אשכנזי, מזרחי, רוסי ופלסטיני נכנסים לנובלה הזו ואיכשהו, באופן לגמרי מפתיע, המטוס לא מתרסק.

שיר של פיירוז, שיר של לאה גולדברג, אוסף של דמויות שכל אחת נראית כאילו יצאה מאיזו קלישאה אחרת, כולל האב האשכנזי מחברת חשמל, ההומו שלובש שמלות והאם המזרחית שלא יודעת מי זאת לאה גולדברג, ואת כל הטוב הזה מטלון מצליחה להחזיק בלי להפוך את הסיפור כולו לקלישאה.

יש פה כלה אחת שסוגרת את הדלת ביום החתונה ומכריזה "לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת". אם גם אצלכם מהדהד בראש מגורשת, מגורשת, מגורשת, אני חושבת שזה לא במקרה. מפה מתחיל סיפור שמה שמחזיק אותו זה הרצון לדעת למה נסגרה הדלת וגם איך לעזאזל יגמר כל הבלאגן הזה שמתרחש מתחילתו ועד סופו בדירת שיכון ישראלית, משעות הצהרים ועד ללילה של אותו היום.

חשבתי תוך כדי הקריאה על עלאא אל-אסואני, זה שכתב את בית יעקוביאן, אולי גם בגלל הקשר של רונית מטלון למצרים, אבל בעיקר מפני שגם אצלו יש סיפור עם דמות פר מגזר ובעיות אישיות שיש בהן רמזים, רבים מכדי לחשוב שזה מקרי, לבעיות לאומיות. מטלון, לטעמי, לא נופלת לבורות שאל-אסואני לא הצליח לדלג מעליהם, משתי סיבות: קודם כל, היא לא מרגישה צורך לפתור הכל או אפילו להציע פתרונות. מספיק לה להניח את החולה על השולחן, או אפילו רק להזמין לו תור למרפאה והיא מבחינתה עשתה את שלה. הגורם השני להצלחה של הנובלה הזאת היא ההקפדה על כך שהדמויות שלה יפעלו מתוך מניעים שיש להם בסיס אישי ולא פוליטי, ורוב הזמן, אם כי לא תמיד ולא אצל כולן, המניעים האלה שכנעו אותי, מה שאפשר לי להאמין לסיפור הזה, לזה שהוא יכול היה לקרות בדיוק עם האנשים האלה, על אף הקונטקסט הרחב. וזה הרבה, כי לכל אורך הסיפור היא לא חוסכת בהקשרים שמערבים פנימה פוליטיקה מעמדית, מגדרית ואפילו לאומית.

הבונוס הגדול מבחינתי היה המבנה הפנימי של דירת השיכון שגרמה לי לחשוב שמטלון ביקרה לפחות פעם אחת בליאון בלום, בבית של אלגרה ופורטונה, הדודות שלי, כדי לקחת מידות ולזכור לשים את דלת המקלחת בדיוק מול החדר "הגדול" ואת פינת האוכל באין-חלל של החיבור של המטבח והסלון למסדרון, ככה, מימין לדלת הכניסה.

ושוב מצאתי עצמי בספר על סאגה משפחתית. בביקורת קודמת שכתבתי לספר מיכאלה צינתי שסיפורים משפחתיים של סופרים ישראלים נמאסו עלי. ובלי משים, עקב מועדון קריאה שאני חברה בו, הספר הזה היה ברשימת הקריאה.
נקודת המבט של הסיפור המשפחתי היא שונה. זה שיקוף ארוע המתרחש ערב חתונה. שתי המשפחות נפגשות לנסות לפתור את הבעיה אבל הנושא העיקרי מענין אותן הוא איך יממנו את ההוצאות ברגע שהחתונה תבוטל. איך יספרו לאורחים ואיזו בושה תהיה להם כשכולם ידעו את סיבת הביטול. הם לא חושבים על שברון הלב של החתן, לא מחפשים את הסיבה לסרוב הכלה לצאת מהחדר ומנסים דרך אלימה לפרוץ לחדר. לסיפור אין סוף ברור והקוראים מוזמנים לדמיין את המשכו.

שלוש פעמים חזרה מרגי על המשפט "לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת" כמו הודיעה שהיא מתגרשת והסתגרה בחדר בנחישות. הדרמה והכאוס שמתרחשים מחוץ לדלת משקפים את הניגוד בין מה שקורה בעולם החיצוני לבין מה ששורד בפנים.
זה מעביר את התחושה שהחיים לא תמיד נראים כפי שהם באמת, ושיש צדדים רבים לכל סיפור. אני קוראת את הדרמה המרתקת ואני רוצה להכנס לחדר, לשבת איתה ולשאול אותה מה היא חוששת לומר.
אז תשובות אין אבל רמזים יש והם נישאים באוויר ביחד עם השיר ששרה הסבתא " אני פוחדת לומר מה שלבי " לא תקשה לבך ותהיה עקשן כלפי" פיירוז אל- חלבייה.

האם היא חוששת להציף את קונפליקט בתוכה ? קונפליקט בין המסורת לבין הרצון להיות נאמנות לעצמה? תוך כדי קריאה צפו בי הרהורים על חופש אישי, על מה שאנחנו באמת רוצים בחיים והבחירות שלנו כנשים בעולמנו אנו.

ספר קטן ונחמד אבל לא דיבר אלי במיוחד.

איני יודעת מי מכם השתתף אי פעם בחייו בסדנא לכתיבה יוצרת, אבל בשל היות הז'אנר חזון נפרץ, אניח שהזדמן לכם לחוות את הריטואל: יושבים חבורה של אוחזי כלי כתיבה, בראש השבט הכותב המוסמך, משורר או סופר שעיני החבורה נשואות אליו בהערצה לא נסתרת, הנ"ל יורה שורת פתיחה מגניבה ומשם ואילך תפקיד היושבים למתוח קווים יצירתיים ככל ההניתן, מופרכים ככל האפשר ומסקרנים ולקוות להתעלות על חבריהם לאתגר.
הרגשתי ב"והכלה סגרה את הדלת" הוא תוצר של משתתפת מחוננת מאוד בסדנה כזו. המשפט שנבחר לשם הספר בהחלט יכול לשמש מן סיפתח כזה, ומטלון מתעלה ביצירתיות רבה על האתגר וחושפת משפחה מרוטת עצבים ביום חתונתם של מרגי ומתי, כשמשבע בבוקר הכלה סגרה את עצמה בחדר ואינה יוצאת. עלילת הספר נמשכת יום שלם ואפשר גם לקרוא אותו בפחות מזה, שכן הכתיבה מאוד קולחת ולרוב נחווית כפרודיה מביכה שבה אף אחת מן הדמויות אינה מעוררת אהדה או חלילה הזדהות.
חסרונו הטרגי של הספר, בעיני, הוא בדיוק זה.
נראה כי לא רק הכלה סגרה את עצמה מאחורי הדלת עוד בטרם החל הסיפור, אלא גם המחברת עצמה. ברור כי ליבה של מטלון אינו עם אף לא אחת מן הדמויות שהיא משרטטת בלעג מהול בבוז. היחידה שניתן לנחש בהדרגה שחשה כלפיה איזה כבוד שבשתיקה היא הכלה הסגורה והשתקנית, ואף כבוד זה מקורו בכך שבחרה לנתק עצמה משאר הדמויות שסביבה: בעלה לעתיד, הוריו, אמה, סבתה ודודה. העלילה אינה מעירה שמץ רגש בקורא, לבד מבוז, לעג לקריקטורה ולנוכחים בה ודומה יותר למערכון שבו מופיעות דמויות סטריאוטיפיות: אם שכולה וקשת יום מהשיכונים בתפקיד נדיה אם הכלה, סבתא חצי סנילית ששרה פיירוז בערבית צחה, אישה שתלטנית באימונית הדוקה היא אם החתן ובתחתית הפרמידה חתן קצת פלגמט.
דמותו של החתן והצל שמטילה דמותה של מרגי, הכלה הסגורה, לוקות בעיני בחוסר שכנוע בכמה נקודות, אולי בשל הצורך "להספיק" כמה נושאים פוליטיים חמים - מצב הפליטים הזרים והיחס לפלשתינאים, וכך נוצרות הדבקות בעיני מלאכותיות ביותר. מצד שני, התחושה הכללית שלי מן הטקסט היא של מלאכותיות מנוכרת, שתכליתה להפגין את גאונות המחברת על חשבון הסיפור האנושי אותו רקמה. חבל.

מתי כן?
עשוי להעביר לכם מצוין את התור לרופא שיניים.

אודה ואבוש שלא קראתי אף ספר של רונית מטלון, למרות שכמה מידידי היו מוכנים לנשק את הקרקע שדרכה עליה. אז החלטתי להתחיל בקטן, וכנראה טעיתי - כי לא קיבלתי תיאבון להמשיך לספרים הגדולים שלה. העלילה קצת סתומה, הדמויות קצת מגוחכות, ואת הסיום מי יסביר לי.

אשכנזיה קפוצת ישבן בגיל העמידה, בעלה הרופס, זקנה מזרחית סנילית למחצה ופלאית, נכדהּ האוחצ'ה הדראג-קווין ונהג משאית פלסטיני נפגשים בקיראון...
זו לא התחלה של בדיחה. אהבתי מאד את ספריה של רונית מטלון "זה עם הפנים אלינו" ו"קול צעדיה", אבל הנובלה הזו אכזבה אותי, והזכירה לי יותר מכל קומדיה משפחתית ישראלית עדתית מרירה. יותר מכך, היתה לי תחושה שהיא שואבת הנאה מסוימת מהתאכזרות אל הדמויות שלה (אולי בהשראת חנוך לוין?): הסצנה שבה אם הכלה המזרחית מתקשה בהגיית שמה של המשוררת לאה גולדברג אותה היא איננה מכירה, או הסצנה שבה אם החתן האשכנזיה מצליחה במופע פאסיב-אגרסיב וירטואוזי גם להראות נדיבות כספית וגם לגרום לצד השני להרגיש אשמה, מוגזמות ומיותרות בעיני. למרות השפה העשירה והעמוקה של מטלון, העיצוב הסימבולי-פלקטי של מרבית הדמויות בספר (מלבד החתן והכלה, אולי) משאיר אותו בגדר פספוס, לטעמי.

והכלה סגרה את הדלת. איזה משפט נפלא. עובד טוב אפילו באנגלית: and the bride closed the door. זה משפט של אגדות, של מעשיות. של טרגדיות אפילו. מזכיר קצת את ושתי של אחשורוש, ושתי החצופה, הסרבנית. וזה משפט עם עוקץ, כי למרות האגדיות שלו באגדות כלות ונסיכות לא סוגרות את הדלת. באגדות כלות הן הנסיכות שקיבלו את סופן הטוב, הסוף שזכו לו. זה משפט מתקתק ומתעתע ששום דבר טוב לא יכול לצאת ממנו. ובכל זאת כשאתה קורא את הספר הקצרצר הזה, כשאתה מתקדם עם הסיפור, הדרישה שלך מהסופרת לקבל 'והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה' הופכת תקיפה יותר. כשהעניינים הולכים מדחי אל דחי אתה מתחיל להתעצבן. החוצפה של סינדרלה לא תעלה על הדעת. אבל הכלה סגרה את הדלת. את התלונות אתה מוזמן לשמור לעצמך, או לחילופין: להרהר בהן. קריאה לא-נעימה ופורה שתהיה.

הזוי,מצחיק. עד סוף הקריאה בספר לא הבנתי מדוע הכלה סרבה להתחתן. הדבר היחידי לחיוב שיש לי לאמר הוא שעטיפת הספר יפה מאוד.