אני רוצה להתוודות – אני אוהב מאוד את הכתיבה של איילת גונדר-גושן. יש משהו באוזן הפנימית שלה, ביכולת שלה לשמוע את המוזיקה של השפה, שמעטים מצליחים לשחזר. כל משפט בספר נבנה בקפדנות של מי שמקשיבה למנגינה הזאת בעיניים עצומות. היא יודעת לעצור רגע לפני הדרמה, להניח שתיקה שתדבר במקומה. התוצאה היא פרוזה שנראית פשוטה – אבל היא מהסוג שמחזיק את הקורא בגרון, בלי לצעוק.

הדמויות ב“אורחים” נושמות. נעמי, האם הצעירה, מותשת ומוארת בו־זמנית, איננה גיבורה אלא מראה אנושית – עדינה, מבוהלת, נעה בין חמלה לאשמה. גם הדמויות המשניות כתובות היטב, וכל אחת מהן נדמית כרגע קטנטן של אמת. ובכל זאת, מעל כל היופי הזה מרחפת תחושת החמצה – לא של כישלון ספרותי אלא של ריבוי: דמויות רבות, כולן טעונות פוטנציאל, נוגעות בלב ואז נעלמות. לפעמים נדמה שהספר הזה מחזיק בתוכו שלושה רומנים שונים שלא נכתבו עד הסוף – כל אחד מהם היה יכול להתפרץ בכיוון אחר.

התחושה הזו מתחדדת משום שגונדר-גושן חוזרת כאן לאותן שאלות מוסריות והאשמה שמלוות אותה מראשית דרכה:

האם אנחנו רשאים לתת לחלש לשלם על מעשינו?

"האדם הלבן" כמנצל, גם כשהוא בטוח שהוא מהטובים.

והאם אפשר בכלל לחיות עם השקר שנועד “להגן” – על עצמנו, על ילד, על מדינה?

במובן הזה, “אורחים” הוא זיקוק של כתיבתה הקודמת – מעין תמצית מרוכזת של כל הספקות, האשמות והרחמים העצמיים שהצטברו בספריה הקודמים. אין כאן חידוש מוסרי מהפכני, אבל יש העמקה – לא עוד ניסוי חברתי, אלא צלילה פנימה אל הפחד הקטן, הביתי, המוכר כל כך.

גם אם הקורא יוצא בתחושת החמצה – זו החמצה יפהפייה. “אורחים” הוא רומן קצר, חד, אנושי ומכאיב, שמתקיים במקום שבו אימהוּת נוגעת באימה, ואהבה נוגעת בפחד ממה שהאהבה עצמה עלולה לעולל. זה אולי לא “רומן גדול” במובן הקלאסי, אבל זו כתיבה גדולה – כתיבה שממשיכה להדהד הרבה אחרי שסוגרים את הדף האחרון, כמו ריח קפה שמסרב להתפוגג מהמטבח.

על מה הסיפור?

סיכום אוטוביוגרפי של הסופר. במרכז הסיפור נמצאת אימו כמו שמש גדולה שמאירה את האדמה ומחממת אותה מצד אחד, מצד שני יכולה בקלות לגרום לכוויות ושרפות.

על רומן גארי הילד הונחו משקולות כבדות מנשוא של צפיות האם. מגיל צעיר מאוד אימו הפצירה בו ובסביבת חייו שהוא נועד לגדולות. כך הוא גדל ,כמובן שבחייו הוא עשה הכל על מנת לעמוד בציפיותיה. לפעמים הצליח ולפעמים כשל, אך השתדל בכל מאודו להיות הילד שאמא שלו רצתה.

כל מי שהורה יודע שהילד שלנו הוא הבבואה שלנו, אנחנו אוהבים אותו בגלל שאנחנו אוהבים את עצמנו. לא פעם אנחנו מצפים ממנו להגשים את כל כישלונותינו. כמו כל הורה אתה אף פעם לא יודע את הגבול בין דחיפה מועילה לדחיפה מזיקה, לכן הורה טוב תמיד נשאר עם רגשות אשם.

הרב שלמה קרליבך אמר פעם "כל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שיאמין בו." רומן גארי קיבל זאת במינון גבוהה. למרות זאת, זה נראה שהוא די עמד בציפיות אימו. או לפחות כך רצה להאמין.

ומה נאמר על כתיבתו של רומן גארי. סופר טוב מצליח לעניין אותך בחייו, סופר מעולה גורם לך להתגעגע אליו. התחושה בקריאה שאתם הולכים לבקר חבר ותיק ואהוב שמזמן לא נפגשתם. כשאתם נפגשים הוא מצחיק אותך, מעציב אותך ובאופן כללי אתה נהנה להיות אוזן קשבת לחיים שלו.

זהו רומן גארי, בכל פעם שאני קורא את ספריו, חיוך ממלא את פניי ואז אני עולה על רכבת הרים של רגשות שנעות מצחוק לעצב. הוא אמן החמלה, אין אף סופר שאני מכיר שיודע לפרק את המושג חמלה למרכיבים קטנים כל כך.

ממליץ בחום על הספר, אך בהסתייגות קטנה יש לקרוא לפני הספר הזה, לפחות את הספרים הבאים שלו:

"כל החיים לפניו"
"חרדתו של המלך סלומון"
"עפיפונים"

אחרת הספר יוחמץ.

לא פעם יצא לי לקורא ספר בגיל צעיר ולהתפעל ממנו מאוד. לאחר כמה שנים וכמה שיערות לבנות אתה חוזר אל הספר ולא מבין ממה התפעלת.

את הספר הזה קראתי לפני עשור בערך והייתי מוקסם. לפני חודש חזרתי אליו וקראתי אותו שוב והייתי מוקסם.

אז על מה הסיפור?

ילדים של ניצולי שואה בקרית חיים הגדלים בסביבה של ניצולים. הילדים חיים בתחושה תמידית שמסתירים מהם סוד גדול והם מנסים לפענח מהי אותה שואה שמחוץ לטקסי בית הספר. המשפחה המורחבת כמעט ולא קיימת בגלל השואה ולכן הם מפעילים את 'חוק הדחיסה' - מאמצים קרובים רחוקים ומעלים אותם בדרגה המשפחתית וקוראים להם סבא.

עם הילדים האלה כמו לכל הדור ההוא לא דיברו על השואה במטרה להגן עליהם מפני הזוועות. כשהמבוגרים רצו לדבר עליה, הם דיברו בעיקר ברמזים וקודים שהילדים לא הצליחו לפענח.

הילדים מנסים לשאוב מידע אך לא מצליחים ובייאושם הם רוקמים תוכניות לקבלת מידע על השואה. הם מזהים חולייה חלשה ומכינים לו מלכודת היפוכונדרית, כדורי "פורמציל" תמורת מידע. בעקבות העסקה הם נחשפים לעולם השואה בשמות, דמויות ומעשים. בעיקר הם מגלים שהיו כל מני אנשים רעים וטובים במהלך השואה, גם גרמנים וגם יהודים.

'ספרי שואה' ממלאים את ארון הספרים היהודי רדוף האסונות. אם ככה מה מיוחד בספר הזה?

לספר הזה יש שתי חוזקות בעיני.

האחת – היא הורדת דרגת הניצולים מקדושים לדרגת אנוש. גוטפרוינד מתייחס לניצולים כאנשים אינדיבידואליים עם חוזקות וחולשות. הוא מסרב בתוקף לתת להם מעמד של קדושה, יש בניהם טובים ויש רעים. יחד עם זאת ניכר שהוא אוהב את גיבוריו בכל ליבו.

השנייה – הומר המשמש כסם מאלחש להגנת הקורא (וכנראה גם על הסופר) מאימת הזוועות של השואה. הספר כתוב בצורה קולחת ומצחיקה ועצובה מעט.

ממליץ בחום

אזהרת ספויילר. אני חושף פה קטע מהספר שלפי דעתי לא יפגע בהנאת הקריאה כי זה לא ספר מתח אך בכל זאת אני מעדכן.

אומרים שלכל סופר יש סיפור אחד בלבד ובכל פעם הוא משנה את התפאורה ואת השחקנים ומספר את אותו סיפור בצורה שונה.

אני לא קראתי את כל ספריו של אישיגורו. אבל את ממה שקראתי אפשר לראות שהסיפורים שלו מכילים את המרכיבים הבאים:

ייעוד – לגיבור יש ייעוד שהוא רואה בהגשמתו את תכלית חייו.
קונפליקט – בין הייעוד לבחירה חופשית.
תחושת החמצה – הבחירה של הגיבור בייעודו ולא בחיים עצמם. אישיגורו בגאוניותו מעביר לנו הקוראים את תחושת החמצה ולא לגיבור כך שאנחנו מסיימים לקרוא את הספר בקונפליקט בנושא אושרו של הגיבור.

הסיפורים כתובים בפרספקטיבה, הגיבור התמים מסכם תקופה בחייו.


אז על מה הסיפור?

בניגוד לשם הספר הלא מוצלח והעטיפה הגרועה, זה אינו ספר רומנטי.

קת גדלה 'בבית ספר' מיוחד שנבנה עבור ילדים שכל תכליתם הוא להיות תורמי אברים כשיהיו גדולים. הילדים מחונכים מגיל צעיר מאוד על ערך התרומה שלהם. בניגוד לאיך שזה נשמע הילדים לא חיים באימה וגם כך הקורא, אני לא חשתי אימה או צמרמורת בזמן הקריאה, כי הסיפור לא מתעסק בדרמה של התרומה, אלא בבחירות של הילדים ולכן הוא הופך להיות נפלא.

אחראי שקראתי את שארית היום המופתי פחדתי שאתאכזב מהספר הזה. אכן תחילתו של הספר הוא חלקו החלש, התחושה היא שהסיפור הוא על התבגרות טיפוסית של נערים בתיכון. שקלתי לנטוש אך בכל זאת נתתי צ'אנס נוסף. בחלקו השני של הספר נוצרת חברות משולשת של קת, טומי ורות ומכאן מתחיל סיפור אנושי קטן של חברות, בחירות והחמצות.

אישיגורו משתמש במחט דקה מאוד, הוא דוקר את ליבך בכל פעם קצת וגורם לך לדמם מעט אך לא למות, סיפור עצוב ויפיפייה הכתוב באיפוק רגשי וכישרון ענק, פשוט נהדר.

זה ספר שהתקשיתי בקריאתו. ניסיתי להבין למה? הכתיבה של מקיואן היא מצוינת הוא יודע לבנות דמויות עם פרופיל פסיכולוגי מתאים. הוא יודע לתאר יחסים בין דמויות בצורה נפלאה מצד אחד. מצד שני זה הספר השני שלו שאני קורא ומסיים אותו עם הלשון בחוץ.

אני חושב שהסיבה היא כי בסיפור הזה שאין בו דמות ראשית אחת, לכן לי היה קשה מאוד לצלוח את הספר הזה. אני מרגיש שהספר הזה הוא החמצה, מצד אחד יש בו מרכיבים מצוינים ומצד שני התבשיל הוא רק בסדר.

אז על מה הסיפור?

הסיפור הזה מחולק לשלושה חלקים.

החלק הראשון – מספר על ילדות בבית בורגני באחוזה באנגלייה, לסיפור שלוש דמויות חשובות.

בראיוני – אחות קטנה, מוכשרת, כוחנית ומניפולטיבית.

ססיליה – האחות הגדולה והאחראית שמתאהבת ברובי.

רובי – בנה של אחת מעוזרת הבית שמאוהב ססיליה.

אירוע מכונן גורם לכך שאהבה בין רובי ססיליה לא ממומשת.

החלק השני – מתאר את קורות חייו של רובי כחייל בזמן מלחמת העולם השנייה וכולל את התבגרותה של בראיוני כאחות בבית חולים בזמן המלחמה.

החלק השלישי – מתאר את סוף שנות ה 90 כאשר בראוני כבר אישה זקנה וחלונית המבצעת חשבון נפש.
אני לא אפרט יותר כי זה יפגע בהנאת הקריאה.

על מה הסיפור בעיני?

באחד מימי השואה שמעתי ניצולת שואה שסיפרה את מה שעברו היא ואחיה הקטן. אני לא זוכר טוב את כל הסיפור אני רק זוכר את המסר מהקטע האחרון. כשהיא ואחיה הגיעו ברכבת למחנות המוות היא נזפה בו על כך שהוא שלומיאל כי הוא איבד את הנעל שלו (אם אני לא טועה). היא לא ראתה אותו מאז שהיא נזפה בו, הוא נרצח ע"י הנאצים. בעקבות זאת עד היום היא מייסרת את עצמה שהפרידה שלה ממנו היא בנזיפה. כשהסתיימה המלחמה והיא ניצלה, היא נשבעה שבכל פעם שהיא תדבר לאהוביה, היא תעשה זאת כאילו זו הפעם האחרונה שהם יפגשו.

מה לסיפור הזה ולספר?

בניגוד לכותרת של הספר, הסיפור הוא לא על 'כפרה'. הסיפור הוא על חרטה עמוקה ללא יכולת כפרה. החרטות הכי כואבות הן החרטות שקשורות לאהובנו. אם יש לנו נושא שצריך לתקן או לפחות לא לשאת תחושת חרטה לנצח, רצוי לתקן כל עוד יש לנו זמן לעשות זאת. אחרת זה פצע פתוח שלא ניתן לאחות.

"דמויות שטוחות כמו פלקט/ רדיד אלומיניום/ בצק עלים וכו' " הן בדרך כלל ביקורת נפוצה על איכות ספר. העידן שאנחנו חיים בו מבקש דמיות רב ממדיות, שיש בהן טוב אבל גם רע. אפשר לאהוב אותן וגם להירתע מהן במהלך הקריאה. אם נסכם את הרצון של הקוראים והמבקרים "אנחנו רוצים דמויות עם חולשות אנושיות לא מלאכים."

אכן היום הדמויות בספרות הפכו להיות מורכבות (לפעמים מידי). הסופר/ת משקיע לא מעט אנרגיה בבניית דמות שתהיה תלת ממדית, בכדי שנוכל להזדהות איתה או לפחות לא להישאר אדישים אליה. אך לפעמים יש תחושה שסופר/ת מעריכם שהדמות היא הסיפור עצמו ולכן העלילה היא רזה עד אנורקסיה. אין בזה רע, רק יש מעט סופרים שיודעים לעשות זאת בצורה מופתית (שארית היום).

יש סופרים שהתברכו בבניית דמויות מעולות ויש סופרים שהתברכו בכתיבת עלילה מעולה. קן פולט שייך לסוג השני.

הספר הזה מספר על בניית קתדרלה במאה ה 12 באנגליה. על פניו זה נשמע סיפור משמים. אך קן פולט פשוט יודע לספר סיפור.

הספר הזה מחזיק אותך כבר מהפרק הראשון ולא נותן לך מנוחה עד שנגמרים 640 העמודים.

לפעמים כל מה שאני רוצה מספר הוא שיגרום לי הנאה. בלי אמירות פילוסופיות שמהדהדות אחרי קריאת הספר. הנאה פשוטה כזו, כמו ילד שמתענג על הגלידה שקיבל. עמודי תבל הוא ספר כזה.

שבוע הספר הביא איתו את בשורת ספרי "נשות ה-". לא שאני פמיניסט גדול, אבל בכל זאת מה הרעיון שאשה לא עומדת בפני עצמה?!

במהלך השבוע הייתי בחנות ספרים גדולה, אני נע מדוכן לדוכן וקופצים עליי מוכרנים שמציעים לי מבצע 4 ב 100 את הספרים הבאים: "אשתו של בעל הבאר", "בתו של מחמם המים" ,"נכדתו של מותח הקפיצים" ו"נינתו של הקופץ לגובה". אני כמובן סירבתי בנימוס, מי יודע אולי פספסתי ספר טוב, אך בכל זאת החלטתי לוותר. הספרים הללו הזכירו לי שבשנות ה-80 ותחילת ה-90, ע"מ לשווק סרט להצלחה היו מצרפים את המילה 'קטלני'. לכן כל דבר הפך לקטלני עד גיחוך. היום כל סרט שיש בו את המילה קטלני אני מוותר מראש.

כשאני נמלט מדוכן "נשות ה-" אני רואה בפינת אחד הדוכנים את הספר הזה. "מעשה בטבעת". השם לא מזמין כל כך, מעשיות מקושרות לנעורים וללקחים שהקורא נדרש ללמוד. אך קריאה של התקציר סקרנה אותי והחלטתי לקנות את הספר הזה. בדיעבד אני מודה שזאת הייתה החלטה טובה מאוד, הספר מטלטל את הנפש באופן חזק וכואב.

שלושה דורות של משפחות יהודיות קושרות את גורלן בעקבות טבעת אחת עם יכולות ריפוי של "מחלת הנפילה". אך הטבעת היא רק חוט מקשר בין הדורות. הסיפור בעיקרו על תקופה אפלה מוסרית שבו יהודים מארגנטינה הציעו להורי נערות ממזרח אירופה, חיים נפלאים מעבר לים ואפילו חלקם "התחתנו" עם הנערות, כל זאת במטרה להביא אותן כזונות (בעל כורחן) לארגנטינה.

הנערות האומללות האלה עוברות מעשים איומים ע"מ להביא אותן לצייתנות כזונות שמפרנסות את סרסוריהן. חלקן נמכרות בשווקים כאליו היו חיות משק.

במרחק אוקיינוס ממשפחתם אין מי שיושיען, הקהילה היהודית שבה הן חיות מוקיעות אותן כפרוצות, בייאוש טוטאלי כולן בסופו של דבר נשברות והופכות לזונות שסרסוריהן יעדו אותן.

הסיפור כתוב מצוין, בשפה גבוהה מעט 'עגנונית' הדבר מוסיף לניגוד של השפל המוסרי.

אם כך למה הספר לא זוכה בחמשה כוכבים?

הסופר משתמש במצרכים הטובים ביותר להכנת סיפור: מין, מוות, אלימות ומאגיה (עוד משלנו). אך מכאן חסרונו, הסופר לא מתמקד בסיפור אישי אחד. יש יותר מידי מצרכים עם טעם דומיננטי. סיפור הטבעת הוא מיותר, התחושה היא שניתן לוותר על הטבעת והמאגיה, בעיני לא תורמים לסיפור ולפעמים התחושה שהם שזורים בצורה מלאכותית מידי.

סיכום: הספר הזה הוא קשה. אך מי שליבו אינו רך מידי ימצא בו הצצה לפרק עצוב, אכזרי ומדכא בהיסטוריה היהודית. סיפור 'פילגש בגבעה' המודרני.

מיהו הרוצח?

ברוב ספרי/סרטי המתח העלילה מתנהלת תחת השאלה הזו. הרעיון של עלילה הזו, היא להפוך אותנו מפסיביים לאקטיביים, כאילו הסופר פנה אלינו ואמר לנו "כך תג, ברכותיי הצטרפת לצוות החקירה, אני סומך עליך שתעזור בפיענוח."

היום סוג העלילות הללו די מיצו את עצמם, כי ברוב הפעמים קל לזהות מי הרוצח כבר בהתחלה. אנחנו מנחשים מראש, כאליו היינו בתחרות הימורים "הרוצח הוא הבלש, זה ברור כי..." בכל זאת כמה כבר אפשר להפתיע אותנו. התחושה היא שנגמרו לקוסם השפנים בכובע.

אם כך מה מיוחד בספר הזה?

הסופרת בחוכמה רבה מנטרלת שתי קלישאות שגורמות לספר הזה לעלות לרמה של מופת.

האחת – היא מוותרת על הטעיה של חשוד מרכזי – לא מעט עלילות בונות לנו רמזים שאנחנו אוספים באיטיות ואז מגיעים למסקנה שהרוצח הוא... ואז הסופר מודיע לנו שבניגוד למה שחשבנו הוא לא הרוצח, אלא הבחורה או השוטר... ע"מ להצדיק את הבחירה ההזויה של הרוצח, הסופר מסביר רטרואקטיבית את הרמזים "שפספסנו" מה שבדרך כלל מסתיים בתהייה "זה לא הגיוני".

השנייה – היא מוותרת על הסוואה ריגשית - למרות שיש בסיפור רציחות הסופרת לא משתמשת באימה או חרדה ע"מ להטעות אותך בפיענוח הרצח. לא מעט עלילות גרומות לנו להיקשר לדמויות בסכנה ואז אנחנו מפחדים עליהם ונכנסים לחרדה כאשר "נשמע רעש במדרגות המרתף...". הסופרת מרכזת 10 דמויות שאנחנו לא יודעים עליהם שום דבר. ע"מ לוודא שאנחנו לא נקשרים רגשית, כבר בהתחלה היא מודיעה לנו שלכל אחד יש שק שרצים ואין פה צדיקים.

אני מעריך מאוד סופרים שמאתגרים אותי שכלית. הסופרת מספיק בטוחה בעצמה לא להשתמש במניפולציות זולות. היא לא מוכנה שהפתרון יתגנב בהיסח הדעת. היא דורשת מאיתנו להיות ערניים ושכלתניים. התעלומה מבחינתה היא משוואה מתמטית בעשרה נעלמים. התפקיד שלנו הוא לפתור את המשוואה.

לצערי לא הצלחתי לפתור את המשוואה. כשהסופרת גילתה לי את הפתרון, לא יכולתי רק להשתאות ולמחוא כפיים, "בראבו!"

נ.ב

הספר נכתב בשנת 1939 יצא לאור בשם "עשרה כושים קטנים." מסיבות של תקינות פוליטית, שונה השם ל "ולא נותר אף אחד".

לא פעם הביטוי 'עם הספר' עולה למרחב הציבורי, בדרך כלל הביטוי הזה תמיד מגיע עם ביקורת מרירה על הדור שהולך ופוחת. הנשיא ראובן ריבלין פעם הגדיר זאת כך "אנחנו הופכים מעם הספר לעם הארץ". מה זה 'עם הספר'? ומי נתן לנו את התפקיד הזה?

מקור השם הזה להפתעתי הוא מהקוראן, שם ניתן לנו השם 'אנשי הספר' שבעתיד השתנה ל 'עם הספר'. ההגדרה העצמית שלנו כמו בהמון מקרים שונים, נתנה לנו ע"י זרים.

באחד הוויכוחים הרגילים על ישראל ברשת אל ג'זירה. ד"ר וואפה סולטן התמודדה עם איש דת קיצוני שלגלג ביהודים. בשלב מסוים היא תיקנה את האיש דת ואמרה "שהם לא עם הספר הם עם של ספרים רבים..." אכן כן, זאת הגדרה יותר מדויקת של העם היהודי. אנחנו כותבים המון ספרים, מספרי מדע ועד רומנים. למה אנחנו כותבים כל כך הרבה ספרים?

לאחר יצאת ישראל ממצרים האל מצוה "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם." (שמות יג ח). העם מקבל את אחת המשימות הראשונות שלו כעם והיא לספר סיפור לדורי דורות. אני חושב שאנחנו העם היחיד בעולם שיש לו חובה דתית כזו. עם חובה זו פיתחנו מיומנות כמעט אבולוציונית לספר סיפורים. הסיפורים של עם ישראל הם בעיקר עוסקים בלידתו של העם והתנהלותו במשך הזמן. כמו כל 'סיפורי עם' מטרתם היא לחנך.

ענברי שרואה את עצמו חלק מאותה מורשת, כותב את לידתו והתנהלותו של קיבוץ 'אפיקים'. משלב ה"לך לך", שבעה גיבורים שעוזבים את אירופה ומתמקמים בעמק הירדן ועד ימינו אנו. הסופר כותב את הסיפור בצורה קרה, מרוחקת רגשית כאילו היה צופה מתעד. בסגנון הכתיבה הזה ענברי משלב הומר דק ומתוחכם בדומה לסופר מאיר שלו.

היום הקונוטציה של המילה קיבוץ היא לא חיובית בלשון המעטה. היא נעה מתמימים / טיפשים קומוניסטים ששבויים באידאולוגיה שסותרת את טבע האדם. לבין 'חולבי המדינה ואדמותיה'. עם השנים הקיבוץ הפך להיות שם קוד לארכאיות וחוסר רלוונטיות. יוצאי הקיבוצים הוסיפו תיעוב, כשהציגו את הקיבוץ כניסויים בבני אדם. הן בנושא 'בית הילדים' שהפך להיות שם קוד לאטימות אנושית והן בנושא העדר 'האני' בכל התחומים.

ענברי החליט לענות לכולם לא דרך דיונים של בעד ונגד, אל ע"י 'והגדת..' הוא לוקח את סיפור לידתו וחייו של הקיבוץ עד ימים אלה. בכישרון רב הוא כותב את סיפורו של הקיבוץ דרך עיני המייסדים. הסופר מראה לנו את המחירים שדור המייסדים שילם בחייו, ולא פחות חשוב באיכות חייו ע"מ לשמור על חלקת הארץ הקטנה. גם לדור ההמשך היו קורבנות גדולים בשמירה על הארץ הזו. ההישג הגדול ביותר של ענברי היא ביכולת לייצר אמפתיה לקיבוץ ולגיבוריו על אף הטעויות שנעשו בו. הוא מוביל אותנו לקבל את הקיבוץ כחלק משמעותי בתקומת הארץ. נכון לא הכל היה מושלם, אך המקימים ניסו ליצור חברת מופת. הם אומנם נכשלו כלכלית אך לתקופה שהמדינה הייתה זקוקה להם, הם היו הצלחה מסחררת.

היום 'עם הספר' נדחק הצידה ואנחנו מגדירים את עצמנו 'כאומת הסטרטאפ'. אם מבודדים ערכים מסוימים של הסטרטאפ, בהחלט אפשר למצוא D.N.A משותף לתנועה הקיבוצית. ערכים כמו: חלוציות, יוזמה, חדשנות, ויצירת יש מאין. בכל זאת מהו הקיבוץ, אם לא הסטרטאפ הישראלי הראשון. לא הוא לא עשה אקזיט הוא פשוט עבר הפרטה.

כל מי שחשובה לו ההיסטוריה של הארץ הזו ימצא עצמו מרותק כמוני, רוצו לקרוא!