• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
סוד הקסם היפני

סוד הקסם היפני

מאת מארי קונדו

הביקורת של זוהר

תמונה של זוהר
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
סוד הקסם היפני

סוד הקסם היפני

מאת מארי קונדו

הביקורת של זוהר

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של זוהר
הוצאה לאור:אחוזת בית
שנת הוצאה:2016
קטגוריה:עזרה עצמית
הקודמת
סייג'
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 5 שנים

“הספר הזה הוא הרבה יותר רוחני ונפשי מאשר סתם לסדר דברים. אני שונאת לסדר, כי אני עצלנית, אבל המטרה של”

6/9
ביקורות על סוד הקסם היפני
הבאה
נויה
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 7 שנים•2 דקות קריאה

בסדרת הטלויזיה של מארי קונדו בנטפליקס נראים בתים אמריקאים שחיכו כל חייהם לכוהנת הסדר היפני. בתים מרובי מפלסים, עם גראג' לשתי מכוניות גדולות שאף מכונית לא חונה בו כי כולו מלא בחפצים. עוד ועוד חפצים מיותרים, מקישוטים לכריסטמס (לא תאמינו כמה) ועד לציוד דיג, שעוני קיר וצמיגים. כשמארי קונדו מגיעה לבתים האלה, לבושה תמיד בחולצה מבהיקה מלובן וחצאית קצרה, בעלי הבית נתקפים בפרץ בלתי נשלט של מיון וזריקה ומשליכים מביתם עשרות ואף מאות שקיות עצומות מלאות בחפצים ובגדים.

לראות אחרים מסדרים את ביתם זה מבדר, בעיקר כשכולם נבחרו על-פי טייפקאסטים סוחטי רגשות, למען הרייטינג. אבל למי שמעוניין לקחת את הטרנד צעד קדימה, שני הספרים "סוד הקסם היפני" ו"שמחה בלב" מבטיחים להביא את שיטת הסידור של קונדו, שחור על גבי לבן, לכל קורא. הראשון מבין הספרים הוא "סוד הקסם היפני", והתחלתי לקרוא בו תוך כדי מבצע מארי קונדו שערכתי בדירתי. הקריאה בו קולחת מאוד, מבדרת לעתים, ויש בו טיפים שקשורים באופן סידור חפצים, ההחלטה אם לשמור או לזרוק ותכנון של פרוייקט סידור הבית. אין כאן ניצוצות של גאונות ומקוריות, פשוט ריכוז של כמה טיפים בספר קריא אחד. חלק גדול מדמותה של קונדו, כפי שהיא משתקפת בספר ובסדרה, מבוסס על תדמית מתוכננת היטב שנועדה לצרכים שיווקיים (טייפקאסט - כבר אמרנו?). אם קונדו אכן הקדישה את כל חייה מאז שהייתה ילדה לסידור חפצים, אזי רצוי שתתייעץ עם פסיכולוג. אני נוטה להאמין שהקווים הללו מועצמים פי כמה מהאמת, על מנת למתג את קונדו כמומחית מס' 1 לסדר ולארגון.

הבתים והדירות שלנו, הישראלים, קטנים יותר מאלה האמריקאים וברובם אין גראג' וחללי אחסון אינסופיים (בפעם הראשונה שמחתי שאין לי מחסן!). אי לכך, מבצע מארי קונדו בדירה ישראלית הוא דרמטי פחות מחברו האמריקאי, חובב השפע והאגרנות, וכמות שקיות האשפה שניתן לחלץ מדירה כזאת היא לא אינסופית כמו בבית אמריקאי. ועדיין, אין כמו לפתוח ארון שאיבד שבעים אחוז מתכולתו כדי להודות לגברת היפנית שהיוותה השראה לסידורו. אך אם להודות על האמת, קצת מבאס לשוב מבילוי עם צעיף שכדי להתאימו לקיפול המוקפד א-לה-מארי-קונדו, יש להניחו בזהירות על משטח ולהתחיל לקפל לשלישים.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של ענת
ענת
תמונה של רונית
רונית
תמונה של רץ
רץ
ס
סבטלנה כהן
תמונה של yaelhar
yaelhar
תמונה של אדמה
אדמה
תמונה של Pulp_Fiction
Pulp_Fiction
תמונה של לי יניני
לי יניני
12קוראים|גיל ממוצע59|42%נשים

על המבקרת

תמונה של זוהר

זוהר

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
116 ביקורות•14 נבחרות•1,087 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ביוגראפיות
תמונה של זוהר
זוהר
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות116
ביקורות נבחרות14
לייקים שקיבלה1,087
דירוג ממוצע3.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת45ספרות מקורית16ביוגראפיות6

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של זוהר

האפר של אנג'לה

האפר של אנג'לה

פרנק מק'קורט

בשנת 1996 הייתי תלמידת כיתה י' בביה"ס התיכון סטייווסנט (Stuyvesant) בניו-יורק. בוקר אחד, המורה לספרות נכנס לכיתה וסיפר שמיסטר מק'קורט, גם הוא מורה לספרות בבית ספרנו, זכה בפרס פוליצר על ספרו "האפר של אנג'לה". את פרנק מק'קורט ראיתי הרבה פעמים במסדרונות בית הספר, אך לצערי לא הזדמן לי ללמוד אצלו. הספר של מק'קורט נמצא ברשימת הקריאה שלי כבר המון שנים, בינתיים אף הופק לסרט, ומק'קורט עצמו נפטר לפני עשר שנים. השבוע קראתי את הספר, שזוכה אצלי - תחזיק חזק, מחשבות - לחמישה כוכבים זוהרים.

כל-כך הרבה דברים אפשר ללמוד מספרו של מק'קורט וכל-כך הרבה עצב וכאב יש בו. הספר האוטוביוגרפי מספר את סיפורו של מק'קורט, שנולד בארה"ב למשפחה אירית קשת יום. המשפחה חוזרת לעיר לימריק שבאירלנד, אך גם שם צפוי לה גורל עגום. הספר מתאר עוני ורעב קשים מאוד ודרכי התמודדות שונות (הרבה אלכוהול). הספר נוגע במנעד רחב מאוד של נושאים - פערי מעמדות, שיקולי דעת מוסריים, חינוך והשכלה, מחוייבות משפחתית, מקומה של הדת בחברה, מוות ואבל, היחסים בין דרום אירלנד לצפונה ועוד. הנושאים אמנם כבדי-משקל, אבל הכתיבה זורמת כמו מים. בתוך העוני יש הרבה רגעים מצחיקים, ומק'קורט מפגין חוש הומור מצויין שבוודאי סייע לו גם בילדותו. הנפש הילדית מורגשת בהתמקדות של המספר במשפחה, בחברים, באוכל, במשחקים ובדברים הקטנים, מבלי לשקוע בנושאים "של מבוגרים" כמו פוליטיקה, מלחמות וכלכלה. הספר מביא את הסיפור בבהירות כפי שהוא נחווה בזמן אמת, ללא שכבת הפרשנות שניתן היה לבצע בדיעבד. ספרים, לרוב, לא מביאים אותי לידי בכי וצחוק, אך בספר הזה בכיתי וצחקתי לסירוגין.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•זוהר
אני כריסטיאנה פ.

אני כריסטיאנה פ.

קאי הרמן

רצה הגורל והשתחררתי מצה"ל בדיוק בזמן כדי לעבוד בשבוע הספר. מכרתי ספרים בדוכן של הוצאת מודן בכיכר בכפר סבא. איכשהו, כמעט כל הספרים בדוכן שלי היו שחורים - הבושם, "אני, כריסטיאנה פ.", ספרי סטיבן קינג. הצפיפות סביב הדוכן הייתה רבה, ומדי פעם היו נעמדים מולו נערות ונערים שהצביעו על הספר "אני, כריסטיאנה פ." ואמרו שהוא מדהים ומזעזע. משנגמר שבוע הספר, גמרתי אומר להשלים חורים בהשכלה ולקרוא את הספרים שמהם התלהבו המבקרים בדוכן. אך מבצע ה"חור בהשכלה" התחיל והסתיים בספר הראשון שבחרתי, ספר עצום מימדים של סטיבן קינג, אף הוא ספר שחור, שעשה את כל הדרך לפורטוגל ובחזרה וננטש בחוסר עניין. "אני, כריסטיאנה פ." נותר קבור ברשימת "ספרים שאני רוצה לקרוא" כמעט עשרים שנה, עד ששאלתי אותו מהספריה השבוע.

מזמן לא קראתי ככה ספר שאי אפשר להניח מהידיים. מהשורה הראשונה בספר, העלילה סוחפת וכתובה באופן שמפתה להמשיך ולקרוא. על אף שלא קורה המון בספר ולא מדובר בספר מתח, פשוט אי אפשר להפסיק. הספר מספר את סיפורה האמיתי של כריסטיאנה, נערה גרמניה אשר התמכרה לסמים. העלילה מתרחשת בשנות השבעים בברלין. כריסטיאנה מספרת בבהירות ובפירוט את סיפור התמכרותה להרואין, בגילוי לב ובנגיעה בהשלכות החברתיות והמשפחתיות שנבעו מכך. המטרה הראשונית של הכותבים הייתה להפיץ את הספר בבתי ספר על מנת לחשוף את הנוער לסיפור, ובכך להתריע ולבלום את מגיפת הסמים. בפועל, היו בני נוער שראו בכריסטיאנה מודל לחיקוי והמטרה הוחטאה.

כמו הסרט "יומן נעורים" בכיכובו של לאונרדו דיקפריו, הספר הוא סיפור התבגרות באווירת מרד וסמים. ככזה, קהל היעד שלו הוא בני נוער. הוא תורגם מגרמנית לעברית על-ידי גדעון טורי, ששמר על נימת הסלנג המקורית. כיום, כמעט שלושים שנה אחר-כך, הסלנג הזה נשמע מיושן וקצת משעשע (גזעי, להיט, קול, יופי, שיגעון). יחד עם כך, אפשר לשמוח על כך שברלין שינתה פניה בשלושים השנים שחלפו וכבר אינה רוויה בסמים ובזנות כפי שהייתה אז. על אף קהל היעד, אני מוצאת שדווקא להורים כמוני כדאי לקרוא את הספר כדי להבין את האווירה המשפחתית בה ההתמכרות התפתחה. בלי לגלות יותר מדי, משפחתה של כריסטיאנה הייתה מפורקת ואמה איפשרה לבתה חופש רב, מבלי להתעניין יותר מדי ומבלי להציב גבולות נוקשים. אנחנו מכירים סיפורי מרד מול הורים שלוחצים וחונקים ולא מותירים לילדיהם ברירה אלא לברוח. אנחנו מכירים גם סיפורים דומים של נערים שנגררו להתמכרויות לאחר שראו את הוריהם מתמכרים לאלכוהול או לסמים. בסיפור של כריסטיאנה, לא היו לא לחץ ולא מודל רע לחיקוי, אלא פשוט חוסר עניין של האם בביתה ושעות ארוכות בעבודה. הספר מלמד לקח על אופי הקשר שרצוי שנפתח עם ילדינו, תחושת הערך שחשוב שנעניק להם, ונורות האזהרה שאין להכחיש.

אפשר ללמוד מהספר על תחומים נוספים להם הייתה תרומה להתדרדרות בני הנוער לסמים: מסגרות חינוכיות, המצב הפוליטי וארכיטקטורה. הלימודים בבית הספר של כריסטיאנה היו בנויים במתכונת שדומה ללימודים אקדמיים. כל נער למד קורסים שונים ולא הייתה כיתת אם. העדר המסגרת המאחדת הזאת תרם לניכור. לא נוצרו בשכבה חברויות אמת, ותחת זאת נוצרו קבוצות שוליים שמרדו במוסכמות ונגררו לבילוי במרתפים ובדיסקוטקים, שם נסחפו לסמים. על אף שאין לכך איזכור מפורש בספר, אני מאמינה שגם המצב הפוליטי המורכב של מדינה מחולקת בין משטרים עויינים, ועל אחת וכמה המגורים בברלין המחולקת (העלילה מתרחשת בחלק המערבי של ברלין) תרמו לתחושת האנרכיה והמתח התמידי שהיוו סיבה לבריחה ולניתוק. ברלין ההרוסה והמפולגת עוד נאלצה לשאת את אות הקין של איימי מלחמת העולם השניה, עם דורות של אנשים שתמכו בשלטון הנאצי וכאלה שלא מנעו את הזוועות. תחום נוסף שתרם לתחושת הניכור אצל ילדים ונוער, לפי הספר, הוא אופי הבינוי בחלקים המחודשים של ברלין. במטרה לספק מגורים רבים ובזול, נבנו שכונות שלמות בבת אחת, בבינוי מודרני של בניינים רבי-קומות מלאים בדירות קטנות. השטחים הטבעיים הלכו והצטמצמו והילדים יכלו לשחק רק בשטחים שבין מגדלי המגורים. בשכונה אליה עברה כריסטיאנה, גרופיוסשטאט (ממליצה לעשות גוגל על המילה Gropiusstadt כדי להתרשם מתמונות השכונה), בכל מקום הופיע שלט שאסר על דבר כזה או אחר ("נא לא לדרוך על הדשא") וגדרות תיל שצמצמו את חופש התנועה כדי למנוע את הנזק והרעש שחוללו הילדים בשטחים הציבוריים. היחס בין השכר הדל לעלויות המחיה הגבוהות גרם לכך שלא הייתה נוכחות הורית מספקת. כתוצאה מההגבלות על המרחב, מחד, והעדרות ההורים, מנגד, הילדים נמשכו לפעילות לא נורמטיבית כבר מהגיל הרך - כמו הריסת המעליות של רבי הקומות או לחיצה על כפתורי כל הקומות דווקא כשנכנס למעלית ילד שהיה חייב לשירותים. התמלאות המרחב הציבורי ברפש ובצרכים והתחושות הוונדליות שעוררה השכונה בקרב הילדים הזינו זה את זה כביצה ותרנגולת.

כפי שאתם רואים, הספר מעורר מחשבה בכיוונים רבים. חינוך, חברה, כלכלה וארכיטקטורה הם רק חלק מהם. ניתן לנתח את הספר מהפן המוסיקלי (מושא ההערצה אז היה דיוויד בואי, שבעצמו היה מכור להרואין), מהפן האופנתי, ניתוח של קבוצות שוליים, הגירה, מעבר מהכפרים לערים ועוד. כריסטיאנה כיום היא סלב בת 57 ועדיין נעה ונדה בתוך עולם הסמים. בראיון מ-2013 היא מבקשת שנפסיק לשפוט אותה רק על-פי גמילתה או אי-גמילתה מסמים. אנחנו מונעים מצורך לפתרונות מעשיים ולהפי-אנד, אבל כמה שהיא צודקת - הסיפור שלה הוא רק פרט בתמונה הרבה יותר רחבה ומורכבת.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•זוהר
מקהלת העצים

מקהלת העצים

דונלד הרינגטון

לפני כעשר שנים עבדתי במשרד אדריכלים גדול. כזה שכולם בו יושבים באופן-ספייס, כל אחד מול המחשב והאוטוקאד (תוכנת שרטוט) שלו, וכשמישהו משוחח בטלפון כולם שומעים. הדרך היחידה לגוון את השממון הייתה להשתמש באזניות. הגישה ליוטיוב נחסמה אבל הגישה לגלי צה"ל הייתה חופשית, וכך האזנתי לכל שידורי התחנה הצבאית מבלי לבחול בכלום - רזי ברקאי, המילה האחרונה, יעל דן, בני בשן. "המילה האחרונה" הייתה גולת הכותרת של היום, עם שפע של הומור ותובנות מעניינות, ודרכה התוודעתי לג'קי לוי. מדי פעם לוי היה ממליץ על ספר שקרא, ואני הייתי רושמת ומוסיפה לרשימה מיוחדת שפתחתי באתר סימניה (היא עדיין קיימת, למי שרוצה לעיין). אחד הספרים עליהם המליץ הוא "הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו". הוא תיאר את הספר בצורה כל-כך חיובית ומשעשעת, שהייתי חייבת להשיג ולקרוא אותו, ואני חושבת שבלי ג'קי לוי, הספר הזה לא היה מתגלגל לידי לעולם (תודה, ג'קי). אני אדריכלית במקצועי וחובבת ספרות בכובעי השני, והספר הזה קשר בין שני התחומים באופן כל כך מרהיב שצ'יפרתי אותו בחמישה כוכבים זוהרים בסימניה. חיפוש שם המחבר הניב שני ספרים נוספים, שהוספו חיש-מהר לרשימת "ספרים שאני רוצה לקרוא". לפני כמה שנים נתקלתי באחד מהם, "מקהלת העצים", בחנות יד שניה ורכשתי אותו. הוא ישב על המדף וחכה בסבלנות שאתפנה אליו.

"מקהלת העצים" עוסק באותה עיירה נידחת בארקנסו בה מתרחשת עלילת הספר "הארכ' בחבל האוזרק בארקנסו". חלק מהדמויות משותפות לשני הספרים, או חולקות שם משפחה ומטען גנטי עם דמויות בספר השני. למעשה, יצירתו של הרינגטון ענפה למדי, וכל ספריו סובבים סביב אותה עיירה - סטיי מור. יחד עם זאת, הספר "מקהלת העצים" לא חולק מטען גנטי מלא עם "הארכיטקטורה". אופיו שונה לגמרי. בעוד ש"הארכיטקטורה" הוא ספר דמוי אגדה, ארוך ומסתעף אך עם זאת אופף את הקורא בתחושה נעימה וטובה, "מקהלת העצים" הוא מטריד ומותח. בזמן האחרון יש בנטפליקס גל של סדרות שעוסקות בהאשמות שווא (למשל When they see us), הספר הזה השתייך לגל הזה עוד לפני שנטפליקס נוצרה. אופי העלילה נע בין רומנטיקה ומתח/פעולה, והשילוב הזה פוגע ביכולת של הספר לזקק את הסגנון שלו. כך, לדוגמה, האופי הרומנטי של הכתיבה וכוח האהבה מביאים להפי אנד צפוי ולא מאפשרים למתח להתפתח. האבחנה בין טובים ורעים היא נוקשה מדי וחלק מהדמויות הן סטריאוטיפיות.

למרות ההשוואה המתבקשת לאחיו הבוגר "הארכ' בחבל האוזרק בארקנסו", "מקהלת העצים" מתהדר בתכונות משל עצמו - כתיבה רהוטה שמצליחה להעביר תחושות ותאורי נוף נהדרים (מאוד אהבתי את תאורי הצמחים). פתיחת הספר היא אחת היפות בהן נתקלתי, כמו לקוחה מעולם הקולנוע. סצינה של הוצאה להורג הופכת לסאטירה על עצמה, ותוך כדי כך היא נפרמת לסיפורים בודדים של הדמויות שיניעו את העלילה. "מקהלת העצים" עומד יפה בפני עצמו, יחד עם זאת משסיימתי לקרוא אותו, בעיקר עלה בי צורך לשוב ולקרוא את "הארכ' בחבל האוזרק בארקנסו".

לפני 6 שנים•
★★★★★
•זוהר
לקרוא את פרויד

לקרוא את פרויד

ז'אן-מישל קינודוז

על אף שהוא מהווה דמות מפתח בפסיכולוגיה, בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה, שמו של פרוייד אפוף במסתורין. הציבור הרחב יודע לקשור בינו לבין אפלת הלא-מודע, יצרים מיניים, פליטות פה פרוידיאניות, חשיבות החלום וחלקי הנפש. אך לקרוא את כתבי פרוייד המקוריים זאת משימה לא קלה, כי פרוייד כתב הרבה ספרים על הרבה נושאים שונים, והספרים עצמם כתובים בשפה מקצועית ולרוב גם עבי רכס. איך בכל זאת אפשר להתרשם מכלל יצירתו של פרוייד מבלי להתמסר לעניין לאורך שנים? ז'אן-מישל קינודוז, פסיכואנליטיקן שווייצרי, הנגיש את כתבי פרוייד במקראה "לקרוא את פרוייד", שסוקרת את מאמרי פרוייד ואת התגובות אליהם בזמן אמת ובראי הזמן.

הדבר הראשון שיש לי לומר על הספר קשור בהחלטה המשונה והלא-אנושית להדפיס את כולו בגודל גופן פצפון, וכדי להוסיף חטא על פשע, לצמצם את המרווח בין השורות לכזה שמצריך את הקורא לעקוב עם האצבע כדי לא לקרוא את אותה שורה שוב ושוב. הדחיסה הזאת מזכירה לי (אסוציאציות חופשיות, אפרופו פרוייד) את הקצרנות הלשונית הקשה להבנה של תקופת המברקים, שם שילמו לפי תו. כאן, לעומת זאת, כנראה התחשבנו לפי מספר הדפים להדפסה, והתוצאה לא נוחה לקריאה.

אבל אם הצטיידתם במשקפי קריאה ובזכוכית מגדלת, מצפה לכם הפתעה נעימה. ספר שיטתי וכתוב היטב, שפותח צוהר לרעיונות של פרוייד ומתאים גם לחסרי השכלה בפסיכולוגיה, מבלי לרדת לרמה של ספר מדע פופולרי. הספר מחולק לפרקים קצרים, כל פרק סוקר מאמר/ספר אחד של פרוייד או יותר, והפרקים מסודרים כרונולוגית על פי מועד פירסום המאמרים. מסגרות בצבע כתום מוקדשות לנושאים כמו ביוגרפיה והסטוריה וגישות פוסט-פרוידיאניות. הספר מציע לקורא התרשמות די מקצועית מכתבי פרוייד בפחות מ-300 עמודים, הישג לא רע.

הרבה מילים נכתבו בעד ונגד פרוייד, וחלק מהדעות מובאות בספר. היחס בין פרוייד לפסיכואנליזה נמצא איפהשהו בין היחס של הרצל לציונות לבין היחס של טראמפ לקפיטליזם. חלק מאבחנותיו הן גאוניות ממש ומהוות פריצת דרך שקשה לדמיין את הפסיכולוגיה בלעדיה, לדוגמה - חלוקת הנפש לסתמי, האני והעל-אני. אך חלק מהאבחנות שלו קצת בעייתיות בעיני, לדוגמה הההגדרה של האישה באמצעות הגבר (וכנחותה לו, כתוצאה מכך) כאשר פרוייד קובע כי האישה סובלת מ"קנאת פין" מרגע שנחשפת בילדותה להבדלים האנטומיים בין המינים ומבינה שקופחה בחלוקת האיברים. בקטגוריית ה"מישהו איבד את זה", שבגללה הזכרתי את היחס בין טראמפ לקפיטליזם, אזכיר את הספר שפרוייד כתב לקראת סוף ימיו, "משה האיש והדת המונותאיסטית", בו הוא טוען שמשה, האיש שהוציא את בני ישראל ממצרים, בכלל היה מצרי וניסה להמיר את דתם של בני ישראל לדת אחרת ולכן הוא נרצח על ידם. ביצירה זאת, כמו גם ביצירות נוספות, נראה שפרוייד מנסה להחיל את העקרונות הפסיכואנליטיים שגיבש על כלל התרבות האנושית. לדוגמה, הוא עורך ניתוחים פסיכולוגיים של ישו ושל לאונרדו דה-וינצ'י ומשער השערות שלא ניתן לאמת או להפריך. כשפרוייד מחיל את הרעיונות שלו על האמונות של רוב העולם המערבי, תוך שינוי מוחלט של הדתות וההיסטוריה כך שזה יסתדר, גם מי שאינו פסיכולוג יוכל לאבחן את הפתולוגיה המתבקשת - מגלומניה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•זוהר
בין הגינה לבית

בין הגינה לבית

אורלי רובינזון

גם אם אינך חובב גינון בכלל, תמיד כיף לעיין בתמונות של גינות וצמחים. משהו בפסטורליה הזאת מדבק ומשרה תחושת שלווה. הספר הזה, שנדפס לפני כעשר שנים, מאגד בתוכו צילומים רבים של גינות פרטיות בישראל. לכל כפולת עמודים מוצמד טקסט קצר, ובסוף הספר מופיעים קרדיטים לאדריכלים, מתכנני הגינות, ספקי אבן, משתלות וכיו"ב. את הספר לא קל להשיג שכן הוא כבר לא נמכר ברשתות הספרים.

הטקסט המלווה את התמונות לא מחדש במידע שאיננו מצוי בתמונות עצמן. היה מועיל, למשל, אם היו מובאים ראיונות קצרים עם המתכננים, אשר היו מעשירים את התוכן עם נקודת מבט אישית. תחת זאת, הטקסט מגדיר סוגיות שרלוונטיות לתמונות באופן גנרי ושטחי (מהו שביל? ממה הוא יכול להיות עשוי? מהי פרגולה? אילו פרגולות קיימות?). הקרדיטים מופיעים בסוף הספר בצורה של רשימה שמית לפי סדר האל"ף-בי"ת, כאשר בצמוד לכל בעל מקצוע מופיעים מספרי העמודים בהם מופיעים צילומים של עבודותיו. הסידור הזה קצת תמוה. למען הקוראים, וגם למען בעלי הקרדיטים, היה רצוי ששמם יופיע בצמוד לתמונות הגינות והבתים אותם תכננו באופן שלא יצריך דפדוף קדימה ואחורה. לסיכום, הספר מתאים למי שרוצה לשטוף את העיניים בירוק, אך עריכת הספר טעונת שיפור.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•זוהר
אנטוניה שלי

אנטוניה שלי

וילה קאתר

בימים אלה פועלות שתי תנועות הפוכות במקביל. תנועה אחת קוראת לאינסטנט, לכל מה שמהיר וחומרי, להבעת רגשות באימוג'י. תנועה הפוכה קוראת לעצור, לנשום, להתעכב על פרטים, לחוש. יש שיקראו לזה מיינדפולנס. "אנטוניה שלי" משתייך לתנועה השניה. סיפור ההתבגרות היפהפה והאיטי מתרחש בנבאדה, ארה"ב, בתחילה בשדות הפתוחים, באחוזות ובחוות, ובהמשך בעיר הסמוכה, עת המשפחה עברה להתגורר שם. תאורי הנוף נוגעים ללב, ומזכירים במקצת את האופן שבו צ'ינגיז אייטמטוב מתאר את מולדתו, קירגיסטן. המחברת, וילה קאתר, מפליאה ברגישות לפרטים, לאור ולטבע, ובאותה מידה היא מציירת את הדמויות לעומק ובניגוד גמור לתאורים הסטראוטיפיים הנפוצים בספרות כיום.

כשאני קוראת ספרות מתורגמת, חשוב לי להתעכב על האופן בו הספר תורגם והאם התרגום גורע או מוסיף למקור. "אנטוניה שלי" תורגם מאנגלית על-ידי ע.ארבל וי.אליאב בשנות החמישים. התרגום מתאפיין בעושר לשוני שתואם את עושר התאורים של קאתר. נתקלתי בו בביטויים שכבר נשכחה ממני משמעותם (למשל - "דבר דבור על אופניו") ואיתגרו את מחשבתי בצורה נעימה ומחכימה. נותר רק להתעצב על העלמותם של תרגומים מעין אלה מנוף הספרות המתורגמת (אינסטנט, כבר אמרנו?).

הציור על כריכת הספר צויר על ידי אחד האמנים האהובים עלי, הצייר האמריקני אדוארד הופר. לרוב, ציוריו של הופר משרים עלי דכדוך, והנה כאן שודך לספר ציור גס של אסם הטובל במישורי שדות. במבט ראשון נגלה נפח גאומטרי חום במשיכות מכחול עזות, ובמבט שני עולה התחושה הנעימה של אחר צהרים קייצי ומהורהר במרחבים העצומים של ארץ האפשרויות.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•זוהר
נחובש

נחובש

יונת רום

כריכת הספר שבתה את לבי והיוותה פקטור משמעותי בהחלטה לקרוא את נחובש. עם הקריאה התגלה לי כי מתיקות הצבעים אינה מעידה על תוכן הספר, אך הקומבינציה המשונה של ביצה מנוקדת בתוך קן שמונח בספל תה - מעידה גם מעידה. הספר מאגד בתוכו מספר סיפורים קצרים שכתבה יונת רום, אחד מהם אף זכה בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ" בשנת 2018. הסיפורים לכאורה עצמאיים, אך מדי פעם מופיעה מילה, תאור או שם, שקושרים סיפור אחד באופן מפתיע לסיפור אחר.

המחברת יונת רום מאתגרת את ההגיון. מתוך סיטואציה יומיומית ונורמלית לפתע צומחת התרחשות הזויה ובדויה. העולם הבדוי לא ניתק מהמציאות וממשיך להתקיים בתוכה. לדוגמה, באחד הסיפורים, באמצע עבודתה פורסת גיבורת הסיפור כנפיים ועפה. בסיום מסעה היא שבה לעבודתה וממשיכה בשגרה. הסיפורים מתאפיינים בנגיעה פולקלוריסטית-מיסטית שמשתלבת גם היא בעולם המודרני והמוכר שלנו. אמונות טפלות וסיפורים משפחתיים ארוגים בתוך עולם של שגרה וסמארטפונים. גיבורי הסיפורים משתייכים לאוכלוסיות שאיננו קשובים אליהן מספיק, לדוגמה קשישים ובעלי לקויות נפשיות וחברתיות. הם חושפים את הקשיים הנסתרים מהעין וצומחים מן הבנאליה של חדר האוכל, האוטובוס והסלון, נטולי גבורה או יוקרה, כמונו.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•זוהר
שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב) - הספר המוער

שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב) - הספר המוער

ג'רום ק. ג'רום

בואו נפתח את הנושא - ספרים מוערים. בשנים האחרונות יוצאים מחדש לאור ספרי מופת בתוספת הערות בגוף הספר. במקרה זה, מדובר בהערות פרי עטו של דני קרמן, לונדונופיל מושבע שמכיר היטב את תוואי התמזה ואף כתב תריסר הצעות למסלולי טיול לאורך הנהר, החותמות את הספר. 256 ההערות של קרמן כתובות לצד הטקסט, באופן שמאפשר קריאה שלהן מבלי לדפדף קדימה ואחורה. עוד לא החלטתי מה דעתי על הפורמט הזה. אין ספק שצירוף ההערות יש בו כדי לשפוך אור ולהבהיר נושאים שעולים במהלך העלילה. קרמן כותב על ביקוריו במקומות שמתוארים בספר, ומעלה פרטים היסטוריים וספרותיים שלא היינו מגיעים אליהם בלעדיו. מנגד, אני מרגישה שהן קוטעות את רצף הקריאה, וגם מוספות כמות נכבדת של טקסט לטקסט המקורי. מטרת השינויים והתוספות במהדורות חדשות היא להוסיף פיצ'רים כדי להעלות את המכירות ולשווק את הספר במעטפת חדשה. נשאלת השאלה אם הפיצ'ר מעלה את ערכו של הספר, או שמדובר ב-overdoing. בכל אופן, הערותיו של קרמן לצד הטקסט הן נוכחות-נפקדות ואפשר גם לדלג עליהן. אני בחרתי לקרוא את ההערות, אך הספר עומד יפה גם בלעדיהן.

ועכשיו לספר עצמו. כשהתחלתי לקרוא אותו, ההומור הבריטי שבה את ליבי וצחקתי תוך כדי קריאה. בהמשך התחלתי להרגיש שאין בספר עלילה, אלא פכים-פכים של ירידות עצמיות וירידות על ידידים וחברים, שזה נחמד, אך כושר ההצחקה שלהן פחת עם הזמן. הספר מצליח להכניס את הקורא בקלילות לתוך ההתנהלות היומיומית בבריטניה במאה ה-19, וזאת תרומתו העיקרית. אך המסה של טקסט היא במרקם אחיד (עוד ועוד בדיחות, הגיגים וסיפורים מחייו של ג'רום), ועל אף המסע הפיזי של החבורה בתמזה, התאור הספרותי של המסע אינו מתקדם ואף חותר במקום.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•זוהר
דן ריזינגר

דן ריזינגר

דן הנדל

ביקרתי במוזיאון ישראל לפני כשנתיים לרגל התערוכה של האמן הסיני איי ווייוויי. מתוך תערוכתו הגימיקית והמגלומנית נפתחה דלת קטנה לחלל נוסף, ובו תערוכה שהציגה את עבודותיו של דן ריזינגר, מעצב גרפי שהשפיע יותר מכל מעצב אחר על השפה העיצובית בארצנו, במיוחד בין שנות השישים לשנות השמונים. אולי באשמת העובדה שאני אדריכלית (בתערוכה נכח אדריכל נוסף, נודע מאוד), ואולי פשוט כי התערוכה הייתה מרתקת, לא יכולתי לצאת מהחדר עד שעברתי על כל המוצגים וקראתי כל פסיק. לא תהיה זאת הגזמה אם אומר שדן ריזינגר ייצר את הבסיס והדנ"א לעולם המיתוג הישראלי בתקופת מעבר בין ערכים סוציאליסטיים לקפיטליסטיים. הוא הקדים להבין שאחדות ויזואלית בונה מותג חזק וטוב, ותרם מכשרונו ליצירת המותגים החשובים במשק הישראלי - הלוגו של חברת טבע, עיצוב אריזות התרופות של טבע, עיצוב הלוגו ואריזות התרופות לחברה המתחרה (!) - ויטמד, הלוגו של אלעל (ההוא עם השילוב של עברית ואנגלית - אלELעלAL), הלוגו של תאטרון הבימה ועיצוב הפנים המתכתב איתו, עיצוב הצבע והטקסט בתחנות של חברת דלק, ולוגואים נוספים שכולנו מכירים: אלקטרה, הביטוח הלאומי, דלק, לילי (שוב שילוב של עברית ואנגלית), טמבור ועוד. העבודות של ריזינגר נקיות, חדות וברורות והצבעים חוזרים אל היסודות של תורת הצבע. האיפיון הקונסיסטנטי של החברות בתוים ברורים וחזקים והקונספט היציב שעמד בבסיסן צרב אותן היטב בתודעה של כל ישראלי וכל לקוח.

כפי שהבינותם מבין השורות, על אף הפירסום המסיבי והבאז התקשורתי, התערוכה על איי ווייוויי לא הותירה עלי רושם כמו תערוכת עבודותיו של דן ריזינגר. ולכן אצתי רצתי אל חנות המוזיאון ורכשתי את אחת הרכישות המוצלחות שלי - קטלוג התערוכה, הספר "סימני דרך: 60 שנות עיצוב של דן ריזינגר" בעריכת דן הנדל (אוצר העיצוב והאדריכלות במוזיאון דאז). אם מזדמן לכם להגיע אל חנות מוזיאון ישראל ואתם חובבי עיצוב, לדעתי מדובר בפריט שחובה לרכוש, לקרוא, ולחזור לעיין בו מעת לעת.

הספר נפתח בתאור קורות חייו של ריזינגר, ומי שמבין את הנסיבות שבהן פעל לא יכול שלא להתרשם עוד יותר. ריזינגר נולד ביוגוסלביה סמוך לפרוץ פלחמת העולם השניה, בה איבד את אביו. משפחתו החזיקה בחברת צבעים וביצעה פרוייקטי צביעה בארץ ילדותו. לאחר המלחמה, עלה עם משפחתו לארץ והם חיו במעברה, אולם ריזינגר הצעיר גילה כוחות נפש והחל, ימים ספורים לאחר עלייתו, לחפש עבודה כצבע בארץ ישראל. בהמשך למד בבצלאל והשלים לימודים באירופה, תוך כדי שדחף עצמו קדימה, בבטחון וללא מורא כשכיר וכעצמאי, בתחרויות ובהצעות עיצוביות. הנחישות של ריזינגר, מגובה בכשרון יוצא דופן ובהבנה פיקחת של המציאות (סוציאליזם - אאוט, תאגידים - אין) והסתגלות מהירה למצבים כלכליים ושינויים גאוגרפיים הם שבנו את הצלחתו. בקריאה של הספר, האישיות של ריזינגר פורצת החוצה, והיא הסיפור האמיתי, אפילו יותר מהעבודות הצבעוניות שמרנינות את העין והלב.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•זוהר

ביקורות נוספות על "סוד הקסם היפני"

סוד הקסם היפני

סוד הקסם היפני

מארי קונדו

בכל דירה ממוצעת תמצאו עשרות עד מאות קילוגרמים של חפצים מיותרים, שאיש לעולם לא ישתמש בהם. הדירות היום גדולות בהרבה מאלה שנבנו לפני 50 שנה, פחות אנשים למטר מרובע, אבל החפצים שהצטברו זקוקים למקום. ואם פתאום נזדקק לחפץ כלשהו, נאמר "רגע, היה לנו אחד כזה פעם. איפה שמנו אותו??? לא חשוב. נקנה חדש".
לא כך היה בעבר. עניים מרודים אינם זורקים כלום. הם משתמשים בחפץ – בגד נניח – עד שהשתי נפרד מהערב, ואז הופכים אותו לסמרטוט ניקוי. זוכרים את זה? (קיצצתי בו באכזריות כדי להדגים את הנקודה, אבל אני ממליצה בחום לקרוא את "מעשה במעיל" מלא החן, ההומור והאירוניה של קדיה מולודובסקיה)

&
החיט עוֹסֵק בחָיִט וִילָדִים לוֹ מְלוֹא הַבַּיִת.
הוֹי תָּפֵרוּ מְעִיל שֶׁל חורף לְבָחוּר גְּדַלְיָהוּ גוץ, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חם בַּחוּץ.
רָץ גְּדַלְיָהוּ בּוֹ שנתיים, עוֹד שָׁנָה - הַמְּעִיל, כְּאִילּוּ, עוֹד יותֶר יָפֶה אפילו!
קְצָת גּדֶל גְּדַלְיָהוּ קֹטֵן, והמעיל לוֹחֵץ במותן - רָץ בַּמְּעִיל שמריהו לייזר.
רָץ בּוֹ לייזרקה שנתיים, עוֹד שָׁנָה, הַמְּעִיל, כְּאִילּוּ, עוֹד יותֶר יָפֶה אפילו!
לייזרקה הֵרִים ידיים, והקץ לשרווליים... (נו) שבמעיל תָּרוּץ כְּבָר בילה
בילה רָצָה בּוֹ שנתיים, עוֹד שָׁנָה - הַמְּעִיל, כְּאִילּוּ, עוֹד יִוָּתֶר יָפֶה אפילו!
בילה רֶגַע מתכופפת - הבטנה כְּבָר מתעופפת... (נו) שבמעיל תָּרוּץ כְּבָר חַיָּה!
חַיָּה רָצָה בּוֹ שנתיים, עוֹד שָׁנָה - הַמְּעִיל, כְּאִילּוּ, עוֹד יותֶר יָפֶה אפילו!
ופתאום, אֵימָה וּפָחַד, חַיָּה בָּאָה מתיפחת... הִיא אִבְדָה אֶת הכיסים...
אֶת הַמְּעִיל בְּדֶרֶך-אֶרֶץ אָז לָבַשׁ יְחִיאֵל פָרַץ. ובאותו הַיּוֹם בשתיים, הוּא תָּלַשׁ אֶת השוליים.
וְבשעָה חָמֵשׁ בְּעֵרֶך, חור גָּדוֹל נָקַב בברך. וּבְרֶגַע הָאַחֲרוֹן הֵבִיאו בְּלִי צַוָּארוֹן, וסידר בּוֹ חור מוּל חור, מִפָּנִים וּמֵאָחוֹר!
&

מארי קונדו גילתה בגיל צעיר שהצורך הבסיסי שלה הוא "לעשות סדר", ולהשליט סדר בכל מקום עליו נחות עיניה. היא יכלה בקלות להפוך לעקרת בית נודניקית שממררת את החיים לבני ביתה או לצוות העובדים שהיא ממונה עליו - אם באופן ממוזל בעלה יהיה ראש ממשלה - אבל היא זיהתה צורך בסדר ואירגון אצל רבים, שמרגישים כמו שוליית הקוסם, אומללות וחוסר שליטה בחייהם, לנוכח החפצים העולים על גדותיהם, וכך הפכה את הנטייה הטבעית לעיסוק מכניס מאד.

העקרונות שקונדו מפרטת בספרה הם פשוטים: לחלק את החפצים לקטגוריות, להחליט איזה חפץ "משמח אותנו" (בעברית - אוהבים אותו), לערום את החפצים שאינם משמחים אותנו, לצעוד בנחישות לפח האשפה הקרוב (אולי עדיף רחוק, שלא להתפתות לחרטה) ולזרוק, לזרוק, לזרוק. אחרי שנשארנו עם מלאי קטן (יחסית, יחסית...) של חפצים – לסדר אותם תוך הקפדה על מקום אחד לכל החפצים באותו תחום (כלומר לא לפתוח "תחנות עגינה" שונות לאותו סוג חפצים.) זהו. פשוט. מה, לא?
קונדו מוסיפה "נגיעות יפניות" – היא מציעה להודות לכל חפץ שלא יישאר איתנו, על שירותו הנאמן, מבהירה שהחפצים שלנו – הבגדים, הספרים, כלי המיטה והמטבח - זקוקים לידינו המלטפת וגם למקום מרווח ומאוורר בארון, כדי "לנשום" ו"לחזור לחיים", היא מוסיפה גם כמה אבחנות קולעות בחלקן לגבי הסיבות שאנו מתקשים לעשות את מה שצריך דהיינו להיפטר מחפצים מיותרים ולשמור על הסדר שנוצר.

למה היא מצליחה? היא משתמשת באוטוריטה. היא, למשל, לא מרשה לפרוס את מבצע הסידור על פני זמן רב. מבחינתה – אפשר להקדיש כמה חודשים לחשיבה לפני. אבל את המיון-זריקה-סידור יש לבצע במכה אחת ולא להתברבר. חפצים שאינם ממויינים - היא מאיימת על לקוחותיה – היא לא תרשה להשאיר. והסמכות ההורית הזו היא, כנראה, סוד הצלחתה. כי כולנו מתגעגעים לאמא כזאת, שיודעת הכי טוב מה טוב לנו... הספר כתוב באופן קולח, עם דוגמאות יפניות נחמדות. אותי היא קנתה, אני מהזורקים. אבל חצי מאוכלוסיית העולם שייכת לאגרנים. הם, כנראה, לא ייהנו מהספר הזה (או יותר גרוע, יוסיפו אותו לחפצי הבית...)


*

לפני 9 שנים•
★★★★★
•yaelhar
סוד הקסם היפני

סוד הקסם היפני

מארי קונדו

הקונספט של ספר הדרכה או עזרה עצמית הוא מוזר למדי. בא מישהו ונותן עצות. הוא מסדר את הרעיונות שלו בסדר כזה או אחר, פורש את העיקרון שמאחוריהם, ומבטיח אושר, אם רק תמלאו אחרי ההוראות, תקיימו את העצות, תצאו מאיזור הנוחות שלכם או תקשיבו לעצמכם. זה תמיד אושר, אם כי מעולם לא היה ספר של עזרה עצמית שטרח והגדיר מה זה האושר הזה שמדברים עליו כל כך.

סוד הקסם היפני הוא ספר מהסוג הזה. הוא מבטיח אושר, עושר (לפחות למחברת), הגשמה עצמית, ושינוי מובהק של החיים. וכל זה אם רק תעקבו אחרי השיטה של סידור הבית שמציעה המחברת. בלגן הוא בעיה שמטרידה אנשים רבים, אם כי אני חיה איתה בשלום למדי, ונהנית להיות בלגניסטית גאה. לעומתי מארי קונדו נהנית להיות סדרנית, ועוסקת כל חייה במחשבות על סדר ובלסדר דברים לאחרים. עם זאת, לקראת מעבר דירה לבית קטן יותר, חשבתי שאפשר ללכת ולקרוא אותה. הבטחתי לעצמי לזרוק הרבה ציוד מיותר במהלך המעבר, ובגלל שהבנתי שהקטע של מארי קונדו הוא לזרוק חפצים מיותרים, אז הבטחתי לעצמי לקרוא את הספר.

לקראת מעבר הדירה קניתי שלל סרטי הדבקה, מדבקות סימון, טושים לכתוב על מדבקות הסינון, אריזות נצמדות ואריזות מפרידות, מחברות לרישום התוכן של הקופסאות ולתכנון יומיומי של אופרציית המעבר. עם זאת, היה נראה לי אירוני ללכת ולקנות ספר שעוסק בהשלכה של חפצים מיותרים. אז לקחתי אותו בהשאלה. התיישבתי על הספה, בין הארגזים וחומרי האריזה, וקראתי אותו בהינף אחד. אולי זו לא הדרך הנכונה לקרוא ספר הדרכה, אבל זו הדרך שבה אני קוראת ספרים - בתנופה אחת. למעשה הרבה דברים אני עושה בצורה כזאת, בתנופה אחת.

לשיטה של מארי קונדו (או "קון מארי" כפי שהיא מעדיפה לכנות את עצמה) יש הרבה מאוד חסידים. יש קבוצות פייסבוק שלמות שמדברות על השיטה ועל היישום שלה. אני השתדלתי לא לשמוע הרבה מראש, כי אני תמיד מעדיפה לפנות למקור ולשפוט את המקור קודם, לפני שאני שומעת את הפרשנויות עליו. בכך אני עושה עוול בעצם כתיבת הסקירה הזאת, משום שאני אפרט דברים ואכתוב את הפרשנויות האישיות שלי על הספר, במקום לתת לקוראים להתרשם בעצמם מהשיטה ומהרעיונות. בכל מקרה אכתוב קצת, ואולי אשלים מאוחר יותר, כי אני צריכה לצאת ואין כאן ממשק שמאפשר שמירת טיוטות וחזרה אליהן בשלב מאוחר יותר.

כאמור אני בלגניסטית שחיה עם בלגן בשלום, ולכן הופתעתי לגלות שיש רעיונות של סדר שאני מבצעת כבר הרבה זמן. לפחות רעיונות סדר של מארי קונדו. תמיד תיעבתי את הרעיונות של לסדר קצת בכל פעם. איך אפשר קצת? סדר, אם עושים, עושים בתנופות גדולות. מתחילים ממדף קטן, אבל ממשיכים הלאה, עד הסוף. אז זו גם שיטת מארי. לטענתה מי שפועל בשיטה הזאת מסדר פעם אחת ולתמיד. ההוכחה שלה היא שאין לה "לקוחות חוזרים". זו כמובן טענה שאין שום דרך לוודא, וגם אם היא נכונה אי אפשר לדעת מה הסיבה לכך. אולי היא הצליחה לייאש לקוח אחרי לקוח, וכולם בורחים לה. לכו תדעו. גם אני, כמוה, שונאת לתלות בגדים ומעדיפה לקפל בארון, אוהבת קופסאות נעלים מלבניות ככלי אכסון, מאוד אוהבת לזרוק דברים מיותרים, וחושבת באופן כללי שסדר הוא תהליך פנימי ולא תהליך חיצוני. בגלל זה, אגב, הבלגן מפריע לי רק כאשר אני דואגת או חולה. כשאני בריאה יש לי סדר פנימי חזק מאוד, שגובר על כל בלגן חיצוני שהוא.

עם זאת, בדברים רבים אני שונה מאוד ממארי קונדו, ומתקשה לקבל את הרעיונות שלה, לא כל שכן ליישם אותה. אני שונאת האנשה של חפצים. לא מסוגלת לשמוע על בגדים "לחוצים" או "עייפים" בטח שלא לדאוג להם ולהודות להם על שעזרו לי. כמו כן, אני לא יפנית, ולכן רעיונות זן של ניקיון וסטריליות כפי שהיא מתארת זרים לי מאוד. אני גם לא רואה שום סיבה או יכולת שאי פעם אחביא ספרים בתוך ארון בגדים, או ארכז את חפצי באותו מקום. ספרים גלויים, בכל מקום בבית, הם בעיני חלק מהאופי של הבית. בנוסף, אני נשואה ואם לילדים צעירים ובוגרים שחולקים איתי מרחב מחייה. מארי קונדו, גם אם היא כעת בזוגיות ואם לילדה קטנה, וגם אם כטענתה היא עוזרת לנשים מבוגרות בשלבי חיים שונים, כותבת מתוך סטייט אוף מיינד של רווקה צעירה שחיה בבית ההורים. זה בולט בכל פרקי הספר, ומאוד מפריע. נכון שהיא טוענת, למשל, שאין לסדר את חפציו של הזולת ואין להשליכם בשום אופן. אבל זה שונה כשהזולת הוא בן זוג והחפצים משותפים, או כאשר יש ילדים שהחפצים אמנם שלהם, אבל גם באחריותך.

שתי הבנות הצעירות שלי קראו גם הן את הספר. טל בת ה-12 אמרה ככה: "איזו מעייפת האישה הזאת, כמה מחשבות ודיבורים על סדר יש לה", ובאמת נרדמה איתו ביד. פז בת ה-16 קראה בעניין רב, ומאז היא כל הזמן מדברת על פריטים ש"מסבים לה אושר" או ש"לא מסבים לה אושר". אין ספק שהיא ארזה את חפציה בצורה יעילה בעקבות הספר הזה, וזה בעצמו הסב לי אושר רב.

האם חיי השתנו מן הקצה אל הקצה?
האם הגעתי להגשמה עצמית?
האם הצלחתי לעמוד ביעד של השלכת חמישים שקיות אשפה לפני שהמשאית של המובילים הגיעה?
בשביל זה תצטרכו להישאר במתח עד לעדכון הבא.

לפני 8 שנים•נצחיה
סוד הקסם היפני

סוד הקסם היפני

מארי קונדו

אני מאוד אוהבת סדר וניקיון ולכן הסתקרנתי לגבי ה"שיטה" המדוברת, ה"כמעט מתמטית" ה"חד כיוונית" וכו' וכו' של מארי קונדו, אז רכשתי לי את הספר..

קודם כל, הייתי מצפה ממישהי ש"עושה סדר ומפיצה שמחה עולמית" שהדברים יהיו כתובים באופן מסודר, מתומצת, בראשי פרקים ונקודות ולא כבליל של סיפורים, עצות, ומנטרות ששזורים זה בזה בלי יכולת להבדיל מי פה העיקר ומי הטפל.

בגדול השיטה שלה אומרת - זרוק (כמעט) הכל ומה שנשאר אחסן באופן שאני אומר לך (שזה כולל שיטת קיפול מבהילה בעיני אבל ניחא..).
זה איכשהו הצליח להתיישב לי על הלב כשהיה מדובר בבגדים ואקססוריז אבל כשהגעתי לפרק של הספרים.. מודה - היה לי ממש קשה!

עצם העובדה שהיא משתמשת במילה "לזרוק" כשמדובר בספרים, מזעזע בעיני! ספר לא זורקים! ספר נותנים / מוסרים / תורמים..
דבר שני, היא מתארת שם אקט של תלישת עמודים בודדים מספרים (לפני שהיא זורקת אותם כן?) כי העמודים הספציפיים האלה היו ה"סיבה" שהיא השאירה את הספרים הללו אצלה.

אני חושבת שכאן היא איבדה אותי.

אין דבר שגורם לי אושר גדול יותר מארונות הספרים המסודרים להפליא שלי, וכל ספר שנוסף לשם רק מרחיב את ליבי. נכון, מודה, יש ספרים שאין להם מקום אצלי בלב ולכן אני גם לא מקצה להם מקום בסיפריה אלא מוסרת הלאה בברכת שלום, אבל ל-ז-ר-ו-ק ?? / ל-ה-ש-ח-י-ת ?? גורם לי לקונוטציות איומות.

אז כפי שכתבתי יש ספרים שאין להם מקום אצלי בלב. הספר הזה הוא אחד מהם ולכן הוא ימסר כתרומה. אני לא אשחית את הפרק שמתאר ומסביר איך להשחית ספרים אבל בהחלט אכתוב "אזהרה" על הדף הראשון שתביע את התנגדותי לוונדליזם שמתואר שם.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•שרון
סוד הקסם היפני

סוד הקסם היפני

מארי קונדו

למי אין בית מפוצץ בחפצים?
מארי קונדו נותנת לאדם המודרני פתח יציאה מחיים מלאי חפצים ומלמדת כיצד יש לסדר את הבית ולרוח אותו באופן שנותן מרווח פיזי ונפשי.
זהו ספר קליל ונעים מאוד ונקרא בקלות רבה.
אני מתכוונת לנצל עד תום את הוראותיה של מרי קונדו לאלתר.

כבר בעת קריאת הספר ניתן לחוש ביצר עז לשינוי ולפעולה דחופה ביחס לערמות החפצים המיותרים שיש בבית.
יש הוראות מפורטות וברורות כיצד לעשות סדר וכן תמיכה לפעולה בעיקר בבניית היכולת להבין עד כמה אנו ממלאים את סביבת המגורים שלנו בחפצים מיותרים והסיבות לכך.

אני מאוד אהבתי את הספר ומכוונת ליישם במהירות את העצות והוראות שבתוכו.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•גוטי
סוד הקסם היפני

סוד הקסם היפני

מארי קונדו

הספר הזה הוא הרבה יותר רוחני ונפשי מאשר סתם לסדר דברים.
אני שונאת לסדר, כי אני עצלנית, אבל המטרה של הספר הזה היא ללמד איך לסדר נכון, כך שנבלה פחות זמן בלסדר את הדברים שלנו, ויותר זמן בלהינות מהם.
מארי קונדו כתבה, שברגע שאנשים חווים את התחושה הזאת של סדר מושלם, הם פשוט רוצים לשמור על זה.

אני חושבת שזה ספר שכל אישה צריכה לקרוא. אפילו אם הן מאוד מסודרות. הוא מאוד משנה את החשיבה ויכול להעיר אותנו למציאות הפיזית שסביבנו.
הוא יכול לשנות את הדרך בה אנחנו מסתכלים על החיים ועל הבית שלנו.
כי אני בטוחה שיש הרבה אנשים, שבכלל לא אכפת להם איך הבית שלהם נראה, והם בסדר עם הבלאגן.
אולי לקרוא את הספר יגרום להם לרצות להפוך את הבית שלהם למקום יותר מוערך ומשמעותי.
משהו שאתה מתעסק כי זה עושה טוב לנפש ולא כי באמת אכפת לך איך הבגדים שלך מקופלים בארון.

אומרים שהחלל שבו אנחנו מוקפים משפיע על הנפש שלנו, ושחדר מבולגן מעיד על בלאגן בראש.
אני חושבת שזה מאוד נכון.

הכותרת משנה היא "איך להיפטר מהבלגן בבית לתמיד - ולהיות מאושרים יותר".
קראתי אותו בעיקר בגלל החלק של - "ולהיות מאושרים יותר".
נהנתי מאוד מחצי ממנו, ותוך כדי שקראתי אותו חשבתי על כמה הייתי רוצה שאמא שלי תקרא אותו, כי אז היא תבין כמה דברים מיותרים יש לה.
רציתי גם שחברות שלי יקראו אותו, ככה שהן יבינו מי הן באמת.

מי שראה את התוכנית יודע את הכבוד שיש למארי לחפצים ורכוש.

לאחוז כל חפץ כל בגד בנפרד, ולדעת אם הם מעוררים בך שמחה, ואם הם לא, פשוט להיפרד מהם בכבוד ולומר להם "תודה" על כך שבאיזשהו שלב בחיים הם כן שימחו אותך מאוד.

לא משנה אם זה משהו שבעבר היה מאוד יקר ללבך, אם הוא לא מעורר בך שמחה, תשחרר אותו.
זו הגישה שלה.

אני חושבת שכל מי שראה את הסדרה ואהב אותה ורוצה להכיר את מארי יותר ולהבין ממש את העומק של "סוד הקסם היפני", ללא ספק יקבל את זה פה.
אני ממש נהנתי מהדרך שבה מארי חושבת, והדרך שהיא עברה וצברה את הידע שיש לה על סדר. זה ללא ספק מפעל חייה.
כל כך הרבה דברים היא ציינה ואמרה "אם תחשבו על השיטה הזאת, אתם תבינו שהיא לא יעילה, והבלגן יחזור".
וזה פשוט היה גאוני.

הספר הזה רוצה ללמד אתכם איך לסדר את הבית בצורה נכונה ועמוקה כל כך, כך שהבלאגן לא יחזור. וסדר יהפוך להיות משהו שאתם עושים בקלות, כי כל מה שאתם צריכים לעשות זה פשוט להחזיר את הדברים למקום.
ברגע שאתם מסדרים בשיטה של מארי קונדו, אתם מגלים איפה באמת נכון לכם לסדר את הדברים שסביבכם.
אתם גם נהיים יותר מודעים לחפצים שלכם, שזה בכלל נהדר כי זה אומר שאתם באמת תשתמשו בהם.

אם אתם נוטים למנימליזם כמוני, ורוצים שכל מה שברשותכם יהיה באמת שימושי ואהוב, הספר הזה בהחלט יתאים.

אם מצאתם את עצמכם כמוני, מזניחים את החדר שלכם חודש ואז סובלים שלוש שעות של לנקות את הכל בבת אחת, אתם ללא ספק צריכים את הספר הזה.
זה ספר מושלם לאנשים עצלנים שרוצים ללמוד איך לסבול פחות.

ואני ממש נהנתי ממנו, כי זה לא רק על סדר, זה פשוט מעניין.
לקראת סוף הספר היא התחילה לספר על לקוחות שגילו את עצמם אחרי הקורס שלה.
כאילו הבלאגן, הסתיר להם את מי שהם באמת, ולהיות בסביבה שבה אתה מוקף בדברים שאתה באמת אוהב. ובאמת מתיישרים עם מי שאתה...זה עשה להם משהו.

אני לא מצליחה לראות את עצמי כרגע.
וזה גרם לי לשאול את עצמי - אם אני אסדר את החדר שלי אני אצליח לראות את עצמי יותר טוב?
אני אצליח להבין מה אני רוצה מהחיים?
אני פתאום אבין מי אני?
-

אני חושבת שהשתנתי, ואולי בגלל זה אני כבר לא מרגישה חיבור לחדר שלי.
אולי אם אני אסדר אותו, ואמחק כל זכר ממה שכבר לא מתיישר עם מי שאני היום, כמו הפוסטר גולגולת מעל המיטה שלי, אוכל לראות יותר טוב מי אני עכשיו.

אני לא חושבת שהספר הזה יהיה לטעמם של הצינים שבנינו.
אני אדם יותר רגשי, וגם מאוד רכושנית, הכל נורא חשוב לי, וזה נורא קל לי להתחבר לרעיון שעליי לומר "תודה" לחפצים שאני בוחרת לזרוק.
אנשים נוטים להסתכל על אנשים כמוני ולומר שאנחנו הזויים או מושפעים.
כאלה שנופלים קורבנות לטרנדים חולפים.

אני מניחה שאני פשוט האדם הזה שיקשיב לכל מי שטוען שיש לו דרך עבורי, בה אוכל להיות יותר מאושרת.
אולי סדר זו לא הדרך, אבל אולי זה כן חלק ממנה. חלק שיכול להקל, ולאפשר לאושר להיכנס.
בעיקר אם אתם אנשים שמעדיפים להישאר בחדר שלהם כל היום ולא לדבר עם אף אחד, אני חושבת הספר הזה יגרום לכם לחשוב ולשאול את עצמם, "האם אני באמת מאושר בסביבה הזאת שאני נמצא בה כל הזמן?".

אנשים קוראים את הספר הזה כדי ללמוד לסדר, לא בשביל הקטע הפילוספי והרוחני שלו.
אבל אותי זה בכלל לא מעניין אך מסדרים פיזית, אצלי הבלאגן הוא בעיקר בראש, ואני חושבת שהספר הזה מתאים גם לבלאגן מהסוג הזה.
כי זה סוג של חיבור בין הפיזי לנפשי, בין מה שקורה בסביבה החיצונית, למה שקורה לנו בפנים.

הספר הזה דורש התמסרות.
לא בטוחה מה זה אומר, אבל אם אתם רוצים להבין ולהינות ממנו, ללא ספק דורש ראש פתוח.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•סייג'
סוד הקסם היפני

סוד הקסם היפני

מארי קונדו

למרות כל ההייפ, מדובר בשורה התחתונה בספר ניו אייג' שיש בו יותר תיאורים של ה-OCD של הכותבת (החלק שבו היא כותבת שכחלק מאובססיית הסדר שלה היא נהגה לזרוק חפצים לאחים שלה בלי ידיעתם - חפצים שהם אח"כ חיפשו! - שבר אותי) מאשר עצות תכל'ס.
מיועד לאנשים נטולי ציניות שמסוגלים לברך את הבית שלהם לשלום, להודות לתיק שלהם על עבודתו הקשה ולברר האם כל חפץ וחפץ מעורר שמחה בלבם. לא מפליא אותי שמדובר ברב מכר בקרב האמריקאים הקיטשיים וחובבי הטרנדים.
כמו כן, בספר היא מתארת אנשים מכורים לחפצים ואגרנים ברמות מתקדמות (50 חבילות של ניילון נצמד???) ואולי עבורם זה היה המפלט האחרון.
בעיניי אין בו בשורה גדולה לאדם הסביר שמחפש לעשות סדר בבלגן למעט כמה עצות פרקטיות שיכלו להכנס בשלושה עמודים מקסימום.

נתתי לספר דירוג של שני כוכבים כי אני מודה שהוא עשה לי חשק מסוים לזרוק ולמיין את החפצים שלי, אבל בהחלט לא להתחיל לנהל איתם שיחות נפש.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•שרון
סוד הקסם היפני

סוד הקסם היפני

מארי קונדו

ספר מה שנקרא, באופנה.
וזו הסיבה שקניתי אותו.
גל ההתלהבות סקרן אותי, האם מארי קונדו עלתה על משהו גאוני שיגרום לי להיות יותר מסודרת אחרי קריאת הספר?
העצות שלה נחמדות ויעילות, בעיקר העצה של להיפטר מחפצים שאין בהם צורך, לא לאגור, להתנתק רגשית.
עם זאת, ישנן גם עצות ללא שום היגיון (לא ברור כיצד מובילות לסדר) ועצות שהן קשות מאוד ליישום.
לדעתי מארי קונדו מוכשרת יותר בכתיבה מאשר בלעשות סדר, הצליחה למלא 118 עמ' ולגרום לי כמעט לסיים לקרוא את הספר.
דילגתי על העמודים האחרונים כי הרגשתי שהספר חוזר על עצמו ולא יחדש לי מעבר למה שכבר חידש.
גימיק נחמד ותו לא.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•נויה
סוד הקסם היפני

סוד הקסם היפני

מארי קונדו

סיימתי לקרוא את הספר "סוד הקסם היפני"
"מסודרים" - הגירסה היפנית (-;
רב מכר שכתבה יפנית בשם: מארי קונדו, והיא מבטיחה ללמד, איך להיפטר מהבלגן בבית אחת ולתמיד, ובעקבות כך גם להיות מאושרים יותר.
השיטה, בשלוש מילים: לזרוק את הכל !!!
עשיית הסדר בשיטת קון-מארי כרוכה רק בשתי פעולות – תחילה לזרוק, ואז להחליט איפה לאחסן דברים.
על פי איזה קריטריון מחליטים מה לזרוק?
לא כשהחפץ כבר לא שימושי, נשבר, או פג תוקף, או שלא השתמשתם בו כבר שנה.
אלא על פי קריטריון אחד ויחיד: האם הוא מעורר שמחה בלבכם?
אצלי הספר כבר הצדיק את העלות, ועשה לי גם סדר במחשבה, וגם חשק עז לעשות סדר בבית !!!
(נטייה שאי אפשר לחשוד בי, שסבלתי ממנה לפני קריאת הספר....)
בנוסף, מצאתי ביקורת ממש מצחיקה על הספר,
במיוחד הצחיקו אותי שני הקטעים האלו:
"המסמכים היו כיף אמיתי, מכיוון שאין להם ומעולם לא היתה להם שום כוונה לגרום שמחה לאף אחד, וגם אין שום ייסורי מצפון בהשלכתם...
כך שהתמסרתי בכזאת חדווה לפעולת ההשלכה (שני שקי אשפה גדולים), עד שאיבדתי תשומת לב באיזשהו שלב,אני חוששת, שזרקתי גם קנס שעדיין לא שולם. אופס.
"החיים נעשים קלים הרבה יותר, מרגע שאנחנו מבינים שהכל יסתדר, גם אם משהו חסר לנו..." אני משננת את דבריה של מארי...
ובכן עיריית תל אביב/מס הכנסה/ביטוח לאומי, כשתבקשו ממני להמציא מסמכים, אצטרך באמת להמציא אותם.
אל דאגה, יש לי מלא דמיון ((:
וגם הקטע שאחרי שהיא נכנסה להתקף זריקת דברים היא קבעה: "עתה אין לי כלום בעולם, אין לי דבר"
בקיצור, הספר מומלץ, ולא פחות - הביקורת עליו...(-;

http://www.mako.co.il/living-weekend/Article-41c06d942b97351006.htm

לפני 10 שנים•
★★★★★
•נילי
דירוג
3.0
לפני 8 שנים

“ספר מה שנקרא, באופנה. וזו הסיבה שקניתי אותו. גל ההתלהבות סקרן אותי, האם מארי קונדו עלתה על משהו גא”