• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אדם בן כלב

אדם בן כלב

מאת יורם קניוק

הביקורת של - -

תמונה של - -
דירוגדירוג
הוצאה לאור:ידיעות אחרונות
שנת הוצאה:2004
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
עמיר
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 7 שנים•1 דקות קריאה

השבוע דיברתי עם חברה על כמה שצריך מ-מ-ש לסבול (או לא ליהנות) מקריאה של ספר כדי אפילו לא לסיים אותו.
וזה קרה לי כאן.
הרעיון נפלא, הכתיבה לכשעצמה בסדר גמור, אבל זה כל כך לא ברור וכל כך מסורבל עד שהחלטתי שדי. ואני לא מתכוונת לסרבול שנעים 'לפצח', שמאתגר או שמספק. זה סירבול של "מה מה מה מה מה מ-ה לעזאזל קרה בעמוד וחצי שקראתי עכשיו?!".
בערך אחרי 180-200 עמודים החלטתי שלא מגיע לי להתענות, וויתרתי כלאחר כבוד. זה קורה לי לעתים מ-א-ד נדירות, כך שמבחינתי זה אינדיקטיבי מספיק. קריאה לא אמורה לייגע, לפחות לא ברמות כאלה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של רץ
רץ
תמונה של מושמוש
מושמוש
תמונה של משה
משה
תמונה של Rasta
Rasta
4קוראים|גיל ממוצע47|0%נשים

על המבקרת

תמונה של

- -

ותיקה
חברה מזה 10 שנים
85 ביקורות•4 נבחרות•1,416 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•ספרות קלאסית
תמונה של
- -
ותיקה
חברה באתר מזה 10 שנים
ביקורות85
ביקורות נבחרות4
לייקים שקיבלה1,416
דירוג ממוצע3.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית46ספרות מתורגמת26ספרות קלאסית3

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של - -

קן הקוקיה

קן הקוקיה

קן קיזי

מחיאות כפיים סוערות צריך למחוא לדבר הזה, בכל עמוד, על כל דמות, על כל צחקוק ועל כל רגע של עין לחה. לא צריך להשוות לסרט, לא צריך לשאול האם הוא עומד במבחן הזמן, לא צריך להעיר שהפסיכיאטריה עברה כל-כך הרבה מ-1962 ועד היום. עזבו, באמת – רק לקרוא וליהנות, ואפילו לחזור אליו שוב. הוא משחק בבטן הרכה של שאלת השיגעון והשפיות, של מלחמת היחיד בחברה, של השתלבות בה במחיר של כיבוי האש הפנימית – והכל בהומור עצוב וחכם.

בזכות כל אלה, הוא רלוונטי ומרגש למרות מרחק הזמן, ואולי דווקא בגלל הניחוח הארכאי. להתרגש ממקמרפי, מבילי, מהארדינג ומצ'יף זה קצת כמו לחזור ולהתרגש מול "מלך האריות" באנימציה דלוחה של שנות ה-90, ולצקצק על בתי משוגעים של פעם זה כמו להתחרפן על הצבא של "מלכוד 22", או על הרפואה של "בית האלוהים", וזה בכלל לא משנה שיצאו מאז כמה וכמה דברים "רלוונטיים" יותר בפירוטכניקה של וואו - פשוט כי זוכרים שהם מהמוקדמים ששיחקו לדברים האלה בבטן הרכה.

בתוך הטירוף הזה שקורה עכשיו, עוד לפני שנפתחו החנויות, קיבלתי אותו בעסקת החלפה. עמדתי עם מסכה וכפפות מול איזה בחורצ'יק מתחת למגדל מים ושמיים קודרים, נתתי לו את "כרוניקה של מוות ידוע מראש" של מארקס, והוא נתן לי בתמורה את "קן הקוקיה", והנהנו אחד לשני בגבות כמו שיכולים להנהן רק מי שהחליפו כמה גרמים של קוק או ספרים אפוקליפטיים על טירוף ואבסורד, והעותק ישן, ישן, ישן, והדפים חומים וספוגים לחות, וקראתי אותו בנשימה עצורה ובעיניים מוטרפות, בידי קטיפה, כדי שלא יתפורר לי ובעיקר כדי שיישאר איתי עוד.

"הוא לא מוכן לתת לכאב למחוק את ההומור, בדיוק כמו שהוא לא מוכן לתת להומור למחוק את הכאב." (209)

לפני 6 שנים•
★★★★★
•- -
מובי דיק [2 כרכים]

מובי דיק [2 כרכים]

הרמן מלוויל

כבר תקופה שיש לי כרית גדולה בצורה של דג, שאני נשענת עליה כשאני מחפשת תנוחה או זווית נוחה לקרוא בה. בשלב מסוים היא התחילה להחליק לי מאחורי המיטה, ממש צנחה בין הקיר למזרן עם הראש למטה כך שרק הזנב נשאר בולט בחוץ. כמה וכמה פעמים עמדתי והסתכלתי על זה, מגרדת בראש באי-נחת, יודעת שאיכשהו ראיתי פעם את הזנב הדגי הזה שכאילו צומח מלמטה, ופשוט לא זכרתי מאיפה. ימים שלמים זה רדף אותי, וכשנזכרתי שמדובר בכריכה האלמותית של מובי דיק – התחלתי אני לרדוף את הספר, בתרגום הזה ממש, עד שצדתי אותו.

אז הנה, קוראת "מובי דיק" מאת הרמן מלוויל, תרגם את זה יפה (בהיר, נהיר, אדיר, נדיר וכביר) אהרן אמיר. התרגום הוא בגדר שירה צרופה, ארוכה ומתמשכת. מהבחינה השפתית לבדה – הוא מהטקסטים היפים שקראתי, אם לא היפה בהם. הוא מצחיק, הוא מותח, ובחלקים מסוימים אפילו הרגשתי כמו ילדה שמהנהנת בפה פעור ובעיניים נוצצות לסיפור שמקריאים לה.

בסיפור, ישמעאל המלח וקוויקווג הצילצלן יוצאים למסע ציד-לוויתנים ארוך על סיפונה של "פיקווד", נסחפים אחר הטירוף של קפטן אחאב לצוד ולחסל את מובי דיק, הלוויתן הלבן והאיום. כמובן ואיך לא – זהו רק רובד אחד, והספר גדוש (כמו רוב הקלאסיקות האלמותיות) בהמון משמעויות, פרשנויות, קריצות ופלירטוטים עם הנצרות, היהדות, המיתולוגיה וכן הלאה. במשמעות שאני (באופן אישי) נוטה להתחבר אליה בעיקר, הלוויתן הוא סמל ומייצג של הפחדים והאִיּוּמִים הגדולים ביותר עלינו ועל נפשנו – בעיקר מבפנים, ושל האלוהים הגדול והכל-יכול שנמצא בעיקר בתוכנו ("הדבר שקוראים לו הצל שלי כאן עלי-אדמות הוא-הוא מהותי האמיתית", "הצרכים הפנימיים ביותר שבתוכנו הם המוסיפים להאיץ בנו קדימה"). לכולנו יש לוויתן – גדול יותר או פחות, מודע יותר או פחות. אנחנו יכולים לדלוק אחריו באמוק כמו קפטן אחאב, או מנגד – בכלל לא לדעת שהוא חג תחתינו במעגלים.

כידוע, לצד השפה היפהפייה, הספר שופע תיאורים מרובים – טכניים להחליא – של זני לוויתן, שיני לוויתן, שומן לוויתן, צבע לוויתן ומה לא. מצד אחד, זה מציף אבסורד גדול וחכם – שהרי נלקח הדבר האיום והנורא והמפחיד שרק האל והשטן ראו במו-עיניהם, ומפורק לגורמים קטנים. במובן הזה, האנציקלופדיה הקטנה שמובלעת בתוך הספר היא עוד ניסיון אבסורדי, בעיניי, 'לצוד' את הלוויתן – להצליח לתפוס אותו בשלמותו. מצד שני, זה מייגע באופן חריג.

לא סתם התמה המרכזית היא של מרדף ומסע. כמו שאני רדפתי בתחילה את הספר – כך הוא רדף אותי מאוחר יותר. לא פחות מחודש ימים לקח לי לקרוא אותו, ובמהלכו עשיתי הפוגה כדי לקרוא לא פחות משמונה (!) ספרים אחרים. הוא העיק עליי. הוא עיצבן אותי. לא הייתה לי סבלנות אליו. החלטתי שאחאב צריך להרים כבר ידיים ולרחם על כולנו, ממש בשיא הסערה שבלב הים, ואז הספר הסתכל עליי במבט מאשים ומפתה, וחזרתי אליו שוב ושוב. כנראה שמסעות אמיצים הם כמעט תמיד ויה דולורוזה. הם לא לכולם, אבל אם יש מזל – מגלים בסופם שהשקט האמיתי הוא זה שאחרי הסערה.

"יש אנשים המתים בעת השפל; יש המתים במי אפסיים; יש המתים במלוא גאון המבול. ואני חש עצמי עכשיו כמו נחשול שכל-כולו כרבולת קצף אחת... לחץ את ידי לשלום, בן-אדם."

לפני 6 שנים•
★★★★★
•- -
חשמלית ושמה תשוקה

חשמלית ושמה תשוקה

טנסי ויליאמס

"לפיסת השמיים, הנראית מסביב לבניין הלבן, צבע כחול עדין, מיוחד במינו, כמעט טורקיז, המשווה לתמונה אווירה לירית והדר, המצמצמים את תחושת ההתפוררות [...] אווירה מתאימה נוצרת על-ידי המוסיקה של הבדרנים הכושים, בבר שמעבר לפינה. באזור זה של ניו אורלינס, תמצא תמיד מאחורי הפינה, או במרחק בניינים אחדים, פסנתר קטן שאצבעות חומות פורטות עליו בשטף קדחתני" (תמונה ראשונה, 5).

בכזה קסם מוסיקלי וציורי מתוארת בפתיחה מסגרת המחזה. שכונת עוני בניו-אורלינס, שנות ה-20 של המאה ה-20, בניין דירות רעוע בעל שתי קומות. למטה גרים סטלה וסטנלי – היא עקרת בית כנועה ונאיבית, הוא בעיקר משחק פוקר, משתכר ושובר דברים בבית. אחותה של סטלה, בלאנש ("לבנה" בצרפתית), מגיעה לביקור בקו הרכבת החשמלית של ניו-אורלינס, הנקראת "Desire". היא מספרת לאחותה על אובדן אחוזת המשפחה; היא מסתירה את גילה ומספרת סיפורי מעשיות; היא עטופה בגינונים, בפרוות ובתכשיטים, והיא מביאה איתה תשוקה וטירוף שמטלטלים את חיי הזוג ואת חייהן של דמויות אחרות. רק בהדרגה נחשף הסיפור העגום שלה. אחת המעלות הגדולות של המחזה, בעיניי, היא שהיחס והרגש שלי כלפי בלאנש וכלפי כל דמות, כמעט, השתנו מקצה לקצה מתחילת המחזה ועד סופו.

טנסי וויליאמס כתב את המחזה ב- 1945, וב1947, בניו-יורק, הוא עלה לראשונה על במה. כמו בהרבה יצירות טובות, אפשר למצוא בו כמה וכמה צירים שדרכם אפשר להתחבר או להבין את הסיפור. האחד הוא, כמובן, מפגש התרבויות הנפיץ והרגיש בין בלאנש, האמריקאית שמגיעה לכאורה "מבית טוב", וסטנלי – מהגר בהמי, פרוע ואלים ממוצא פולני, שהיא מכנה בלעג "פולאק". ציר אחר, איך לא, הוא המתח והיחסים שבין נשים וגברים – חלוקת תפקידים, אגו וכבוד. מעבר לעניינים האלה, לדעתי, יש אמירה עמוקה ומרומזת יותר על ההתבגרות (ואפילו ההזדקנות) הבודדה והפתטית שמייצגת בלאנש, על כמיהה לתשוקה ובעצם – על מהי בכלל "תשוקה". מה ההבדל בין התשוקה הרומנטית, התמימה, שמייצגת ושחוותה בלאנש בעברה המפוקפק, לבין התשוקה הטראגית והסוערת שקיימת בין סטנלי וסטלה?

"היא בוודאי אוהבת אותך. אנשים חולים יוצרים קשרים עמוקים יותר, כנים יותר... הראה לי אדם שלא ידע עצב מימיו, ואוכיח לך שהוא יצור שטחי" (בלאנש, 47);

"הוא מתנהג כמו חיה! ... יש בו אפילו משהו תת-אנושי ... שריד מתקופת האבן! נושא הביתה את הבשר החי, שלל הציד מן הג'ונגל! ואת – את כאן – מחכה ומצפה לו! אולי ינחית עליך מהלומה ואולי ישמיע קול נאקה וינשק לך!" (בלאנש, 64);

"התגלתה לי – האהבה. גיליתי אותה בבת אחת ובשלמות רבה, רבה מידי. זה היה כאילו הוטלה פתאום אלומת אור מסנוורת על משהו שהיה תמיד שרוי בצל, וכל העולם הואר בשבילי" (בלאנש, 89);

"כשרק נפגשנו, את ואני, חשבת שאני המוני. את כל-כך צדקת, בייבי. הייתי המוני כמו זבל. את הראית לי צילום של בית על עמודים ואני הורדתי אותך מהעמודים האלה ואיך שאהבת את זה, איך שאהבת את האורות הצבעוניים שנדלקים! ולא היה לנו טוב ביחד? לא היה לנו בסדר גמור עד שהיא הופיעה כאן?" (סטנלי, 106).

הקריאה היא קצבית, תאטרלית, עצובה ומצחיקה, וחלקים כבירים מהטקסט הקראתי לעצמי בקול רם. כאן יש לציין לחיוב את התרגום של רבקה משולח, גם אם בנקודות מסוימות הרגשתי שהוא לא מושלם. אני מודה שלא התאפקתי, ומיד בסיום הקריאה צפיתי בסרט "A Streetcar Named Desire" שיצא ב-1951. פתאום השכונה שציירתי בראש נצבעה מולי בשחור-לבן, בלאנש הייתה וויויאן לי היפהפייה, סטנלי היה מרלון ברנדו, ובאותה קצביות נהדרת של שעתיים, קיבלתי השלמה הולמת למחזה.

למי שמתחבר למחזות ולא מתגרד מקצת מלודרמה – מומלץ בחום ואפילו בתשוקה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•- -
יוליסס [מהדורה מחודשת]

יוליסס [מהדורה מחודשת]

ג'יימס ג'ויס

יצירת מופת. לבנת חבלה. מעיין נובע. בור בלי תחתית. תיבת נגינה. מעצור לדלת. יקום בכף היד. הבל יצוק. ביצת הפתעה. סם הזייה. קנה של תותח. פלסטיק שרוף. שיר הלל. פגר עופות. סימן שאלה. נזר הבריאה. הר של אשפה. רכבת הרים. שפך ביבים. נוסח תפילה. נעימת קבורה. פרח נדיר. ראש בקיר. תמוה. דפוק. מבריק. חלול. יקר מפז. זול ורדוד. עשרה כוכבים או מינוס תשעה –

והכל נכון. 841 עמודים שהם מפגן להטוטים וירטואוזיים של "לזה אני קוראת ספרות, רבותיי!" באותה נשימה עם "עזבו אתכם שטויות, זה בכלל לא ספרות הדבר הזה, רבותיי!", וגם אחרי שקוראים ומתמוגגים וצולחים – איך אפשר להמליץ? מה אגיד? "תכניס, תכניס את הראש למיקרו ותפעיל, יש מצב שתראה כוכבים"? ממילא מי שצלח וסיים אותו - קרא והבין אותו קצת אחרת, או ראה כוכבים קצת אחרים.

אציין שניגשתי למלאכה מבלי שקראתי קודם את האודיסאה או את "דיוקן האמן כאיש צעיר" המתבקשים, וגם לא במקביל ל"המדריך ליוליסס", דווקא בגלל שרציתי שהקריאה הראשונה שלי בו תהיה ניטרלית וחווייתית, והנה, נודה על האמת - לא קל. זרם תודעה, שפת חלום, סגנונות כתיבה מתחלפים ואינסוף (תרתי משמע – אינסוף) הערות שוליים, הקבלות, סמלים, אנלוגיות ופארודיות, החל באודיסאה ועד לשיקספיר דרך כתבים גאלים של המאה ה-19 והברית החדשה. כמובן שאפשר לפרק את יוליסס לאורכו ולרוחבו וגם באלכסון במשך כמה שנים טובות, ולפענח לעומק כל הקבלה, כל פארודיה, כל סמל וכל משחק מילים – ויש לא מעט שעשו זאת. היופי הוא, שלגמרי לא צריכים ולא חייבים – להפך.

בעיניי, יוליסס הוא לא יצירה שמוגשת "להבנה מלאה", והוא לא "סיפור" שמספרים לנו כדי שנבין אותו כמו שהוא. הוא גוש גולמי של Mind.

ג'ויס כתב עולם שלם וכאוטי שמתרחש ביממה אחת בדבלין (16.06.1904, הוא ה-BloomsDay); בתאריך הזה, במציאות, פגש ג'ויס לראשונה את אהובתו. הוא הכין תיבת אוצר עם דמויות אדירות, עם עושר אינסופי של הסתעפויות, אסוציאציות, פרטים, הקבלות, חלומות, מחשבות וזיכרונות – חלקם ברורים לנו וחלקם פחות, ונתן לנו להציץ. רק להציץ.
ה- Mind הזה של ג'ויס הוא כמו חידה עמומה שאנחנו מנסים להבין דרך חיבור לחלקיקי ה-Mind שלנו. בהתאם, היכולת להרפות מהצורך להבין כל פסיק וכל מילה – היא קריטית ואפילו מתבקשת. לדעתי, צנוע מספיק להבין שקיימת פארודיה, או שקיימות הקבלות. את חלקן אנחנו מבינים עד הסוף ואת חלקן לא – וזה בסדר. זה לגמרי נתון לבחירתנו באיזו רזולוציה לקרוא אותו, ואפשר להנות ממנו באינספור רמות שונות. דווקא ברגע שנשענים אחורנית ונותנים לג'ויס לשחק לנו בראש, רואים את העלילה (שקיימת גם קיימת, בניגוד למה שאוהבים לטעון), בו-זמנית מבינים שהיא ממש לא העיקר, צוחקים בלי הפסקה, מתפעלים, מסמנים המוני משפטים גאוניים ופשוט לא יכולים להניח אותו מהיד. סבוך, עמוס וסתום ככל שיהיה – לא הייתי מוותרת בו על מילה אחת.

"מִלִּים? מוּסִיקָה? לֹא: מָה שֶׁמֵּאֲחוֹרי זֶה. בלום פָּרַם, הִדֵּק, נִתֵּק. בלום. שֶׁטֶף חֲשָׁאִיּות מטושטשת חמימה טַעַם-ממנה, זָרַם לִשְׁטֹף הַחוצה בְּמוּסִיקָה, בִּתְשׁוּקָה, אָפֵל הַשֶּׁטֶף לִטְעִימָה, פּוֹלֵשׁ, לְמַשֵּׁשׁ אוֹתָהּ, לחֲשָׁשׁ אוֹתָהּ לְפַשְׁפֵּשׁ אוֹתָהּ לגַשֵּׁשׁ מֵעָלֶיהָ, תַּיִשׁ, נַקְבּוּבִיּות לְהִתְרַחֵב מִתְרַחֲבוֹת. תַּיִשׁ. הָאֹשֶׁר, הַתְּחוּשָׁה, הַחֲמִימוּת ה... תַּיִשׁ. להזרים מֵעַל סְכָרִים אשד זְרָמִים. מַבּוּל, אשד, שֶׁטֶף, אשד-אֹשֶׁר, תישת-תַּיִשׁ. עַכְשָׁיו! שפַת הָאַהֲבָה." (11, הסירנות; 320-321).

לפני 6 שנים•
★★★★★
•- -
הנכדה של מר לין

הנכדה של מר לין

פיליפ קלודל

לפני שנתיים ומשהו, במקום העבודה שלי הייתה מסתובבת פְּנִינִית (לא תרנגול הודו, אלא פְּנִינִית), שמנמנה ושחורה עם נקודות לבנות. היא נמלטה, כנראה, מאחד ממגדלי עופות הנוי שבאזור, וכמו פרטיזנית אמיתית הסתובבה במרחבי הדשא ולפעמים גם חצתה בריצה את הכבישים הפנימיים. לא היה עובד שלא הכיר אותה, ועבורי ועבור חבריי היא הפכה ממש לקמע. היא הייתה, עם כמה שמשעשע אולי להודות בזה, נקודת אור קוריוזית וחמודה שמחכה לנו שם בבוקר, או פוגשת את המבט שלנו כשהסתכלנו החוצה מהחלון, ותמיד הצליחה לנחם ולשעשע אותי. כשחזרתי לאותו המקום, שנה ומשהו אחר כך, גיליתי שהחברה המנוקדת שלי נדרסה ואיננה, והרגשתי צביטה בלב שלגמרי הבהירה לי שהפעם החוויה שלי במקום הזה תהיה שונה לגמרי, כפי שבאמת קרה.

למר לין, איש אסיאתי זקן ובודד, שמגיע למדינה זרה בספינת פליטים, יש כזה קמע – יש לו את נכדתו סנג-דיו, השארית היחידה מחייו האהובים והשבורים שנותרו מאחור. אותה קטנטונת היא הכוח המניע של מר לין, שגם ברגעי ההשפלה הקשים והעצובים נותן לו סיבה להמשיך ולסחוב. בלי שפה, בלי כסף, אבוד בעולם, הוא נאחז בנכדתו ובחבר שפגש בוקר אחד על ספסל, ואפילו שהם לא לגמרי מצליחים לתקשר, הם מצליחים להפיג זה את בדידותו של זה.

בדרך-כלל אני לא אוהבת את פיליפ קלודל, וספרים אחרים שלו שניסיתי בעבר זנחתי מהר מאוד. משהו בכתיבה שלו מרגיש לי קצת שטוח, לא מספיק מרגש ונוגע, ולמרות זאת משהו בסיפור גרם לי לחייך בעצב. הסיום שלו נהדר, מיוחד במינו, וגם אם הקריאה עצמה לא תמיד מתגמלת או מרגשת, היא כן 'תופסת' ומושכת. בסופו של דבר, הוא הצליח ליצור כאן סיפור קצר שעוסק (לטעמי, לפחות) בבדידות ובכמיהה האנושית הבסיסית למגעו, אפילו רק לנוכחותו, של אדם אחר.

מומלץ.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•- -
שינה

שינה

הרוקי מורקמי

כשסיימתי את הספר התחשק לי לתפוס את מורקמי, להושיב אותו בכעס בבוסטר שבמושב האחורי, להסתכל עליו דרך המראה הקדמית ולהגיד לו "זה מתחיל להימאס עליי, הרוקי", ו"מה קרה לדברים היפים והחכמים שהראית לנו שאתה יודע לכתוב", ו"זה שהגננת אמרה שאתה מוכשר לא אומר שאפשר להתחיל לחפף ולזרוק", ו"חכה, חכה שנגיע הביתה ואבא יראה את הספר הזה", כי באמת שהיו לו הברקות, לאיש המוכשר הזה. באמת שאני מחבבת אותו, ואחרי שקראתי לא מעט מספריו, התקבע לי הסטנדרט הלא-מתפשר שלו, שגם אם הוא עמום ותמוה ומשונה, יש בכתיבה שלו קסם ואיכות.

קראתי את "שינה" מיד אחרי "המתקפה על המאפייה", גם הוא סיפור קצרצר של מורקמי בערך מאותה התקופה, ואכן יש ביניהם הרבה מן המשותף. שניהם נכתבו, לא להפתעתי, יחסית בתחילת הקריירה של מורקמי ("שינה" ב- 1989, "המתקפה" ב- 1982), והבוסר ניכר בהם. התחושה משניהם היא של תוצאה של מפגש שני בסדנת כתיבה, של מישהו שיודע לכתוב ואמרו לו "קח, תכתוב משהו יפה באורך 60 עמודים על רעב באופן מטאפורי, או על הסירוב לישון באופן מטאפורי".
אם ב"מתקפה" האנלוגיה הייתה לרעב של תרבות המערב והוצגה באופן קצת מצועצע ומוגזם (שימוש במקדונלדס כסמל, למשל), ב"שינה" זה נמשך ושוב קיבלנו טקסט דק, יפה, שמנסה להמחיש בדרך מסתורית ועלומה את הרעיון של שינה כניתוק, הרפיה או החמצה, אל מול הערות שמסמלת פיכחון, תבונה, הבנה שמשהו "לא בסדר", או קצת – שוב – רעב.

במרכז הסיפור ניצבת אישה בת 30, נשואה לגבר מפלסטיק ואמא לילד צעצוע, ששניהם מנופפים לה באותה הזווית מהחלון של הרכב בכל בוקר כמו בפרסומת למשחת שיניים, ובנוסף לכל – הבעל הוא באמת רופא שיניים. האישה מתקשה לישון וחווה מעין אינסומניה משונה, ובזמן שבעלה ישן ללא הפרעה, היא גומעת את "אנה קרנינה" ושותה לה ברנדי, או במילים אחרות – מסרבת "לישון" – כלומר, "לעצום את העיניים" בעוד שנישואיה הולכים ומעלים אבק. לאט לאט, מתפתח אצלה ערוץ מקביל ומשונה של חיים אינדיבידואליים, משל עצמה, שיש בהם רוח ותחושת חיות ואפילו אשליה שהיא נעשית צעירה יותר, אבל הם מצויים על התפר שבין חלום לערות.

בבסיס, הרעיון עמוק ובהחלט ראוי לספר, או לכל הפחות לסיפור. הבעיה היא, שוב, בחוסר התחכום של הכתיבה ובמינון היתר של הסמלים. כאן אין מקדונלדס כמסמן של תרבות המערב החלולה, אבל יש אישה בת 30 שחיה חיים חסרי תשוקה, שנשואה לגבר ש"בכלל לא מעניין אותו איזה ספרים אני קוראת", וכמובן – שותה ברנדי ואוכלת ממתקים משוקולד כמעין חטא מתוק, ובעלה הוא הרי – בל נשכח – רופא שיניים; היא קוראת את "אנה קארנינה" היצרי והמשולהב; היא כותבת עבודה על קת'רין מנספילד, סופרת ניו-זילנדית שמתה בגיל 34 משחפת, אחרי שחיה חיי זוגיות לא שגרתיים, וכן הלאה וכן הלאה. יפה, חמוד, אבל לא מספיק מעודן ומתוחכם.

הספר מלווה באיורים יפהפיים, שלעתים קשורים לסיפור ולעתים קצת פחות. חווית הקריאה כן מהנה ומורקמי הוא מורקמי, גם כשהוא מפגיז בעבודה מושקעת וגם כשהוא מחרטט קצת את המורה ומקווה שהיא תיתן ציון טוב בכל זאת.

3.5 כוכבים, כמחווה של סלחנות על כך שמדובר בכל זאת בטקסט מוקדם.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•- -
הזמנה לגרדום

הזמנה לגרדום

ולדימיר נַבּוֹקוֹב

הרבה דברים הוא מזמין, "הזמנה לגרדום". הוא מזמין קריאה מעמיקה ומושקעת, אולי אפילו קריאה נוספת, מזמין ניתוח ופרשנות יותר מאשר ביקורת או סקירה ובעיקר מזמין הרבה מחשבה.

אי-שם ב-1934 נבוקוב כתב על צינצינאט, אסיר הממתין להוצאתו להורג. סובבים אותו הסוהר המוקיון ובתו הקטנה והפתיינית (שמנסה, לכאורה, להציל אותו), מנהל הכלא הנבל, אסיר נוסף בעל זהות חידתית, בני משפחתו ההזויים, עורך דין נלעג ועוד דמויות סטריאוטיפיות, גנריות, גרוטסקיות להחריד, שדרך המפגשים איתן הופכים שלושת השבועות שלפני המוות לאבסורדיים, לעצובים, למצחיקים ובעיקר לביזאריים.

אנחנו לא יודעים מה היה פשעו של צינצינאט, ובצדק – זה פשוט לא רלוונטי, כי הספר הוא גרוטסקה צינית ואבסורדית על החיים והמוות, הגוף והנפש, הציני והמהותי. הוא מצליח להיות נהיר וזורם, אבל בו-זמנית מרגישים שיש בו עוד רובד, אותו רובד פרשני שהוא כל-כך מזמין. לא ברור באיזו מדינה, אם בכלל, מתרחש הסיפור, או מתי הוא מתקיים "במציאות" ומתי הוא למעשה מתקיים בפנטזיה, או בדמיון של צינצינאט. אותו "כלא" הוא לפרקים כלא גשמי, אמיתי וקר, ולפרקים הוא יותר מטאפורי, בעל קירות דיפוזיים. צינצינאט הוא גם אדם רגיל, "ככל האדם", אבל גם איש גנרי – משל לאדם הכלוא באופן נצחי ב"כלא" שאנחנו מכנים "החיים".

התחושה במהלך הקריאה היא של צפייה בסרט תקופתי וקופצני בשחור-לבן, או של צפייה בהצגת תאטרון ישנה, ארוכה ומורכבת, אל תוך הלילה, עד לסיום המיוחד. אין כאן טקסט ארוך, ולמעט מונולוגים ומכתבים מרגשים, יפהפיים וליריים שמופיעים פה ושם מפיו של צינצינאט – הוא גם לא מתיימר לסחוט דמעות או לטלטל במובן המקובל. הוא פשוט מתמלל סצנות אבסורדיות שקל להמחיז אותן בדמיון – על ההמתנה למוות הידוע מראש, שבפנטזיה אולי נדמית כמו תפילה נוגה וקדושה, אבל בפועל יכולה להיות משחק שחמט עם שותף מדושן לתא; על פרידה, שבתיאוריה אולי מלווה במילות אהבה, אבל בפועל יכולה להיות מביכה וחמוצה מהחמצה; על כמה ניתן "להתכונן" למוות, על השבריריות המביכה של החיים ועל המשמעות שיש או אין במה שנותר או במה שאפשר להיאחז בו עד לרגעים האחרונים.

חשוב לנסות ולהיות ערים לרבדים הנוספים שמעבר לסיפור הפשוט (גם אם לא להעמיק בהם), אחרת הוא נחווה כפחות טוב. באותה נשימה - אפשר לוותר על אחרית הדבר הארוכה והמפונפנת. היא לא מבארת ומעמיקה כמו שהיא מתנשאת ומעיקה.

מומלץ.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•- -
בית האלוהים

בית האלוהים

סמיואל שם

כמו כל אדם שעובד במערכת הרפואית, קיבלתי לאורך השנים המלצות (מוצדקות יותר או פחות) על ספרים, סדרות וסרטים, החל מ"האנטומיה של גריי", דרך "האוס" ועד "האדם מחפש משמעות", כל אחד בזווית ובהקשר קצת אחרים. בסופו של דבר, כמה טוב שבאופן לגמרי עצמאי התגלגלתי אל הספר הזה, שלמרבה השמחה והגיוון גם נכתב ע"י פסיכאטר ומחבר כל-כך הרבה עולמות קרובים אליי, ובפרט מפלרטט (או מנסה לפלרטט) לא מעט עם המקום של הפסיכולוגיה והרגש בתוך ההקשר הרפואי.

במרכז הסיפור המטורלל הזה עומד רוי באש, שמתחיל סטאז' ב"בית האלוהים", בית-החולים שמסונף ל"בה"ט" – בית-הספר-לרפואה-הטוב-ביותר, יחד עם חבריו התמימים והנמרצים. הספר מגולל את שנת הסטאז' הטרופה שהוא חווה, ועל הדרך שוטף בציניות, בזימה, בהומור ובלי טיפת רחמים כל סוגיה ונושא שרק יכולים להתעורר במפגש שלהם עם שאר חברי הצוות ועם המטופלים. בתוך שנה אחת בלבד, מספיק רוי לקוות, להתפכח, ללעוג, להתייאש, לצחוק, לדמוע, להתחרמן, לדעוך וגם, כמובן, להתפתח ולעבור טלטלות אישיות ומקצועיות, להתפלש בחרא האקזיסטנציאליסטי, במוות, במשמעות, או כמו שאמרה לו חברתו, ברי -

"שום דבר לא משתנה. להיסטוריה האישית ולחוויות אין כל חשיבות. אין כל צמיחה. לא ייאמן: בכל רחבי המדינה, עוברים סטאז'רים את התהליך הזה, וממשיכים כל יום כאילו דבר לא קרה ביום הקודם. 'שכח מזה, הכל נסלח, חזור הביתה, באהבה – ההיררכיה הרפואית'. זה ממשיך, חזק יותר מהתאבדות של מישהו. זה מה שעושה אדם לרופא. נהדר" (עמ' 273)

מעמדה קצת מוטרדת, וכאילו כדי לבדוק אם יש ממש בטענה הזו, את התזה שלי כתבתי בזמנו על החוויה של סטאז'רים לרפואה בשנת הסטאז', ועל האופן שבו הם תופסים את המרכיב הרגשי של טיפול הרופא במטופל. ניסיתי לגלות אם באמת אין משמעות להיסטוריה האישית של הרופא, או לאישיותו, או לסבא החולה שלו, או למוצא שלו, בעיצוב של התפיסות האלה. ראיינתי סטאז'רים במשך שנה, שמעתי את הסיפורים שלהם, עם חלקם צחקתי, עם חלקם כמעט ודמעתי, אבל בעיקר יצאתי עם תחושה מאוד מורכבת שרק בחלקה היא אופטימית, וברובה היא פשוט מכירה במידה שבה המערכת הרפואית (קצת כמו כל מערכת) היא מדשדשת, עגמומית, שאולי מוטב להיות אדישים אליה, אבל לפרקים להרשות לעצמנו גם לחייך בה, לקוות בה, אפילו לשמוח, אפילו – לא עלינו – להיות שמחים על בחירתנו לעבוד בה.

הספר, כמובן, חכם ונהדר ומעלה הרבה חיוכים. הוא מושווה לא מעט, ובצדק, למלכוד-22 בציניות ובהגחכה הכמעט-מתבקשות של מערכות גדולות, משומנות, לעתים מושחתות ומשוללות-היגיון. בדומה למלכוד-22, הוא פרוע לגמרי ומתאפיין באותם ראשי-תיבות משעשעים, יצירה של עולם כאוטי ושחיטה של פרות קדושות, בקיצור – כל המאפיינים הנהדרים האלה שאולי לפני עשור היו גורמים לי לתת גם חמישה כוכבים. לפרקים הוא קצת חזרתי, לפרקים קצת ארכאי, אבל בסך הכל – נפלא ומומלץ בחום למי שיידע לגשת אליו בראש הנכון ובלי יותר מידי ביקורתיות ורגישות.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•- -
קוקולקה

קוקולקה

לאנה לוקס

לא, זה לא כיף. זה לא נעים לקרוא ספר על ניצול מחפיר של ילדים ונוער. זה מחריד. החוויה היא פשוט חווית זעם מתמשכת, מתסכלת, מרגיזה, מטלטלת, אפילו אם לא מדובר במקרה אמיתי. החוויה הופכת לקשה פי כמה, ברגע שהסיפור גם מסופר לעילא ולעילא, כמו שקורה בספר הזה, בפשטות אין-קץ, באופן מרתק שגורם להחסיר נשימה. בעצם, התוצאה היא ספר שקשה להגיד בלב שלם ש"נהנים" ממנו, אולי יותר משתאים ומתפעלים.

זה הסיפור של סמירה, שבתחילת הספר היא ילדה בת 7, חסרת משפחה ומוכת גורל, שבורחת מבית-ילדים יתומים באוקראינה של שנות ה-90. לאורך עמודים רבים ודי מההתחלה, היא עוברת תלאות וזוועות כיד הדמיון החולה, אבל לא מאבדת לרגע מהתקווה למצוא את מרינה, חברתה מבית-הילדים שאומצה בתחילת הסיפור על-ידי זוג גרמנים. גרמניה, מרינה, האהבה והתום הופכים לתקווה הבלתי-נכנעת של סמירה, שמכונה קוקולקה (куколка, "בובונת" בתרגום חופשי) על-ידי מי שהיא מתגלגלת לידיו.

בלתי יאומן, בעיניי, שזה ספר ביכורים. ניכר שהכותבת היא גרמנייה ממוצא אוקראיני, שמכירה היטב – עד לשד עצמותיה – את התרבויות האלה ואת המורכבות האדירה של כל אחת מהן. היא מספרת באופן מבריק, לא פחות, סיפור שאי אפשר לוותר בו או להשמיט ממנו אף פסקה, אף שורה ואף מילה. הוא מדויק, פשוט, משכנע ושואב, והוא בעיקר מאוד כואב, כי הוא מזכיר בלי סוף את הקלות הבלתי-נסבלת שבה אפשר להרוס, להשחית ולנצל ילדים, להשפיל ולהחפיץ נשים, לעורר אמון ולרמוס אותו כהרף עין, להאיץ התבגרות באופן המכוער ביותר שקיים.

לא פשוט, הספר הזה, אבל מדהים, מדהים, מדהים.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•- -

ביקורות נוספות על "אדם בן כלב"

אדם בן כלב

אדם בן כלב

יורם קניוק

מעולם לא העזתי להתמודד עם ספרות שואה, זה נראה לי כמו תהומות אינסופים של עצב וכאב שאין דומה לו. כל נגיעה בנושא היתה מבחינתי הצצה מעבר לכתפו של גיבור שהיה וניצל, דמויות כמו ליזל מגנבת הספרים והרמאן גיבורו של בשביס בשונאים סיפור אהבה . גיבורים אלה גוררים איתם צלקות שחרטה בהם התופת אך הם חיים , למרות הכול הם חיים.

אהבתי לקניוק הביאה אותי לעולמו של אדם שטיין , ממבט ראשון חטוף , שטיין מזכיר קצת את הרמאן, אבל בוא נודה כי גיבור שבילה חלק משמעותי מחייו ככלב במחנה השמדה מביא איתו נרטיב אפל יותר מכל מה שהכרתי עד כה.
בדומה להרמאן , הוא שורד את התופת, ממשיך בחייו, שטיין אפילו מתעשר ובוחר לעלות לישראל בעקבות בתו רות.
על הרמאן כתבתי שהכבשנים המשיכו לבעור בליבו, זה לא הנרטיב של שטיין, אדם שטיין הוא אוד עשן במהותו , כבשן מהלך שמעולם בעצם לא שרד. משאלתו האמיתית היא למות בכל דרך אפשרית ממש כמו בשיר של לנרד כהן: אם באש , אם בדעיכה איטית, אם בתאוות בצע, אם בתאונה אם בחולי , רק שיתנו לו למות.
הוא חולק את חייו עם אישיות חלופית בשם הרברט העושה את תפקידה באופן נאמן ומשקפת לו בכל רגע נתון מה עליו לעשות, אבל שטיין שומע וממשיך בשלו.
למזלו או לרעתו הוא מגיע למוסד לניצולי שואה חולי נפש ודי מהר מוכתר שם כמשיח הבא פחות או יותר, דוקטור גרוס מנהל המקום מבין דיי מהר שלטירוף של שטיין אין תשובה ומנסה לא להפריע לו. דמותו של גרוס מספקת את אחד המונולוגים הכי משמעותיים שקראתי על טיפול נפשי באשר הוא:" הדיפלומות שלכם מגרדות את החזה הנקוב שלכם, הספרים שקראתם מעלים גירה ובוכים מתוך עינכם. אתם נעלבים. אל תיראו..מחאו לו כף , השגיחו , אך אל תפריעו..." ומורה לכל הרופאים המדופלמים לצפות בטירופו של קליין אך לא להתיימר לשפוט או לרפא את פצעי השואה.

שטיין מוקף בכמה מקורבים , האחות הראשית שגם היא לוקה באי אלו הפרעות אישיות מלבלבות ולכן מתמסרת לספק את צרכיו המינייים, ילד שלא ברור מדוע מגיע למוסד במצב קטטוני , כשהוא נובח והולך על ארבע ומזמן לשטיין את האפשרות לתקשר עם כלב אחר ובמקביל להתוודע למושג אהבת הורה לילד ולהתמודד עם הצורך המקנן בו לרפא את הילד מחיי כלב. הילד אוהב את שטיין, האחות המשוגעת אוהבת את שטיין, כולם אוהבים או מעריצים את שטיין, אבל הוא בשלו נאמן כמו כלב לבעליו/ מפקדו הנערץ קומנדנט קליין.
לפעמים הוא נזכר בקליין בנוסטלגיה, מתרפק עליו ככלב אסיר תודה איך קליין שמר עליו, הצילו מהתופת, בנה לו עתיד, והוא היה ממשיך את חייו לצידו בברלין אם לא היה מוצא את עצמו מנסה למות משוגע ומאושר בבית חולים לחולי נפש בערד.
למרבה צערו , ככל שהוא משתדל למות, לפתח מחלות, לאבד הכרה והשד יודע מה, משהו בו מעיר אותו, מביא אותו אל הילד הנאבק על שפיותו ומפריע לו לרכז את כל מאמציו במוות מהיר.

קניוק יודע לכתוב, כשאתה משקיע את זמנך כקורא באדם שטיין , אתה די מהר חי בתחושה שאתה מאושפז במוסד, וחלקים שלמים בספר נכתבו במין זרם תודעה מוטרף שגרר אותי לכבשן הבוער במוחו של שטיין. קניוק כמו קניוק , כל חיוך ספוג בדמעות, מה שטוב רע, מה שמצחיק גורם לך להתעצב. נשמתי לרווחה שסיימתי לקרוא כשאני יושבת בביתי ולא סגורה מאחורי שערי המוסד של שטיין.
לכבודו של אדם שטיין, אחד מגיבורי השואה הכי מרשימים ( בטירופו) שהעזתי להכיר, צירפתי את שיר השואה הראשון שהכרתי בילדותי, השיר מסתיים בשאלה מי מבקש? מי קורא לך שתבוא אליו? האם זה אלוהים או קמנדנט קליין ואולי זה אותו דבר .
Who By Fire/l.cohen

And who by fire, who by water,
who in the sunshine, who in the night time,
who by high ordeal, who by common trial,
who in your merry merry month of may,
who by very slow decay,
and who shall I say is calling?
And who in her lonely slip, who by barbiturate,
who in these realms of love, who by something blunt,
and who by avalanche, who by powder,
who for his greed, who for his hunger,
and who shall I say is calling?
And who by brave assent, who by accident,
who in solitude, who in this mirror,
who by his lady's command, who by his own hand,
who in mortal chains, who in power,
and who shall I say is calling?

לפני 12 שנים•
★★★★★
•נעמה 38
אדם בן כלב

אדם בן כלב

יורם קניוק

בלב המדבר, ליד עיר עברית מתפתחת, משקיף על ים המוות שמתחתיו הוקם ''המכון למנוחה ותראפיה'' , אליו אנחנו מגיעים יחד עם אדם שטיין - מוקיון?נוכל? כלב? נביא? שיחד עם יתר הדיירים במכון שגופם שרד את הזוועות מ''שם'' אך נפשם נותרה טרופה ושסועה הם מחכים לגאולה, מנסים לשוב ולהרשות לעצמם לאהוב, להיות נאהבים, מבקשים לסלוח לעצמם, לסלוח לאלוהים, או שלפחות יבוא וייתן הסברים, כדי שיוכלו ''כאן'' למצוא שקט בחייהם, במותם.

זהו הספר הראשון של קניוק שקראתי, היה לי קשה לצלוח את השליש האמצעי של הספר, לא כל כך זרם לי והייתי צריך להכריח את עצמי להמשיך, תוגמלתי בהמשך.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•
אדם בן כלב

אדם בן כלב

יורם קניוק

טוב, זה ממש לא היה מה שציפיתי, ובהחלט הופתעתי לטובה.
זהו הספר הראשון שאני קורא של קניוק, וציפיתי לכתיבה ציונית יבשושית משהו, סגנון עוז, קנז וכן הלאה. אבל קניוק כותב בסגנון שונה לחלוטין מרוב הסופרים הישראליים, וברגעים מסוימים נדמה היה לי שאני קורא ספר שתורגם מגרמנית. הכתיבה של קניוק היא צבעונית וראוותנית, הוא נהנה להקצין את המציאות ולעבור ללא הרף בין עבר, הווה ועתיד.
בתחילת הספר לא ממש התחברתי. לא הבנתי מדוע הכתיבה היא כה תזזיתית. אך עד מהרה נסחפתי לתוך דמותו הבלתי שגרתית של גיבור הספר אדם, והבנתי שקניוק התאים את סגנון הכתיבה שלו לאישיותו הסוערת והבלתי צפויה של הגיבור שלו.
במהלך הקריאה, לאט לאט, נופלת עליך ההבנה שזהו ספר על השואה. קניוק משתמש במוסד לחולי נפש, שבו מתרחשת מרבית העלילה, כדי להעביר ולו במעט את המציאות הבלתי נתפסת של השואה, אשר בה הטירוף שלט, וחולי נפש הם אלה שניהלו את העולם.
סיפורם הטרגי של אדם והחוסים האחרים נחשף בפנינו במהלך הספר, ומאפשר לקניוק להציג בפנינו זווית אחרת על זוועות השואה. הזוועות של אלה שנשארו בחיים, אבל כמעט מכל בחינה הם אנשים מתים.
באופן מפתיע, למרות הנושאים הקשים שבהם הספר מתעסק, זהו לא ספר קשה לקריאה או כבד. אישיותו הקומית והנכלולית של אדם, מספקת אינספור רגעים משעשעים במהלך הקריאה. מעבר לכך, זהו ספר אופטימי מאד, שמתעקש להציג את האור שבקצה המנהרות החשוכות ביותר.
אהבתי מאד.
וחוץ מזה, לא לעתים קרובות נתקלים בסופר ישראלי שמשתפך בהנאה כזו על מוזיקת ג'ז.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•עמיר
אדם בן כלב

אדם בן כלב

יורם קניוק

ספר מדהים ,מתואר להפליא, כמו כל כתביו של יורם קניוק.

על אדם הרוצה לשרוד את יומו במחנה, אמור לשעשע את הצועדים למוות.
ומעמיד פני כלב בכדי לרצות את מפקדו הנאצי.

המעבר בין הומור לחרדה , בין חיים למוות , בלתי נתפס כמו כל הנושא הנקרא - שואה.

לפני 14 שנים•סופי
אדם בן כלב

אדם בן כלב

יורם קניוק

הגעתי אל "אדם בן כלב" בזכות המלצה של חברה. אני חושבת שבלעדיה לא הייתי מגיעה אליו לעולם. אולי בגלל הפרצוף המקומט שהופיע כל פעם כשהוזכר הספר הזה בסביבתי.
אדם בן כלב הוא הספר היחיד בעיני שהצליח לתאר את הבלתי ניתן לתיאור, שהצליח להחדיר את קוראיו אל מעמקי ההגיון שבשיגעון ומשם להוליך אותם בדרך ללא כל ביטוח נסיעות וצד ג'. המופרעות היא שבפעם הראשונה הרגשתי שזה זה. שרק כך, אם בכלל, אפשר להתחיל לגעת בנושא כמו השואה. כמו המורכבות של ארץ חמדת אבות לצד עשן אינסופי שכילה את כל החיים הקודמים.
עבורי פרט הספר על מיתרים רבים נוספים, כמו שאלות עדינות ביחסי מטפל-מטופל וטיפול מהו, בשאלות של אתיקה לצד פריצת גבולות, יחסי הורים-ילדים, ותיקים-עולים, אדם (תרתי משמע) ואלוהים, חורבן והמשכיות. אך כל הקטגוריות הללו, שדומה שנלעסו עד דק כקמח טחון, שבו ועלו מבראשית ואפשרו מגע חי וראשוני, מטלטל וחוויתי, סוער ופראי ושאילת השאלות שדומה שנענו בלי סוף אך למעשה מעולם לא.

מומלץ בחום.
אגב, תשעת הימים שלקראת ט' באב הם אחל'ה סיפתח, רוצו לקרוא.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•זרש קרש
אדם בן כלב

אדם בן כלב

יורם קניוק

קשה פסיכולוגית!
אדם שהיה לפני השואה מכובד מאוד הופך לכלב של מפקד מחנה ריכוז.
ההשלכות הפסיכולוגיות גם על האדם בן כלב וגם על הקורא רחבות מיני ים.

הסרט עושה עוול לספר.

כדאי לקרוא.

אהבתי.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•זאב
אדם בן כלב

אדם בן כלב

יורם קניוק

האם זה סיפור על אדם הקם לתחייה מעפר כציפור הפניקס
או ניסיון מתעתע לעשות פסיכותרפיה לשואה?
אוסף מגוון של דמויות עם סיפורים שונים הנעים בין טירוף לשפיות,
ההולכים ומתחברים לסיפור אחד כמעט שפוי על אדם שאולי הצליח להרכיב עצמו מחדש מהחלקים המנותצים שלו.
אדם המצוי בתחתית השפלות, על קצי הגבול שבין אדם ללא אדם ואולי בגלל זה יש בו משהו מהאלוהים ...
וכשסוף סוף פוגש הוא את האלוהים ...

לפני 10 שנים•
★★★★★
•מאיר שמואל
אדם בן כלב

אדם בן כלב

יורם קניוק

הספר קשה מאד לקריאה, לא בגלל סגנון הכתיבה אלא בגלל התוכן עצמו, שקשה מאד "לבליעה ועיכול".
יש בספר כמה וכמה רגעים שפשוט לא מפסיקים לחשוב עליהם גם כמה ימים אחרי.
אני שזה ספר על השואה ובכלל על אסונות בחיי אנשים שמקפיד מאד להיות לא שחור ולבן אלא מאד מורכב כמו החיים והאנשים עצמם, קשה לצאת אחריו בתחושה שיש דמויות טובות או רעות. בקיצור ספר חובה

לפני 15 שנים•
★★★★★
•לינה
אדם בן כלב

אדם בן כלב

יורם קניוק

הרעיון בבבסיסו של הסיפור משך אותי בצורה בלתי רגילה. אדם שטיין ניצל מהמשרפות תוך עסקה בלתי כתובה עם השטן בדמות מפקד המחנה- הוא יהיה כלבו השני של מפקד המחנה. כעבור שנים אדם מתאשפז לסירוגין "בבית מנוחה" ומנסה להבין היבטים שונים באישיותה, טבע האדם, היכולת לשלוט ולהניע את הסובבים בבית המשוגעים, שמעניינם לא פחות ממנו.
עד כן נשמע מסקרן ומעניין ביותר.
בפועל לא הצלחתי לצלוח את אמצע הספר. מכיון ועיקר הספר מסופר מנקודת ראותו של אדם הלוקה במידה מסויימת בנפשו, העלילה מקוטעת ומסורבלת וקשה להתחבר אליה. הנסיון להבין את המצב הפסיכולוגי בו הוא נמצא מסורבל, וקשה .לעלילה ולהבנת המצב הנפשי להתקדם ולהתפתח זה לצד זה.
בעיני הספר כבד ומסורבל, אך אני יכול להבין איך אחרים יתחברו ויהנו ממנו בתנאי שהם מתעניינים בהתחבטויות הפילוסופיות על מהות האדם\תת אדם, שורדי השואה, נפשו של הלוקה בנפשו וכיו"ב.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•יניש
דירוג
דירוג
דירוג
2.0
אדם בן כלב

אדם בן כלב

מאת יורם קניוק

הביקורת של - -

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
תמונה של - -
דירוג
4.0
לפני 16 שנים

“טוב, זה ממש לא היה מה שציפיתי, ובהחלט הופתעתי לטובה. זהו הספר הראשון שאני קורא של קניוק, וציפיתי לכ”

4/16
ביקורות על אדם בן כלב
הבאה
סופי
לפני 14 שנים

“ספר מדהים ,מתואר להפליא, כמו כל כתביו של יורם קניוק. על אדם הרוצה לשרוד את יומו במחנה, אמור לשעש”