריו ראו בו את המצפון והמצפן בחברה היהודית ההולכת ומתגבשת בארץ ישראל של תחילת המאה ה-20.

סיפוריו של ברנר ברובם מסופרים מתוך חייו עצמו והרבה מהם נוגעים בהתנתקות מהעיירה היהודית, התנתקות מבית ההורים, המעבר לעיר הגדולה ובעיקר נטישת הדת והמסורת ואובדן האמון באלוהים. לעיתים התוצאה היא קרע משני העולמות.
סיפורו הראשון של ברנר "פת לחם" הודפס לראשונה ב"המליץ" ב-1900, מאז לא הפסיק לכתוב וליצור. סיפורו הנודע "בחורף" הוא האוטוביוגרפי ביותר, מעין יומן נעורים.

הספר עוקב אחר כל תחנות חייו המרכזיות של ברנר מילדותו, גיוסו לצבא הצאר ועריקתו ב-1903 ממש לפני תחילת מלחמת רוסיה-יפן. ב-1904 הוא מגיע לאנגליה ללא מטען וללא כסף. מאוגוסט 1905 ועד עזיבתו את לונדון הוא מתגורר ועובד בבית הדפוס נאורודצקי. ברנר פוגש את ר' בנימין והשניים מתיידדים והתוצאה של חיבור זה הוא כתב העת "המעורר" שמופיע בראשית 1906.

דרכו של ברנר עד מותו הייתה כולה מוקדשת לספרות העברית והוא תרם רבות להתפתחותה, במיוחד לאחר שעלה לארץ ישראל ב-1909. הוא הגיע לארץ כשכבר היה מפורסם והשפעתו על הספרות העברית בארץ באותה התקופה הייתה גדולה.
הספר מתאר רבות את יחסיו של ברנר עם עמיתיו הסופרים וכמובן עם משפחתו.
כתוב בצורה מרתקת ממש כמו ספר מתח. אניטה שפירא יודעת לכתוב מעניין, עד היום לא התאכזבתי מאף אחד מספריה. מומלץ.

לפני חודשיים•
★★★★★
•משה

ביקורות נוספות על "מנדל של הספרים"

מנדל של הספרים

מנדל של הספרים

סטפן (שטפן) צווייג

אתחיל ואומר כי לא מדובר כאן בספר אלא בספרון של 71 עמודים אותם גמעתי יחד עם הקפה של הבוקר והשאלה הראשונה שעלתה בראשי היא מדוע להוציא לאור ספרון כזה? האם לא עדיף לערוך קובץ עם כמה מסיפוריו הקצרים של צווייג? להוצאה פתרונים, אך זהו הענין השולי. העיקר הוא כמובן התוכן והוא נפלא.

מנדל של הספרים הוא מה שנקרא משוגע לדבר. לו היה חי מנדל בימינו, לבטח היה מאובחן כמי שנמצא על הרצף ברמת תפקוד גבוהה אלא שהימים הם ימי מלחמת העולם הראשונה. מנדל התמהוני משהו, חי בוינה אך הוא בכלל אזרח רוסי ולכן אינו יכול לסחור בספרים.זו הסיבה שהוא עוסק רק ברוכלות ומסייע לכל מי שזקוק למידע כלשהו על ספרים כאשר כל המידע מאוכסן בראשו. סוג של גאונות.

אלא שמנדל בתמימותו הרבה מצליח להסתבך עם החוק. הוא מנסה לרכוש ספרים מצרפת הנמצאת במצב מלחמה עם אוסטריה ועל קשרים עם מדינות אויב, משלמים כמובן את המחיר. אך מה למנדל ולענייני מלחמה? האם באמת יכולים להבין אנשי הממסד את נפשו של מנדל העסוק כל כך רק בענייני הרוח ואת מניעיו התמימים?

כפי שנכתב כאן באחת הביקורות הקודמות, צווייג הוא אמן של דמויות והוא מוכיח זאת גם כאן בספרון הקטן, הנפלא והנוגע הזה. עוד הוכחה לכך כי כדי לכתוב פנינה ספרותית אין צורך ב-500 עמודים. לפעמים גם 70 יכולים להספיק.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•בנצי גורן
מנדל של הספרים

מנדל של הספרים

סטפן (שטפן) צווייג

יהודי ממוצא רוסי יושב בתחילת המאה העשרים מוקף ספרים ליד שולחן קבוע באחד מבתי הקפה בוינה. נראה שאין ניגוד גדול יותר מהיהודי התמהוני - לבוש במעיל בלוי, מרכיב משקפיים עבות, מרוכז בספריו ולא נותן דעתו על הסובב אותו, ובין בית הקפה בוינה שמאפשר אתנחתא קלילה מיום שיגרתי. אבל זה מה שצווייג רצה להדגיש: את הפער שבין "קודש" ל"חול". את הפער שבין העולם "המודרני" לבין ההתמכרות לידע של גיבורו.

מנדל היהודי הוא הספרן האולטימטיבי. הוא בעל זיכרון פנומנלי לספרים. שנת הוצאתם, המקום בו אפשר להשיגם, מחיר של עותק חדש וגם של משומש. כל הזכרונות אצורים בראשו, הוא אינו משתמש בעזרים לזיכרון, שכרו הוא הכרה ביכולתו לתת תשובה מהירה של איפה, מתי, כמה. בעל בית הקפה לא רק איפשר לו לנהל את "העסק" מהשולחן הקבוע בבית הקפה, הוא ראה זאת לכבוד לו ולבית הקפה שלו לאכסן ידען מופלג כזה אצלו. כי באותה תקופה - כך סבר צווייג - היה כבוד לידע ולהתמחות. עד ש... עד שהעולם השתנה. ומנדל - כמוהו כצווייג - נתקל פתאום בעולם הלא מוכר ושניהם נחבלו באופן בלתי הפיך מאותה היתקלות.

צווייג האוסטרי הקוסמופוליטי, לא התייחס למוצאו היהודי כאל חובה דתית או לאומית. הוא לא היה בעד "בית לאומי" ליהודים, וסבר כי הם נועדו לחיות מפוזרים בין האחרים, להוסיף לעולם את ייחודיותם ולהיות אזרחי העולם, כמיעוט. הוא לא לקח בחשבון את השינויים שעוברים על העולם שהופך לאומי יותר, השכלה וידע אינם עוד נושא לכבוד, יכולות יוצאות דופן לא יגנו עליך מפני חורשי רעה. בעולם החדש רעיונות ליברלים כמו חירות שיוויון ואחווה - Out. העולם הופך צר אופקים, לאומני, שונא זרים, ואם אינך לנו - אתה לצרינו. פשוט ככה.

ספר פצפון. פחות משעה קריאה. חשבתי שלמרות הכל שפר גורלו של צווייג להתבגר בתקופה של רנסנס, של רעיונות נשגבים, השכלה ותקווה. וכמה כאבה, כנראה, ההתנפצות על קרקע המציאות שהשתנתה. מלחמה ועוד מלחמה, שנאה, הסתגרות, לאומנות. צווייג פתר את השבר בדרכו. עדיין הוא זכה - יותר מאיתנו ה"מציאותיים", הציניים, המשלימים עם מציאות עגומה - לחוות את ההתלהבות שבתקווה. הלוואי עלי.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•yaelhar
מנדל של הספרים

מנדל של הספרים

סטפן (שטפן) צווייג

"הוא לא הבחין בשום דבר. שכן הוא היה קורא כמו שאחרים מתפללים, כמו ששחקנים משחקים וכמו ששיכורים בוהים בקהות חושים באוויר, הוא קרא בכזאת התעמקות נוגעת ללב, שמאז נראית לי הקריאה של כל האחרים סתמית וחסרת הוד".

אחרי שקראתי את הנערה מהדואר נשארה בי סקרנות. רציתי לקרוא משהו נוסף של צוויג כדי להבין ולהיחשף אפילו יותר אל סגנונו הייחודי. "מנדל של הספרים" ישב לו על המדף כבר כמה שנים טובות, והרגשתי שזו הזדמנות נהדרת להמשיך את הרצף של צוויג אבל בקטן, בלי יותר מידי מחויבות.

בפתיחתו הקסומה של הספר דימיתי את דמות המספר לשחקן המציג מונודרמה. סביבו הבמה מלאה בעשן, ואין צורך בהרבה תפאורה על מנת לספר את הסיפור הכתוב בדיוק וברגישות. הספר נקרא במהירות, עשרים דקות של שקיקה ורצון לדעת עוד ועוד אודות אותו רוכל ספרים אי שם בוינה, מנדל שמו, אשר ישב שלושים ושלוש שנים באותו בית הקפה, קורא בספריו וכמעט ולא מבחין ברחשי העולם הקורים סביבו. הספרים כמו היו לו לתרפיה ואסקפיזם מעולם קשה וכואב.

כולנו קצת רוצים לפעמים להיות מנדל. לשכוח מטרדות היום, להתמקד אך ורק במה שאנחנו אוהבים ולהשכיח מאיתנו מכאובים והתמודדויות. מי לא היה רוצה להתעסק אך ורק במה שעושה לו טוב? אך דעו לכם, כך צוויג מסייג בין השורות, שמי שעושה זאת באובססיביות רבה מידי סופו שיהיה מנותק מהמציאות, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה פיזית.

ספרון קטן, שמשאיר חור גדול ומדבר על ריקנות החיים. המשמעות שאינה באמת קיימת, והאנשים שהם לא כלום מלבד בני חלוף. כפי שכתבתי בביקורת הקודמת שלי על הנערה מהדואר, צוויג מזכיר לי את צ'כוב בעיסוק בחוסר המשמעות ובהחמצה של מה שיכול היה להיות ואיננו. הריק האין סופי שנפער בנו בכל פעם שאנחנו חושבים על מהות תפקידנו כאן.

משפטיו האחרונים של הספר הם כמו חץ ללב וחזרתי לקרוא בהם דקות ארוכות לאחר סיומו.

"כל דבר חד פעמי הולך ונהיה נדיר בעולמנו שנעשה חד-גוני ללא תקנה."

לפני שנתיים•
★★★★★
•בר
מנדל של הספרים

מנדל של הספרים

סטפן (שטפן) צווייג

אמנות כתיבת ספרים בגודל מלא ואמנות כתיבת סיפורים קצרים הן אמנויות כמעט שונות ולא תמיד מי ששולט באחת, שולט בשניה. צוויג נהדר בשתיהן. בעבר כבר כתב צוויג על סוד הצמצום – כתיבה ללא שומן מיותר, ללא להג מייגע. זה ניכר בכתביו המזוקקים וזה מבורך.
66 עמודים מכיל בסך הכל הספרון שלפנינו, בגודל הקטן של תשע נשמות, אבל עולם ומלואו נפרש לפנינו, למעשה, עולם שנהרס ואינו עוד. הטרגדיה הגדולה ביותר היתה מלחמת העולם הראשונה, לא השניה. העולם שלאחר מלחמה זו לא דמה במאום לעולם שלפני המלחמה.
המספר בספור הקצר שלפנינו מבקש לברוח מהגשם. הוא נכנס לבית קפה בווינה, מוסד בו לא רק שותים קפה ואוכלים בדרך כלל עוגה. זהו מוסד בו מבלים שעות בשיחה, בקריאה, בהיכרות. לא מיד מזהה המספר את בית הקפה, באשר הדקורציה שונתה והמהות כמובן אבדה. אבל אט אט הוא נזכר, לא, לא בקפה או בעוגה. ביעקב מנדל של הספרים הוא נזכר.
אל יעקב מנדל היו מגיעים אנשים שחיפשו ספר. מנדל אמנם היה בעל רישיון רוכלות בספרים, אבל שולחנו הקבוע בקפה גלוק נשמר באדיקות. אנשים הגיעו בצר להם בעידן בו לא היה אינטרנט, אפילו הספריות הגדולות היו עבורם חידה, לא תמיד תשובה לבקשתם. כך הגיע אליו גם המספר, שהיה נזקק לספרים על מֶסְמֶר, כשרצה לחקור את תופעת המסמריזם. מנדל שלף מיד עשרות ספרים מזיכרונו, מחירם ומקום המצאם. התופעה הזו נשנתה שוב ושוב והדהימה בכל פעם מחדש את המבקשים.
אבל אז הגיעה המלחמה הגדולה, יעקב מנדל נאסר על ששלח שתי גלויות לצרפת ואנגליה, אז אויבות מרות. לא עזר לו שהוא כלל לא ידע שיש מלחמה, שהוא מתרכז רק בספרים, שאין לו עניין בשום דבר אחר, הוא בסה"כ רגז על הפסקת מנוי מצרפת ומשלוח שלא הגיע מאנגליה.
שנתיים נעלם ומשחזר, לא רק הוא לא דמה ליעקב מנדל הקודם, גם העולם לא היה שוב זהה.
סיפור נוגע ללב.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•מורי
מנדל של הספרים

מנדל של הספרים

סטפן (שטפן) צווייג

הו. הספרים של צוויג בד"כ טובים, אולי יש כאלה עם קצת חוסרים נו, רובם טובים, ואפילו מאוד.
אבל הספר הזה באמת פנינתי, כי עם כל המרכיבים שמאפיינים את צוויג, יש עוד איזה מרכיב מאוד דומיננטי.
גם פה הוא מיטיב לתאר את הרגש המופשט בתיאור אותנטי וטוב, מה שלא נתקלים (אני לפחות) הרבה. רק בכמה עמודים שהוא מסביר איך הוא מנסה להיזכר במשהו, תהליך פשוט לכאורה, יש זיקוקים של רגשות והזדהות אנושית שאני בטוח שהרבה יזדהו איתה.

המספר מתאר את איך שהוא מגיע לבית קפה בוינה, ונזכר במפגש שלו עם דמות "מיוחדת" בשם יעקב (ינקף) מנדל, טיפוס עם מין אובססיה לספרים, לא בהכרח לתוכן הספרותי אלא לספר איך שהוא, לדפים, לכריכה, למחיר, לאזור, להוצאה וכל אלה מאוחסנים אצלו במוח, כדי לספק אצלו את ההנאה הזאת של להעניק ידע, בעל-גאווה כזה. בכל אופן מקומו הקבוע הוא בבית הקפה הנ"ל, שם באים אליו כל מי שזקוק למקורות או לספרים להתייעץ ולקבל חוות דעת מפורטת. ושם הוא גם מנותק מהעולם. אין לו תחביבים אחרים, אין לו סקרנות טבעית לקורה בחוץ, ולמעשה הוא גם לא יודע שבחוץ יש מלחמה.
יש את השלב שלו כמנדל של הספרים ממש, יש את השלב שבו הוא נעצר באשמת ריגול, ויש את השלב שבו הוא משוחרר ממחנה הריכוז.

אני לא יודע אם המנדל הזה היה באמת, ככה או ככה הספר הזה הוא סוג של מצבה. הוא אנדרטת זיכרון לדמות שאולי איננה קיימת, ושאולי קיימת גם היום. וזה לדעתי המרכיב הדומיננטי. איך שצוויג כותב פה בתמצות על דמות מורכבת ומצליח להגיש אותה למרות הניכור שלה והאופי הלא ברור שלה - אני חושב שמה שיגרום לכם בסוף הספר להרהר בו הרבה או להתרגש לא יהיה בגלל איזה רחמים על התמימות של מנדל וההתנגשות שלו עם העולם, אלא בגלל ההכרה שלכם בו.
זה כמו לעזוב קבר טרי של מישהו קרוב, זה תמיד מרגיש כאילו אולי כן צריך להישאר עוד קצת, ועוד קצת

לפני שנתיים•
★★★★★
•oziko
מנדל של הספרים

מנדל של הספרים

סטפן (שטפן) צווייג

סיפור קצר, נוגה ועצוב... ועם זאת קליל ו'נעים בגרון'.
צווייג מציג לפנינו בפשטות יפיפייה ונוגעת ללב, את האבל על אדם שאמנם לא הכרנו לעומק- אך נגע בנשמתנו. אדם שהיה למושא הערצה במידת מה, אדם שהיה אמנם ערירי ואף גלמוד- ובכל זאת הפיץ אור שנגע בסובביו. הסיפור כתוב כה טוב, התיאורים שבו כה מפעימים, מדויקים וכנים, וסכל זאת הוא כה קצר- סיפרון כיס ממש, פחות ממאה עמודים אורכו- שאיני מרגישה צורך להכביר במילים. פנו לכם זמן, נישמו עמוק, והתמסרו לאובדן היפיפייה הזה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•נוי אודם אלון
מנדל של הספרים

מנדל של הספרים

סטפן (שטפן) צווייג

סטפן צוויג כתב באותה טבעיות שנשם. הוא לא שם קץ לחייו, הוא פשוט שם קץ לכתיבתו. אני שואפת לכתוב כך אבל עם כל ספר שלו, גדול, קטנטנן או לא לגמרי מוכן ("קלריסה"), מתחוור לי גודל המרחק שעלי להדביק ויוצא לי כל האוויר. נו, אני חושבת, יש שמגיחים לאוויר העולם ועטם בידם, ויש שאינם. כתיבה כה יפה ובהירה אינה יכולה ליפול בחלקו של כל אחד. אני מתכרבלת עוד קצת בזרועותיה המכוסות של העצלות, אשר במסווה של צניעות יתר אינה ששה להפשיל שרווליה, ואז נאנחת קלות ומכירה באמת. הן סטפן עצמו העיד ב"עולם של אתמול" על השעות הרבות שהיה מתאמן בכתיבה באמצעות תרגומי-שפה של מחזות ורומנים, והמליץ על מלאכת התרגום למי שחפץ ללטש את כתיבתו. הנה, הניחו בפני אינהלציה-ספרותית לכתיבה כבדה ומחרחרת, כל שנותר הוא להתחיל לכתוב. ולכתוב ולכתוב לכתוב. בין לבין ארשה לעצמי לעשות אתנחתא עם ספרונים קטנטנים ויפהפיים כאלו, לשאוף את ריח הדפים ולשאוף אליהם.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•נעמי
מנדל של הספרים

מנדל של הספרים

סטפן (שטפן) צווייג

אני זוכרת לפני כמה שנים בשבעה על אבא באו המוני אנשים לחלוק לו כבוד אחרון. את רובם לא הכרתי. היו אלא אנשים שחלקו אתו זמן חיים בתחנות השונות שעבר מאז הגיע ארצה.. כמו שמועה על מותו שהתעופפה מפה לאוזן ובלי שנרגיש היה כינוס של אהבה. הרגשתי שלא הכרתי אותו מספיק. באותו רגע בהחלט נפלו כמה אסימונים. פתאום הבנתי ממש את הארעיות הזו שלנו כאן בחיים ומה זה אומר הגעגוע התמידי הזה. ולא משנה מה נצבור מבחינת חומר. הרוח תמיד תמשיך לשאת את דברינו. זו הירושה שנשאיר אחרינו, הרוח.

ובאותו הקשר הספרון הקטנטן הזה בתמציתיות של צוויג, מגלה לנו רק מה שהקורא צריך בשביל לנשום את המילים, לא יותר. כתיבה רזה אך חדה ומדויקת . צוויג מספר בעצבות מה נשאר מרב אומן דגול שמחוץ לספרים שהיו אהבתו לא ידע דבר על העולם , מה נשאר מיעקב מנדל אספן הספרים ומדוע זה חשוב לזכור. האם אהבתו לספר נעה בין טירוף לקדושה?

קרה לכם שנכנסתם לחנויות ספרים יד שנייה עמוסי המדפים שעומדים להתפקע מכל מקום ופתאום צץ ראש של מוכר מתוך ערמות ספרים. ככה אני תיארתי את מנדל שלנו. הוא היה יהודי קטן, שפוף, מזוקן אפשר לראות בו רוכל ספרים. אך היה הרבה מעבר לכך הוא היה מכשף זיכרון לספרים . אנציקלופדיה של ידע . הוא ראה את החיים דרך משקפיים של ספרים, לא סתם ספרים. ידע כל שם של מחבר, כל ספר שצא אי פעם. ידע באיזו הוצאה ובאיזה מחיר, והיכן אפשר להשיג. ידע יותר מספרנים. הייתה לו ראייה רנטגנית לקטלוג ספרים במוחו הקודח כמו אמן הרואה ביצירותיו גאונות. הוא לא שכח שום ספר שראה אף פעם. יראת כבוד לספרים אצלו הייתה כמו פולחן. הוא לא שמע על מלחמות או גבולות ודרכונים. בעולם הספרים אין שום גבול ולכן היה מחפש ספרים בכל ארץ בלי לחשוב על אויב או אוהב. ממשל כזה או אחר. עובדה שכל שועי העולם הכירו אותו כאדם בעל ערך וידע רב בתחומו. הסחבות שהיה לבוש בהן לא עניינו אף אחד כשעיניו נוצצות מתשוקה וסקרנות היו מביטות בחכמה ומגלות עולם. אפילו כסף לא עניין אותו..

מנדל ישב בגלוק קפה וינאי ושם רכל ביקום של הספרים, שם קיבל קונים, סוחרים, חלפני ספרים. לשם התנקזו כל השאלות וכל המכתבים. הסיפור הוא מה נשאר אחרי, מי זוכר גיבורים או סתם אנשים. מה קרה למנדל זה סיפור עצוב . כדי לא לעשות ספוילרים חשוב שתמשיכו לבד.....

"מחשבות" מוקדש לך וזה די ברור למה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•חני
מנדל של הספרים

מנדל של הספרים

סטפן (שטפן) צווייג

לאחרונה הזיכרון שלי לא רק מאכזב אותי, אלא גם מעורר בי בעתה. שמות של מקומות, אנשים וחפצים נשמטים ממני ועלי לצלול עמוק כדי לנסות להשיבם. הייתי מגיב בביטול אילולא הדמנציה התורשתית, שדווקא היא איתנה בזיכרוני ואינה נשכחת לשנייה.

יעקב מנדל, הלוא הוא מנדל של הספרים, הוא אשף זיכרון. את כישרונו הוא משקיע בשינון שמות, צורות ומחירים של אינספור ספרים תוך מיונם בספריית מוחו. מבוקר ועד ערב הוא מעיין בהם, במעין התמסרות דתית.

מנדל של הספרים, הספרים הם כל עולמו, עולמו הפנימי שרק לעיתים נדירות פוגש את העולם החיצון (לרוב עם לקוחותיו בבית הקפה גלוק). אבל העולם החיצון אורב ומאיים בהתנגשות אלימה שתערער את הכל.

מנדל מסמל כיצד המלחמה משחיתה גם את האדם הפשוט, המוסרי והטהור, ללא עוול בכפו. כיצד אי אפשר להימלט ממנה, גם לא אל מרחבי התת-מודע.

יש מין נאיביות באמירה של צוויג כי טרם המלחמה העולם והאדם היה טוב יותר. גם לו התייחס למלחמה הנ"ל (WW1) כסימבול של המלחמות כולן. עם זאת, מסרו ברור.

הכתיבה של צוויג נקייה ומדויקת, דימויו עשירים ומקוריים.
יכולתו לעורר חיבה כלפי דמות (מנדל) בסיפור כה קצר, מרשימה. הלב יוצא אל האספן הזקן, שהגורל (והאדם) מתעמר בו לשווא.

ספרון קצר ומשובח,
מומלץ.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•אור שהם
דירוג
4.0
לפני 7 שנים

“חיפשתי "להעביר" כמה שעות בגשם השוטף במחוזותינו בימים אלה, ולמרות שלל המטלות שעל שולחני הוירטואלי,”