את הסקירה על "ולנטינו" אני כותבת תוך כדי שהות בת שלושה שבועות בסין. מדוע בחרתי דווקא בסופרת איטלקייה שתלווה אותי למזרח- כנראה שלא מסיבה מודעת, אולי חשבתי שהנובלות הקצרות שלה על משפחה, על תקווה לחיים אחרים, על ציפיות שנכזבו, על רגעי האושר הקטנים, יעזרו לי לחקור לפני השינה מה באמת משותף בין התרבויות שלנו, בין המזרח למערב, בתוך מסגרת המשפחה ומחוץ לה, בשפת הגוף והבעות הפנים גם אצל מלוכסני העיניים, וכאן אני מודה שזה היה לגמרי לא פשוט להסיק אם רב השונה והוא המנצח ואולי רק האושר הוא זה שמשרטט את קווי המתאר הדומים.
ניסיתי גם תוך כדי הקריאה, לתהות על תפקידם של הגזע, הזמן והמקום, האינסטינקט והיצר, האמונות והמנהגים, כי נטליה גינסבורג בדומה למחזאית, כותבת סצנות קצרות מחיי היום יום נטולות אשליות על אנשים בערי שדה באיטליה, על יחסים בתוך משפחה איטלקית קלאסית –אבל בעצם היא כותבת על כולנו .
במשפטים קצרים מתומצתים, של "מי אמר למי ומה הייתה התגובה", או באי-הבעת הרגש והשתיקות הממושכות, בפירוט הכמעט מכני של תנועות הגוף של כל דמות ודמות והאופן שהיא/הן מתלבשות ושרשרשרת הבחירות שלהן, גינסבורג "מצלמת" עבורנו בעצם בארבעת הנובלות שבספר, סצנות כתובות מדויקות בלי להלאות וזה מעניין ומסקרן למצוא לה מקבילה שתאשש או תוסיף לחוויה האנושית המופלאה הזו שנקראת-חיים .
וכשערפילים כיסו את נהר חואנג-פו בשנחאי והבליעו בתוכם את אניות התיירים שמחליפית היום את אניות המסע של פעם, עלתה בזיכרוני תוך כדי הליכה על הטיילת, סצנת הפרידה של הנערה הצרפתייה מהמאהב הסיני שלה בסרט "המאהב" על פי סיפרה של מרגריט דיראס. (מומלץ אגב...)
כן, מלמלתי תוך כדי השיטוט, בוודאי שחלומות על חיים אחרים ותקוות ולצידם אכזבות, התקיימו על כל פיסת קרקע בתבל המופלאה שלנו ובתוככי כל לב שפעם ופועם מאז ועד היום...
ובדרכנו לסינגפור אל המלון האייקוני של שלדון אדלסון "מרינה ביי סאנדס", ושכבר ישבתי על מיטת שיזוף מפנקת בתוך הבריכה הנשפכת לקו הרקיע המדהים של סינגפור, חשבתי ביני לביני שגחמות עולה בידינו להגשים, אבל ציפיות מעצמנו, מחיינו, מהאחרים ובכלל, שאינן תמיד בידינו ובשליטתנו דינן להיהפך לאכזבות –אפילו מרות לעיתים....
סופרת נהדרת .


















