ספר קטן ונחמד אבל לא דיבר אלי במיוחד.

הספר הזה כולל את הנובלה הנושאת את שם האסופה ועוד שלושה סיפורים קצרים מפרי עטו של קפוטה. שלושת האחרונים היו מוכרים לי כי כבר קראתי את האסופה הכוללת את כל סיפוריו הקצרים, כך שמבחינתי החידוש היה החוויה הנפלאה של "ארוחת בוקר בטיפני'ס".

במרכז הסיפור נמצאת דמותה של הולי גולייטלי. קפוטה טווה דמות מורכבת ומרתקת רבת- יופי וניגודים, אטימות ורגישות, אישה חזקה, אך גם שברירית – נוטה להתקפי חרדה אותם היא מכנה "האדומים הנבזיים", בשונה מדכדוך (BLUES). עם האדומים הנבזיים היא מתמודדת באמצעות הרגעות בחנות התכשיטים היוקרתית "טיפני'ס" שבשדרה החמישית..... הולי חסרת השכלה פורמאלית, אך פילוסופית שנונה של חכמת הרחוב והישרדות בסביבה הקשוחה וחסרת הרחמים של ניו-יורק. הקסם שהיא זורה בנדיבות על שפע מעריציה הגבריים, מכל הגילים והגזעים, ובכלל זה המספר, שבה את ליבי בחיות שבו. שמה של הגיבורה, הולי גולייטלי: היא אולי אינה הקדושה הסטנדרטית אבל שם משפחתה הולם אותה – היא מתייחסת לחיים בקלילות; היא אינה בדיוק הטיפוס שיפתח קופת גמל בבנק יהב....

הסיפור עצמו בנוי כמעין טנגו שדרכו מרקיד הסופר את העלילה מרובת התפניות, האירועים והדמיות הססגוניות. לטנגו, כמאמר הפתגם, יש צורך בשניים. הדמות השניה היא המספר, סופר דלפון החי מהיד אל הפה שגם הוא נשבה בקסמיה, אך מערכת יחסים זו היא אפלטונית. הסופר, ששמו אינו מוזכר במהלך הסיפור, הוא המספר את סיפור חייה של הולי. מרכז הסיפור הוא חייה של אותה הולי. כל השאר, כולל מחשבותיו, צרותיו ומאווייו של הסופר/מספר הינם בבחינת כינור שני.
קפוטה בנה את הסיפור כך שנקודת הכניסה היא לאחר העלמותה של הולי. כך, אט-אט הוא פורס באופן גאוני ומרתק את סיפור חייה של הולי. מהילדות הקשה בדרום העני של שנות ה-30' ועד לסופו הפתוח של הסיפור. קפוטה מצטיין בבניית כל הדמויות שלו ולא פחות מכך הוא מצליח לבנות באופן אמין סיפור חיים שנראה מופרך. ההקדמה שכתבה המתרגמת, עדנה פלדור, נפתחת בציטוט המיוחס לקפוטה: "אם נדמה שהכתיבה שלי היא אישית, זה רק משום שכתיבה נובעת מהמקום האישי והחשוף ביותר של הכותב: הדמיון". ובהמשך היא מזכירה את הקריטריון שקבע קפוטה לגבי טיב הסיפור: "המבחן הסופי לגבי טיב הסיפור הוא אם לאחר קריאתו יכולת לדמיין אותו אחרת. האם הוא משקיט את דמיונך כקורא ונדמה שהוא מוחלט והסופי, ממש כפי שתפוז הוא סופי, דבר מה שהטבע יצר". ואכן הזיקה בין הדמיון לבין העלילה המרשימה בנפתוליה, אך שאינה מאבדת מאמינותה, באה לידי ביטוי גם בסיפור עצמו, עת הסופר/מספר משתף את הקורא, בהרהוריו לגבי דבר מדהים שאמרה לו דמות מעברה של הולי: "האמנתי. הסיפור היה כל-כך בלתי סביר , שהיה חייב להיות נכון".

דמותה של הולי היא דוגמה לשימוש בדמויות מציאותיות ובדיוניות כחומרי גלם. נראה שקפוטה הושפע מאד מספרו של כריסטופר אישרווד "סיפורי ברלין", אך עיצוב הדמות הושפע מהכרות הסופר עם מרגריט ליטמן, אשת חברה, וכן השחקנית והסופרת קרול גרייס.

ולפני סיום החלק הזה, "ארוחת בוקר ב'טיפני'ס" היא בבחינת אחד מהדברים שעל פי הספר ממליצים למבקר בניו-יורק כאתר חובה. בספר עצמו ''טיפני'ס'' היא חנות תכשיטים יוקרתית. האם ניתן לאכול שם? ובכן בבניין המהודר של החברה, בשדרה החמישית 727, בקומה השישית נמצא בית קפה בשם "BLUE BOX". ניתן להזמין שם, עד עצם היום הזה, את "ארוחת הבוקר של טיפני'ס" או לחילופין את המעדנים האהובים על הולי.....

מבין שלושת הסיפורים הקצרים, "זכרון מחג המולד", החותם את האסופה, הוא הנוגע ללב ביותר. הוא כולל דמויות מילדותו של קפוטה ובראשן קרובת משפחה מבוגרת שהיתה הדמות המשמעותית ביותר בחייו. האישה, גב' סוק, זכתה להנצחה נפלאה בסיפור זה.

הסיפור "גיטרה יהלומים" על מערכת היחסים המיוחדים בין עציר צעיר ושובה לב לבין אסיר מבוגר הנהנה מעמד נכבד מרתק הן בזכות הדמויות והן בזכות טווית העלילה.

הסיפור השלישי "בית הפרחים" שופע אווירה קריבית ססגונית למרות שהנושא אינו פשוט כלל ועיקר. במרכזו זונה פופולרית בבית זונות בפרוט או פרינס שבהאיטי, המוצאת אהבה ועוברת לגור בכפר עם בעלה ואימו המכשפה. למרות הנושא הקשה, קפוטה מתבל את הסיפור באווירה קריבית מיוחדת ובמעין קלילות משונה.

השורה התחתונה: חווית קריאה מרתקת בעיקר בזכות "ארוחת בוקר בטיפני'ס" – עיצוב הדמויות ובראשן זו של הולי, בניית העלילה והילוך הלולייני על הגבול שבין עלילה אמינה לכמעט מופרכת הופכים את הקריאה לחוויה מיוחדת. שלושת הסיפור הקצרים חושפים אף הם את יכולותיו המרשימות של קפוטה בבנית סיפורים.

יגאל סרנה מספר את סיפור חייו של אימו אשר עלתה לפלשתינה מהעיירה בלוניה שבפולין. אנו עוקבים אחר מסעה ברכבות, באוניה, בסירות ובחמורים. כשהיא מגיעה ארצה אפשר ממש לחוש עימה יחד את תחושת הזרות והרצון להיטמע. אנו יוצאים למסע בעקבות חייה של יוכבד. הסודות ששמרה, השתיקות, המכאובים. אותה אישה אסופה שכל חייה הייתה כמשענת וכעת יותר מהכל, זקוקה היא עצמה להישען. יוכבד בסוף ימיה, מבקשת לספר את הסיפור שלא סיפרה מעולם. כמישהי שתמיד הספרים היוו לה מפלט מן המציאות, עכשיו עליה לעמוד חשופה מול אותה המציאות שהייתה שלה ועודנה.

הספר עוסק בזיכרון. הכאב והאושר שצפים בתוכנו עם הנעת ההיזכרות. כמו גלגל ישן וחורק שצריך רק לשמנו בעדינות ולהתחיל להניעו כדי לתת את התנופה. זיכרון כמפלט.

יגאל מספר על אימו מנקודת מבטו המרוחקת, כמי שביקש כל חייו להתקרב אל אותה האישה אך לא צלח. וגם בסוף ימיה, כמו הרגל מהילדות הוא נמנע מלדבר איתה על נושאים אחרים מלבד זיכרון העבר איתו הוא מבקש להתעסק. הוא מנסה לדובב את אימו העצורה ולעורר בה ובו רגשות משותפים. אין ספק שיגאל עובר מהלך, כנראה כזה שאימו אפילו אינה מודעת לו. מהלך עם עצמו של קבלת הזקנה , האבל וההיפרדות. על מה שהיה ואיננו.

למרות כל אלו, הסיפור מסופר באופן יחסית "יבש" ואינפורמטיבי. הפרטים מעניינים אבל אין בהם משהו מאוד שונה מסיפורים אחרים בסגנון שכבר קראתי. היו לי כמה רגעים של התרגשות מינורית אך מעבר לזה, כספר שהוא כל כך ריגשי לא הצלחתי למצוא בו ייחודיות מספקת.

שלוש פעמים חזרה מרגי על המשפט "לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת" כמו הודיעה שהיא מתגרשת והסתגרה בחדר בנחישות. הדרמה והכאוס שמתרחשים מחוץ לדלת משקפים את הניגוד בין מה שקורה בעולם החיצוני לבין מה ששורד בפנים.
זה מעביר את התחושה שהחיים לא תמיד נראים כפי שהם באמת, ושיש צדדים רבים לכל סיפור. אני קוראת את הדרמה המרתקת ואני רוצה להכנס לחדר, לשבת איתה ולשאול אותה מה היא חוששת לומר.
אז תשובות אין אבל רמזים יש והם נישאים באוויר ביחד עם השיר ששרה הסבתא " אני פוחדת לומר מה שלבי " לא תקשה לבך ותהיה עקשן כלפי" פיירוז אל- חלבייה.

האם היא חוששת להציף את קונפליקט בתוכה ? קונפליקט בין המסורת לבין הרצון להיות נאמנות לעצמה? תוך כדי קריאה צפו בי הרהורים על חופש אישי, על מה שאנחנו באמת רוצים בחיים והבחירות שלנו כנשים בעולמנו אנו.

ושוב מצאתי עצמי בספר על סאגה משפחתית. בביקורת קודמת שכתבתי לספר מיכאלה צינתי שסיפורים משפחתיים של סופרים ישראלים נמאסו עלי. ובלי משים, עקב מועדון קריאה שאני חברה בו, הספר הזה היה ברשימת הקריאה.
נקודת המבט של הסיפור המשפחתי היא שונה. זה שיקוף ארוע המתרחש ערב חתונה. שתי המשפחות נפגשות לנסות לפתור את הבעיה אבל הנושא העיקרי מענין אותן הוא איך יממנו את ההוצאות ברגע שהחתונה תבוטל. איך יספרו לאורחים ואיזו בושה תהיה להם כשכולם ידעו את סיבת הביטול. הם לא חושבים על שברון הלב של החתן, לא מחפשים את הסיבה לסרוב הכלה לצאת מהחדר ומנסים דרך אלימה לפרוץ לחדר. לסיפור אין סוף ברור והקוראים מוזמנים לדמיין את המשכו.

את הסרט הנ"ל ראיתי כבר כמה פעמים והוא אכן נפלא לדעתי! לכן די שמחתי, כשהגיע הספר הזה במקרה לידיי. זה מעניין מכיוון ש"טיפני" הוא בעצם נובלה עם עוד שלושה סיפורים קצרים.לומר את האמת הייתה לי הפתעה מסוימת כי מסתבר שהספר מעט שונה מהסרט - אם כי לא פחות מרתק לדעתי. בסרט יש שוני, כי "הולי גולייטלי" הגיבורה מוצגת כמין "זונה חובבת" ואילו השכן שלה הצעיר והחתיך מוכר גם הוא את גופו... בספר אותה "הולי" היא באותו התפקיד... אבל אותו השכן כביכול, הוא המספר של הסיפור בגוף ראשון והוא דווקא סופר מתוסכל שמנסה לפרוץ קדימה, אבל הוא איננו מדבר כמעט בכלל על עצמו ועל חייו הפרטיים! אלא אם כן הם קשורים לדמויות שבעלילה – אבל אין לנו שום סיבה לחשוב שהוא עוסק דווקא בזנות... ועם זאת כולנו יודעים הרי היום שקפוטה הסופר היה הומוסקסואל מוצהר ושהיו לו מן הסתם כמה גברים בחייו... וחוץ מזה יש עוד כמה קווי דמיו, בין הדמות של הסופר המתחיל שבנובלה הזאת, לדמות של "השכן הצעיר". לעומת זאת בספר יש המון פרטים, שבסרט לא ניתן היה בכלל להכניס אותם לעלילה. אפשר להבין הרבה יותר לעומק את הדמויות יוצאות-הדופן המאכלסות אותו כשלעצמן ... כדאי להזכיר שהעלילה כאן היא מאוד "ניו יורקית" ומעבירה בהחלט את האווירה של שנות הארבעים בכרך הענק הזה שפרח דווקא אז יותר מתמיד.
בנוסף לנובלה שעל שמה קרוי הספר יש כאן עוד שלושה סיפורים קצרים שלדעתי הרבה פחות טובים מ"טיפני'ס" אבל גם אותם בהחלט אפשר לקרוא... בסך הכל ספר שכדאי מאוד לקרוא.

אחד הספרים המעולים שקראתי בחיי, וקראתי המון!
ספר המכיל תועפות של תובנות חיים חזקות, כתוב ברגש רב ועדינות נשית וכל זאת תוך עיסוק במוות הנורא שמעבר לדלתה.
ממליצה לקרוא אותו.

אשכנזי, מזרחי, רוסי ופלסטיני נכנסים לנובלה הזו ואיכשהו, באופן לגמרי מפתיע, המטוס לא מתרסק.

שיר של פיירוז, שיר של לאה גולדברג, אוסף של דמויות שכל אחת נראית כאילו יצאה מאיזו קלישאה אחרת, כולל האב האשכנזי מחברת חשמל, ההומו שלובש שמלות והאם המזרחית שלא יודעת מי זאת לאה גולדברג, ואת כל הטוב הזה מטלון מצליחה להחזיק בלי להפוך את הסיפור כולו לקלישאה.

יש פה כלה אחת שסוגרת את הדלת ביום החתונה ומכריזה "לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת". אם גם אצלכם מהדהד בראש מגורשת, מגורשת, מגורשת, אני חושבת שזה לא במקרה. מפה מתחיל סיפור שמה שמחזיק אותו זה הרצון לדעת למה נסגרה הדלת וגם איך לעזאזל יגמר כל הבלאגן הזה שמתרחש מתחילתו ועד סופו בדירת שיכון ישראלית, משעות הצהרים ועד ללילה של אותו היום.

חשבתי תוך כדי הקריאה על עלאא אל-אסואני, זה שכתב את בית יעקוביאן, אולי גם בגלל הקשר של רונית מטלון למצרים, אבל בעיקר מפני שגם אצלו יש סיפור עם דמות פר מגזר ובעיות אישיות שיש בהן רמזים, רבים מכדי לחשוב שזה מקרי, לבעיות לאומיות. מטלון, לטעמי, לא נופלת לבורות שאל-אסואני לא הצליח לדלג מעליהם, משתי סיבות: קודם כל, היא לא מרגישה צורך לפתור הכל או אפילו להציע פתרונות. מספיק לה להניח את החולה על השולחן, או אפילו רק להזמין לו תור למרפאה והיא מבחינתה עשתה את שלה. הגורם השני להצלחה של הנובלה הזאת היא ההקפדה על כך שהדמויות שלה יפעלו מתוך מניעים שיש להם בסיס אישי ולא פוליטי, ורוב הזמן, אם כי לא תמיד ולא אצל כולן, המניעים האלה שכנעו אותי, מה שאפשר לי להאמין לסיפור הזה, לזה שהוא יכול היה לקרות בדיוק עם האנשים האלה, על אף הקונטקסט הרחב. וזה הרבה, כי לכל אורך הסיפור היא לא חוסכת בהקשרים שמערבים פנימה פוליטיקה מעמדית, מגדרית ואפילו לאומית.

הבונוס הגדול מבחינתי היה המבנה הפנימי של דירת השיכון שגרמה לי לחשוב שמטלון ביקרה לפחות פעם אחת בליאון בלום, בבית של אלגרה ופורטונה, הדודות שלי, כדי לקחת מידות ולזכור לשים את דלת המקלחת בדיוק מול החדר "הגדול" ואת פינת האוכל באין-חלל של החיבור של המטבח והסלון למסדרון, ככה, מימין לדלת הכניסה.

סימון דה בובואר חובבת כתיבה אוטוביוגרפית, כמו שאמרה באחד מראיונותיה, ואני חובבת את דה-בובואר. אז מכאן והלאה מוזמנים להישאר מי שסבבה להם עם שני אלה :) "מוות רך מאוד" נפתח בשיחת טלפון שמגיעה אל סימון בעודה ברומא ובה מבשר לה שכן בבניין של אמה, פרנסואז, כי לאמה קרתה תאונה והיא נפלה באמבטיה. האם, קרובה לגיל 78 ומתגוררת בפריז. מכאן נפתח מסע ליווי של סימון ואחותה פופט את האם אל מותה (שכן מתגלה בגופה גידול סרטני במעי הדק).
המסע הזה מתכתב לכל אורך הדרך עם היחסים המורכבים ששררו בין סימון לבין אמה בנערותה, זיכרונות ילדות נעימים, מחיר אישי שמקבל גם הדהוד חברתי לכך שהאם זנחה את כל המימוש העצמי שלה לטובת תפקידי הבית וגם קריצה של סימון לגבי חיי הנישואים בין הוריה: "המקרה שלה בלבד די בו לשכנע אותי שהנישואים הבורגניים הם מוסד המנוגד לטבע." סימון כבר דמות מפורסמת בימים אלה, כבת 55, שנויה במחלוקת, מוערכת, ספריה נמכרים, היא עניין לפולמוס אבל גם מפרנסת את האם. היחסים כבר אינם סימטריים. האם הנוצרית נחרדת מעמדותיה של סימון וחוששת מפני בתה, בו בזמן שיש בה גם גאווה רבה על הישגיה וההערכה שהיא זוכה לה ובכלל הצלחתה הגדולה.

אותי הספר ריתק מהרבה מובנים, במקום לשתף מהם פשוט הרשו לי לתת לכם טעימות ציטוטים:

"כל בני האדם בני תמותה, אך לגבי כל אדם מותו שלו, ואפילו הוא יודע אותו ומסכים לו, הוא תאונה, אלימות שאין לה צידוק."
"אני יודעת כעת מה מנעה ממנה לעשות כן" היו לה גמולים רבים לפצות עצמה בהם ופצעים רבים לחבוש מכדי שתעמיד עצמה במקומו של הזולת."
"ביום חמישי, אך חזרה להכרתה, שעה שהעוזרת הביאה לאחותי ארוחת בוקר, אמרה בנשיפה: 'כו... כו...
'כומר וידוי?'
'לא, קונפיטורה.' היא זכרה שאחותי אוכלת קונפיטורה בבוקר."
"אמי היתה קיימת לגבי תמיד ומעולם לא הרהרתי ברצינות שבאחד הימים תעלם פתאום. קיצה, כלידתה, חל בזמן בזמן מיתי."