הנה לכם ספר שנכתב בשנת 2022. עלול להכיל ספויילרים

עמוד 23:
"היא תמיד הייתה מופתעת מגופה הרזה של חברתה הטובה ביותר, מהבוהק של עורה השזוף ומשפעת שערה החלק והכהה הגולש על כתפיה."

עמוד 53:
"שניידלה הפסיקה לפטם את עצמה בשוקולד שוויצרי וברוגלך כדי להשביע איזה רעב שלא הצליחה להרגיע. עכשיו התחיל גופה העגלגל לרזות, והיא עכשיו הפכה לנערה יפה שעולה כפורחת… התלבושת האחידה שלה… נראתה עכשיו שיק על גופה שנראה עכשיו תמיר ופרופוציונלי."

עמוד 109:
"הנה היא, החברה האהובה שלה: רזה ויפה כמו תמיד…"

עד כאן לגיטימי, נכון? אני מסכימה. כמובן שאנשים רזים הם יפים. אם בעיניי הסופרת רזון הוא מדד ליופי וחשוב לה לציין זאת בכל הזדמנות כשהיא רוצה לפרגן לדמות, אז אין בעיה.

אבל מה קורה כשהסופרת מעוניינת לתאר משהו הפוך מיפה ומושך? כבר נראה.

עמוד 86:
"לאכזבתן, הגיע עובד אחר לקחת את ההזמנה שלהן. הוא היה בחור ישראלי, נמוך ושמן…"

עמוד 87:
"ייתכן שאילו היה קצת פחות מושך - נגיד אם גבוהו היה רק מטר שישים, אם היה לו זקנקן אפרפר וזוג משקפיים על חוטמו - ייתכן ששיינדלה להמן הייתה מגיעה לאותה מסקנה שרוב האזרחים נכוחי המחשבה בבורו הגיעו אליה באשר לדובי: שהוא "פושטק ישיבה" שאינו רוחש כבוד להוריו ואינו ירא מאלוקים."

עמוד 140:
"היא הסמיקה. "מה אתה אוהב בי?"
הוא השעין את מרפקיו על ברכיו וסובב את ראשו לעברה. "אז ככה: את לא שמנה. ואת נראית קצת יותר מעניינת משאר הנערות בסביבה."

מקסים. תודו שגם אתם הייתם מסמיקים אם היו אומרים לכם דבר כזה. אני ממש הייתי מחכה לטבעת.

עמוד 223:
"הוא היה נמוך קומה וכבד משקל… משום מה הפרטים האלה הרגיעו אותה: לבושו, גילו, גופו העבה, שערו האפור, אצבעותיו השמנמנות."

אז הבחור הנמוך קומה וכבד המשקל היה אמור להיות הפסיכולוג של שניידלה. כמובן שבסוף התברר שהוא סוטה מין שמטריד אלפי נערות תמימות.

רוצים לגלות עוד עובדה משעשעת עליו?

עמוד 288:
"יש לו שם, לפרומער ייד הזה? לחסיד הזה?
שיינדלה היססה. "יואל גרוב."
"גרוב? קראה הסבתא. "זה שם או תיאור?"
שיינדלה לא הבינה את השאלה.
"גרוב ביידיש זה גס ושמן. נשמע שהשם מתאים לו. מתי הפגישה שלך עם הגרובער יונג הזה?"

כמה תחכום!

יכול להיות שהיו עוד קטעים מרנינים כאלו בספר ופספסתי אותם. עדיין לא סיימתי אותו, נשארו לי עוד מאה עמודים. אולי מחכות לי עוד הפתעות. מבטיחה לעדכן.

אין בי שום כוונה להטיף בנושא. אני רק מקווה שיש אנשים שקוראים את זה ומזדהים עם מה שאני מרגישה. אולי השורות האלו חורות לי כל כך כי אני בחורה עם משקפיים על החוטם, נמוכה ושמנה.

אז תודה לך נעמי רגן על עוד ספר נפלא. ותודה שגרמת לי להרגיש כל כך מיוחדת.

מומלץ.

הספר הזה הוא התגלמות טהורה של הפתגם "אהבה התלויה בדבר".
אפשר לראות את דפוס ההתנהגות האנוכי של הדמות הראשית, קוריאולונוס סנואו, לאורך כל הסיפור. הוא לא עושה שום פעולה אם לא יוצא לו מתוך זה משהו, גם אם הוא מנסה לשכנע את עצמו או את הקוראים אחרת.
"האהבה" הזאת שהוא מרגיש בספר היא רק תמריץ להציל את עצמו מצרות.
וזה נוגע לכל המערכות יחסים שלו בספר - חבריו, משפחתו, וגם לוסי גריי.

מצחיק לחשוב על זה, כי בסדרת הספרים הקודמת של הסופרת, הדמות הראשית, קטניס, פעלה רוב הזמן ממקום הפוך לגמרי משל סנואו. מדהים לראות איך שני אנשים עובדים בצורה דומה אבל המניעים שלהם שונים לגמרי.

הספר הזה סיפק לי הרבה מידע מעניין שהיה חסר בסדרת "משחקי הרעב". האזכורים של מחוז שתיים עשרה - הבלדות, האנשים, האחו, הכירה, התפר, היער, האגם - כולם עשו לי צמרמורת בגוף. הרגשתי כאילו פגשתי חבר ישן שלא ידעתי עד כמה התגעגעתי אליו. מצד שני, הספר עורר בי עוד שאלות שלא קיבלתי עליהם תשובה, ואלה לא היו סתם שאלות שוליות אלא מהותיות!

התאהבתי בדמות של לוסי גריי. הייתי שמחה ללמוד עליה יותר או להבין יותר את העולם הפנימי שלה. אבל היא הייתה ונשארה תעלומה.

אני מסכימה עם מה שנאמר בביקורות הנוספות לספר - הוא בהחלט נמרח בצורה בלתי נסבלת. יש בו הרבה מידע לא הכרחי, יותר מדי דמויות ושמות ארוכים, התרחשויות מייגעות. משחקי הרעב הנוכחיים היו מאכזבים מאוד, והתיאור של הזירה היה לא מובן בכלל.

אבל בכל זאת הצלחתי למצוא עניין בספר, סוזן קולינס בהחלט יודעת למשוך בחבלי קסם ולהפנט את הקורא. החלק השלישי של הספר היה המעניין ביותר בעיניי, כפי שאמרתי, החיים במחוז שתיים עשרה עושים לי צמרמורת.

כדי לא לחשוף יותר מדי, אציין שהסוף של הספר הפתיע אותי ולא הפתיע באותו הזמן? מה כבר אפשר לצפות מהחלאה הזאת, סנואו? לפחות אני יודעת לאיזה סוף הוא זכה בספר "עורבני חקיין".

מסתבר ששלג לא תמיד נוחת למעלה.

ההגדרה האישית שלי למורה "טוב" זה מורה שנותן אמון מלא בתלמידים שלו. מבחינתי מורה שלא מאמין שכל התלמידים שלו מסוגלים להצליח זה מורה שלא באמת אוהב את העבודה שלו. הכוונה שלי במושג הצלחה היא לא לקבל מאה במבחן, אלא התקדמות עקבית לעבר המטרה.

המורה טירפטסון הוא טירון. הוא מורה חדש המגיע לחנך את כיתה ה'. אבל כבר מהרגע הראשון הוא כובש את ליבם של כל הילדים - ולא בגלל שהם קלים לשכנוע ופתיים, אלא מפני שהוא הצליח לראות כל ילד ולדעת מה הוא צריך.

"הליצן" הבין שמר טי יכול להיות בחור מצחיק ולא קרצייה שעושה לו דווקא.
"החכמה" התרגשה שהמורה שלה גם אוהב לקרוא את הספרים שהיא קוראת.
"המחונן" לראשונה הרגיש שיש לו אתגר בזכות המטלות המהנות של המורה טי.
"התככנית" לבסוף הבינה שהכוונות של המורה טי הן טובות.
"הכנועה" קיבלה תמיכה להתחיל לעשות את מה שהיא רוצה.
"הביישנית" הפסיקה להסתתר כי המורה טי הבחין בה.
"שונא הלימודים" חשב שהמורה טי חכם ושיש מה ללמוד ממנו.

כל שבעת התלמידים האלו, כל אחד עם המטען האישי שלו בחיים, עבר שינוי של 180 מעלות מתחילת הספר ועד סופו. והכל בזכות המורה טי - המורה שהאמין שהילדים האלה מסוגלים להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמם. הילדים הבינו עד כמה המורה טי חשוב לליבם כאשר תאונה מצערת קוטעת את השגרה שלהם, והם נאלצים לדאוג לשלומו ולהסתפק במורה מחליפה.

הספר מחולק לשבעה נקודות מבט, כל ילד מקבל הזדמנות לספר את החוויה שלו בתור תלמיד בכיתה ה'. הסיפור כתוב בשפה פשוטה מאוד אך בכל זאת נוגעת ללב. הספר הזה הוא הזדמנות נעימה להציץ לעולם של תלמידים שמעולם לא הבנו בעצמנו את ההתנהגות שלהם בבית הספר.

הספר מיועד לגילאים 10-14, אך מומלץ לכל הגילאים.

לפעמים אני תוהה באיזה שלב האדם עובר מעולם הילדות לעולם הבגרות, באיזו נקודת זמן חל השינוי המהותי הזה בחיים שלו. בתור מישהי שהייתה ילדה פעם אני יכולה לומר שאני הרגשתי את המעבר הזה בשלב כלשהו בחיי. אני לא יכולה לשים את האצבע על שעה מדויקת, אני רק יודעת שקפצתי לצד השני מבלי להיפרד כמו שצריך.

"אני לא גנב" העניק לי הצצה כנה ויפה לעולמו של ילד. ילד בשם יאנק עם חלומות ורצונות ורגשות, ילד שחי בדוחק ובפחד כי החיים אילצו אותו להגיע למצב הזה. יאנק הוא יתום שזכה להיכנס לבית היתומים של יאנוש קורצ'אק ושם הוא פרח והתקווה שבה לחייו.
תמי שם טוב הצליחה להעביר דרך הכתיבה שלה את התחושות שילד חווה במצבים שונים בחיים שלו בדרך כל כך ברורה וחדה, לפעמים זה הרגיש ממש כמו בוקס בבטן. בנקודות רבות בסיפור חשתי שוב ילדה וכמעט הצלחתי להיזכר איך זה לחוות רגע מסוים בתור אדם צעיר. במהלך הקריאה התחדדה אצלי הנקודה שילד חווה את העולם בדיוק כמו אדם מבוגר, ושחינוך ויחס בריא מכינים אותו להיות אדם בעולם הגדול. התיאורים היפים והכואבים של היתומים החיים יחד תחת קורת הגג של בית היתומים חיממו את ליבי, היחס האישי שהדוקטור נתן בעזרתה של גברת סטפה לכל ילד היה כל כך מרגש. קורצ'אק ראה בכל ילד עולם ומלואו ושם לב לכל צרכיו, הוא הבין לליבם התמים ואף פעם לא זילזל ברגשות שלהם.
הדגש העיקרי בספר הוא על כבוד הדדי וכמה חשוב לתת לילד את ההרגשה שהוא שווה בין שווים - וזה היה החלק המקסים ביותר בעיניי.

זה ספר שאני קוראת בו שוב ושוב למרות שהדמויות בסיפור הם פרי דמיונה של הסופרת, הכל כתוב בשפה עשירה אך בכל זאת פשוטה ונעימה. העלילה מטלטלת והדמויות בעלות אופי שקל לקוראים צעירים להזדהות איתן.

"אני לא גנב" עזר לי להבין שעולמם של ילדים חי במקביל לעולם שלנו.

מומלץ.

השאלה "מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?" העסיקה אותי מגיל צעיר מאוד. התשובה כמובן, השתנתה עשרות פעמים לאורך השנים - שחקנית, מעצבת אופנה, דיילת, רוקחת, שפית, וטרינרית, מדריכת טיולים בחו"ל, בעלת משתלה גדולה, אחות בטיפת חלב, שגרירה והרשימה עוד ארוכה. התשובה אולי התחלפה מפעם לפעם במרוצת השנית, אך הידיעה שאני רוצה להשאיר משהו אחרי בעולם ליוותה אותי תמיד. לא חסרו לי גיבורים וגיבורות בתקופת ההתבגרות שלי, והתרומות שלהם לעולם שלנו רק חיזקו בי את הרצון ליצור משהו שישאר כאן גם לעשורים הבאים ואף למאות הבאות.

בשנתיים האחרונות יצאו הרבה ספרים לילדות שעוסקים בגיבורות נשיות שעשו היסטוריה. עיינתי בכל אותם ספרים, הם היו מרשימים אבל זה תמיד היה נראה לי רחוק מדי. אך כשיום אחד ראיתי את הספר הזה בחנות הספרים, משהו ניצט בליבי וידעתי שאני חייבת לקרוא אותו.

"אגדות אמיתיות - 50 נשים לגדול איתן בישראל". ההבנה שישנן בספר הזה 50 סיפורים על 50 נשים שגרו ופעלו במקום בו אני חיה רגישה אותי מאוד. זה לא עוד סיפור הצלחה מדהים שהתחרש אי שם מעבר לים, זה קרה ממש כאן, בבית שלי.

הספר מכיל סיפורים על נשים ישראליות מדהימות שהביאו לשינויים אדירים בישראל ובעולם. כל סיפור וסיפור בספר מרתק ומעורר השראה, מעלה חיוך על הפנים ומשאיר טעם של עוד. השפה פשוטה אך איכותית ונעימה, כיף להקריא את הסיפורים הללו לילדים וילדות צעירים. לצד כל סיפור מצורף דף עם ציור של אותה גיבורה - ציורים מקסימים ומגוונים.

קראתי את הספר בבת אחת, בלעתי סיפור אחר סיפור ונהנתי מאוד. כל אישה בספר קיבלה תואר אחר - "המזמוראית מקבוצת כנרת", "המבקרת שראתה באמת חובה", "הלוחמת שהרימה את נס המרד" ועוד. זה יפה בעיניי שכל אחת קיבלה תואר כזה שמדגיש את התרומה שלה לחברה הישראלית.

אני חייבת לציין שגם למדתי הרבה מהספר, דברים חשובים מאוד. אני מאמינה שכל ילד וילדה צריכים לדעת את הדברים האלו כי זה עדיין חי מסביבנו. למדתי על ברטה לנדסמן שהקימה את הארגון טיפת חלב שבהתחלה היה ארגון קטן ולא מוכר, שמטרתו הייתה לעזור לנשים יולדות במצוקה לטפל בתינוקות שלהן, ושאפילו היו לברטה כמה "חמורי טיפת חלב" שהגיעו עד השכונות הרחוקות בירושלים על מנת לחלק חלב. למדתי שחנה רובינא הייתה תלמידת סמינר לגננות ומעולם לא תיכננה להיות שחקנית, ושהיא ועוד כמה שחקנים רוסים הביאו את תיאטרון הבימה לישראל - שלימים הפך להיות התיאטרון הלאומי שלנו. למדתי עוד הרבה דברים שמעולם לא ידעתי קודם.
אני חושבת שילדים ומבוגרים כאחד יכולים להנות מהספר הזה, זהו ספר שחוזרים אליו שוב ושוב כי קריאה אחת אף פעם לא מספיקה.

ספר מקסים ממש הנותן כוח להגשים את החלומות שלנו ומחזק בנו את הרצון לעשות שינויים שישארו בעולם גם לאחר שנלך.

מומלץ בחום.

לכבוד יום הולדתי קיבלתי מהחברה הכי טובה שלי קופסת נעליים שנצבעה בגואש אדום. תחילה לא הבנתי מה פשר הדבר, אבל הנחתי שבתוך הקופסה נחה לה המתנה. פתחתי את הקופסה, ובפנים התגלה אוצר של ממש. עשרות מעטפות חומות וגדולות [מקושטות יפה יפה] שעליי לפתוח במצבים שונים. "לפתוח כש- את כועסת", לפתוח כש- את זקוקה לחופשה", "לפתוח כש- צריכה חיבוק" ועוד.
בתוך המעטפות ישנם מכתבים, תמונות, יצירות שחברתי הכינה ועוד דברים מקסימים שישארו איתי לנצח.
בתחתית הקופסה שכבה מעטפה שעליה היה כתוב "לפתוח כש- יש לך מחסום כתיבה." את המעטפה הזאת פתחתי הבוקר, לאחר תקופה יבשה מאוד וניסיונות רבים לכתוב ביקורת לספר "רציחות האלפבית" של אגתה כריסטי. היו שם הרבה טיפים יעילים, ואני חושבת שאני כבר מצליחה להוציא משהו כי הספקתי כבר לכתוב כמה שורות.

מכירים את זה שיש משהו שאתם רוצים לעשות תקופה די ארוכה [ארוכה כמו מאסר עולם בערך] אך מעולם לא יצא לכם להגשים את הרצון הזה? זה בדיוק מה שקרה לי עם ספריה של אגתה כריסטי. שנים אני כבר משתוקקת לנסות ספר שלה, ואין לי מושג למה לא עשיתי את זה עד עכשיו.

רציחות האלפבית מספר על זוג בלשים המנסים לתפוס רוצח סדרתי שבוחר את הקורבנות שלו לפי סדר האלפבית - גם שם הקורבן וגם שם העיר בו הוא נמצא. בכל פעם הבלש פוארו מקבל מכתב התראה מאת הרוצח היכן ומתי הרצח עומד להתרחש, אך הוא אף פעם לא מספיק לתפוס אותו מאחר והרוצח פועל בתבונה חולנית. גם מוחות גדולים עושים טעויות, והרוצח מעורר האימה בכל רחבי אנגליה משאיר אחריו ראיות שרק עין חדה ומוח מבריק מסוגלים להבחין בהם.

אני לא יודעת מאיפה להתחיל, הספר הזה היה מושלם בכל כך הרבה בחינות. נתחיל בכתיבה הקולחת של אגתה. סגנון הכתיבה שלה כל כך מהפנט, הוא קליל ומהנה ובאותו הזמן גם איכותי ועשיר. היא מכניסה לספר הומור ושנינות מרעננים שרק גורמים לקורא לרצות להמשיך בסיפור עוד ועוד.

שנית, רצף העלילה ובניית הדמויות גם היו מעולים. הסיפור התקדם בקצב מעולה - לא מהר מדי ולא לאט מדי. הרגשתי שאני ממש נותנת יד למספר ועוברת איתם צעד אחר צעד עד הסוף. האנשים בספר לא נכתבו בצורה מייגעת המתארת את אופיים המסובך לפרטי פרטים בסיטואציות לא מתאימות, אגתה תיארה בדיוק מה שצריך על מנת שהקורא יצליח להרגיש את הדמות גם מבלי להיכנס לנעליה.
אני יודעת שאין טעם לשבח את אגתה כריסטי כי שמה הולך לפניה, אך ההתלהבות שלי מהספר לא השאירה לי ברירה. אני בטוחה שאני אקרא עוד מספריה בקרוב.

מומלץ.

נ.ב. - אתם חושבים שהטיפים במעטפה של מחסום הקריאה עבדו?

אני בדרך כלל לא קוראת ספרים המבוססים על סרטים או סדרות, אני חושבת שזה עוד ניסיון להרוויח כסף על צופים נלהבים. אבל כשהגעתי לחנות הספרים וראיתי שיש ספר על התוכנית "דברים מוזרים" הרגשתי שאני חייבת לקרוא את עלילת הסדרה מתרוצצת על הדף. אני לא יודעת למה ציפיתי, אבל הספר הזה לא עוסק בכלל בהשתלשלות העניינים שמתרחשת בסדרה, אלא בחייה של מתבגרת רגישה ושונה שנכפים עליה שינויים שהיא לא רוצה בהם.

גיבורת הספר - מקס היא מתבגרת מופנמת הנאלצת להתמודד עם הרבה דברים חדשים ומנוכרים בחייה. היא עוברת לגור במקום חדש יחד עם אמה, אביה החורג והבן המופרע שלו שלא פעם מתעלל במקס וגורם לה להרגיש מאויימת. מקס מתגעגעת לאביה שגר הרחק מביתה החדש, היא רוצה לעבור לגור איתו כי הוא מתייחס אליה באהבה ומדבר אליה בגובה העיניים, אך הדבר בלתי אפשרי. גם בבית הספר לא קל לה, היא צריכה להתמודד עם דחייה חברתית ושגרה חדשה.

הספר הזה כל כך עדין ונוגע ללב, קשה שלא להרגיש הזדהות וחמלה עם הילדה הזאת כי העולם הפנימי שלה כל כך עשיר. היא מתארת הכל בצורה כל כך בוגרת ומעוררת השתאות. אני חושבת שגם אנשים שלא צפו בסדרה "דברים מוזרים" מסוגלים ליהנות ממנו כי הוא עוסק בתכנים שנוגעים לכולנו.

מומלץ :)

אין ספק כי השואה היא בין הפרקים הנוראיים ביותר  של היסטוריית העם היהודי. היא נטלה את חייהם של מיליוני בני אדם ושינתה את דרך הקיום הקבועה של עמים רבים.

מלחמת העולם השנייה היא נושא שמעניין אותי מאז היותי ילדה קטנה, וכל פעם שאני מוצאת ספר שבו העלילה מתרחשת בתקופה ההרסנית הזאת אני מסתקרנת מאוד. לפי התקציר הספר נשמע מבטיח, אבל הוא מאוד מאכזב בשעת הקריאה.

הדבר שהפריע לי יותר מהכל בספר הזה הוא שהעיסוק בנושא השואה היה מאוד חובבני (אפילו קצת מזלזל). הייתה לי תחושה שהמחברת יודעת פרטים  מעטים על התקופה הזאת ואפילו פרטים שגויים. זה הרגיש שהיא אפילו לא טרחה לבדוק כיצד הדברים באמת עבדו אז. לא חשתי את האיום הנאצי על הדמויות בשעת הקריאה, היא לא הדגישה מספיק את הסכנות הברורות שאליהן היו נתונים היהודים בסיפור. אני מבינה שהיא לא רצתה להכניס זוועות לספר, אבל היא הייתה צריכה לדעת שזה לא ייראה אמין בכלל לאנשים שקראו לא מעט על התקופה הזאת.

מה שעוד עיצבן אותי בספר זה שגם בפעמים הבודדות בהן היא הכניסה אנשי צבא לסיפור בכדי להוות איום על הדמויות, היא סיימה את הקטעים האלה נורא מהר רק בכדי להמשיך הלאה - במקום למתוח קצת את הרגע ואת הקורא, ולגרום לו לתהות מה יעלה בגורלם של האנשים בסיפור.

באופן כללי העלילה מתנהלת באופן לא אמין, הייתה חזרתיות מיותרת של רגשות לאורך כל הספר, הייתה שם רומנטיקה מטופשת וחסרת פשר, וגם הסוף היה פשוט מגוחך לפי דעתי.

מצחיק שקראו לספר סיפורו של יתום והוא בכלל עוסק בסיפורן של שתי נשים - היתום נמצא שם ברקע על מנת ליצור את הסיפור של שתיהן. אפילו השם של הספר נבחר בצורה גרועה.

בזבוז זמן.

ספר יכול להיות כתוב היטב, בעל עלילה סוחפת ועם סוף מספק אבל אם אני לא מפתחת אכפתיות כלפי הדמויות אז החוויה שלי ממנו יכולה להיות מאוד שלילית.
וזה בדיוק מה שקרה לי עם "חצות בחנות הספרים". אני אציין שהוא כתוב ומתורגם בצורה מעולה, הקריאה זורמת ובכל זאת אפשר להנות משפה גבוהה ועשירה. גם העלילה בספר מתוכננת בצורה מרתקת והסיפור עצמו היה נוגע מאוד. הדרך בה חילקו את הפרקים - פרק מההווה ופרק מהעבר הייתה מאוד מעניינת, סיפור העבר של הדמות הראשית והפחד מאז שמשפיע עליה בהווה היה מסקרן.
אבל הבעיה היחידה היא שלא הצלחתי לפתח שום רגש כלפי הדמות הראשית - לידיה. רציתי בהצלחתה רק מפני עברה הקשה, אבל חוץ מזה לא באמת היה לי אכפת מה יעלה בגורלה. אני לא יודעת למה למחבר זה היה נראה הגיוני ליצור דמות שכל חייה סובבים סביב ספרים ולא לציין אפילו מה הספר האהוב עליה או מה סוג הספרים שהיא קוראת בדרך כלל?
אני לא ידעתי כלום על הבחורה הזאת. פשוט כלום. ידעתי רק שהיא עברה טראומה כואבת שמפרנסת אותה לאורך כל הספר, שהיא עובדת בחנות ספרים ושיש לה בן זוג חמוד שאוהב אותה. ובפעמים הבודדות בהן היא גילתה קצת אנושיות בספר כלפי אדם אחר זה היה נראה כל כך מאולץ ולא נכון, איך אפשר לדעת מאיזה מניע היא עשתה את אותו מעשה אם הקורא לא מכיר אותה?
זה תסכל אותי כי הספר היה מעניין אבל הדמות הראשית נותרה בחושך.
אם אתם מחפשים לקרוא סיפור שבבסיס שלו הוא נורא כואב אבל כל הפעולות בו הן נורא טכניות, אז אתם מוזמנים לפתוח את הספר הזה.