כשסיימתי את הספר של רועי חסן, הייתי במערבולת רגשות. רועי מציג בלי כחל וסרק, את משפחתו ומשפחות נלוות שגדלו יחד אתו. הוא לא משאיר תקווה. משפחות אלו ימשיכו לבוסס בביצה של עוני נפשי, פיזי ובמידה מסוימת, תרבותי. הפתרונות נמצאים בשכונה והם בספקטרום של עבריינות עד חדלון אונים.
מאידך, קשה לראות זאת, כי הספר נכתב על ידי אדם מוכשר בעל יכולת ספרותית נפלאה, בסיפור ובדימויים.
התחושה מתעצמת בלשון הכתיבה, מחד, כל רפרטואר הסלנג ומשמעויותיו מוצג כאן ב"מלוא תפארתו", דבר שמחזק את הדמויות והעלילה, מאידך, רועי חסן כותב בכישרון בשפה מדויקת בהירה ונוקבת.
העלילה מחולקת לפרקים שכל אחד עומד בזכות עצמו, אולם, בסיום הקריאה, הרגשתי שהעמסתי על עצמי בלוק למחשבה.
הסופר כותב מדי פעם במוסף ספרות של הארץ שיר או סיפור קצר. חלק מהאפיזודות המופיעות בספר, קראתי אותן במסגרת ההיא. קשה לתאר את ההבדל. במוסף הוא מופיע כ"חיית מחמד", מין קטע מנוכר בתוך הים האשכנזי, הלבן של אותו מוסף. גם כשכותבים על דלות במזרח אירופה, היא נראית פואטית במרחק הזמן. וטורו של רועי חסן צועק אבל מנוכר לרוח הכללית שנושבת שם.
בספר זה שבו אין החוץ מתערב בסביבה הטבעית, המכלול מכריע.
אני חושב כי כל קורא שיסיים את הספר, ויתקל באיש או אישה מקללים בלשון גסה ומתנהגים "לא תרבותי", יחשוב אולי על אביו, שכניו או אפילו על רועי חסן הנער כפי שמצטייר ב"אין זיכרון אחר".
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
