נערה בת 17 שגדלה בכפר נידח, למשפחה בעלת תקשורת ישירה ועניינית, מוצאת את עצמה בליבה של "סצינת הבילוי החברתי בבאת'" עם חוקים חברתיים חדשים לה, מנסה לפענח את השפה בה מדברים כולם, בה משמעות הדברים שונה לגמרי מהמלים הנאמרות. באמתחתה, במקום נסיון חיים, רק רומנים מסתוריים עם עלילות מפותלות ומפחידות, שקראה בשקיקה. תוך כדי הסיפור היא תבין, מן הסתם, שהספרות הזו היא תחליף עלוב לניסיון, שכל ישר ואמון בעצמך.

אוסטן מתייחסת בסיפור לרומנים מסמרי-שיער שרווחו כנראה בתקופתה: סיפורי מיסתורין, עם קורטוב של אימה, המתארים מסדרונות מפותלים בבתים עתיקים, אליהם נכנסת עלמה בחושך, ארונות עתיקים עם תא סתרים המחביאים בתוכם סודות או לפחות אוצרות... אנשים חורשי-רע המוכנים לחטוף עלמות תמימות וגיבור נחשק שיציל את העלמה ויזכה בידה. אוסטן, שנראה לא נמנעה מהספרות הזו, שגונתה כספרות זבל ונקראה בסתר כאשר בפומבי הכריז(ה) הקורא(ת) על שאט-נפש מסוג הספרות הקלוקלת הזו, לועגת פה גם לקוראי הספרות הזו וגם לאלה המצהירים על סלידתם ממנה.
אוסטן נוכחת בסיפור הזה באופן בולט. היא מרבה לפנות אל הקורא מעל ראשו של הסיפור שלה, מפרשת ואפילו לועגת קצת לגיבורה שלה. זה תכסיס מעניין, היוצר ברית בין הסופרת לקורא על חשבון הגיבורה.

ספר הביכורים הזה – שפורסם אחרי פרסום ספריה היותר מפורסמים שנכתבו אחריו - מצביע על כשרונה הגדול של אוסטן ועל הדרך בה התבגרה וליטשה את יצירתה. הוא שונה מספריה המאוחרים בצלילו הייחודי, בהומור נשכני, שאוסטן המאוחרת נמנעה ממנו, ובכלים סיפוריים שונים מאלה שנקטה בספריה המאוחרים.

התרגום של אינגה מיכאלי מצויין. השפה עדכנית אך ללא סלנג עכשווי בניגוד לתרגום של לינור את "גאווה ודעה קדומה". נהניתי ממנו יותר משנהניתי מכל ספריה (כן, גם מ"גאוה ודעה קדומה" עתיר הרייטינג) כי למרות הבוסריות הניכרת היא מצטיירת בו כמתוחכמת יותר מבספריה המאוחרים, משתמשת בהומור בצורה יותר חופשית ונמנעת מהרצאות דידקטיות על טוב ורע, שמעייפות בספריה האחרים. ומה שגרם לי את העונג הגדול ביותר היה שתוך כדי חשיפת הצבועים, רודפי האוצרות, מתחמני החלשים וארונות-עם-שלדים גליתי אותנו מציצים מאחורי הסיפור המצחיק והמרושע הזה.

4.5⭐️

בעקבות הקריאה הגעתי לשתי מסקנות:
‏1. All men do is disappoint
‎2. ג׳יין אוסטין היא אלילת הספרות ואין צודקת יותר ממני כשאני אומרת להתחיל עם הספרים שלה אם אתן רוצות לקרוא קלאסיקות

הספר עוקב אחרי בחורה בשם קתרין המתלווה אל זוג חברים של משפחתה לעיר בשם באת׳ בה יבלו שישה שבועות בעונת הנשפים, קתרין היא לא חכמה במיוחד למרות שהיא חכמה ולא יפה במיוחד למרות שהיא בהחלט נאה - היא לא מיוחדת אבל היא בחורה נהדרת.

בביקורה בבאת׳ נרקמות כמה מערכות יחסים שמשנים את חייה בצורה דרמטית-
איזבלה וג׳ון ת׳ורן שעם אחת היא מתחברת ומאחד היא נמנעת
ואלינור והנרי טילני שהתחברה איתם במשך החופשה והוזמנה לבלות בביתם את שארית הקיץ לאחר ששת השבועות בבאת׳

הספר כתוב נהדר, שזה אנדרסטייטמנט לדעתי - הכתיבה של ג׳יין כל כך צינית אבל עדיין חכמה ומלאה בהומור ובחוכמה שרלוונטית עד היום.
(באמת, אם אתן רוצות לקרוא מיקרו פמיניזם - כל מה שאתן צריכות לעשות זה לפתוח ספר של ג׳יין בעמוד רנדומלי)

לסיכום: נהניתי מאוד, קראתי את הספר ביומיים ואני לא יכולה להמליץ עליו יותר בחום.

הדבר הראשון שאני עושה כשאני מתיישבת לכתוב את זה זה לבדוק בת כמה היא היתה. לא קתרין, הגיבורה של הרומן הזה. היא בת 17 ואת זה אני עדיין זוכרת. אני מקווה שאוסטן לא היתה רחוקה משם, מגיל 17, בזמן שכתבה אותו.
טוב, קצת יותר, 28, ובתחילת המאה ה-19 זה בטח נחשב כבר גיל מופלג אבל (ואולי זה מפני שאני מסתכלת ממרומים) היא בכל זאת צעירה.

זה לא באמת חשוב אבל זה משנה את האופן שבו אני מתייחסת אליו. זה כמו שכשהבת שלי, 16.5, שבאופן כללי אפשר להגיד עליה שהיא מחבבת עמדות אופוזיציוניות ונוטה להביע אותן כשהן מתובלות בלא מעט ציניות וסרקזם, משתפת אותי בחלק מהתובנות שלה ביחס לחיים, זה בדרך כלל, גם כשאני לא מאד מסכימה, נראה לי מובן וגם די משעשע, כי בגיל כזה את לגמרי אמורה להאמין שאין אמצע, או לפחות לא לרצות להתמזג איתו, וגם לחשוב שאת חכמה יותר משאר האנשים, או לפחות מרובם, בטח מאלה שחושבים שהם חכמים יותר משאר האנשים, וכן, יש פה סתירה אבל זה בסדר שתהיה, בטח בגיל 17.

זה רומן מחאה ויש בו גם סוג של שופוני שאפשר להבין אותו כי יש לה מה להראות (ושוב, היא צעירה). אני יודעת לכתוב ואני חכמה וגם אם אני בוחרת נושאים שכולכם, הגברים העאלק חכמים ששופטים ומזלזלים, ממעיטים בחשיבותם וחושבים שאלה לא יותר מאשר קרקורי תרנגולות, זה לא באמת מזיז לי, כי אני יודעת כמה זה חשוב ולא רק זה, אני יודעת גם שבלי שאף אחד רואה גם אתם קוראים את זה ונהנים, לא פחות ממני.

זו פחות או יותר האינטונציה והיא תקפה גם ביחס שלה לקוראים וגם באופן בו היא מתייחסת לדמויות של הרומן שהיא יוצרת, וזה סבבה כי אולי רק מתוך עמדה כזאת אישה צעירה בסוף המאה ה-18 יכולה לפרוץ גבולות ולהפוך את הכתיבה הנשית בעולם המערבי למשהו שחורג מהמשבצת הלא גדולה שהוקצתה לה. ולמרות שלכאורה הספר הזה, כמו רוב הספרים שלה (לא מעזה לומר כל כי ממש לא קראתי את כולם), עוסק בנשות מעמד האצולה הלא עשירה ובמגבלות הזיווגים שלהן, כאן היא מצליחה לחרוג מהנושא ולהתעסק גם באופן שבו כותבים וגם קוראים ספרים כשהיא מנהלת מונדיאלוג ישיר עם הקוראת.

ובסך הכל זה ספר נחמד. קצת צפוי, מתנדד על הגבול שבין מעיק למשעשע, ויחד עם זה עובדה שעד היום, 200 שנה אחרי שכתבה, עדיין קוראים אותה.

כשעברתי בחנות הספרים וראיתי את הספר הזה במבצע פשוט לא יכולתי להתאפק, ואני מאוד שמחה על הקנייה האימפולסיבית הזאת. מנזר נורת'נגר הוא הספר הראשון שכתבה ג'יין אוסטן. הוא מצחיק, שנון, ופשוט כייפי לקריאה. לא קראתי תרגומים אחרים שלו, אבל התרגום המחודש מוצלח למדי, הוא מצליח להעביר היטב את העוקצנות שבכתיבתה של אוסטן מבלי להשתמש בשפה מאולצת או פשוטה מדי.
קתרין, גיבורת הספר, היא עלמה צעירה, תמימה וחולמנית שעוזבת לראשונה את ביתה בכפר כדי להצטרף לשכניה העשירים המבקרים בבאת', שם היא נחשפת לראשונה לעולם שונה מחייה המוכרים ונטולי היומרות. לראשונה, עליה לתמרן בין סבך של נשפים, רכילויות וקודים חברתיים. בתוך עולם האשליות שלה, היא נופלת למניפולציות רבות אך גם לומדת (בדרך הקשה) להבחין בין עיקר לתפל, כנות וצביעות. כל אלו נשזרים לעלילה סוחפת ומשעשעת, והתמימות של קתרין מספקת ניגודיות מהנה מאוד לסרקזם והשנינות של אוסטן, שמצליחה בצורה מופתית להנציח טיפוסים שסביר שכל אחד פגש בחייו, ואם לא, סביר שעוד יפגוש בעתיד. (למרבה הצער, הסבירות למצוא ת'ורפים גבוהה מלמצוא טילנים).
קתרין קוראת באובססיביות ספרות גותית שהייתה פופולרית מאוד בזמן כתיבת הספר, אך גם הייתה ידועה לשמצה ונחשבה ספרות "נחותה"; ובעוד שהסיפור מכיל אלמנטים חריפים של ביקורת ופארודיה המופנית כלפי ספרות גותית, ניכר שאוסטן אינה סולדת מהז'אנר ואף מודעת למעלותיו והשפעתו עליה. יתרה מכך, היא פוסקת באופן ברור שהיא מעדיפה את חובביו שקוראים מתוך אהבה טהורה לספרות, מאשר אנשים שנהנים לבקר ולהתנשא על הסוג הראשון. ביקורת זו מקבלת רלוונטיות מחודשת (או שמעולם לא איבדה מהרלוונטיות שלה) בעידן שבו יוצאים עיבודים רבים כל כך לספריה של אוסטן ויש כמעט אינפלציה של דרמות תקופתיות שקהל גברי נוטה לפסול בגלל היותן 'סרטי בנות'.
בדרך לסוף המיוחל בספריה של אוסטן, דעותיה הנחרצות לא פוסחות על שום ליידי או ג'נטלמן. ההערות שלה כמעט אכזריות מרוב דיוק אך הן גם מצחיקות מאותה הסיבה. הסיום הנעים של נורת'נגר אבי והקלילות שלו מהנה כל כך דווקא בגלל החיצים שאוסטן לא מהססת לשלוח בדרך לאושר והעושר שבו זוכים גיבוריה.

מאה אחוז בנות. זה אחוז הקריאה בספר הזה, ובספרים אחרים של ג'ין אוסטין. כלומר לא ממש בדקתי אם בספרים אחרים של ג'ין אוסטין, אבל אני מניחה שכך הוא, ושהיא נחשבת "סופרת של בנות" וספריה הם "ספרים של בנות". כלומר ספרים שמדברים על מערכות יחסים, על סיפורי אהבה והתאהבות, ומשלבים הרבה תיאורי אופנה. אל הבית שלנו מגיעים הספרים מהסוג הזה בדרך כלל בחסות האיש, שהוא זה שאחראי על אספקה שוטפת של ספרי האסופית ודברים מפרי עטו של ניקולס ספארקס. אני בדרך כלל נמנעת, כי משהו במתיקות של הספרים מהז'אנר יוצר לי חנק בגרון, ותחושת קבס הגורמת להקאה, וזה לא נעים לכל הסובבים. אז לא.

ולמה בכל זאת כן?
כי בתום תקופת חגים ארוכההההה שבה רוב הזמן הספריה סגורה, כבר לא נשאר בבית הרבה מה לקרוא. מעבר לכך אחת מבנותי היחידות, כשקראה את הספר, לא הפסיקה לצחקק ולצטט ממנו, מה שקצת עורר את סקרנותי.

נתחיל בהתחלה. אל הספר מצורף בעמוד 5 "מסר מאת המחברת": היצירה הצנועה שלפניכם הושלמה בשנת 1803 ויועדה לפרסום מיידי. היא נמסרה למוציא לאור, והעניין אף זכה לפרסום, אך נקטע באיבו, ואיש לא גילה למחברת מדוע. האם יעלה על הדעת שמוציא לאור יראה לנכון לרכוש כתב יד, אך לא יראה לנכון לפרסמו? עם זאת, למחברת ולקהל הקוראים גם יחד אין סיבה לדאגה, ויש רק לציין מראש כי חלקים מסוימים ביצירה התיישנו קמעא אחרי שלוש עשרה שנים. אכן, הקוראים מתבקשים לתת דעתם על כך ששלוש עשרה שנים חלפו מאז הושלם כתב היד, ואף יותר מזה מאז החלה כתיבתו, ובשנים האלה חלו שינויים מהותיים במקומות, בהליכות, בספרים ובדעות.

המסר הזה הוא הגיוני לכשעצמו. תחשבו שתקחו עכשיו לקריאה עיתון או מגזין שיצא ב-2005. זה יהיה מוזר מאוד לקריאה, ואף מיושן למדי. אלא שבעותק של מהדורה מחודשת שיוצאת לאור 200 שנה אחרי הפרסום הראשוני, שלוש עשרה השנים הללו נראות זניחות. או שהמסר נראה אירוני.

נמשיך בפתיחת הרומן עצמו:
"שום אדם שראה את קתרין מורלנד בינקותה לא היה מעלה בדעתו שנולדה להיות גיבורת רומן. נסיבות חייה, אופיים של אביה ושל אמה, חזותה ומזגה, כולם היו לה לרועץ באותה המידה. אביה היה כומר, מעולם לא הזניחו אותו, והוא גם לא היה עני מרוד; להיפך, הוא היה אדם מכובד מאוד -אף ששמו היה ריצ'ארד - והוא מעולם לא היה יפה תואר; נוסף על שתי משרות כמורה טובות הוא נהנה גם מהכנסה שנתית נכבדה שהעניקה לו עצמאות כלכלית, ולא הפגין נטיה קלה שבקלות לנעול את בנותיו בבית. אמה ניחנה בשכל ישר ובמזג טוב, ואם לא די בכך, היתה גם חסונה להפליא. לפני שנולדה קתרין כבר היו לה שלושה בנים, ובמקום למות בעת הולדת בתה - כפי שאפשר היה לצפות ממנה - המשיכה לחיות, ילדה עוד שישה ילדים, גידלה אותם בעצמה ונהנתה מבריאות מצוינת."

הבנתם את הרוח?
וכך זה ממשיך. קתרין "הגיעה לגיל שבע עשרה בלי לפגוש ולו עלם חמודות אחד שיעורר בה רגש" וזאת בשל הסביבה המשעממת שבה "לא היה ולו לורד אחד לרפואה; לא - ואפילו לא ברונט. לא היתה בחוג מכריהם ולו משפחה אחת שגידלה ומימנה אסופי אשר נמצא באקראי על מפתן ביתה, ולו בחור צעיר אחד אשר מוצאו אינו ידוע". למזלה הגדול משפחת מכרים מבוססת כלכלית ריחמה על הנערה המסכנה, ולקחה אותה איתם לעיר המעיינות והבריאות האופנתית באת', ובה מתרחש רובו של הסיפור. קתרין המסכנה. זה לא רק המכרים החדשים והמתחוכמים שהיא פוגשת בבאת' שמשחקים בה וקצת לועגים לה מאחורי גבה, אלא גם היוצרת שלה, כותבת הרומן בכבודה ובעצמה.

הסיפור נוטף סרקזם. אוסטן יורה לכל הכיוונים ועוקצת הכל - אנשים, צורות דיבור, מנהגים, אופנות, וספרים. גם ספרים כדוגמת אלה שהיא עצמה עתידה לכתוב ולפרסם. למעשה העלילה עצמה אינה עלילה, אלא מנוף שממנו יכולה הכותבת לירות את חיציה החריפים. כך שבמקום ספר עתיר מתיקות כמו שציפיתי, קראתי ספר עם מנות גדושות של חריף. וזו בעיה, כי חריפות ועוקצנות טובות ומהנות כשהן במידה. חריפות רבה מדי פוגעת בהנאה. בעיקר כשכבר עברו 13 או 213 שנים מאז הכתיבה ורוב המטרות כבר התיישנו.

נורת'אנגר אבי, אחוזת נורת'אנגר - איך שלא תבחרו לקרוא לספר - האוסטן האהוב עליי לעת עתה. אני מודעת לכך שהבחירה היא לא מהפופולאריות ביותר, וגיבורת הסיפור היא ללא ספק לא פורצת דרך כמו אמה וודהאוס, או מבריקה, שנונה ואייקונית כמו אליזבת' בנט: אבל החיבור שלי עם קתרין מורלנד פשוט כל כך כנה ואמיתי. אני לא יכולה שלא לאהוב אותה.

הביקורת הזו תהיה קצרה יותר מאלה שכתבתי בעבר, היות ונורת'אנגר אבי הוא ספר קליל בהרבה מהם. למעשה, נורת'אנגר אבי (שמעכשיו אקרא לו בקיצור נ"א, כפי שנהגה מיס אוסטן לקרוא לספריה במכתביה, ואני מבינה לגמרי למה) היה הראשון מבין ספריה להיות מוכן לפרסום. מבחינת יכולת הכתיבה המדהימה שיש לאוסטן- אני יכולה להבין למה הספר יכול לאכזב את אלה שפנו אליו מיד אחרי שקראו את יצירות המופת שלה - כמו גאווה ודעה קדומה או אמה - כי יש בו משהו מאוד בוסרי ומתחיל, לעומתם. אני מסכימה עם זה.
ואכן, כמו שאמרתי, אני לא הולכת לכתוב ניתוח ספרותי מורחב על נ"א, אבל אני כן רוצה לדבר על המשמעות שלו. לפחות עבורי. יש עוד מעריצים.ות של נ"א בקהל?

אתחיל כהרגלי מתקציר עלילה חסר הספוילרים!
קתרין מורלנד בת השבע-עשרה, נערה ש"שום אדם לא היה מעלה בדעתו שנולדה להיות גיבורת רומן", מקבלת את ההזדמנות לצאת לחופשה מהבית הכפרי שלה אל העיר באת' התוססת. היא פוגשת שם אנשים חדשים ומעניינים, יוצאת לטיולים וכיאה לספר אוסטן- מוצאת דרמת אהבה משל עצמה. כל זאת בזמן שהיא נשאבת עמוק לתוך עולם הרומנים הגותיים, וקווי המציאות והדמיון (הפורה שלה) מתחילים להיטשטש…

אזהרת כניסה למחוזות ספוילרים, ראו הוזהרתם.ן!

הספר הזה הצחיק אותי כל כך. באמת! צחקתי בקול רם מהבדיחות והשנינות המבריקה של אוסטן.
נ"א היה מצחיק יותר מגד"ק, ארחיק ואומר.
כל דמות הייתה כתובה כמעין סאטירה עדינה - קתרין, טילני, איזבלה ועוד הרבה- מיס אוסטן צחקה על הדמויות שלה לאורך כל הספר, אך עדיין התייחסה אליהן בכבוד וכתבה אותן בצורה שהקשתה עליי לא לאהוב רבות מהן, ולאהוב לשנוא אחרות.
כפי שכבר קראתם.ן, הספר נפתח במשפט הבא: "שום אדם שראה את קתרין מורלנד בינקותה לא היה מעלה בדעתו שנולדה להיות גיבורת רומן". (אני כבר מחייכת).
המשפט הזה פותח את הספר ואומר: יש לכם.ן בראש תמונה וציפיות מגיבורת רומן? באתם.ן בשביל אליזבת' בנט 2.0? תשכחו מזה- כי קתרין מורלנד "לא נולדה להיות גיבורת רומן"...
השאלה הזו מאפיינת את הספר, בצורה מסוימת, לדעתי. הספר - כפי שאדבר בהמשך- עסוק כל כך ברומנים, כתיבה ומה מאפיין רומן טוב- בין אם אלו השיחות הספרותיות של קתרין עם איזבלה, או קתרין עם טילני, או אוסטן עם הקורא בשאלה: מה הופך דמות ראשית לדמות ראשית "טובה"? הרי, אם קתרין באמת לא נועדה להיות גיבורת רומן… למה אנחנו קוראים רומן עליה?

"אם הרפתקאות אינן קורות לעלמה צעירה בכפר מגוריה, שומה עליה לחפש אותן מחוצה לו."
בואו נדבר על קתרין, באמת. היא אחת הדמויות הכי מצחיקות בספר- היא עדיין נערה, ואין לה שום ניסיון בעולם החברתי שמאפיין כל כך את ספריה של אוסטן. היא לא מלוטשת ושנונה באופן יוצא דופן או פורץ דרך, היא עדיין "לא שם".
ולדעתי, זה כל הקסם שבה. זה מה שהופך אותה לדמות שקל להזדהות איתה, בעיקר בגיל הנעורים.
אני הרגשתי שאני מגלה את אותו עולם חברתי ביחד איתה: לומדת איך מצפים ממך להתנהג ומחפשת חברה, מבקשת להשתלב וכן- מחבבת את הבחור ההוא מהמסיבה. לומדת על ספרים ורעיונות ורוצה לדעת עוד ולהיות חכמה ואינטלקטואלית, למרות שעוד יש לך הרבה מה ללמוד. ומצד שני, היא מלאת ביטחון להיות מי שהיא גם אם אחרים.ות יחשבו שהיא "לא שם" (כשבואו נודה- מה זה באמת להיות "שם", ואם זה אכן באמת, אנא- ספרו לי היכן זה, אני מחפשת גם כן ורוצה לדעת בכנות). היא אומרת מה שהיא חושבת, פועלת לפי תחושות הבטן שלה ולומדת מטעויות. יש בה, בסופו של יום, את אותה אנרגיה מתפרצת כמו אליזבת'. ואני אזכיר שבגד"ק, ליזי בנט הייתה בת עשרים, ובגיל ההתבגרות שלוש שנים זה שמיים וארץ.
לקרוא את נ"א מרגיש כמו חווית נעורים במאה השמונה עשרה. ואני יכולה להעיד שזה לא רחוק לגמרי מחווית הנעורים במאה העשרים ואחת. האופנה קצת השתנתה, אבל.


הנקודה האחרונה שרציתי לדבר עליה היא, שוב, נושא הקריאה והספרים לאורכו של הרומן. נ"א מלא בציטוטים על קריאה, כשהמצחיק והאהוב עליי ביותר הוא כמובן:
"אדם שאיננו נהנה מקריאה ברומן טוב- אם אדון ואם גבירה- הוא טיפש חסר תקנה."
הספר אמנם סאטירה של ספרי גותיקה מאותן השנים, דבר שאני מודה שיש לי מעט מאוד עד לכדי אפס ידע אודותיו ומכאן אפס יכולות לנתח במובן זה; ולכן נ"א זה - בשבילי- פארודיה ל"הארי פוטר".
… הישארו איתי.
אני זוכרת את החוויה של לקרוא את סדרת ספרי "הארי פוטר" בתור ילדה ולהיות כל כך מעורה בעולם שאינו קיים במציאות… וזה מזכיר לי להחריד את האופן בו קתרין אוהבת כל כך את ספרי הגותיקה שלה, עד כדי כך שהיא מתחילה לדמיין עלילות רצח מסתוריות במנזר.
בשבילי, זה סיפור על הספר ההוא שהשתוקקת כל כך להתעלם מגבולות המציאות בגללו. הספר שרצית בכל ליבך שיהיה אמיתי.
מיס אוסטן כתבה על היסטריית "הארי פוטר" 200 שנה לפני שהסדרה נכתבה בכלל. זה אמנם לא "גאווה ודעה קדומה", אבל זה הישג לא קטן.


זהו, אלה המחשבות שלי בנוגע לנורת'אנגר אבי. אני יודעת מראש שיש לא מעט שלא יסכימו איתי (בין אם בתגובות ובין אם בשיח האוסטן העולמי -שאני גרגר חול לעומתו- ושלא נח כבר, טוב, 200 שנה), ויש הרבה שמצאו את קתרין ילדותית. ואיתם.ן אני אסכים ואומר שקתרין היא ילדה. ובתור ילדה, גם אני הייתי אובססיבית ל"הארי פוטר".

שמו של הספר, נורת'נגר אבי (מנזר נורת'נגר), מעניין בפני עצמו, מכיוון שבדרך כלל הרומנים של ג'יין אוסטן מקבלים את שמם לפי משהו כללי יותר.
למשל גאווה ודעה קדומה קיבל את שמו לפי התכונות בהן חוטאות דמויות הסיפור.
הרומן אמה קיבל את שמו על שם גיבורת הספר.
ואילו כאן, מדובר על שם של מנזר, שהדמות הראשית של הספר מבלה בו אולי בשליש מהעמודים במקרה הטוב. העניין הזה קצת מוזר בעיניי, אם למישהו מכם יש רעיון למה זה השם שניתן לספר אשמח לשמוע.

הספר היה מהנה למדיי לקריאה. קתרין, הדמות הראשית, בת 17, מקבלת הצעה מפתה לעזוב את חיי הכפר השוממים למשך כמה חודשים יחד עם השכנים ממול, לעבר העיר התוססת באת'.
שם היא מקווה להתחיל לחיות את החיים שתמיד קראה עליהם בספרים, ושדמיינה במוחה. לרקוד בנשפים, להתאהב, שיאהבו אותה.
במציאות כמובן היא מבינה שהדברים לא ילכו בדיוק לפי רצונותיה, והיא פוגשת כל מיני סוגי אנשים. מכיוון שהתמימות שלה מרקיעת שחקים, (עד כה לא הכירה אף אחד מחוץ לכפר), היא נוטה להאמין לכל מה שנאמר לה בלי לפקפק, מבלי להבין שיש אנשים עם לב לא ישר כשלה.
עם הזמן היא מתבגרת ויודעת יותר טוב עם מי להתחבר וממי להתרחק.

הספר כבש אותי בזכות הריקודים בנשפים והסגנון של פעם שאני מאוד מחוברת אליו.
ויותר מהכל, בזכות קתרין התמימה והמתוקה שטוב לבה פשוט נשפך ממנה, וכשהיא צריכה לעמוד על עקרונותיה נגד "חבריה" היא עושה זאת באומץ ובגבורה.

כל פעם אני חוזרת בעצמי, ואומרת שזה החודש האחרון שאפסיק לקרוא אוסטן אבל אני לא יכולה. זה נמצא בקרביי. ואכן, חיכיתי לקרוא את הספר האחרון שאוסטן הוציאה לפני שהלכה לעולמה. השנה העותק יצא בתרגום לעברית בתרגום איכותי מבית סנדיק ספרים. אני חיכיתי לו כבר מתחילת השנה (לתרגום של אינגה מיכאלי, כבוד ויש כבוד) חברות שלי מהמועדון של אוסטן לוחשות באוזניי: ''אור את חייבת לקרוא, זה בול בשבילך הספר!'' ואכן הן צדקו.
הסיפור מגולל את סיפורה של קתרין מורלנד נערה בת 17, בחורה רומנטית, תמימה ופנטזיונרית שאוהבת לקרוא וכל עולמה הוא קריאת ספרים גותיים (רדקליף ועוד, מעניין את מי זה מזכיר לנו) היא מושפעת מאוד מהעולם הספרות וזה מעוות את קו מחשבתה. היא פוגשת אנשים שונים במהלך חייה בנשף בבאת ואת משפחת טילני ומשפחת תור'פ. ומתחברת לאיזבלה שנעשית בבוא הזמן לחברתה הטובה, אך מתאכזבת כאשר מגלה את פרצופה האמיתי'.' לעומת האחים טילני הנרי ואלינור, הנרי שמתחבב ע''י קתרין ומוצא חן בעיניה ונהיה מושא אהבתה וגורם לה לראות את העולם הספרים בפרספקטיבה אחרת. הוא גורם לקתרין לתהות מה הם כוונותיהם האמיתיות של האנשים, למרות שהיא כלל לא חשבה על כך מלכתחילה בגלל תמימותה. הוא גורם לה לפקוח עיניים: ''את כמעט אינך מוטרדת מהניסיון להבין מה מניע אנשים אחרים?'' ''למה אתה מתכוון?'''את לעולם אינך שואלת 'איך אפשר להשפיע על האדם הזה?' את תמיד שואלת את עצמך 'איך אני הייתי מושפעת?'
הוא פוקח אותה מחלומות התמימים שלה. גם אני, בתור קוראת או כותבת צעירה, חושבת על איך הבן אדם משפיע עלי ולא איך השפעתי עליו? תמיד חשבתי שזה כלל לא משנה כיצד השפעתי על אחרים? אלא בעצם איך זה משפיע עלי? ומן הסתם חשבתי שזה שחצני וככה גם קתרין.
במקביל הפרצופים נחשפים כאשר היא לנה עם האחים טילני באחוזת נותאנגר, קורים דברים מסתוריים באחוזה. היא בחשדות כלפי אביו של הנרי לעומת הבצע של משפחת תור'פ. ג'ון מחזר אחריה בניגוד לאיזבלה שמעמידה פני חברה טובה אך בעצם מתחברת אליה ולאחיה(שמתארסת לו) בכדי לגזול את כספם.
ספר מקסים ומשעשע. אני חושבת שזה אחד הספרים הטובים של אוסטן. זה ספר שאפשר לקרוא בכיף והוא אפילו ראליסטי יותר משאר הספרים.שאר ספריה הם תמימים, אפילו מעט כבדים, הוא ספר קליל ונעים, יש הנוטים להשוות אותו או לראות בו פארודיה על אחד מספריהן של ברונטה ''ג'יין אייר'' או בכלל על הספרות הגותית בבכלליותה.
אכן ,השנינות של אוסטן מתקבלת בספר הזה ואף הגרסה הטלווזיונית לספר שודרה בביסי ב-2007. חבל שלא משודר כיום.
הגאונות של אוסטן מתקבלת לרווחה בספר הזה, וגורמת לנו להתפקח מחלומות השווא ומהדעות הקדומות שלנו לגבי ספרים.