איכשהו יצא ששני הספרים האחרונים שסקרתי היו של סופרים "מגזריים".
במקרה יצא כך.
למרות הפריחה היחסית של סופרים מגזריים בעשורים האחרונים - ודאי שאינני מגבילה את עצמי לספרות ישראלית-דתית.
ובכל זאת, יש פריחה ויש הרבה חומר קריאה מסקרן (אותי).
ועל הרקע הזה - קשה שלא לשים לב כמה דלה הספרות המגזרית כשמדובר על ספרי ילדים ונוער.
בעוד שילדים חרדים נהנים מפריחה של ספרות חרדית ייעודית לילדים (במקביל להיעלמותה של הספרות הכללית מעולמם. מי הביצה ומי התרנגולת בסיפור הזה? נשאיר את זה פתוח), ובעוד שלילדים חילוניים יש לא מעט חומר קריאה שעוסק בילדים כמוהם ומשקף במידה כזו או אחרת את עולמם, ילדים דתיים-לאומיים מוצאים את עצמם קוראים גם וגם, גם ספרות חרדית וגם ספרות ישראלית חילונית, וכמובן - ספרות מתורגמת, אבל מעט מאוד, אם בכלל, ספרות שמספרת על ילדים כמוהם. מעט מאוד ספרות שמשקפת את העולם שבו הם עצמם חיים.
הילד הדתי-לאומי הממוצע, ככל הנראה, יקרא על יותר ילדים שחוגגים את חג המולד מאשר על ילדים שחווגים את פסח.
זה לא נורא, כמובן.
אין צורך שגיבור הסיפור יגיע מהעולם שלך כדי להזדהות איתו (ואין כמו ספרות הפנטזיה כדי להוכיח את הנקודה הזאת), ספר טוב הוא ספר טוב ולא משנה מאיזה מגזר הגיע הכותב שלו.
ובכל זאת, קשה שלא לתהות על הדלילות הזו, על החוסר הבולט לעין של ספרות ילדים ונוער שנכתבת על דתיים ובידי דתיים, בשעה שכל כך הרבה ספרים על דתיים נכתבים בידי דתיים, ולאו דווקא בשביל דתיים אבל כן בשביל מבוגרים.
ככל שניסיתי להיזכר בספרים כאלו, לא הצלחתי לאסוף רשימה ארוכה במיוחד. חוץ מרונית לוינשטיין-מלץ ז"ל, שכתבה סדרת נוער איכותית, אורנה בורדמן שכותבת רומנים היסטוריים, הרב חיים נבון שאני לא בטוחה אם ספריו מיועדים למבוגרים או למתבגרים וכמה סדרות שפורסמו בעיתון אותיות ויצאו לאור בשנות התשעים ("שרוך וסנדלים", "ואחד עם כיפה", גם סדרת "אמא קסומה" הפופולרית התחילה את דרכה בעיתון אותיות, אבל היא, באופן מכוון מן הסתם, נמנעת מלתייג את גיבוריה כשייכים למגזר כזה או אחר) - קשה למצוא ספר נוער מהסוג.
ואז הגיע "מתגלגלים" של יובל פרוינד לספריה, והוא בדיוק ספר נוער שנכתב על נוער דתי ע"י סופר דתי -
ולקחתי.
חשבתי שאני לוקחת אותו עבור הילדים, אבל אחרי כמה פרקים ראשונים היה לי ברור שאעדיף הילדים יחכו עוד כמה שנים.
בניגוד להרבה "ספרי נוער" על פי הגדרתם, הספר הזה הוא באמת ספר נוער, כלומר מיועד לנוער בגיל תיכון ולא ממש מתאים לילדי בית הספר היסודי.
גיבור הספר, ילד טוב רעננה, מואס בחיי הבורגנית הדתיים והנוחים ורוצה משהו אחר, משהו שהוא עצמו לא יודע להגדיר.
הוא מחליט לעבור ללמוד בפנימיה ונפגש שם עם בני נוער בגילו (דגש על ה"בני", בפנימיה לומדים כמובן בנים בלבד) שמגיעים ממחוזות שונים של הציונות הדתית ומתמודדים עם קשיים ודילמות אופייניים לגיל הנעורים.
אופייניים, אבל אולי מעט מוקצנים.
לפנימיה מגיעים אלו שלא הסתדרו במקומות אחרים, אלו שלא התאימו, שנפלטו, שחיפשו משהו אחר. (זה אולי נשמע לכם מאפיין פנימיות באופן כללי, אבל בציבור הדתי לאומי זה לגמרי לא כך ופנימיות עדיין נחשבות למיין סטרים ואופציה סבירה לנוער נורמטיבי).
הנושאים שמעסיקים אותם והדילמות שהם נוגעים בהם, בין אם בצלילה ובין אם על קצה המזלג, הם חיפוש רוחני, תהיות, אידיאולוגיות קצה שהם פוגשים, יחסים עם בנות, טיפ-טיפה סמים, פורנוגרפיה והתמכרות.
אבל כל זה מגיע אחרי אקספוזיציה לא קצרה שבה נראה כאילו הגענו לספר פנימיה אופייני שמדבר על התבגרות ועל חברות... נושאים שהוא בהחלט מדבר עליהם, אבל איכשהו, אחרת.
אולי מה שהכי בולט לי בספר הוא שלמרות שהוא מציג את תהליך גיבושו של "חדר 34" ואת החברות האמיצה והתמיכה ההדדית של חברי החדר זה בזה - בסופו של דבר, לכל אחד מהם התמודדויות שונות מאוד ולמרות הכל - כל אחד מהם נשאר בסוף לבד.
זה בולט במיוחד בפרק הסיום של הספר שקופץ, בלי התראה מראש, כמה שנים קדימה כשהחבר'ה נפגשים לקראת חתונה של אחד מהם ואנחנו מגלים בדיעבד שרק שניים מהם בכלל נשארו בפנימיה והחבילה התפרקה עוד לפני סיום התיכון.
כבוגרת פנימיה דתית, הספר גרם לי להרגיש זקנה מאוד.
לא הכרתי את עולמם של הנערים בספר, את המקומות אליהם החיפוש שלהם לוקח אותם. לא יכולתי להזדהות איתו. הוא היה רחוק ממני, ונדמה לי שרחוק גם (עדיין?) מעולמם של הילדים שלי.
הרגשתי שהילדים שלי, כיום לפחות, מסוגלים להזדהות יותר עם ספרי הפנימיה של ג'נינגס הבריטי, של הוגוורטס הפנטסטית ואפילו עם עולמה של הפנימיה החקלאית ב"אליפים", יותר מאשר עם הספר הזה.
הספר הזה הוא יותר מאשר ספר על חברות ועל התבגרות. יש בו חיפוש דרך, יש בו אמירות אידיאולוגיות - אבל זהירות מאוד, לא חותכות או דידקטיות.
בפרק האחרון של הספר, אחד מבני החבורה יהיה תלמיד ישיבת הר המור, אחר יהיה דתל"ש. החיפוש של הגיבור יהיה עדיין בעיצומו. הסופר לא ניסה לתת לספר סיום דידקטי-סוגר-קצוות שבו כולם נפגשים ולומדים יחד מתורת הרב קוק.
הספר היה שונה מאוד ממה שציפיתי. הוא היה פתוח יותר בטווח הנושאים שהוא דן בהם ממה שציפיתי, ועם זאת אידיאולוגי יותר ממה שציפיתי, ולא מהסס להכניס גם קטעי שיעורים תורניים פה ושם.
אולי בעוד שלוש-ארבע שנים ניקח אותו שוב מהספריה, אולי כאמא לתיכוניסטים ארגיש שאני מבינה יותר על מה הוא מדבר.
מה שהפריע לי בספר במיוחד היה החיבור בין הפרקים. כל פרק מתחיל מחדש, ביום אחר, בעניין אחר, בלי להמשיך ישירות את חוט העלילה שנקטע בסיום הפרק הקודם. לאורך הספר - החוטים כן מתמשכים ונפגשים ואפילו נקשרים, אבל המעבר החד מדי בין פרק לפרק יוצר תחושה של רצף של סיפורים קצרים.
חוץ מזה, מדובר בספר כתוב היטב, רהוט, וככל הנראה מיועד לקהל קוראים מאוד ספציפי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
