#
הכתיבה כל כך טובה שכשיש תיאור של משהו מגעיל – ויש הרבה תיאורים כאלה – אתה מעווה את פניך ומרחיק ממך את הספר. זו בעיני מחמאה אדירה לסופר, שמצליח לגרום לקורא שלו להרגיש בפועל את הכתוב.
באיחור אופנתי, אחרי שמזמן שככו ההתרגשות והדיבורים על הספר, וגם הסרט – שנדמה לי שראיתי – נשכח מזמן, מצאתי אותו, התחלתי לקרוא ונשאבתי. מרטל מצליח לכתוב בהומור, בכנות וביופי על דברים מחרידים ומזעזעים. התערובת הזו פוגעת בקורא בעוצמה. התיאורים שהוא מתאר הם מרתקים וחלקם מהיפים שקראתי.

מעשה בנער הודי בן 16 המושלך – עקב טביעת הספינה בה שט – לסירת הצלה בת 8 מטרים ועמו זברה שבורת-רגל, קופת בבון שהיתה חית-מחמד לפני שהתגלגלה לגן חיות, צבוע נקוד וטיגריס בנגלי מלכותי, כולם פליטי גן החיות אותו ניהל אביו של הנער. נשמע כמו אחת משאלות ההיגיון המשמשות את המבחנים הפסיכומטריים בלוגיקה: איך להשיט את הכבודה הזו ולהביאה חיה לחוף מבטחים?
אי אפשר. בסוף תהליך האבולוציה הקצר על הסירה, נותרים הנער פיי – שהתחיל אותו כצמחוני חובב דתות - והטיגריס, שהתחיל כטורף עתיר כוח.

מרטל, נראה לי, למד רבות על בעלי חיים והתנהגותם (אם כי לא נראה לי שהוא חובב אותם במיוחד) הוא גם למד רבות על מנטליות הודית ועל תפריטים הודיים. הכתיבה אינטליגנטית, האיזכורים והאסוציאציות מעניינים ומלאי הומור. פחות התלהבתי מנושאים דתיים התופסים, להערכתי, חלק לא-פרופורציונלי בסיפור, משעממים ללא צורך ענייני.

קראתי שזה "סיפור הישרדות" או "סיפור התבגרות" ואף אחת מההגדרות האלה לא מתאימה לחווייה שלי. אמנם יש הישרדות בסיפור ועם מאמץ אפשר להבחין אולי בסוג של התבגרות, אבל לדעתי עיקרו של הספר עוסק בתמונת העולם שאנחנו נושאים בתוכנו. אין לתמונה זו קשר ישיר למציאות "האובייקטיבית" גם אם יכולנו להבחין בה. אם הצלחנו לייצר תמונה יציבה - נצליח להתמודד עם תלאות קשות. אם תמונת העולם שייצרנו אינה יציבה, אם אנחנו מפקפקים בה, נטבע גם בשלולית רדודה.
כשאתה צועד על חבל דק מעל תהום - אם תמונת-העולם שתראה לנגד עיניך היא ברורה וצלולה ללא ספקות - תצליח, כנראה, לחצות את המכשול ללא פגע.

בסיום כיתה ו׳, התחיל ילד מהכיתה שלי לקרוא לי בכינוי ״חיבה״, אך למען האמת היה מלגלג ומציק. הוא קרא לי ״״, מעין ווריאציה מעוותת של שמי המקורי, שם שכל כולו נוצר כדי להרגיז, לדכא, ובלילות מתחת לשמיכה גם לפגוע בי מאוד. כן, מדהים עד כמה שינוי השם המקורי לצורה מעט שונה יכולה לפגוע באדם אחר. עד סוף כיתה ז׳ דבק בי השם כשילדי השכבה נהנו לקרוא לי כך מדי פעם, מודעים להשפעה שלו עליי.
העניין נגמר אחרי הצקה אחת ביום שבו הייתי במצב רוח קצת יותר מדי רע, ולבסוף בילד כועס שמשפשף את לחיו האדומה בהלם.
בכל מקרה, הדמות הראשית של הסיפור המופלא הזה התמודדה עם הבעיה קצת אחרת, והפכה את שמה המביש ״פיסין״, שכמובן מיד נהגה ״פיסינג״ (משתין), לשם ״פיי״- עגול, ועם זאת אינסופי.

*************

התחלתי לקרוא את הספר בחששות כבדים, אבל הסיפור נשמע כל כך מרתק- שלא יכולתי לעמוד בפיתוי.
פיי מספר את סיפורו בצורה עצובה ומשעשעת, מצמררת ומלאת תקווה.
הסיפור על הילד ההודי שנתקע בסירת הצלה באמצע האוקיינוס השקט עם דבר מלבד חברתם של צבוע פראי, זברה עם רגל שבורה, אורנ-אוטן שאיבדה את ילדיה, וטיגריס מפואר, ומיותר לומר-מסוכן להחריד.

הספר לא פחות ממרתק, מזוויע ומבחיל, מסע הישרדות מדהים שגורם לכך שנער צמחוני המאמין בארבע דתות שונות- לא רק שיאכל (ולמרבה הזוועה גם יהרוג וימצוץ) דגים, צבי ים וציפורים (!!!)- אלא גם יאבד כמעט כל תקווה אל מול האוקיינוס, שכמו שמו- הוא עגול ואינסופי.
הצטמררתי כשלקראת סוף הספר דיבר על הפשטת עורה של חיה ואכילת איבריה הפנימיים בצורה כל כך פשטנית ויבשה, מצדיק את מה שאמר לפני זה- אפשר להתרגל להכל- אפילו להריגה. או שאולי פשוט כבר לא מצא טעם לרחם על משהו מלמד עצמו-
עצמו, וריצ׳רד פרקר, הטיגריס שלטענתו החזיק אותו בחיים וערני, העניק לו מטרה וכוח. האמת היא שאני מבינה למה כל כך נפגע כשעזב אותו ריצ׳רד פרקר, נטש אותו ללא מבט פרידה אחרי שבועות וחודשים של חיים-חצי חיים יחד.
פיי קיווה שנוצר חיבור כלשהו בינו לבין הטיגריס, חיבור שכנראה לא באמת נוצר. הטיגריס אפילו לא העניק סוף שהיה כל כך חשוב לקשר שלהם, אינסופיות של פיי, לאינסופיות של האוקיינוס.

ובכל זאת, הספר לא היה רק מזעזע;
לא יכולתי שלא לצחוק ולבכות גם יחד כשהרג במו ידיו דג, מלקה את עצמו נפשית על כך שהפך לרוצח, ומיד אחר כך אכל אותו בתאווה.
לא יכולתי שלא לגחך כשהנער ניחלץ לעזרתו של טיגריס וניסה להעלותו לסיפון, וכשהבין מה הוא עושה (וואט אין דה וורלד?) מיהר לצרוח על הטיגריס- שהפך בין רגע מיצור חסר ישע לטורף אימתני- שיטבע ויגווע ללא כל רחמים.


לנימת סיום, אומר שמבין שני הסיפורים שהוצגו בספר, אני דווקא מאמינה לשני, האחד שהיה יותר נוראי ויותר מזוויע. דווקא הוא, משום שאני חושבת שפיי היה כל כך המום ממה שראה, שלא יכל לשאת את הסיפור "האמיתי" וסיפר (או הזה) במקומו מעשייה קצת יותר יפה, ויותר מניחה את הדעת (כמו שנכתב בסוף הספר, אפילו הכתבים שלא האמינו לסיפורו על הטיגריס העדיפו לתעד את הגרסה הזו- מאשר את הגרסה ה"מקורית").

ועל ספר מטלטל שכזה, עוצר נשימה שכזה, עם סוף שכזה- אני מורידה את הכובע, ומתארת לעצמי שבמקומו של פיי הייתי נהרגת ממזמן.
אל תחמיצו.

בשנת 1838 כתב אדגר אלן פו ב"הרפתקאותיו של ארתור גורדון פים" על אחד בשם ריצ'רד פרקר, מלח מרדן שנקלע לספינת ניצולים עם עוד שלושה אנשים. הוא העלה את ההצעה כי יש לאכול את אחד מהם על מנת ששלושת האחרים ישרדו. ריצ'רד פרקר נאכל על-ידי השאר.

בשנת 1884, אירע מקרה אמיתי בו ספינה בריטית בשם "מיונט" שקעה. ארבעת הניצולים היחידים היו הקפטן, שני מלחים, ונער סיפון חסר ניסיון בשם.... ריצ'רד פרקר! כאשר הם הגיעו למצב של צום קיצוני הם העלו את האפשרות שיש לערוך הגרלה על מנת לאכול את אחד מהם כדי ששלושת האחרים ישרדו. אם כי בסופו של דבר לא נערכה הגרלה, ריצ'רד פרקר נאכל על-ידי חבריו.

בשנת 2001 כתב הסופר יאן מרטל את ספרו "חיי פיי" ובו מסופר על משפחה הודית שסוגרת את גן החיות שניהלה בהודו, ועוברת לקנדה. במהלך המסע, הספינה נטרפת והניצול היחיד הוא נער הודי בשם פיי, זברה, אורנג-אוטן, צבוע, ו... ריצ'רד פרקר. על מנת לדעת מה עלה בגורלו של ריצ'רד פרקר זה, עליכם לקרוא את הספר.
---
"חיי פיי" הוא ספר פילוסופי. כבר בהקדמה המחבר מודה שאת הסיפור הזה חיפש משום שנאמר לו שסיפור כזה יגרום לו להאמין שוב באלוהים.
לאורך כל הספר אנחנו מלווים את פיי, הגיבור, במחוזות ילדותו שבדרום הודו – כילד שאביו מנהל את גן החיות בעיר, את אהבתו לאלוהים – ואין זה משנה אלוהים של איזו דת, ואת מסע ההישרדות בן 227 הימים שלו – כשהוא מגלה תושייה ואומץ לצד תכונות שלא ידע שקיימות בו.
אף כי נאמר שסיפור כזה יגרום לאמונה באלוהים, לעניות דעתי יותר משהוא גורם לאמונה, הוא מסביר למה אנשים מעדיפים להאמין.
ספר יפה ונוגע ללב.

הודעה לכלל הקוראים בסימניה ובכלל:
אם אתם לא רוצים שתמימות ילדיכם תיהרס בגיל 9 וחצי, בבקשה אל תניחו את הספר הזה במקום שבו הם ממש יכולים לקחת ולקרוא אותו. או שהם יצאו כמוני, ואת זה לא נראה לי שאתם רוצים.
לי לפחות היה מזל- אכן, קראתי את "חיי פיי" כשהיית בכיתה ד', כי איזה חבר גאון של אבא שלי נתן לו אותו במתנה והשאיר אותו על השולחן בסלון. אבל קראתי בדילוגים ורק עד האמצע, כי הייתי חצי משועממת מהפילוסופיה וחצי מזועזעת מתיאורי אכילת הזברה מהבפנוכו.
ואז, כמה שנים אחר כך, הגיעו המוני הספוילרים לגבי הסיום מהמון נקודות מבט, והסרט- שראיתי, ולבסוף השבת [אתמול] שבה החלטתי חגיגית לקרוא את הספר כולו מתחילתו עד סופו.
בררררר.
----
קודם כל, הספר הרבה יותר אכזרי מהסרט. אבל איך אפשר שלא?
הוא השאיר אותי המומה וחשופה וחסרת מילים, והכי חשוב- הוא סדק לי לחלוטין את קליפת הציניות, הישג מדהים. כי הוא מעמת אותך עם בני אדם נואשים, חיות נואשות, והחיה שיוצאת מהבן אדם. כל כך בקלות.
----
כמה נקודות שלא מפסיקות להעסיק לי את המוח:

1) בחיים אני לא אסתכל שוב על חיות, או בשר, באותה צורה.

2) איך פיי פאטל הצליח להקים חיים חדשים אחרי 7 חודשים בים, כשמה שקרה לו בזמן הזה היה הופך כל בן אדם למפלצת, או לצל של עצמו? איך אפשר להקים חיים, בית, משפחה? איך אפשר להתחתן כשאתה שרוט לגמרי בנפש שלך? ואיך לעזאזל מספרים לילדים שלך דבר כזה?
"בואי, חמודה, יש משהו שאני רוצה לספר לך. כשהייתי בן 16 הייתי תקוע המון זמן בלב ים עם חיות, וכמעט לא היה אוכל ומים, ובשלבים מסוימים עשיתי דברים נוראים וקצת מגעילים כמו לשתות דם צבים ולאכול שאריות בן אדם." אלוהים. זה יכול להרוס כל אחד. ובלי לדבר על זה שפיי חטף מזה שריטות לכל החיים. זה נורא ואיום. לא מספיק שעברת את כל זה- כל העתיד שלך, ושל מי שאוהב אותך, מושפע.

3) תמיד כשאני קוראת ספרים שמתוארת בהם מציאות אכזרית או בלתי אפשרית או שניהם, אני שואלת את עצמי אם הייתי שורדת שם. וכמעט תמיד התשובה זהה: כאוס מהלך- אולי. משחקי הרעב- לא. הגן הכימי- לא. מפוצלים- לא. וגם כאן התשובה הייתה זהה, אבל כאן זה שונה, כי זה יכול לקרות באמת. ועד כמה שזה נשמע הבדל קטן, הרי גם זה לא הגיוני במיוחד, זה אחד הדברים שטילטלו אותי.

4) "רעב מוציא ממך דברים שלא ידעת שיש בך." זה ידוע. כל מי שצם את תשעה באב ב-40 מעלות בצל יודע שבשלב מסוים של הצום, רק הזכרת המילה "שניצל" יכולה לגרום לך להזיל ריר, אפילו אם אתה שונא שניצלים או בכלל צמחוני.
אבל כאן המשפט מקבל משמעות שונה. אכזרית. בהמית.
וכל צלם אנוש הולך לעזאזל.

כשקראתי את כל הקטעים שפיי היה צריך להשיג אוכל, לא יכולתי להימנע מהמחשבה:אם את היית שם, גם את היית מגיעה למצב הזה ולא היה אכפת לך לאכול שום דבר. את היית בדיוק ככה, או שהיית מתה.

5) בני אדם הם יצורים סתגלנים, כמו שאומר הספר בשלב כלשהו, ומתרגלים לכל דבר. גם להרג ורוע ואכזריות. ונורא כמה שזה נכון. אני לא הצלחתי להבין איך חיים -שהם לא באמת חיים- בים, חיים שכולם רק הישרדות, הופכים להרגל, אבל כנראה שצריך לעבור דבר כזה בעצמך בשביל להבין, ולי זה לא קרה [עדיין], תודה לאל.

6) הסוף. הצילו. אלוהים ישמור. זה הופך לך את כל מה שחשבת על הספר ואת כל האיברים הפנימיים, ואחר כך אתה מצטער שחשבת דווקא על צירוף המילים המסומן בכוכביות מהמשפט הקודם.
אבל שם דווקא רואים את פיי מהצד, ומה שנהיה ממנו. וזה קצת מפחיד, יש להודות, למרות שאני אישית מאוד אהבתי את העוקצנות והעקשנות שלו.

7) העטיפה של הספר גאונית. העטיפה של הספר באנגלית מעצבנת, כי היא נותנת רק פרשנות אחת לסיום הספר.

8) ושוב, לגבי הסוף- אני בוחרת בסיפור עם החיות. אני יכולה להיות צינית ומציאותית ולבחור בסיפור האנושי, אבל אני בוחרת בסיפור עם החיות. ואל תעזו לערער [אהמאהמגוויןאהמאהמ], כי יש לי ביד מסור חשמלי.

9) אתם צריכים לקרוא את הספר. מייד. עכשיו. ברגע זה ממש.

10) אמרתי עכשיו!!!!

11) אין 11. אבל זה מספר המזל שלי. ויש לי יותר מזל משכל.


"העולם אינו רק מה שהוא. הוא הדרך שבה אנו מבינים אותו, הלוא כן? וכשאנו מבינים משהו, אנחנו מוסיפים לו משהו, נכון? האם זה לא הופך את החיים לסיפור?"

מהו העולם שסביבנו (איתני הטבע, האדם, החי, הצומח...)? ואיזה מקום בעולם הזה תופס האדם? מהו מקומו של אלוהים בעולם הרוחני של האדם? לאיזו דת לסגוד והאם יש עדיפות לדת אחת על האחרת? או, אולי יותר חשוב שאלוהים יהיה בלב שלנו ונאמין בנפלאות שלו? הסופר מנסה לענות על שאלות לא קלות אלו בשפה פשוטה וסיפור יוצא דופן.  

הקריאה לא הייתה קלה עבורי. לא שהספר לא היה מעניין, ההיפך הוא הנכון, הבעיה שלי נבעה מכמה תיאורים, שלדעתי היו אכזריים וברוטליים, והם שהקשו עליי את הקריאה. למרות הקושי שחוויתי, אני ממליצה על הספר, הוא עוצמתי, עם הרבה משמעויות, הסודות החשובים נחשפים לקורא רק לקראת הסוף, ואין ספק שהסוף משאיר את הקורא ללא מילים.
מהביקורות שראיתי על הספר לפני שהתחלתי לקרוא אותו, ידעתי שלקראת הסוף מחכה לי איזו תפנית או הפתעה, ייאמר לזכותו של הסופר, שלמרות הציפייה שלי, הוא עדיין הצליח להפתיע אותי ובגדול.

״חיי פיי״- זהו סיפור של מסע והכרה עצמית, זאת מראה קטנה, שמשקפת את רוב המידות, המעלות, התשוקות והמגרעות האנושיות. הספר גרם לי להרהר, שבכל אחד מאיתנו טמון משהו טהור, אבל גם משהו טמא, בלי שאנחנו מודעים בכלל לקיומם עד רגע האמת, שבפועל אנחנו לא תמיד יודעים מה שוכן באמת בתוכנו, מה יש בנו יותר, טוב או רוע, אכזריות או חמלה? אני מאחלת לכולנו, שאף פעם לא נצטרך להתמודד עם רגעי אמת כאלה.  

ועכשיו קצת על העלילה...הספר מחולק לשלושה חלקים:

בחלק הראשון- אנחנו מכירים את גיבור הספר, פיסין מוליטור פאטל ובשמו המקוצר פיי, הוא ילד הודי ובנו של מנהל גן חיות. שלוש דתות מסקרנות את פיי, הוא אינו מצליח להבין מדוע עליו לבחור רק אחת, לכן הוא מתחיל בעת ובעונה אחת לסגוד לשלושת הדתות. בילד אחד רואים הצטלבות של שלוש דתות, שלוש תרבויות ושלושה אלים (קשה להאמין, נכון?).
בחלק הזה יש גם סיפורים זואולוגיים מעניינים על בעלי חיים שונים ועל ההרגלים שלהם.

בחלק השני- זהו סיפור הישרדות של פיי במרחבים העצומים של האוקיינוס השקט, על ספינת הצלה 
קטנה בחברת זברה, אורנג אוטן, צבוע וטיגריס בנגלי. זה החלק עם התיאורים הקשים, אבל, זה גם החלק הנפלא, והוא נפלא בדרך שהוא מחלק את העולם לשניים: מצד אחד- זהו סיפור על פחד, מצב פיזי קשה, רעב וייאוש על סף טירוף, מצד שני- זהו סיפור על כנות, אמונה, תקווה ורוחניות. זוועות העולם והפחד באים ליד נפלאות העולם והאומץ הנואש. השמיים, שמעניקים יופי אין סופי של עננים וגווני תכלת, הם אותם השמיים, שרגע אחרי זה יכולים להמטיר גשם זלעפות. הים, מדהים בצבעיו המתחלפים של כחול, ירוק וטורקיז, שבמעמקיו מתקיים עולם ומלואו, זה אותו הים, שגם נושא גלים עצומים וסופות הרסניות. השמש, שמעניקה את חומה אחרי גשם קר, זאת אותה השמש, ששורפת ומייבשת ללא רחמים. להכל יש צד נגדי ושום דבר לא חד משמעי, אפילו לספר יש שני צדדים.

בחלק השלישי- וואו! הלם קל. חישוב מחדש (כן, כמו בGPS), ברגע שהסיפור מתהפך ב180 מעלות מחשבים הכל מחדש. אתם יודעים מה הסופר עשה עד עכשיו? הוא הרדים בטיעונים שונים את הערנות, ואז ברגע האחרון, בחלק האחרון, הפך את הכל, ולא החזיר בחזרה למקום. וכאן קופצת לראש השאלה מעמוד 302 ״העולם אינו רק מה שהוא. הוא הדרך שבה אנו מבינים אותו, הלוא כן?״ והסיפור של פיי מתחיל מההתחלה, ולנו נשאר רק להחליט איזה סיפור הוא. 
אני את הבחירה שלי עשיתי, עכשיו תורכם...

בני הבית שלי תמהו מאוד: איך יכול להיות שיש בבית כל כך הרבה ספרי ספרייה חדשים ומעניינים, או לפחות מסקרנים, ומה שאת בוחרת לקרוא זה הספר הישן הזה? עכשיו לכו תסבירו להם שזה משהו שאביבית מהפייסבוק ביקשה. "זהו יום הקריאה-מחדש בספרים אהובים ששכחתם. גשו למדף התחתון ביותר מצד ימין ושלפו אחד מהשורה האחורית". כך היא ביקשה, ואני ניגשתי ושלפתי את הספר המבוקש. "אפקט רוזי". אופס. לא כל כך אהוב, לא כל כך שכוח (לצערי), והודעתי שהמשימה לא רלוונטית. אביבית נתנה לי הנחה, ואמרה לי שאקח את הספר לידו. ובכן, זה חיי פיי. לא כל כך שכוח, כמו משתדל להישכח, כי התיאורים בו היו לי קשים מדי בזמנו. אבל לקחתי בכל זאת.

איך הספר הגיע אל ביתי? ובכן, אני חובבת מתמטיקה, ופיי הרי הוא ערך מתמטי (גם עוגה, נכון. גם מאפה מתוק או מלוח על בסיס בצק, אבל בעיקר היחס בין היקף המעגל לקוטרו). ובני משפחתי יודעים זאת, וששים לספק לי מיני קריאה הקשורים למתמטיקה. וכך קורות גם טעויות, שכן הספר הזה אינו קשור למתמטיקה. מתמטיקה עוסקת באמת ובשקר, בשחור ובלבן, ובהעדר גווני ביניים. הספר הזה כל כולו הוא גווני ביניים, כאלה שמטריפים מתמטיקאים ומבריחים אותם מעולמה הסוער של המציאות אל עולמו הסדור של הדף הלבן והמספרים שעליו.

הקריאה החוזרת הייתה מענגת בהרבה מהקריאה הראשונית, זו בעבר, זו הזכורה לרע. בראש ובראשונה כי כבר ידעתי את הסוף, וגם את קווי העלילה העיקריים. וכך ידעתי גם לדלג על התיאורים היותר-מזוויעים הכלולים. כך יכולתי להתפנות ברוגע לקריאת ההקדמה (מי קורא הקדמות?) ולהבין את המסגרת הסיפורית והפרקים בגופן הנטוי שבקריאה הראשונית לא הבנתי את מקומם. העדר המתח גם איפשר קריאה איטית, שקולה, בלתי להוטה, ולכן נהנית מכל תיאור ודימוי, ומהאוסף המרשים של רשימות הממלא את הספר. במקום לכתוב שניים או שלושה פריטים להבהרת נקודה מסויימת, מביא המחבר עשרים או שלושים. לאדם השרוי במתח עומס כזה של תיאורים רק גורם שעמום (בחלק הראשון של הספר, שנראה כביכול סתמי ולא קשור) או עצבנות (בחלק המותח). למי שכבר קרא הכל, ריבוי התיאורים מעניין ומענג. בנוסף יכולתי לשים לב לפרטים קטנים ומהנים, כמו המקום שבו פיי הדובר מבקש מהמחבר לסדר כך שהספר יכלול בדיוק מאה פרקים, ולבחון שאכן, זה באמת מה שקורה.

והסיפור עצמו - פיי פאטל, הודי בן 16, בחר לעצמו את הכינוי הזה, כדי להימנע מכינויי גנאי מתבקשים בשל שמו. בהודו הוא מנהל חיים שלווים אם כי עתירי דתות, בחסות הוריו החילוניים בעליל, נפשו המחפשת רוחניות רבה ומורים שהוא מצא לעצמו כדי לספק את המענה הזה. בכל אחת מהדתות אותה הוא פוגש הוא מטיל ספק במיתוסים המסופרים ובסיפורי היסוד של הדת, אך מתחבר רגשית אל האנשים הנושאים את בשורת הדת, ואל הריטואלים שהם מספקים לו. אבל המצב בהודו אינו פשוט, ומשפחת פאטל מהגרת לקנדה. כך מוצא את עצמו פיי הצעיר על סירת הצלה בלב האוקיינוס בלוויות חיות טרף פראיות. חלקו האחרון והקצר של הספר תוקף את הספקנות הטבעית המתעוררת בקורא האינטיליגנטי, ומאתגר אותה. כי הרי כמו שאומר פיי כבר בהתחלה "בחירה בספקנות כפילוסופיית חיים כמוה כבחירה בעמידה במקום כאמצעי תחבורה".

היה נחמד, מילאתי את חובתי, ועכשיו אוכל להתפנות לקורותיו של הבלש ויש פורי.

אדם צעיר, אורנג אוטן, צבוע, זברה וטיגריס נפגשים על סירת הצלה.
לא, זו לא בדיחה בנוסח: "יהודי נוצרי ומוסלמי וכו'". זו התוצאה הבלתי סבירה של טביעת אניית משא יפנית בים ההודי.

כשסיימתי לקרוא את הסיפור הזה חשבתי בתחילה שבעולם כמו שלנו הרי שסיפור מוזר הוא לא בהכרח בלתי אפשרי. אין יום שאיננו נתקלים בסיפור אמתי הבא מרחבי העולם על אירועים שנחשבים בתחילה כבלתי מתקבלים על הדעת. אם כך הדבר, למה שיפקד מביניהם מקומו גם סיפור הזוי זה, "חיי פיי", כבלתי מתקבל על הדעת?, על אחת כמה וכמה שהוא מסופר כסיפור אישי של גיבורו, נער ששמו המסובך לביטוי מביא לכך שהוא זוכה בכינוי "פיי", אותה נוסחה המראה לנו את חישוב היקף המעגל.

גיבור הסיפור מתגלה כנער סקרן שחייו סובבים במעגל סביב תהיות שעולות בו באשר לטוב ולנכון. מתוך כך הוא מחפש את המשתף והמאחד בין האמונות השונות. הוא מתאסלם ומתנצר בתוך פרק זמן קצר ואף מצטרף לאמונה הבודהיסטית הכל במקביל פחות או יותר וזאת תוך אימוץ כל שלוש האמונות בה בעת ומבלי שיחוש צורך להתמקד באחת מהן ולוותר על מי מהאחרות.

עיסוק בני משפחתו ומקור פרנסתם הוא בגן חיות שבבעלותם אשר הגיע לסוף דרכו הכלכלית ולכן נמכרים כל דייריו לגני חיות במקומות שונים, דבר המביא את המשפחה להעלות את החיות לאניית משא ולהצטרף אליהן למסע הזה כשבסופו אמורה אף היא להשאר כמהגרים ביעדה האחרון.

ספינת המשא טובעת בסערה ועל סירת ההצלה עולים השורדים היחידים, פיי וארבעת החיות. המשכו של הסיפור מביא את תלאות הישרדותו במהלך חצי שנה בחברת הטיגריס.

סיפור מוזר ובלתי אפשרי שכזה מחייב באופן כל שהוא לחפש בו את הנסתר ואת הסמלי, או שאולי את המשל והנמשל ואולי דווקא את אותה הצגה כסטירה (כפי נכתב בתקציר בסוף הספר). אולם שלא כמו אחרים, לא מצאתי את מי מאלה, אבל לפחות זכיתי בסיפור מעניין וחורג מהרגיל ועוד הוכחה שאין כל גבולות לדמיון הכותבים.

נא לא לספר לבעלי, אבל התאהבתי. יותר גרוע מזה התאהבתי 3 פעמים. פעם ראשונה בסיפור על הישרדות של נער ונמר בלב הים, פעם שניה בדמותו של הנער המקסים ופעם שלישית בקריין שהקריא את הספר באנגלית עם מבטא הודי ועשה פשוט עבודה נפלאה! אני איפשהו יכולה להבין את אלה שכתבו ביקורות לא טובות על הספר, יש מצב שאם הייתי קוראת אותו מודפס אז הייתי משתעממת, אבל בגרסה המוקלטת הספר שבה את ליבי. עכשיו רק נשאר לראות את הסרט ולקוות שלא יאכזב.

"בחירה בספקנות כפילוסופיית חיים כמוה כבחירה בעמידה במקום כאמצעי תחבורה".

מכל החוויה המסעירה שעברתי בעת קריאת "חיי פיי", נדמה שמשפט זה נחרט בראשי בצורה העמוקה ביותר. ממבט ראשון הוא נדמה לי כל כך לא נכון, עד שטיפשי היה בכלל לציין אותו. הוא נוגד את כל תורתה של התרבות המערבית המודרנית, המתקדמת קדימה ולא מפסיקה לשאול שאלות ולהטיל ספק בקיומו של האל, ובכלל, בכל מה שזז. ההנחה המקובלת, המשורשת בנו כל כך חזק, היא שדווקא בחירה באמונה עיוורת היא עמידה במקום, שכן כיצד הייתה מתפתחים כל כך הרפואה, המדע והמוזיקה, למשל, ללא אמנות שאילת השאלות?

אלא שאפשר לקרוא את המשפט הזה גם מזווית אחרת, מנקודת המבט של מספר הסיפור, הלא הוא הנער ההודי פיי, שבא מתרבות הרבה יותר פשוטה, שמקדשת את החיים יותר מאשר את הקדמה. המשפט הבודד הזה, וגם כל הספר בכללותו, נותנים לנו את האופציה לחשוב על הדת לא במונחים של קידמה/הישארות במקום, אלא לחשוב – מה גורם לנו להיות יותר מאושרים? כי אם תרשו לי להגיד את מה שכבר נאמר במספיק מחקרים, אמנם הגענו לירח, אבל אנחנו לא בהכרח יותר מאושרים מבני האדם שחיו לפני אלף שנה. מה עדיף לו לבן אדם להיות – מאמין או ספקן? ל"חיי פיי" יש תשובה ברורה.

גיבור הספר, פיי, הוא מהדמויות שאי אפשר לו לאהוב. את חייו כנער הודי ממשפחה מבוססת הוא מעביר בעיקר בגן החיות שבבעלות אביו, בפליאה מתמדת שבהתבוננות ביצירי טבע מופלאים. בשאר הזמן האו עסוק באופן כמעט כפייתי בדת, אלא שהוא עושה את זה בצורה הכי לא נכונה שיכולה להיות, לפחות על פי "המבוגרים". הוא הופך בתמימותו בו זמנית למאמין הדוק של שלושה דתות (הינדואיזם, נצרות ואיסלאם), ולא מבין מה רע בכך שהוא "פשוט אוהב" גם את ישו וגם את וישנו. על ידי אלגוריה זו חוסר הסופר על הנקודה שעליה הספר, ושואתה הוא עוד עתיד להעמיק בסופו המפתיע – לא משנה במה אתה מאמין, יכול להיות שאין במה להאמין, אבל האמונה עצמה היא החשובה, כי היא זו ששומרת עלינו מהעולם, ומשאלת השאלות הקשות, ועושה אותנו מאושרים. כאשר שלושת אבותיו הרוחניים נפגשים הם כמובן נרעשים לגלות על חטאיו, ומפצירים בו לבחור דת אחת.

החלק המרכזי בספר מתחיל מהרגע שפיי מוצא את עצמו על סירת הצלה קטנה בלב ים, בחברת אורנג-אוטן, זברה, צבוע ונמר בנגלי ענק, ועד הרגע (ועל תגידו שזה ספוילר! זה כתוב על הכריכה!) שהוא מצליח לעבור את הסכנה הבלתי אפשרית ולשרוד עד הגעתו לחוף מיושב. עם כמה שהחלק הזה מרתק, לא ברור הקשר שלו לפרקיה הראשונים של היצירה. חוץ מכמה קריאות תשבוחת לאללה או לישו מדי פעם, חשיבותו של האל שולית אל מול איתני הטבע והסכנה הממשית. הקשר מתגלה בסוף הספר, אך הוא לא מצדיק כל כך הרבה 150 עמודים של הרגשה שהסופר קצת הלך לאיבוד.

על עטיפת הספר כתוב שעוצמתו מסוגלת להצית בקורא אמונה באל. כאתאיסט, הוא בעיקר גרם לי להצטער שאני לא מאמין, אך כזה אני, ספקן בלתי נלאה, אין מה לעשות.


(--- לעוד ביקורת, אתם מוזמנים להיכנס לבלוג שלי: http://machinedance.wordpress.com/)