את הספר הזה קראתי מזמן, אבל מצאתי בספריית הרחוב והבאתי הביתה כדי שיהיה, ואז הבת שלי קראה אותו לראשונה והיו לה כמה מחשבות ותובנות. זה מעניין לשמוע דעות ממי ש"שארית היום" אינו הספר הראשון שקורא מפרי עטו של אישיגורו. וכך קראתי את הספר שוב, קריאה חוזרת זה דבר שאני עושה מדי פעם, ויש לי כמה תובנות מכלילות על ספריו של אישיגורו. יהיה מי שיגיד שאישיגורו הוא סופר של ספר יחיד, הלא הוא שארית היום, ואני אגיד לו "מורי, שמעתי את דעתך. ובכל זאת יש כאן מכלול של יצירה ספרותית".
קצת על "שארית היום". מהכתוב על הכריכה האחורית של הספר אנחנו למדים ש"בשארית היום הגיע קאזואו אישיגורו, הסופר האנגלי ממוצא יפני, להישג ספרותי נדיר. באמצעות התיאור של אנגליה המעמדית של התקופה שבין שתי מלחמות העולם, נפרש סיפור מרתק המסופר בווירטואוזיות, ובו ניגוד- עצוב לעתים, מצחיק לפעמים- בין כוונותיו של הגיבור המספר למשמעות האמיתית של דבריו." נראה לי שצריך לקחת את מי שכתב את התיאור הזה ולתת לו 28 יום מחבוש או משהו. מי ירצה לקרוא ספר שזה התיאור שלו? ולמה?
שארית היום מתרחש בשנות החמישים. זהו סיפורו של סטיבנס שהיה רב משרתים של לורד אנגלי "בסגנון הישן" ועכשיו עם תהפוכות העולם הוא משמש משרת "כלבויניק" בשירותו של אמריקאי שרכש את האחוזה הבריטית ואת רב המשרתים יחד איתה. הספר מסופר מנקודת הראות של סטיבנס, שהיא לא אמינה במיוחד. הוא מתכחש לרגשותיו, לעיתים משקר במודע, לעיתים משנה רטרואקטיבית את הנעשה, מה שמשאיר את הקורא במתח תמידי להבין מה האירועים שבאמת היו. נקודת המבט הזו, של דמות ראשית חסרת רגשות או לא מודעת לרגשותיה ועל כן לא אמינה כמספר, היא אחד המוטיבים החוזרים בספריו של אישיגורו. "אמן של העולם הצף" הוא צייר יפני מזדקן, ביפן של פוסט ההפצצה האטומית שצריך לתת את הדין על החלטות ובחירות שעשה בחייו. ב"נוף גבעות חיוור" אטסוקו המספרת נעה בין ההווה שלה כאם לילדה בוגרת באנגלייה, ובין העבר שלה כנשואה טריה בנגאגסקי. הספר "קלרה והשמש" עוסק בכלל ברובוטית שאמורה להיות בעלת רגשות, אבל אין לה. קתי ה' המספרת של "לעולם אל תתן לי ללכת" כמו רוב חבריה לעלילה נולדה בשיבוט כדי לשמש מחסן איברים לאנשים, ואנושיותה מוטלת בספק. כולם מסתכלים ברטרוספקטיבה על חייהם, במה שאמור להיות מונולוג כן הכולל חרטות, אבל למעשה אינו כזה.
במרכז העלילה של "שארית היום" מתרחש מסע בן חמישה ימים. אני חושבת שבכל הספרים יש מסע מרכזי ומשמעותי בתור ציר מקדם עלילה, גם אם הנסיעה עצמה קצרה.
סטיבנס מקבל מהמעסיק שלו את הרכב והוא מנצל את ההזדמנות כדי לנסוע ברחבי אנגליה אל מי שהיתה מיס קנטון ועבדה יחד איתו כמנהלת משק הבית, והיום היא מרת בן, אם כי במכתב ששלחה אל סטיבנס היא נותנת לו הזדמנות להאמין שחייה כאישה נשואה באו אל קיצם, מה שמבחינתו יכול להיות פיתרון לבעיית כוח אדם בניהול הסגל הנוכחי שלו. המסע, ובעיקר היעד שלו, מעירים בסטיוונס זכרונות לימי הזוהר של הבית שאותו שירת, בעקר אל שנות העשרים והשלושים, לפגישות ולמסיבות שנערכו על ידי הבעלים של הבית, ולתפקיד שגילם בהם סטיוונס. תוך כדי הזכרונות הללו הוא מספר על תחושתו ותפקידו כרב משרתים, תפקיד שחייב אותו לקבור את רגשותיו עמוק. כשם שהוא המשיך לנהל מסיבה בעוד אביו גוסס בקומה העליונה, הוא גם פיטר משרתות יהודיות כי האורחים הגרמנים של בעל הבית דרשו זאת. בהדרגה נגלה עולם שלם של שיתופי פעולה עם בכירים נאצים, העמידה של אנשים כמו סטיוונס והמעסיק הקודם שלו, לצידם, ולבסוף ההתכחשות שלו עצמו למעשיו בדיעבד, כשההווה מגנה אותם כלא מוסריים.
סטייוונס נמצא בערוב ימיו. שארית היום זה הזמן שנשאר לו לחייו, והיות שמקצועו ממלא את כל כולו, וההזדקנות שלו כבר גורמת לו לעשות טעויות, מה שהוא כבר ראה קורה אצל אביו, העתיד הקרוב הנפרש בפניו אינו אופטימי. החסימה הזאת, אובדן התקווה, קיימת בכל אחד מספריו של אישיגורו, ולא משנה מה הז'אנר שבחר בו. קתי ה' נמצאת בהיסטוריה אלטרנטיבית, ומגלה לקראת סוף הסיפור שתקוות שליוו אותה כל חייה נגוזות כי מעולם לא היה להן שום מקום במציאות מלבד בדימיון שלה ושל חבריה. אקסל וביאטריס, בעולם הפנטזיה של "הענק הקבור" חווים אובדן תקווה דומה. "באין נחמה", שם של רומן נוסף של אישיגורו, יכול לסמל את מכלול היצירה - סופר שמגרד שוב ושוב את גבולות הקיום האישי, את המשמעות שמוצאים הגיבורים שלו לחייהם, ומשאיר אותם נטולי תקווה, לשארית חייהם.
